עגבניות רקובות

1.

הגשם הירושלמי דופק על הרכב בשיא הכוח. כאילו החליט לפרוק את זעמו דווקא על המזדה שלוש האפורה והחבוטה שלו.

אוהד מאט את הרכב לקראת צומת הבנקים ומאותת שמאלה. אורות הרחוב יוצרים צורות מוזרות על השמשה הקדמית.

הוא מחנה את רכבו בכניסה לבניין ורץ במהירות. מנסה לשווא לחמוק מטיפות הגשם הכבדות של החורף הירושלמי הזה ומטיפות הגשם שירדו עליו דרך ענפי העץ שהיה בכניסה לבניין שכל תפקידו היה לבשר על עונות השנה, עירום בסתיו, רטוב בחורף, פורח באביב, עייף בקיץ.

הבניין ישן, שם עוד מימי המנדט הבריטי הוא משער, בן שלוש קומות וללא מעלית. הוא עולה במהירות לקומה השנייה, לא טורח להדליק את האור. הוא שולף את צרור המפתחות שלו ומצליח למרות החושך להכניס את המפתח הנכון ולסובב פעמיים את הצילינדר. הדלת נפתחת בחריקה קלה, כבר חודש שהוא רוצה לשמן את המנעול ולא מוצא זמן. לבסוף הוא נכנס וסוגר אחריו את הדלת.

בכניסה לדירה, הוא מניח את התיק על שולחן הקפה הקטן שבסלון זה שקנה במחיר מציאה בחנות הרהיטים בשועפט, הוא פושט את בגדיו ונכנס להתקלח, הוא בוחן את עצמו בראי, מטר שמונים, שיער חום קצר ופנים חלקות. האף שלו מחודד מדי והוא תמיד שנא את זה אצלו אבל נראה שדווקא הבנות חשבו שזה חמוד. כשיצא מהמקלחת הוא ניגש למטבח מרתיח מים חמים ולא שוכח תיון וסוכר. זאת רוטינה רגילה שחוזרת על עצמה כמעט מדי ערב. יחד עם כוס התה הוא פונה אל עבר הסלון, יושב מול המחשב ופותח את הקובץ של ספרו השני. עוד אין שם לספר אבל העלילה כבר סגורה.

הוא לוגם עוד לגימה חמה של תה ומתחיל להקליד.

אדווה ישבה במשרדה שבתיאטרון הקאמרי. כמנכ"לית התיאטרון יש לה תמיד הרבה עבודה.

היא שמחה להישאר עוד קצת במשרד. מזג האוויר החורפי גרם לה לרצות להסתגר במשרד החם ולא לצאת לעולם. זאת כמובן מחשבה מטופשת. כבר הזהירו אותה בעבר לא להיות מאלה שנשואות לעבודה ואדווה לא רצתה להיות נשואה לא לעבודה ולא בכלל, הגרוש שלה הספיק לה.

היא פתחה מייל נוסף, והחלה לקרוא. תוכנית המיני מנויים ביישובי הפריפריה מניב הכנסות יפות. היא תדבר על זה עם אודי, סמנכ"ל הכספים, מחר בישיבת הבוקר. היא סגרה את המחשב, כיבתה את האור במשרד ויצאה.

"לילה טוב, שאולי" בירכה את המאבטח המיתולוגי של התיאטרון.

"לילה טוב, גברת שמר." איחל לה שאולי.

כשנכנסה לרכב קיבלה הודעה.

"רוצים אותך לשבת תרבות ברעננה בשבת הבאה, בעניין?"

מיכל, המו"לית שלה, תמיד ידעה למצוא לה פעילויות כדי לקדם את ספרה.

