לימונדה - מתוך לב רעב

לא דיברנו על מה שקרה אפילו פעם אחת מאז.

בכלל, אחרי שהכול נגמר, אנשים עשו מאמץ גדול לשכוח.

*

מרגע שהוציאו את שנינו לחל"ת וסגרו לילדים את בתי הספר, גברי התחיל להסתובב בבית כמו איזה איי־רובוט ולחזור כל הזמן על אותו משפט: אנחנו חייבים לעשות מהלימונים לימונדה. אנחנו חייבים לעשות מהלימונים לימונדה.

בשבוע הראשון היה לו רעיון לשווק סדנאות און־ליין למשחק מול מצלמה. אין, זה בוננזה, הוא ניסה לשכנע אותי כדי להשתכנע בעצמו. כולם בבית מול המסכים כל היום, לכולם יש מצלמות בטלפון או במחשב, אנשים ימותו על זה.

מאמי, אל תגיד "אנשים ימותו", אמרתי לו, זה לא מתאים עכשיו. והוא התעצבן: למה את תוקעת לי מקלות? אמרתי "אנשים ימותו" רק לך. ברור שבפרסום אני לא אכתוב דבר כזה.

הפרסום היה פוסט שהוא העלה בעמוד הפייסבוק שלו.

במאי תיאטרון (זוכה פרס "קיפוד הזהב") מעביר סדנאות למשחק מול מצלמה.

אפשרות לליווי אישי או להשתלבות בקבוצה. מספר המקומות מוגבל.

הוא התלבט אם לשים תמונה של מצלמה או תמונה של עצמו, ובסוף (ידעתי) שם תמונה של עצמו. מלפני עשר שנים. הוא התלבט אם להשקיע כסף בקידום ממומן, ובסוף (ידעתי, ולכן לא אמרתי מילה, כדי שלא יאשים אותי אחר כך שבגללי זה לא הצליח) החליט לא להשקיע.

כי זאת לא תקופה להוצאות.

הפוסט קיבל הרבה לייקים וכמה שיתופים. אבל בפועל רק מישהי אחת התעניינה בהרשמה.

בחורה בת עשרים וחמש. וגם היא תכלס רצתה לפלרטט קצת עם אליל נעוריה ולא באמת להירשם.

*המשך העלילה בסיפור המלא*