יום פקודה

הקדמה

ספר זה נכתב במלאות 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, כמיזם של "המרכז למלחמת יום הכיפורים" - עמותה שהוקמה על ידי בוגרי המלחמה, ששמו לעצמם מטרה לחקור את קורותיה, להנציח את חלליה, לתת כבוד ללוחמיה ולהנחיל לדורות הבאים את סיפורה ולקחיה.

על מלחמת יום הכיפורים, הקשה במלחמות ישראל מאז מלחמת הקוממיות, נכתבו, ועוד ייכתבו, מאמרים וספרי היסטוריה, הגות, זיכרונות ופרוזה, כמו גם דברי שירה, תחקירים, תסריטים ומחזות. הספר מאגד חלק ניכר מן המחקר המעודכן בנושא, מעניק פרשנות מעמיקה לסוגיות רבות, ומתמודד עם שאלות שחלקן לא זכו לתשובה עד היום.

אנו מקווים כי הספר ימצא את מקומו על שולחנו של כל מקבל החלטות בארץ במגזר הציבורי והפרטי, באקדמיה, בצבא, ולא פחות חשוב: בארון הספרים של כל מחנך ומורה, ובביתה של כל משפחה ישראלית שגורל המדינה והחברה יקר ללבה.

המלחמה התרחשה לפני 50 שנה, אך הלקחים והתובנות המתחייבים ממנה אקטואליים ורלוונטיים מאין כמותם גם לימינו אלה: סכנת היוהרה והקיבעון המחשבתי, היחס ליריב ולמניעיו, מנגנוני קבלת החלטות פגומים. בצד כל אלה יש לזכור ולהזכיר את האומץ, היצירתיות, האחריות והחשיבה מחוץ לקופסה, בעיקר בקרב לוחמים ומפקדים צעירים שהביאו לכך שהמלחמה - שהחלה בשבר גדול וגבתה מחיר דמים נורא - הסתיימה בהישגים חשובים בשדה הקרב ופרצה את הדרך להסכם השלום עם מצרים. אף שהדבר מובן מאליו, נדגיש כי הספר מיועד לצעירים ולמבוגרים, לנשים ולגברים.

את כתיבת הספר החשוב ורחב היריעה הזה יזם וערך ד"ר גדעון אביטל־אפשטיין, תוך השקעת מחשבה רבה, העמקה ומסירות אין קץ, ובעידוד ועדת התיעוד והמחקר של העמותה בראשות פרופ' אורי בר־יוסף. כל המאמרים, הסקירות והטורים האישיים שבספר מופיעים כאן לראשונה.

אני מבקש להודות לכל אחת ואחד מן הכותבים, שהקדישו מזמנם, ממרצם ומתושייתם כדי להעשיר אותנו בידע הרב שלהם על המלחמה, לקחיה והשלכותיה, ולהציב בפנינו סוגיות למחשבה.

הוצאתו לאור של הספר היא עבורנו זכות גדולה וגם חובה כלפי הלוחמים, ולא פחות מכך - כלפי אזרחי ישראל כולם, בהווה ובעתיד.

תודה מיוחדת לעורכות המשנה, ענת אביטל ודליה טל. תודה לאנשי צוות העריכה: עפר גלוזמן, אריה מינטקביץ, דוד חודק, אבי ליבנה (וייס) ואור פיאלקוב - כולם עשו את מלאכתם בהתנדבות מלאה.

תודה להוצאת "ידיעות ספרים", בראשות דב איכנולד, שראה לנגד עיניו את חשיבותו ההיסטורית של הספר והעמיד לרשותנו צוות הפקה מוכשר ומחויב, בראשות רותי בן ארי וקותי טפר, ובסיועו של בני מזרחי, עורך לשון מוכשר ומסור.

