השעות האפלות

1

אמור היה לרדת גשם אמיתי, מהסוג שיכול למנוע את מבול העופרת השנתי הצפוי. אבל התחזית הייתה שגויה. השמיים היו כחולים־שחורים וחפים מעננים. הבלשית רֶנֶה בּלארד הכינה את עצמה למתקפה והתמקמה מצידה הצפוני של גדר ההפרדה, תחת המחסה שסיפק לה הגשר שנמתח מעל שדרות קָהוּאֶנגָה. היא הייתה מעדיפה להיות לבדה, אך למרבה הצער ציוותו לה שותפה, ועוד כזו שהצטרפה באי רצון. לבלשית ליסה מוּר מהמחלק לעבירות מין בנפת הוליווד היה ותק של ממש במשמרת היום והיא רק רצתה לחזור הביתה ולבלות עם החבר שלה, אבל היה זה ליל השנה החדשה, וכל הכוחות נקראו לדגל. כוננות טקטית: כל אנשי המחלקה נדרשו לעלות על מדים ולעבוד במשמרת של שתים־עשרה שעות. בּלארד ומוּר התייצבו למשמרת בשש בערב וזכו למשמרת שקטה. אבל כעת, רגע לפני חצות הלילה ביום האחרון של השנה, צרות צרורות עמדו בפתח. ואם זה לא מספיק, גם אנשי החצות הסתובבו להם אי־שם. בּלארד ושותפתה חסרת הרצון ידעו שייאלצו לפעול מהר מאוד כשתגיע הקריאה.

״אנחנו חייבות להישאר פה?״ שאלה מוּר. ״כאילו, תסתכלי על כל האנשים האלה. איך הם מסוגלים לחיות ככה?״

בּלארד סרקה במבטה את המחסים המאולתרים שהוקמו משני צידי הכביש שמתחת לגשר, העשויים יריעות ברזנט שנזרקו לפח ופסולת שלוקטה מאתרי בנייה. היא הבחינה בשתיים־שלוש גזיות, וגם בצלליותיהם של אנשים שהתהלכו פה ושם במחנה הארעי. המקום היה עמוס כל כך שכמה מהמחסים הוקמו סמוך לשירותים הניידים שהעמידה העירייה על המדרכות, כדי לשמר ולו מראית עין של כבוד אנושי ושל היגיינה באזור. מצפון לגשר השתרעה שכונת המגורים של בתי דירות עם נוף לגבעה שזכתה לכינוי הוליווד דֶל. אחרי שורה של דיווחים על אנשים שחרבנו ברחובות ובחצרות השכונה, העלתה העירייה את רעיון השירותים הניידים. מאמץ הומניטרי הם קראו לזה.

״את שואלת את זה כאילו הם בחרו לגור דווקא מתחת לגשר הזה,״ ענתה לה בּלארד. ״כאילו שיש להם ברירה. לאן הם אמורים ללכת? הממשל מספק להם רק שירותים. הוא מפנה את החרא שלהם, אבל לא יותר מזה.״

״מה שתגידי,״ השיבה לה מוּר. ״זו פשוט מכה — ועוד מתחת לכל גשר בעיר המזוינת הזאת. זה כל כך עולם שלישי. אנשים עוד יעזבו את העיר בהמוניהם בגלל הדבר הזה.״

״אנשים כבר עוזבים,״ אמרה לה בּלארד. ״בכל מקרה, אנחנו נשארות פה. אני תמיד פה מתחת לגשר בערב השנה החדשה, כבר ארבע שנים. זה המקום שהכי בטוח להיות בו כשמתחילות היריות.״

הן ישבו דקות ארוכות בדממה. בּלארד עצמה שקלה לעזוב את העיר, אולי אפילו לחזור להוואי. ולא בגלל הבעיה הבלתי פתירה של דרי הרחוב שהתפשטה ברחבי לוס אנג'לס. בגלל הכול. העיר, התפקיד, החיים עצמם. זו הייתה שנה קשה של מגפה, של אלימות ושל תסיסה חברתית. המשטרה הושמצה, וגם היא ביחד איתה. היא ספגה יריקות, סמלית ומילולית, דווקא מהאנשים שאותם שירתה ושעליהם נשבעה להגן. היא למדה את הלקח בדרך הקשה, ותחושה של חוסר תוחלת התפשטה בגופה וחדרה כעת עמוק לעצמותיה. היא ידעה שהיא זקוקה להפוגה. אולי הגיע הזמן שתנסה לאתר את אימה אי־שם בהרים של מאווי ותיצור עימה שוב קשר אחרי שנים כה רבות.

