על קוצר החיים

מבוא | אהרן קמינקא

הספר הזה חוּבר שנים אחדוֹת אחרי מות קליגוּלה, אוּלי בשנת 49 לספרה, בימי הקיסר קלאודיוס, לאחר השתדלות הקיסרית אגריפינה הוּשב סנקה מגלוּתו באי קורסיקה והופקד למורה לנרוֹן בנה. הוא מיועד אל פולינוס, אבי פולינה אשתו או אחיה, שהיה גזבר על האוצרות ומשכיר הדגן במדינת רומי (פרק י"ח).

יש מקדימים חיבוּרו לסוף ימי גלותו, מפני שהוא מזכיר את ההר אבנטינוס כשעודנו מחוץ לעיר רומא (י"ג). והקיסר קלאודיוס בשנת 49 בהרחיבו את העיר הכניסו לתוך התחום; וגם מפני שהוא מדבר (ב) כנגד “העבדות מרצון” כאיש חפשי מכל משרה. אבל אין הנימוקים האלה מכריעים, כי ענין אבנטינוס מובא רק כדוגמא ממחקרי קדמונים וההערה על העבדות מצטרפת לרעיונות כלליים. מצד אחר ידוע כי פולינוס נעשה לממלא מקומו של טורניוס (הנזכר בפרק כ') וזה בשנת 48 עדיין החזיק במשרתו לפי טקיטוס (קורות השנים י“א, ל”א).

הספר דן בערך החיים ומידתם. חכמים רבים התאוננו על אשר חיי אדם קצרים. כבר סלוּסטיוּס אמר (בפתיחה לספרו על מלחמת יוּגורטהא) כי באמת מספּיקים החיים למי שניתן השכל להשתמש בהם לתהילתו ולכבודו ואינו מבזבז אותם בתאווֹת שפלות.

סנקה גם הוא מוכיח, כי אנחנו המקצרים את חיינוּ בשקידה על הבלים (א–ג. כעין זה גם במכתב א' ממכתבי המוּסר). דוּגמאות מאנשים מפורסמים וּמבזבוּז החיים מוכיחות, כי לחיות כהוגן הוא דבר המצריך לימוּד (ד–ז). הטרדות, העסקים והבטלנוּת והמשחקים מקצרים את החיים (ח–יג). כנגד זה העוסקים בחכמה מאריכים ימיהם (יד–טו). הדברים על רוממוּת החכמה ועל התוכן והתפארת, שהיא נותנת לחיים, הם (כמה הגיונות דומים לאלה של חכמי ישראל מזמן המשנה) מהיותר יפים שבספרוּת המוסרית העולמית. הרבה דברים, שאינם מן העניין, מזכירים מאורעות היסטוריים ומתארים ירידת התרבות והתנוונות המידות בימי הקיסרים ברומא.

על קוצר החיים

א.
חלק גדול מבני אדם, פולינוס יקירי, מתאונן על דבר רע שבטבע: כי לזמן קצר נוצרנוּ; כי מידת הזמן הנתוּנה לנו כה ממהרת לכלות, כה ממהרת לחלוף, עד אשר – חוץ מאנשים מעטים מאד – בדרך כלל חיי אדם כלים בעוד שהוא עושה ההכנות לחייו. ועל המעשה הזה, שחושבים לרעה כללית, נאנחים לא רק הפחותים בעם וההמון הגס, כי גם אנשים מהוללים התעוררו ונשאו עליו קינה, הלא מכאן מוצא פתגמו של הגדול ברופאים: "החיים קצרים והאומנות ארוכה".

מכאן גם התקוטט אריסטו בטבע ואמר דבר שאינו לפי ערך חכם שכמותו: כי עווּת הדין הוא מצד הטבע, אשר הפליג כל כך בטובת הבהמות וייתן להן אורך ימים עד לחמש מאות ועד לאלף שנה, ולאדם אשר למעשים רבים וגדולים נוצר החיש כך את קץ החיים.

האמת היא כי לא זמן חיינו קצר, אבל רב הוא מה שאנחנו מאבדים ממנו. אריכוּת ימינוּ מספּיקה והיא נתוּנה לנוּ כדי להשלים הדברים היותר גדולים, אם רק משתמשים אנחנו בה היטב. אבל אם החיים נמוגים על ידי בזבוז ומחסרון השגחה, אם אין משעבדים אותם לדבר טוב, אז מרגישים אנחנו, בשעה שההכרח האחרון דוחק, כי ימי חיינו חלפוּ להם, מבלי שראינו אותם זזים והולכים.