רמי סווט,
יו"ר המרכז למלחמת יום הכיפורים

מבוא
גדעון אביטל־אפשטיין

יובל שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא בהחלט מועד מתאים להעברת האלונקה מידי דור החוקרים, שמרביתם נטל חלק במלחמה, לידי הדור שמכיר את המלחמה רק מסיפורים ומסרטים ומטקסים, ובחלקו אינו מכיר אותה כלל או כמעט בכלל. הספר הוא, בעת ובעונה אחת, סיכום ומצע למחקר המשך, וממלא את ייעודו זה באמצעות מגוון כותבים מן המעולים, המנוסים והמומחים בארץ ובעולם בכל הנוגע למלחמת יום הכיפורים.

הספר מציג את המלחמה ומה שקדם לה בהיבט המדיני, הצבאי, החברתי, התרבותי והאישי. הוא מגיש לקוראים תמונה מתכללת של המערכה, חושף מידע חדש, מציג עמדות אמיצות ומלבן סוגיות מורכבות. הספר לא נועד לטפח מיתוסים וגם לא לנתץ אותם, ומחבריו אינם יראים מפני ויכוח ומחלוקת. חשוב להדגיש: הדברים הנאמרים כאן הם בשם אומרם, ולא בשם "המערכת".

סיפורן של מלחמות ישראל ממלא עד לעייפה את מדפי הפנתיאון הישראלי, והיכל הזיכרון העברי נעשה צפוף יותר ויותר. דב תמרי כותב כאן על מלחמה של שישה דורות, שעדיין לא הסתיימה. הוא מתלבט אם לקרוא לקוממיות ישראל מלחמת 80, 100 או 120 שנה, שסופה עדיין אינו נראה באופק. כתיבת היסטוריה דורשת פרספקטיבה, מבט מפוכח, שקול והוגן על בסיס כמה שיותר מקורות ראשוניים, בירורם ואימותם, ואז זיהוי קשרים והקשרים בין האירועים השונים, בניסיון להסבירם.

מחקר היסטורי מחייב את העוסקים בו לדעת להבחין בין רטוריקה לבין עובדות, ולנסות לשחזר את המציאות בין השורות, בין הקולות, וגם מתוך מה שנאמר או נרמז בשיחות לא פורמליות, בניסיון לפענח מה "עבר" בראשם של מקבלי החלטות.

במשך שנים למדנו את סיפורה של מלחמת העולם השנייה מששת הכרכים "האדומים" של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, ומ"עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" שכתב העיתונאי המוכשר ויליאם שיירר. רק בחלוף 50-40 שנה התברכנו בחיבוריהם של חוקרים וסופרים בולטים נוספים, בעיקר בארצות הברית, בבריטניה ובגרמניה. המלחמה היא תמיד אותה מלחמה, אך סיפורה ממרחק זמן שונה בתכלית; הוא מורכב יותר, מדויק יותר, מובן יותר ואמין יותר. גם לסרטים כמו "רשימת שינדלר", "להציל את טוראי ראיין" ו"שואה" של קלוד לנצמן נדרשה תקופת דגירה ממושכת בטרם יבשילו.

הספר פונה לציבור הרחב ואינו בגדר מחקר אקדמי מובהק, כזה שמיועד רק למדפי ספרים באוניברסיטאות. השאלה מי הוא קהל היעד, בעידן שרבים מדי ממעטים לקרוא טקסטים ארוכים, בהחלט העסיקה אותנו במהלך העבודה. אין לנו תשובה חד־משמעית לשאלה זו. כך או אחרת, המאמרים כולם מיועדים לקהל הרחב. הספר עוסק בישראל ובישראליות וככזה אנחנו מבקשים שיגיע לישראלים של ימינו, במיוחד לצעירים שבינינו, ולא פחות מכך - גם לדורות הבאים.

הספר מורכב ממאמרים, מסקירות ומטורים אישיים שבהם, צעד אחרי צעד, נפרס הסיפור הגדול של המערכה בכל היבט אפשרי כמעט, לצד נגיעה בסוגיות רגישות, מרגיזות וכואבות, שאין להדירן מן השיח הציבורי. הטורים האישיים משקפים מבט משם ומכאן, אז ועכשיו, מבט מודאג ואופטימי כאחד, תוך מתן דין וחשבון אמיץ והצבת סימני דרך לעתיד. בנושאים שהם שנויים במחלוקת פרשנית - וישנם לא מעטים כאלה גם בחלוף 50 שנה - השתדלנו להביא יותר מעמדה אחת.