ספר הביכורים שלה 'מפגש בין ירחים' יצא לפני שנה וכבר הפך לרב מכר. אדווה עדיין הסמיקה בכל פעם שפרסמו עליו ביקורות מחמיאות. היא נוסעת לכיוון דירתה שבהרצליה. משכורת מהתיאטרון וירושה קטנה שקיבלה מסבתא סידרו לה דירת שלושה חדרים בשכונה שקטה. כאן גרה יחד עם טוני עד שהתגרשו. היא שחזרה בראשה את המפגש בניהם לפני יותר מעשר שנים. היא הייתה סטודנטית צעירה לאומנות והמרצה שלה ביקשה ממנה לארח חברה לעוזר מחקר של קולגה שלה מהאוניברסיטה של רומא. בהתחלה חשבה שזה יהיה תיק, שתצטרך ללכת איתו שוב לכל אותם המוזיאונים ולהרגיש כמו מדריכת תיירים ולא כמו חוקרת אומנות. אבל לטוני היו רעיונות אחרים בראש. במקום תערוכות ומוזיאונים הוא ביקש לראות את השווקים, את החופים ואת מועדוני הלילה של תל אביב ואת אדווה בלבוש מינימלי, ללא ביגוד כלל אם אפשר ולאדווה זה בהחלט התאים. הביקור של טוני, שערך שבוע נגמר מהר מדי לדעת שניהם. אז הוא חזר חודש אחר כך ואז היא טסה אליו והכירה את רומא. מהר מאוד הם הבינו שאין טעם לכל הטיסות האלה. טוני מצא עבודה בשגרירות איטליה בישראל ועבר לגור עם אדווה לאחר שנה טסו יחד לקפריסין והתחתנו.

"רק אל תפגעי בי, בלה" לחש באוזנה רגע אחרי הטקס.

"בחיים לא" ענתה ונשקה לו.

בסוף, כמו שהיה צפוי היה זה הוא שפגע בה. היא ראתה אותו במקרה, בתל אביב עם בחורה שראתה כבר כשהגיעה לבקר אותו בשגרירות. הם אחזו ידיים והתנשקו, אדווה הלכה אחריהם וראתה שהם נכנסים יחד למלונית שמשכירה חדרים לפי שעה. היא חיכתה בחוץ, כשיצאו יחד הבחינו בה.

"תבוא מחר לקחת את הדברים שלך. אין בנינו כלום יותר" אמרה לו.

הוא היה בלי רכב והיא כן כך שהגיעה לדירתם לפניו. היא נעלה את הדלת והשאירה את המפתח במנעול ותוך כדי כך גם נעלה במנעול העליון. טוני ניסה להתקשר אליה כל היום והלילה הוא דפק בדלת וקרא לה מלמטה. היא לא פתחה או ענתה לו. בבוקר ארזה את הדברים שלו בשקיות זבל גדולות והשאירה לו מחוץ לדלת, הוא ישן במסדרון והיא סגרה אחריה את הדלת לפני שהוא יספיק להגיב.

לאחר שעה היא שמעה אותו לוקח את הדברים שלו ועוזב. מחלון הסלון היא ראתה שהוא נכנס לרכב של הבחורה מהשגרירות שבאה לאסוף אותו. היא עזרה לו להכניס את החפצים שלו למכונית והם נסעו משם.

מאז לא שמעה ממנו אבל הבינה שכנראה הוא חזר לאיטליה.

היא הגיעה לחניית הבניין, דוממה מנוע ויצאה מהרכב. את הדרך לכניסת הבניין עשתה בריצה כי הגשם עוד ירד.

היא הניחה את התיק שלה על השולחן שבסלון ולאחר ששטפה מעצמה את יום העבודה המתיש, נכנסה למיטה עם הלפטופ ונכנסה לקבוצת הפייסבוק 'סופרים לעתיד'. קבוצה שבה סופרים חדשים וותיקים, צעירים ובוגרים וגם כאלה שטרם פרסמו אך היו בתהליך התייעצו על עולם ההוצאות לאור הישראלי.

היא קראה פוסט על הלגיטימיות של הוצאות הספרים המסורתיות בעולם הדיגיטלי. אחד המגיבים העלה טיעונים מעניינים. אוהד שלו, היא נכנסה לפרופיל שלו. תמונות לא ברורות, רובם מרחוק. ללא פוקוס. אבל הוא פרסם הרבה פוסטים על ספרים וקידם את ספרו 'מאחורי הפרגוד'. היא קראה את התקציר ולאחר מחשבה קצרה נכנסה לאפליקציה האהובה עליה ורכשה את הספר. אחרי הפרק הראשון היא הבינה שהתכנון לישון מוקדם לא יצא אל הפועל, לא הלילה. היא קראה את הספר בשקיקה. הולכת עם הגיבור יד ביד, ליבה פועם בחוזקה בקטעים המותחים. היא מצאה את עצמה שוברת את הראש בניסיון למצוא פתרון לתעלומה. לבסוף הופתעה לחלוטין מסופו של הספר.