היא הסירה יד אחת מגלגל ההגה וקירבה את שרוולה לאפה. זו הפעם הראשונה שלבשה מדים מאז גל המחאות. היא עדיין הריחה ריח של גז מדמיע, גם לאחר ששלחה את המדים פעמיים לניקוי יבש. הריח כמו נצרב בבד לנצח. זו הייתה תזכורת חזקה במיוחד לשנה שעברה עליה.

המגפה והמחאות טרפו את כל הקלפים, והמשטרה עברה ממתקפה למגננה. בעקבות השינויים הללו, בּלארד הרגישה שהיא נסחפת בזרם. היא הרהרה באפשרות לפרוש, יותר מפעם אחת. ואז הגיעו אנשי החצות והעניקו לה תחושת שליחות.

מוּר הציצה בשעונה. בּלארד הבחינה בכך והציצה בעצמה בשעון שעל לוח המחוונים. הוא פיגר בשעה, אבל הספיק לה כדי לדעת שעכשיו שתי דקות לחצות.

״הנה, מתחילים,״ אמרה לה מוּר. ״תסתכלי על הבחור הזה.״

היא הביטה מחוץ לחלון בגבר שהתקרב למכונית. הטמפרטורה לא עלתה על חמש־עשרה מעלות, אבל האיש הסתובב ללא חולצה והחזיק ביד אחת את מכנסיו המטונפים מחשש שייפלו. הוא גם לא עטה מסכה. החלון של מוּר היה פתוח מעט, אבל כעת היא לחצה על הכפתור, סגרה אותו היטב ונעלה את המכונית.

דר הרחוב נקש על השמשה בצד שלה. הן שמעו אותו מבעד לחלון.

״היי, שוטרות, יש לי פה איזה בעיה.״

הן ישבו במכונית האזרחית של בּלארד, אבל היא הפעילה את הצ'קלקה כשהן חנו על אי התנועה מתחת לגשר. וחוץ מזה, שתיהן לבשו מדים.

״אדוני, אני לא יכולה לדבר איתך ללא מסכה," ענתה לו מוּר בקולי קולות. "לך תמצא מסכה."

״אבל שדדו אותי,״ אמר לה האיש. ״הבן זונה הזה שמה לקח לי את כל החרא מתי שישנתי.״

״אדוני, אני לא יכולה לעזור לך כשאתה בלי מסכה," היא חזרה ואמרה.

"אין לי פאקינג מסכה," אמר לה האיש.

״אז אני מצטערת, אדוני,״ ענתה לו מוּר. ״בלי מסכה, אין אבטחה."

האיש הלם בחלון, ואגרופו פגע בשמשה מול פניה של מוּר. היא נרתעה לאחור, אף שזו לא הייתה מכת אגרוף שנועדה לשבור את השמשה.

״אדוני, תתרחק מהחלון,״ פקדה מוּר.

״לכי תזדייני,״ ענה לה האיש.

״אדוני, אם אני יוצאת מהרכב, אתה הולך למעצר,״ אמרה לו מוּר. ״ואם עדיין אין לך קורונה, שם בטוח תידבק. זה מה שאתה רוצה?״

האיש המשיך ללכת.

״לכי תזדייני,״ הוא חזר ואמר. ״שתזדיין כל המשטרה.״

״כן, זה משהו שאף פעם לא שמעתי,״ מלמלה מוּר.

היא שבה והציצה בשעונה, ובּלארד הביטה שוב בשעון שעל לוח המחוונים. זו הייתה הדקה האחרונה של 2020, ומבחינתם של מוּר ושל רוב תושבי העיר והעולם כולו, ברוך שפטרנו מעונשה של זאת.

״אלוהים אדירים, אולי נעבור למקום אחר?״ התלוננה מוּר.

״מאוחר מדי,״ אמרה לה בּלארד. ״אמרתי לך, מתחת לגשר זה המקום הכי בטוח.״

״לא מהאנשים האלה,״ ענתה לה מוּר.