סיפור המלחמה, כל מלחמה, הוא תצרף (פאזל) של מאות אלפי אירועים ומהלכים. מלחמה היא מושג מופשט שאין מוחשי ממנו. אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. השתדלנו להביא רבים מהם, ודאי לא את כולם. אבל אלוהים נמצא גם, ולא פחות מכך, גם בפרטים הגדולים ובתמונה הגדולה, בהקשרים סיבתיים, בזיהוי חולשות וחוזקות, במתן משמעויות, בגיבוש מסקנות, בהפקת לקחים. לעתים ה"מגע" עם המלחמה מחייב התבוננות באמצעות מיקרוסקופ - ולפעמים צריך להסתכל במציאות דרך עדשות טלסקופ. בשני המצבים נדרשים יושרה ואומץ לב, לא פחות מאשר בשדה הקרב.

לתת בה סימנים
כמו עשרת הסימנים שרבי יהודה נותן במכות מצרים בהגדה של פסח (דצ"כ, עד"ש באח"ב), כמו ששת ראשי התיבות של כללי תנועה מוסתרת בשטח, ת"ג בצצ"ת (תנועה, גוון, ברק, צורה, צל, תוואי־שטח), כך גם למלחמת יום הכיפורים ביטויים מילוליים שהם רק שלה, כאלה שמאפשרים לזהות את דמותה ולשרטט את צלליתה גם בעלטה ובלי אמצעי ראיית לילה, ואלה הם:

עדיפה שארם א־שייח' בלי שלום - מאשר שלום בלי שארם א־שייח'.

משה דיין, שר הביטחון, 27.6.1969.

מה שארך אז שלוש שעות והשאיר את העולם בתדהמה, יבוצע הפעם ב-40 דקות.

מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, יוני 1973.

מחיר נורא, נורא! מחיר שמצרים לא תוכל לעמוד בו. בששת הימים היה למצרים לאן לסגת, לתעלה (...) במלחמה הבאה קו הנסיגה של המצרים יהיה קהיר (...) וזה יהיה כרוך בחורבן נורא של מצרים, חורבן מוחלט (...) המצרים יזכו למכה נוראה (...) ישראל כה חזקה, שבעיית הביטחון חדלה להיות הבעיה המרכזית.

אלוף (מיל') אריאל שרון, ריאיון ל"מעריב", 20.7.73.

אויבינו קיוו להפתיע את אזרחי ישראל ביום הכיפורים, עת כה רבים שרויים בתענית ומתפללים בבתי כנסת. תוקפינו חשבו שביום הכיפורים לא נהיה ערוכים להשיב מלחמה שערה. אנו לא הופתענו. מזה מספר ימים נודע לשירותי המודיעין של ישראל, כי צבאות מצרים וסוריה נערכים להתקפה משולבת. (...) ממצאי הסיורים אימתו את הידיעות. כוחותינו נערכו כנדרש כנגד הסכנה (...) אין לנו ספק בניצחוננו...

גולדה מאיר, ראש הממשלה, 6 באוקטובר 1973, לפנות ערב.

הדור הזה של 73' עולה על הדור של 67', שעלה על הדור של 58', שעלה על הדור של 48'. הדור החדש הזה הוא דור לוחמים, שאתם עוד אחרי המלחמה הרבה זמן תכתבו את האגדות שלהם.

רב־אלוף דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל, במסיבת עיתונאים בתל אביב, 8 באוקטובר 1973.

זו לא מלחמה שניצחנו אותה אלא הפסדנו אותה (...) ניצחון והפסד לא נמדדים במי הרג יותר, מי השמיד יותר טנקים ומי כבש יותר שטח, אלא במי השיג את המטרות שלו...