היא נכנסה שוב לפייסבוק ושלחה לאוהד הודעה.

לאחר מכן סגרה את הלפטופ ונרדמה.

2.

אוהד קם בשעה מוקדמת. הוא מתקלח במים חמים, מתלבש בג'ינס כחול חולצת פולו כחולה ומוסיף גם סופטשל כשכבת הגנה נוספת. מכין קפה לדרך ויוצא.

כשנכנס לרכב הוא מיד מדליק את החימום ואת הרדיו. הוא משתהה מעט, מחכה שפנים הרכב יתחמם כראוי וגם המנוע צריך קצת עידוד. כנראה שבקרוב יתחיל לרדת שלג. בחדשות כתב עם קול עמוק שבאופוזיציה מתכוננים לקראת הצבעת אי אמון בממשלה, תהיה לו עבודה היום. לבסוף הוא משלב הילוך ונוסע. הנסיעה עוברת עליו בנעימים. אחרי החדשות הוא העביר לתחנה אהובה שמשדרת ג'אז. צלילים חמימים מלאו את חלל הרכב. תוך כדי הוא חושב על עירד. גיבור ספרו. הוא החל לכתוב את הספר בלי מחשבה, בוודאי לא חשב לפרסם. אבל דף ועוד דף והנה פרק ואז שוב ופתאום עוד אחד. לאחר מכן חקר, כמו שרק הוא יודע, את עולם הספרים הישראלי. לתדהמתו גילה עולם שהיה אפל כמעט כמו העולם שבו חי ועבד. הוא החליט להוציא את הספר בצורה עצמאית. לאחר מספר חודשים הספר פורסם. הוא נמכר באינטרנט ובמספר אפליקציות דיגיטליות והצליח להשתלב כאחד מספרי המתח הטובים של השנה ואף היה מועמד למספר פרסים. הספר הבא, כך הבין. היה רק עניין של זמן.

והנה, עירד, גיבור סיפרו הראשון, כבר ממשיך לספר הבא. הרעיון הגיע ממייל של קורא שאהב את הספר ושאל האם יהיה המשך לעלילות הגיבור.

אוהד לא חשב פעמיים והשיב בחיוב. באותו הערב כתב את הפרולוג לספרו החדש. המחשבות העסיקו כל הדרך והוא לא שם לב שהגיע כבר למערכת העיתון המאבטחים זיהו את הרכב ונתנו לו להיכנס ללא עיכובים. הוא נופף להם לשלום ונכנס לחניה. בכניסה לבניין הוא רואה את שגית ממדור הכלכלה, הם התחילו לעבוד שם באותו השבוע וכך נוצר בניהם קשר של מתחילים. היא מחייכת אליו והוא מחזיר לה חיוך. הם נפגשים מפעם לפעם. שום דבר מעבר לסקס מזדמן. אבל בעבודה שלהם קשה למצוא זמן לזוגיות אמיתית ככה שהם מרגישים בנוח עם הסידור הזה ככה לא מסתבכים עם הלב. הוא אמנם היה רווק כבר קרוב לחמש שנים אבל עדיין חלם על נעמה, ההיא שהלכה לה - כך קרא לה בינו לבינו. הם הכירו במסיבה אצל חבר משותף, הוא ניגש היא חייכה הם דיברו ודיברו וסיימו את הערב אצלה במיטה ואחר כך נפגשו שוב ושוב והוא כבר התאהב כולו. שנה אחר כך היא אמרה לו שהספיק לה שהיא חושבת שהם במקום אחר בחיים שהיא צריכה לחוות עוד. ככה היא קראה לזה, לחוות עוד. הוא נשבר לגמרי. ברח לאלכוהול והיה מסיים בקבוק וויסקי שלם בכל ערב, ניתק קשר עם חברים משותפים שלהם רק כדי שלא יתמודד עם החדשות עליה, אפילו הלך לטיפול פסיכולוגי כדי להתגבר על העניין, בעקבות הטיפול לקח את עצמו בידיים והפסיק עם ההלקאה העצמית וההרגלים הרעים אבל הכאב על נעמה לא עבר מעולם. הוא תמיד חשב עליה וידע שלעולם לא יתאהב כך שוב. הוא כמעט איבד את עצמו לדעת מרוב אהבה ולכן שמח ששגית והוא לא מערבים רגשות בעניין.