2

זה נשמע כמו שקית של פופקורן שמכניסים למיקרו. כמה פצפוצים נשמעו כבר בסוף הספירה לאחור של השנה החדשה, ולאחר מכן צרורות שהלכו והתגברו והפכו למטח בלתי פוסק של יריות, ללא יכולת להפריד ביניהם. סימפוניה של ירי. במשך חמש דקות תמימות התנהלה מתקפה בלתי פוסקת, שעה שחוגגי השנה החדשה הפנו את כלי נשקם לשמיים, בהתאם למסורת שנולדה בלוס אנג'לס לפני עשרות שנים.

ולא עניין אף אחד שמה שעולה לשמיים בסוף גם צונח חזרה למטה. כל שנה חדשה החלה בסכנת נפשות בעיר המלאכים.

לקולות הירי הצטרפו כמובן גם זיקוקים וחזיזים לגיטימיים, וכך נוצר שאון אדיר וייחודי לעיר, ובמשך עשרות שנים גם עקבי וצפוי כמו חילופי העונות. על לוח הנוכחות הופיע מספר הקריאות שקשורות לגשם העופרת: הוא עמד על שמונה־עשרה. הקורבנות היו ברובם שמשות של מכוניות, אם כי בשנה שעברה בּלארד נענתה לקריאה בעקבות קליע שנפל מהשמיים ופגע בכתפה של חשפנית בזמן שרקדה על במה. היא נפגעה קל מאוד מהקליע הנופל, אבל רסיס חד של זכוכית שנפל מחלון הגג שהתנפץ העניק ללקוח שישב קרוב לבמה שביל חדש בשערו. האיש בחר שלא להגיש תלונה במשטרה, כי נוכחותו במקום לא עלתה בקנה אחד עם הסיפור שסיפר למשפחתו.

יהיה אשר יהיה מספר הקריאות, ניידות הסיור טיפלו ברובן הגדול, אלא אם כן נדרשה נוכחות של בלש בזירה. בּלארד ומוּר חיכו בעיקר לקריאה אחת מסוימת — קריאה של אנשי החצות. לפעמים המציאות אילצה אותם לחכות לעבריינים שיצאו שוב לשחר לטרף, בתקווה שיעשו טעות כלשהי או שתימצא פיסת ראיה כזו או אחרת שתסגיר אותם.

אנשי החצות היה הכינוי הלא־רשמי שהעניקה בּלארד לצמד אנסים שתקפו שתי נשים בחמשת השבועות האחרונים. שתי התקיפות התרחשו בערבי חג — חג ההודיה וחג המולד. שני המקרים יוחסו לאותם עברייני מין בגלל שיטת הפעולה ולא בגלל הדנ״א, כי הם הקפידו שלא להותיר אחריהם עקבות. כל אחת מהמתקפות החלה דקות אחרי חצות ונמשכה כארבע שעות תמימות. האנסים תקפו את הנשים באכזריות במיטותיהן, כל אחד בתורו, וסיימו את העינוי המתמשך בחיתוך קווצה גדולה משערן של הקורבנות באותה סכין שהצמידו אל גרונותיהן לאורך כל התקיפה המתמשכת והמחרידה. התקיפות כללו מעשים נוספים של השפלה שסייעו לחוקרים לקשר בין שני המקרים, בנוסף לעניין הנדיר יחסית של צמד אנסים שפעלו יחד.

בּלארד, שעבדה תמיד במשמרת הלילה, הייתה הבלשית שנשלחה לזירה בשני המקרים. בהמשך העבירה את התיקים לליסה מוּר ולשני בלשי משמרת היום הנוספים מהמחלק לעבירות מין בנפת הוליווד. מאחר שבּלארד הייתה הבלשית שענתה לקריאה בשני המקרים, היא צורפה באופן לא רשמי לצוות.