אלוף (מיל') אורי שמחוני, "כאילו לא היתה מלחמה", 1998.

לחייל הערבי חסרות התכונות הדרושות למלחמה מודרנית. אמצעי לחימה משוכללים ותורת לחימה מודרנית תובעים רמת אינטליגנציה, כושר הסתגלות, יכולת תגובה מהירה, כושר טכני, ומעל הכול - היכולת לראות את התופעות ברוח מציאותית ולומר אמת גם כשהיא קשה ומרה. באלה ובעוד תכונות מפגר הלוחם הערבי (...) פער התכונות כה גדול, שצמצומו אינו תהליך של שנים כי אם של דורות, דורות רבים.

רב־אלוף חיים בר־לב, הרמטכ"ל, 1971.

...מכל בִּרְכָּתָא ושירתא תוּשבחתא ונחמתא, וכשהתקרבתי ראיתי גם את שמוליק רון ממלמל משהו ואת האיש עם המטפחת מתכופף ופורש אותה שוב על האבן שעה שהאיש על האופניים (...) כתפיו נעות בקצב של לעילא ולעילא מכל ברכתא ושירתא. אריאל כנראה בדיוק הלך למלא מים, כי נשאר עומד באמצע השביל עם משפך הפח והיה נדמה לי שגם הוא מניע שפתיו וממלמל משהו בזמן שקולו של הבחור במדים המשיך בדיבור מונוטוני לעלמֵי עָלְמָיא שמֵיה דקוּדשא שמֵיה דקוּדשא...

איש כבר לא ענה לו עכשיו והיה שקט, וגם אריאל ומאירה עמדו בשקט, והוא המשיך לעֵילא ולעֵילא (...) והתקרבתי לחלקה שלו, קולטת יותר ויותר את הקול הצרוד תוּשבחתא ונחמתא יהא שְׁלָמָא רבא מן שמַיָא. פניו היו שחורים בצל העץ וגופו הרזה נראה חלק מהעץ וגם הקול נשמע בא מתוך העץ, וכשהגעתי לשם כבר מִלמל רק יתגדל ויתקדש חוזר על זה יתגדל ויתקדש (...) האיש עם המטפחת כבר הוציא משהו מתוך קופסת צנימים, ורק האישה עם שֹער הקסדה המשיכה בשקט בקול המאוד נעים שלה את החרוז החוזר: כבר ערב בני, בוא הביתה בני, השמים מכוסים ציפורים קטנות וכבר ערב בני, בוא הביתה, לאן עפות הציפורים הקטנות?

יהודית הנדל, "הר הטועים", 1991.

דרך שמונת המסרים הללו ניתן להתבונן במלחמה, לצפות בה מרחוק, ומי שהשתתף בה או חי בארץ באותם ימים נוראים יכול גם לגעת בה. לא בכדי שלוש המובאות הראשונות מייצגות את ישראל "לפנֵי", בתקופה שקדמה למלחמה, את החטא שקדם לעונש, את החיבור ההדוק בין ששת הימים ליום הכיפורים, את התקף האופוריה, את הכישלון בהבנת הנקרא, את הרהב, את השכנוע העצמי העודף, שהוא גרוע ממחלה, את התאווה לכוח ולאדמה.

המסר הבלתי נשכח של ראש הממשלה בשידור לאומה זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה. מתוך הבלבול, מתוך הבהלה, מתוך ערפל המלחמה, גולדה מאיר זורה חול בעיני הציבור הישראלי: "אנו לא הופתענו..." בשעה שתיים בצהריים, במהלך ישיבת ממשלה בקריה, הגיבה ראש הממשלה ליללת הצופרים, "רק זה מה שהיה חסר לי". המילים הללו נאמרו ביידיש. אין להלין עליה בשל כך. בשעת אימה קיצונית ועל ערש דווי בני אדם נוטים לפלוט מילים בשפת האֵם שלהם.