כן הדבר; לא חיים קצרים נחלנו, כי אם אנחנו המקצרים אותם, ולא דלים אנחנו בזמן כי אם ותרנים בהוצאתו. כמו שנכסים עצומים נסיכיים, אם התגלגלו לידי בעל בית גרוע, תיכף הם מתבזבזים, בעת אשר נחלה יותר מצומצמת בבואה לרשות שומר טוב מתרחבת ומשתבחת, כן רב המרחב בזמן חיינו לכל מי שמפקח עליו היטב.

ב.
למה נתאונן על הטבע? הוא נהג עמנו בחסד. החיים ארוכים הם, אם תדע להשתמש בהם. יש מי שלא ישבע מאהבת ממון, ויש קשור בשקידה עסקנית לעבודות מיותרות, יש סובא את יינו ויש נרדם בעצלוּתו, יש מתייגע ברדיפת כבוד תלוי תמיד בדעת אחרים, ויש רודף הון, אשר התשוקה להרוויח במסחר מושכת אותו לסבב ארצות וימים. יש מעוּנה מאהבת מלחמה ומבלה ימיו בניבוי על סכנת אחרים או בפחדו מפני סכנת עצמו, ויש מאבד כוחותיו בעבדוּת מרצון לאדונים שאינם מכירים לו טובה. רבים טרוּדים מאד בדאגתם להצלחת אחרים או לגורל עצמם, ורב יותר מספר האנשים אשר אין תכלית נכונה לנגד עיניהם ותהפוכת רוחם וקלוּת דעתם אינה מוצאת נחת בעצמה ומטלטלת אותם מנתיב לנתיב בחייהם. יש גם שאינם מישרים להם כל מסלול בחיים, ובעודם נרדמים ומפהקים מגיע קץ ימיהם, עד כי ביחס אליהם נראה לי כדבר אמת מה שאמר המשורר הגדול בסגנון נבוּאי:

“אֶת הַחֵלֶק הַקָּטָן מֵחַיֵּינוּ אֲנַחְנוּ חַיִּים.”

אמנם החלק הנותר איננו חיים כי אם זמן בלבד.

מכל צד דוחקות בהם המידות המגונות ולא נותנות להתאושש ולהעיף עין על האמת, כי אם משפילות מבטם ומכוונו אל התאווֹת. לא ניתנה להם רשות לשוּב לתוך עצמם ולהתבונן בנפשם. אם מוצאים הם לפעמים קצת מנוּחה, הרי זה כמו בתהומות ים, כשהטלטוּל נמשך גם אחרי שוך הסערה, כן גם מתאוותיהם אינם מגיעים לשלווה ודממה.

התחשוב שאני מדבר על האנשים, אשר לדעת הכל הם ברעה? צא וראה את האנשים אשר הכל חושבים אותם למצליחים! הם נחנקים בהצלחתם. כמה הם, אשר עושרם נעשה להם לגזירה קשה; כמה הם המליצים הרוכשים יום יום כבוד בשאר רוּחם ומשלמים אותו בדם התמצית; כמה הם אשר מרוב שרוו תענוּגות כחשו וחוורוּ פּניהם; כמה הם האדירים אשר מבקשי טובתם הרבים אינם מניחים להם רגע של פנאי. העבר נא לפניך את כל אלה מקטן ועד גדול.

הנה המבקש לו מליץ יושר והנה המבוקש; הנה השרוי בצרה, והנה העומד למגן בעדו, והנה הדן את הדין אין גם אחד מהם ברשות עצמו. כל אחד מקריב עצמו לטובת אחר. – צא ושאל על דבר האנשים, אשר שמותיהם נלמדים בעל פה; תמצא כי רק זה ההבדל ביניהם: האחד עבד לזה, השני לאחר; אין אף אחד קנוי לעצמו.

עוד זאת טיפּשוּת יתירה: יש מתמלאים קצף, מתאוננים על חרפה אשר גללו עליהם גדולים מהם, כי לא התפנו בשבילם כשרצו לבקר בביתם. איך יעז איש להתאונן על גאוות איש אחר כנגדו, אם הוא בעצמו אינו חפשי לנפשו? האיש ההוא, יהיה מי שיהיה, אף אם חצוף הוא לעומתך, לפעמים הראה לך אות כבוד והיטה אזנו לדבריך; אבל אתה בעצמך עוד לא כיבדת את נפשך להשגיח בה ולשמוע בקולה. לפי זה אין לך גם רשוּת לזקוף את שקידתך על חשבון אחרים, כי גם בעבודתך לא היית חושב כלל להיות מסוּר להם, כי אם להפטר מרשות עצמך.