בשנים עברו צמד אנסים סדרתי כזה היה מושך מייד את תשומת ליבה של היחידה לפשעי מין. עד לא מזמן פעלה היחידה מתוך מטה המשטרה בדאונטאון לוס אנג'לס, כחלק ממחלק העלית שהיה אמון על חקירות שוד ורצח, אבל הקיצוצים שכפתה העירייה על משטרת לוס אנג'לס הובילו לפירוק היחידה המרכזית, ועבירות המין טופלו כעת במחלקי הבילוש שבתחנות עצמן. זו הייתה דוגמה לכך שמחאה ציבורית שקראה לייבוש תקציבי המשטרה אכן השיגה את מטרתה, לפחות בעקיפין. הקריאה לייבוש התקציבים זכתה אמנם להתעלמות מצד הפוליטיקאים המקומיים, אבל גרמה למשטרה לשרוף חלק ניכר מהתקציב שלה בהתמודדות עם המפגינים שהתעוררו בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד בידי שוטרים במיניאפוליס. שבועות של כוננות וההוצאות הכרוכות בכך הותירו את המשטרה ללא מימון, והתוצאה הייתה הקפאה מוחלטת של גיוס שוטרים חדשים, פירוק יחידות קיימות וביטול לא מעט פעילויות מתוכננות. כמה אזורי מפתח יובשו לחלוטין.

ליסה מוּר הייתה הדוגמה המושלמת להידרדרות שחלה באיכות השירות לקהילה. במקום שחקירת אנשי החצות תועבר לידי יחידה ייעודית עתירת משאבים המופעלת על ידי בלשים מיומנים שיודעים להתמודד עם עבריינים סדרתיים, היא הונחה לפתחו של המחלק לעבירות מין בנפת הוליווד. יחידה קטנה, עמוסה ונטולת משאבים, שהייתה אחראית על כל מקרה אונס, ניסיון אונס, תקיפה מינית, גיפוף, התערטלות פומבית וחשד לפדופיליה באזור גיאוגרפי עצום וצפוף אוכלוסייה. וכמו רבים מהשוטרים, במיוחד מאז המחאה, גם מוּר בחרה לשמור על פרופיל נמוך ולעשות כמה שפחות מעכשיו ועד גיל הפרישה, גם אם מדובר בעוד שנים רבות. היא ראתה באנשי החצות מעמסה ששואבת את זמנה הרבה מעבר לשעות הפעילות הרגילות שלה משמונה עד ארבע. היא העדיפה להקדיש מחצית מיומה למילוי דוחות ושאר ניירת, לבצע את עבודת החקירה המינימלית שנדרשת ממנה במחצית השנייה, ולצאת מהתחנה רק למען משימות שלא הייתה שום דרך לבצע בטלפון או מול המחשב. הציוות שלה עם בּלארד במשמרת חצות של ליל השנה החדשה היה מבחינתה עלבון ומטרד של ממש. בּלארד, לעומת זאת, ראתה בזה הזדמנות לתפוס על חם צמד אנסים שהסתובבו ברחובות העיר באין מפריע ופגעו בנשים.

״שמעת משהו חדש על החיסון?״ שאלה מוּר.

בּלארד הנידה את ראשה.

״רק את מה שכולם שמעו,״ אמרה. ״שנקבל אותו בחודש הבא — אולי.״

כעת הייתה זו מוּר שהנידה את ראשה.

״דפוקים,״ אמרה. ״אנחנו שייכים לכוחות ההצלה. אנחנו אמורים לקבל את החיסון עם לוחמי האש. במקום זה תקעו אותנו עם עובדי חנויות המכולת.״

״לוחמי אש מספקים גם שירותי רפואה,״ אמרה לה בּלארד. ״אנחנו לא.״

״אני יודעת, אבל זה גם העיקרון. האיגוד שלנו שווה לתחת.״

״זה לא קשור לאיגוד. זה קשור למושל, ולמשרד הבריאות, יש הרבה גורמים.״

״פוליטיקאים מזוינים...״

בּלארד התעלמה ממנה. זו הייתה תלונה שהושמעה לא פעם במסדרי הנוכחות ובניידות משטרה ברחבי העיר. כמו רבים מהשוטרים בתחנה, גם בּלארד כבר נדבקה בקורונה. בנובמבר היא הייתה מושבתת במשך שלושה שבועות, וכעת קיוותה שיש בגופה מספיק נוגדנים כדי שתחזיק מעמד עד שתקבל את החיסון.

על רקע הדממה המהורהרת שהשתררה במכונית בשניות הבאות נעצרה ניידת משטרה בצד של מוּר, על אחד משני הנתיבים שהובילו דרומה.

״את מכירה את הבחורים האלה?״ שאלה מוּר והושיטה את ידה לכפתור החלון.