את המתקפה הערבית המתואמת בסיני ובגולן מציגה גולדה מאיר כהפרת כללי משחק, חילול היום הקדוש. המסר העיקרי שבפיה, "אנו לא הופתענו", מבטא, יותר מכול, את הכחשת המציאות, את הכזב, ובעת ובעונה אחת חושף את ראש הממשלה לשאלה: אם אכן ידעת, מה עשית כדי לקדם את פני הרעה? כמו נאשם בחקירה שכנגד בבית דין של מטה או של מעלה. ראש הממשלה מודה באובדן ההרתעה, אומרת מחצית מן האמת - הגרועה משקר - ביחס להתרעה, ומבטיחה ומתהללת בהכרעה.

בסופו של יום אומלל, 8 באוקטובר, אחרי שנודעו פרטי כישלון התקפת־הנגד בסיני, ממלא הרמטכ"ל אלעזר את המוטל עליו באותה שעה - לעודד את הציבור ואת הלוחמים. ואולם, כבר באותה עת, מתוך התופת, עיניו נשואות גם אל העתיד, אל סיפור המלחמה, אל המורשת, אל הגבורה, אל הדימוי, אל הזיכרון, אל הישגי חייליו, שיהיו גם הצלחותיו ותפארתו.

שלושת הטקסטים האחרונים הם כבר "אחרי". אורי שמחוני, קצין האג"ם של פיקוד צפון במלחמה ולימים אלוף בצה"ל, מנסח ב-29 מילים את עמדתו ביחס לתוצאות המלחמה, באומץ לב נחשוני בימים ההם (בשנת 1998). הרמטכ"ל חיים בר־לב מגלה לנו את צפונות לבו ואת עמדתו ביחס לתרבות הערבית בכלל, וכלפי תכונותיו של הלוחם הערבי בפרט. מילים מקוממות, ואפשר שגם גזעניות. מן הסתם יש בינינו רבים שעדיין חושבים כך. הסופרת יהודית הנדל מנגישה לקורא הישראלי את מחירה של המלחמה, בהדמיה מושלמת, כמו אֶם־אַר־אַיי מדמם.

היסטוריה אינה מור"ק
כתיבת היסטוריה היא מאמץ מתמשך לחקור ולברר את העבר באופן מדעי, שיטתי ומקצועי תוך כדי חיפוש אחר "אמת" שלעולם אינה מוחלטת. הביקורת, הוויכוח והפולמוס הם נשמת אפו של המחקר ההיסטורי. מותר לו לחוקר שתהיה לו זיקה לנושא המחקר שלו, ואין כל מניעה לכך שתהיה לו השקפת עולם בתחומים שבהם הוא עוסק. איש לא יטען כנגד שאול פרידלנדר כי ילדותו במנזר, כפליט תחת הכיבוש הנאצי, פוגמת במחקר המונומנטלי שלו על אודות ימי האופל והשואה. עם זאת, חובה על החוקר להצהיר על האידיאולוגיה שלו ומה הם מניעיו, ככל שישנם, ולא להסתתר מאחורי מסכת "נייטרליות". הנה כי כן, וידוי משולש: כמו רבים מהכותבים בספר, השתתפתי גם אני במלחמת יום הכיפורים כלוחם; המלחמה הותירה צלקות בנפשי; ואת הספר הזה אני עורך מעמדה ציונית גאה.

מורשת וזיכרון קולקטיבי, להבדיל מהיסטוריוגרפיה, באים ממקום אחר והולכים לכיוון אחר. למורשת יש תפקיד חברתי ופוליטי בהווה ובעתיד. היא נבנית, מגויסת ומטופחת למטרות מוגדרות - לאומיות, דתיות, קהילתיות, משפחתיות וכיוצא באלה. לגדוד, לטייסת, ליישוב, לקבוצת כדורגל יש מורשת. מורשת מעצבת זהות, מייצרת ייחוד, מעניקה גאוות השתייכות.

