לב רעב - מתוך לב רעב

בסוף לא ראיתי את ספרינגסטין, אבא שלו אמר.

אבא שלו חזר לדירה שלו ברמת גן כמה ימים קודם לכן. הרופאים הודו שהטיפולים כבר לא מועילים ואין טעם להחזיק אותו בבית החולים. הם אמרו: כבר עדיף שיהיה בחיק המשפחה, ואייל חשב, איזו משפחה.

אז בוא ניסע, אייל אמר עכשיו. בוא נבדוק איפה ההופעה הבאה וניסע.

יאללה, אבא שלו חייך. חיוך רפה. בוא נעשה את זה.

אני רציני, אייל אמר.

גם אני רציני, אייליק, אבא שלו אמר, וניצוץ נדלק בעיניו הכחולות־חולות.

אבל אף אחד לא יסכים לעשות לך ביטוח רפואי.

הם לא יסכימו? אני לא מסכים! לא רוצה ביטוח. לא רוצה לראות רופאים יותר!

שלושה ימים אחר כך הם עלו על מטוס לפריז.

*

אבא שלו התחיל לנחור חמש דקות אחרי שהמטוס המריא. כל העמידה הזאת בתורים עייפה אותו. אייל הסתכל איך השמיכה שלו עולה ויורדת בקצב הנשימות שלו ונזכר, בעל כורחו, בטיסה ההיא בפרו. מטומבס ללימה. עשרים נוסעים, לא יותר. מטוס זעיר. בצד אחד שני מושבים, בצד השני מושב בודד, וביניהם מעבר צר. אחרי שעידו והוא התיישבו במקומות שלהם, העלו למטוס מיטת אלונקה שעליה שכב זקן מחובר לצינורות. עיניו היו עצומות, והחזה שלו עלה וירד עם השמיכה שכיסתה אותו. האחות שליוותה אותו התנצלה על אי־הנוחות והסבירה שמדובר בחולה שמוטס לניתוח דחוף. הראש של הזקן היה ממש ליד המרפק של אייל, אבל אי אפשר היה לעשות כלום בקשר לזה. מוזר, עידו אמר. מה מוזר? אייל הרים אליו את העיניים. לבנאדם אין ריח, עידו אמר. אייל התכופף מעט אל הזקן, הריח אותו ואמר, ואללה. אולי, עידו אמר, אולי ממש לפני שמתים הריח מתנדף מהגוף. למה אתה אומר מתים? אייל נבהל. למה לדבר ככה?

במהלך ההנמכה לעבר לימה התחילו המכשירים שהיו צמודים למיטה לצפצף. האחות נזעקה, ניסתה להחליף בין הצינורות, ניסתה אפילו להנשים את הזקן מפה לפה, אבל לא הצליחה להפסיק את הצפצופים. כשהמטוס נחת, היא כיסתה את הפנים שלו בשמיכה והצטלבה.

אמרתי לך, עידו צהל.

מה הם הבינו אז.

*המשך העלילה בסיפור המלא*