״לצערי הרב,״ אמרה לה בּלארד. ״שימי מסכה."

זה היה צמד אנשי סיור בשם ויטֶלוֹ וסמוֹלווּד, ושניהם היו מסוג הגברים שתמיד השתולל בדמם עודף טסטוסטרון. השניים גם האמינו שהם "בריאים" מכדי להידבק בנגיף, ולכן התעלמו תמיד מהחובה לעטות מסכה.

מוּר כיסתה את פיה ואת אפה במסכה ואז פתחה את החלון. ״מה המצב, בננות?״ שאל סמוֹלווּד, ועל פניו עלה חיוך רחב.

בּלארד עטתה גם היא את המסכה המשטרתית שלה. היא הייתה כחולה, וראשי התיבות של משטרת אל־איי נרקמו בחוט של כסף באזור הלסת.

״אתה חוסם את התנועה, סמוֹלווּד,״ אמרה לו בּלארד. מוּר הפנתה אליה את מבטה.

״באמת?״ היא לחשה. ״זה השם שלו? עץ קטן?״

בּלארד הנהנה.

ויטֶלוֹ הדליק את שורת האורות הכחולים שעל גג הניידת. האורות הבליחו חליפות על קירות הבטון המכוסים בגרפיטי, מעל מחנה האוהלים וצריפי הפח שמשני צידי הגשר. צוותי ניקיון של העירייה ניסו לכסות בצבע לבן גרסאות שונות של ״זין על המשטרה״ או ״זין על טראמפ״, אבל באור הכחול והחודר המסרים בלטו שוב.

״ככה יותר טוב?״ שאל ויטֶלוֹ.

״היי, יש שם בחור שרצה לדווח על גנבת רכוש,״ השיבה לו בּלארד. ״למה שלא תגבו ממנו הצהרה?״

״נראה לך?״ שאל סמוֹלווּד.

״לי זה נשמע כמו עבודת בלשות,״ הוסיף ויטֶלוֹ.

את השיחה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, קטע קולה של המוקדנית שנשמע בשתי המכוניות גם יחד. הפנייה כוונה לכל יחידת 6-ויליאם, כשהספרה התייחסה לאזור הוליווד, ואילו השם היה קוד לבלש.

״הם מחפשים אותך, בּלארד,״ אמר לה סמוֹלווּד.

בּלארד שלפה את מכשיר הקשר מהמטען שלו בקונסולה המרכזית וענתה.

״6-ויליאם-26. שומעת.״

המוקדנית ביקשה ממנה להגיע לזירת ירי עם פצועים ברחוב גאוֶור.

״זה בגאלץ',״ קרא ויטֶלוֹ מהניידת. ״אתן צריכות גיבוי, בנות?״

נפת הוליווד חולקה לשבע יחידות סיור שזכו לכינוי אזורי ניידת. אזור הניידת שהוקצה לוויטֶלוֹ ולסמוֹלווּד כלל את גבעות הוליווד, שם הייתה רמת הפשיעה נמוכה מאוד ורוב התושבים שעימם התחככו היו לבנים. זה היה מהלך מכוון, כזה שנועד להרחיק אותם מצרות ומאכיפה תוקפנית כלפי מיעוטים, אבל זה לא תמיד עבד. בּלארד שמעה סיפורים על השניים האלה, שהכו צעירים רק משום שחנו שלא כחוק במלהוֹלנד דרַייב, כביש שנודע בזכות הנוף הפנורמי המרהיב של העיר שנשקף ממנו בשעות הלילה.

״נראה לי שנסתדר,״ קראה לעברו בּלארד בתגובה. ״אתם תחזרו למלהוֹלנד, ותקפידו שהילדים לא יזרקו קונדומים מחוץ לחלון. תשמרו שם על הסדר, חברים.״

היא העבירה הילוך ולחצה על דוושת הגז עוד לפני שוויטֶלוֹ או סמוֹלווּד הספיקו לפצות את פיהם.

״מסכן השוטר סמוֹלווּד,״ אמרה מוּר, ללא שמץ של אהדה בקולה.

״כן,״ אמרה לה בּלארד. ״והוא מנסה לפצות על העץ הקטן כל לילה, כשהוא יוצא לסיור.״

מוּר צחקה, ושתיהן מיהרו לנסוע דרומה על קָהוּאֶנגָה.