למורשת, להבדיל ממיתוס, יש, בדרך כלל, יסוד עובדתי אך היא עושה שימוש בעבר לצורכי ההווה והעתיד. זיכרון קולקטיבי אינו סיכום של זיכרונות פרטיים ואינו בהכרח מיצוי המשותף ביניהם. הוא בעל זכות קיום משל עצמו, ומקומו בשיח הציבורי, בטקסטים כתובים, בהווי, בתודעה, בראש ובבטן. אפשר שאין בכלל זיכרון קולקטיבי בלשון יחיד אלא זיכרונות קולקטיביים דינמיים שנאבקים בינם לבין עצמם. ישנה מורשת הגמונית שהמשטר ומערכות החינוך והתקשורת מנסים להנחיל לציבור, וישנם זיכרונות קולקטיביים חדשניים ואף מחתרתיים, כאלה שמנסים לכבוש לעצמם מקום בדעת הקהל.

אשר לסיפורה של מלחמת יום הכיפורים, אפשר להתרשם כי אלה שהזדרזו והקדימו להציג את חלקם במלחמה או לחשוף אותה לקהל, זכו לתשומת לב ציבורית כבר בשלבים הראשונים של עיצוב התודעה. כך, למשל, הספרים "המחדל" (ישעיהו בן־פורת ואחרים), "רעידת אדמה באוקטובר" (זאב שיף), "מלחמת יום הדין" (חיים הרצוג), "ההלם" (יאיר קוטלר) שפורסמו ב-1974; "עֹז 77" (אביגדור קהלני), "ראש גשר" (אורי דן) ו"חיי" (גולדה מאיר) ב-1975; ואז ספרו של משה דיין, "אבני דרך", ב-1976; וספריהם של חנוך ברטוב על דדו ושל יעקב חסדאי, "אמת בצל המלחמה", ב-1978.

לא מעט פרסומים על אודות המלחמה ועל מה שקדם לה נולדו בחיקה של מחלקת היסטוריה בצה"ל הנהנית מיתרון, בלתי הוגן בעליל, על פני חוקרים באקדמיה ומחוצה לה, בכל הנוגע לנגישות לחומרים סודיים או סודיים לכאורה. יש קושי בכך שלגוף ממשלתי יש מונופול על מידע ומעמד בכורה בעיצוב תודעה. מחלקת היסטוריה היא יחידה באגף המבצעים בצה"ל, יש לה מפקד, ולמפקד שלה יש מפקד - וכך הלאה. היא משרתת את "המערכת", והיא "הגורם המוסמך בצה"ל לתחקור ולכתיבת הגרסה הרשמית לאירועים בהם צה"ל מעורב". מחקריה עוסקים בעיקר בכרוניקה ובתיעוד בהתייחס לארבעת המ"מים (מי, מה, מתי, מקום). ביחס למלחמת יום הכיפורים, נפגם מעמדה של מחלקת ההיסטוריה עם פרסום ספרו של אלחנן אורן ב-2004, וזאת אחרי שעוכב, נגנז, עודכן, שונה ותוקן, וגם בעקבות תגובותיהם של המעורבים, ביניהם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.

מה בספר?
נצא כעת למסע קצר להכרת הספר, שבסופו ניגע בשלוש שאלות. האחת עוסקת ברגע שלפני, ממש דקות ספורות בטרם הרעימו התותחים וייללו הצופרים שהרעידו את הלבבות. שתי האחרות נוגעות לצריבת תודעה. הן התעוררו עוד בטרם נדם הקרב וממשיכות לפרכס גם כיום: האם המלחמה הסתיימה בניצחון, כלומר מה מופיע על לוח התוצאות? ומי אחראי לכישלונות?

מובטח לו, למי שיצליח לצלוח את הספר "מכריכה לכריכה", מסע מרתק שבסיומו מתחוורת תמונה כוללת של המלחמה. המאמרים בספר מציעים תשובות לשאלות רבות, אך לא לכולן. ישנן שאלות שהן עדיין פתוחות, ואפשר שיישארו כאלה עד עולם, כפי שכל מלחמה מותירה אחריה תעלומות לגבי עובדות, סיבות ומשמעויות. אחרי ככלות הכול, ישנם טעמים וישנם הסברים הטמונים עמוק בלִבם ובמוחם של בני אדם, והם קשים לפענוח ולעתים אף בלתי אפשריים. וכפי שמורה לנו מסכת אבות: לא עלינו לגמור את המלאכה, אך אין אנו בני חורין להתבטל ממנה.