הוא עולה ברגל לקומה השנייה, מכין קפה במטבחון ומשם למשרד שלו. המזגן שעבד על חימום כל הלילה עשה עבודה טובה והקור הירושלמי לא הורגש כלל במשרד.

הוא פתח את המחשב ובמקביל נכנס דרך מכשיר הסלולרי שלו לפייסבוק.

הייתה שם הודעה מאדווה שמר. מוזר, הוא לא מכיר אף אדווה שמר. כלומר, כן, הוא מכיר את הסופרת אדווה שמר אבל למה שהיא תשלח לו הודעה?

"היי אוהד, אני אדווה ואנחנו חברים יחד בקבוצה "סופרים לעתיד". אהבתי את מה שכתבת על הלגיטימיות של הוצאות הספרים. בעיקר על הביקורת כלפי אותן חברות הפקה שמתיימרות להציג את עצמן כהוצאות לכל דבר ועניין.

אני חייבת לציין שאני לא קוראת מתח בדרך כלל אבל סקרנת אותי כך שרכשתי את הספר שלך. לא ישנתי כל הלילה! זה יתנקם בי מחר בתיאטרון אבל זה בהחלט היה שווה את זה."

אדווה כבר במשרד. עוד מעט תתחיל ישיבת הבוקר והיא רוצה להספיק כמה דברים קודם. היא מקווה שלא יהיה מה שיעכב אותה היום. היא רוצה לצאת מוקדם ולפגוש את אליחי.

אליחי...אליחי הוא סיפור. בן ארבעים וארבע, גרוש, גר ממש לא רחוק ממנה. הם נפגשים מדי פעם. אין כאן שום דבר רומנטי. לא מבחינתה לפחות, סקס נטו. היא מגדירה את זה כקשר של נוחות בלבד, למרות שאליחי מנסה להעלות את נושא הקשר המונוגמי שלהם פעם אחר פעם. תמיד היא מצליחה להדוף אותו עד לפעם הבאה. הם קבעו אצלו הערב והיא עוד רוצה להספיק להגיע לבית, להתקלח ולהחליף בגדים. יהיה נעים לשכב מחובקת בזרועות שלו. חשבה לעצמה. עד אז יש ישיבות, ותקציבים לטפל בהם וארוחת צוהריים עם מיכל. בדיוק אז היא מקבלת התראה. אוהד שלו השיב לה.

"שלום אדווה, שמחתי לשמוע ממך, ושמחתי שגרמתי לך לקרוא ספר מתח. אני כמובן יודע מי את ואוהב לקרוא פוסטים שלך בקבוצה. דרך אגב, אני פחות קורא רומנים אבל הנה, עכשיו את גרמת לי לרכוש עותק של ספרך. שיהיה לך המשך יום טוב בינתיים."

היא מצאה עצמה מחייכת מול המסך. לחצה על כפתור 'השב' והקלידה.

"יו ריגשת אותי שקנית עותק. אשמח לשמוע מה חשבת על הספר". בקושי הספיקה לקרוא מה כתבה וכבר קיבלה הודעה חזרה.

"אסיים ואשלח לך את דעתי". שלח והוסיף הוסיף סמיילי.

היום שלה התקדם לאיטו, ישיבה ועוד אחת ועכשיו כבר ערב. היא מתארגנת מול הראי, אליחי והיא אמנם נפגשים רק לטובת סידור קבוע אבל היא בכל זאת אוהבת להשקיע בשבילו. המבט שיש לו כשהוא רואה אותה, זאת לא אהבה...אבל זה לא אומר שזה פחות מרגש.

בדרך אליו היא מוצאת את עצמה חושבת על אוהד. מעניין אם התחיל לקרוא את הספר שלה. ומה יחשוב עליו. למרות שלא הכירו כלל דעתו הייתה חשובה לה ולו רק בזכות העובדה שאהבה מאוד את ספרו. מישהו שכותב ספר כזה הוא איש ספר של ממש.

אליחי פתח לה את הדלת לבוש בחלוק ובידו כוס יין.

"היי לך." אמר בחיוך

"היי לך בעצמך." ענתה.

"זה בשבילך." אמר והגיש לה את כוס היין.

"תודה, תודה."

היא לקחה את כוס היין ונשקה לו. עשר דקות אחר כך כבר היו במיטה.