בספר שישה שערים: המרחב המדיני והפוליטי; דור המלחמה, דמות המלחמה בזיכרון ובתרבות ופוסט־טראומה; לפני הכול (הכנות), אחרי הכול (לקחים), נשק יום הדין ותזכורת מוועדת אגרנט; מודיעין ואויב; מלחמה ולחימה; סקירות על אודות השחקנים הראשיים בצבא היבשה. נוסף על המאמרים והסקירות, משובצים בספר 13 טורים אישיים.

המרחב המדיני והפוליטי
שני המאמרים הראשונים עוסקים במגעים המדיניים לפני המלחמה, בעיקר בין ישראל למצרים, בדגש על פרק הזמן שבין קיץ 1970 לסתיו 1973. פרופ' אורי בר־יוסף עם ד"ר מוטי גלוסקה וד"ר יגאל קיפניס מציעים שני מבטים שונים על הסיפור המדיני. דמויות מפתח בעלילה הן, בצד המצרי, הנשיא סאדאת ושליחו חאפז איסמעיל, ובצד הישראלי ראש הממשלה גולדה מאיר ועִמה משה דיין וישראל גלילי, חברי "המטבח", ובמידה רבה גם השגרירים בוושינגטון, יצחק רבין ושמחה דיניץ. בצד האמריקאי מככבים הנשיא ניקסון, מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס, והכוכב הראשי הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי ובהמשך גם מזכיר המדינה, ועוזריו ויליאם קוואנט והאל סונדרס.

סיפורה של מלחמת יום הכיפורים, בשונה ממלחמת ששת הימים, מדגים היטב את המימרה הידועה של קרל פון קלאוזביץ, הוגה דעות פרוסי, בספרו "על המלחמה", ולפיה "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים".

קיימת כיום נטייה לדון בהיבט המדיני של הסוגיה תחת הכותרת - האם אפשר היה למנוע את המלחמה? איני משוכנע שגישה זו מסייעת לנו להבין איך הגענו למלחמה, וזאת משלושה טעמים. האחד, את המלחמה המסוימת הזו - מבחינת היקפה, ממדיה, מחירה ותוצאותיה - לא היה אפשר לצפות מראש, ועל כן צריך לדבר, אם בכלל, על מניעת מלחמה כלשהי בפרק זמן נתון, ולא על זאת שאירעה בפועל. ההבדל הוא משמעותי. שנית, המלחמה היתה, כנראה, נמנעת לו הגמישו ירושלים וקהיר את עמדותיהן ואם הבית הלבן היה משדל את הצדדים להגיע להסכם שלום בר־אכיפה. לבסוף, העיסוק בשאלה "אילו" הוא בהחלט מפתה, אך מומלץ לכל חוקר ופרשן לנקוט משנה זהירות בבואו לעסוק בשאלות "מה היה קורה אם או אלמלא". אחרי ככלות הכול, מדובר בספקולציה שמנעד התנאים, הנסיבות והגורמים המשפיעים עליה הוא כמעט אין־סופי ולעולם אינו ודאי.

פרופ' יחיעם ויץ דן במערכת הפוליטית בישראל בשנים שקדמו למלחמה ובתמורות שחלו בזירה הציבורית בארץ מאז מלחמת ששת הימים. פרק הזמן הרלוונטי מתחיל בהחלטת הממשלה ב-19 ביוני 1967 בדבר נכונות להגיע להסכמי שלום נדיבים עם מצרים וסוריה - ומסתיים באישור "מסמך גלילי־דיין", ערב הבחירות לכנסת, בשלהי 1973, שבמרכזו: אחיזה איתנה בשטחים שנכבשו ב-1967 והאצת "מפעל ההתיישבות". ישראל באותן שנים התנתה הסדר עם מצרים בסיפוח, או למזער בשליטה צבאית על שליש לפחות מחצי האי סיני.

ד"ר חגי צורף מציג במאמרו את מהלכיה של ממשלת גולדה מאיר במהלך המלחמה, בדגש על "המטבח" ועל פועלה האישי של ראש הממשלה, חוסנה והחלטותיה.

פני הדור, הזיכרון ופוסט־טראומה
מאמרה של פרופ' חנה יבלונקה חושף בפני הקורא את פניו הגלויות והנסתרות של "דור המלחמה", את הדימוי העצמי של בניו, ציפיותיהם והציפיות מהם, מאווייהם והניסיונות שהועמדו בהם במלחמה, לפניה (ב"התשה"), במהלכה ובעקבותיה. תחת הכותרת "עבר שאינו עובר" דן הח"מ במקומה של המלחמה בזיכרון הישראלי, בתרבות ובחברה, ובסיפור שאנו מספרים לעצמנו כשהוא מלוקט ממגוון זירות שיח - ספרות, שירה, ביוגרפיות, אלבומים תקופתיים, תוכניות טלוויזיה ופזמון. פרופ' רחל דקל וד"ר יעל שובל־צוקרמן כותבות על פוסט־טראומה בעקבות המלחמה, בדגש על ליווי חיי המשפחה של הלוחמים. ד"ר מנחם סטודנט כותב באותו הקשר, מניסיונו כלוחם וכמטפל, "על מה לא מדברים".

לפני הכול, אחרי הכול ונשק יום הדין
ד"ר דב תמרי מנתח את המוכנות למלחמה על רקע התכתיב המדיני לצה"ל, תפיסת הביטחון הישראלית וחיזוי דמותה של המלחמה הבאה בעיני המטה הכללי. גיורא איילנד עוסק בלקחי המלחמה בממד האופרטיבי, האסטרטגי והפילוסופי. פרופ' אבנר כהן פותח לרווחה צוהר לנשק יום הדין, וד"ר מוטי גלוסקה מזכיר לנו מה שכחה ועדת אגרנט.

מודיעין ואויב
פרופ' אורי בר־יוסף דן בכשל המודיעין; הוא מפרק ומרכיב מחדש את סוגיית ההתרעה. אהרן זאבי פרקש מטפל בפרשת ההונאה המצרית לקראת המלחמה. שלמה קשי ודודו צור מנתחים את גורמי העומק שמביאים לשגיאות ולתקלות חמורות בעבודת המטה בתחומי המודיעין והתכנון האג"מי, וממצאיהם מרתקים. פסח מלובני מציג את מלחמת 73' ואת ההכנות לקראתה מן הצד השני, בראייה המצרית והסורית. מאמרו מאפשר לקורא הישראלי לקבל תמונה נדירה של המערכה, שלא מתוך "יציע האוהדים" של הקבוצה. ד"ר דני אשר כותב על חיל המשלוח העיראקי, שנעלם מן הרדאר ושהופעתו בזירת הלחימה בגולן הסורי השפיעה על סיום המלחמה שם

מלחמה ולחימה
ד"ר שמעון גולן מכניס אותנו לתוך הדרמה ב"בור" - מוצב הפיקוד העליון; ד"ר עמירם אזוב ויהודה וגמן מתארים את המערכה בזירות הדרומית והצפונית, מציגים את הדילמות העיקריות, את המהלכים הבולטים, את הקשיים, את התקלות ואת ההצלחות, ומגישים לקורא את תמונת הקרב כהווייתו. עמוס ידלין דן בחלקו של חיל האוויר במלחמה, מציג עשר שאלות ומנתח את הגורמים לכך שחיל האוויר לא הצליח למלא אחר כל הציפיות ממנו. שלמה גואטה מציג את הזירה הימית שרבים מאיתנו אינם מכירים לעומק - קרן אור במלחמה שלא היה די בה כדי להכריע את גורל המערכה.

המשך הפרק בספר המלא