לאור תפארת שלמה

פתח דבר

ספר יסוד

ספר רגיל וספר יסוד

ספר רגיל - מאיר נקודה מסוימת.

כמוהו יש ספרים רבים וטובים, המאירים כל אחד בדרכו ובסגנונו נקודה זו או אחרת.

המעיין בספר רגיל רואה נקודות אור. עולמו מתעשר. אולם, הוא לא למד להאיר בעצמו נקודות שלא נדונו בספר.

ספר יסוד מלמד מושגים.

ספר יסוד - נותן דרך בלימוד ומניח תשתית בסיסית להבנת נושא בכללותו, מתוך ראיית מרחב.

לאחר העיון בספר יסוד יש בידי המעיין תובנות שעל בסיסן יוכל לבנות בעצמו ולחדש.

בספר יסוד, התשובה לשאלות הנקודתיות שהועלו ניתנת לאחר שנפרשׂ בפני המעיין מערך כולל ושלם. הדגש הוא על השלם ואילו הבהרת חלקי השלם היא תוצאה העולה מאליה.

ספרי יסוד מועטים הם. לאו כל מחבר זוכה ולא כל ספר זוכה להפוך לספר יסוד.

ה"תפארת שלמה" הוא ספר יסוד!

דרך הילוכו של ה"תפארת שלמה"

רבי שלמה הכהן רבינוביץ', האדמו"ר מראדומסק שבדרום פולין (תקס"א־תרכ"ו) בספרו "תפארת שלמה", מחדש זווית ראייה חדשנית ומקורית שמגלה רובד שהיה נסתר מעיניו של המעיין קודם לכן ומציג פירוש שאינו צפוי. פירוש שיש בו תגלית. אבל, ה"תפארת שלמה" אינו מסתפק ביישוב ובהארה של נקודה זו או אחרת, אלא עוסק בכל פעם בהנחת תשתית של מושגי יסוד.

דרך הילוכו של רבי שלמה מראדומסק היא זו: תחילה הוא מעורר שאלה נקודתית. השאלות שהוא מעלה הן נוקבות ומקוריות להפליא. המעיין ניצב נדהם הן מן הקושי המפתיע והן מכיוון שהוא שואל את עצמו: "איך הבנתי עד היום? למה אני לא שאלתי את זה?" השאלה כה נוקבת עד שהיא מערערת את מתחם הנוחות של המעיין. אבל, לאחר השאלה - לא באה תשובה לשאלה זו.

מן השאלה הנקודתית פונה ה"תפארת שלמה" לעיון במושגי יסוד.

הוא מבאר אותם בדרך חדשנית ומשרטט באמצעותם רעיון שלם.

והנה, לאחר העיון בתמונת המכלול, נמצא כי הפירוש של הנקודה והפסוק המסוים, עולה מאליו ומשתבץ להפליא ובמדויק בתמונת המכלול.

המעיין בספר "תפארת שלמה" לא נשאר עוד כפי שהיה קודם לכן. עולם המושגים שלו משתנה.

הספר "תפארת שלמה" פותח שערי אורה והבנה של יסודות עיוניים חשובים ובסיסיים.

התובנות המתקבלות פורשׂות תשתית נרחבת וכוללת.

הספר "תפארת שלמה" עשיר ורחב אופקים, מלא, רצוף, עקבי, מסודר ומובנה.

ה"תפארת שלמה" הוא ספר יסוד.

ספר יסוד - חשוב!

הגדרה עצמית בלי משׂים

הכתוב אומר (משלי כ"ז, כ"א): "מַצְרֵף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו".

משמעותו הפשוטה של הביטוי: "איש לפי מהללו" מבוארת ברש"י שם, כי אדם נבחן במה שהבריות אומרות עליו. "ע"י שהבריות מהללות אותו במעשיו הטובים נבחן לרבים אם טוב הוא, אם רע".

כך גם מבאר "מצודת דוד": "האיש יבָּחֵן לפי מהללו. כמו שמשבחים אותו בני אדם כּן הוא".

אולם, רבינו יונה מבאר כי אדם נבחן לפי הדברים שהוא עצמו משבח אנשים אחרים.

"מעלות האדם - לפי מה שיהלל. אם הוא משבח מעשים טובים ואת החכמים והצדיקים, תדע כי איש טוב הוא, ושורש הצדק נמצא בו, כי לא ימצא את לבו רק לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו, ולגנות העבירות ולבזותם מבלי מאוס ברע ובחוֺר בטוב. ואם יתכן כי יש בידו עוונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא, ולו שורש בבחירה, והוא מעדת מכבדי ה'. והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים, הוא הרשע הגמור והמחלל את עבודת ה'".

הווי אומר, כי מתוך השבח של אדם לזולתו רואה אתה מה חשוב בעיניו, את מה הוא מעריך ולאן הוא חותר. נמצא כי כאשר אדם משבח את זולתו, הרי שבכך הוא מגדיר את עצמו בלי משֹים.

לימוד שיש בו פרייה ורבייה

בהתאם לכלל זה נראה כי ה"תפארת שלמה" מגדיר את שיטתו שלו, עת שהוא דן בפירוש הכתוב (דברים י"א, כ"ו־כ"ז): "ראה אנוכי נתן לפניכם היום, ברכה וקללה. את הברכה, אשר תשמעו אל מצוות ה' אלהיכם אשר אנוכי מצוֶה אתכם היום".

ה"תפארת שלמה" מבאר, כי הכתוב אינו עוסק בברכה הניתנת כשׂכר הנובע מהשמיעה בקול ה' ומותנה בה (לכן לא כתוב בפסוק "אם תשמעו"). הכתוב בא לצוות על האדם לשמוע שמיעה שיש בה עצמה ברכה, וזה פשר המונח: "את הברכה אשר תשמעו". הכתוב מחייב ללמוד באופן הטומן בחובו ברכה של פרייה ורבייה, של הִתְרַבּוּת ושל צמיחת התורה הנלמדת.

אכן, יש להבחין בין שני סוגים של לימוד:

יש לימוד שהוא בבחינת נר ועליו נאמר (תהילים קי"ט, ק"ה): "נר לרגלי דברך". הוא מאיר רק עד לפסיעת רגל אחת. זהו לימוד נקודתי. בעקבות לימוד זה אין הלומד עומד על רגליו שלו ואינו מסוגל לדעת לבד לאן ללכת, כך שיוכל להבין מעצמו וליישב נקודות קושי אחרות. הלומד בדרך זו מבין את אשר נאמר לו אך אינו יכול לחדש. הוא יודע להגיע ממקום אחד מסוים למקום אחר מסוים, אבל אין לו מפת דרכים ואין לו כישורי ניווט. על כן, אם יבקש הלומד ללכת מנקודת מוצא אחרת ליעד שונה - לא ימצא את דרכו. בלימוד מסוג זה התורה מוגבלת ואינה פרה ורבה.

יש לימוד שהוא אבוקה בבחינת (שם): "אור לנתיבתי". זהו אור שמאיר נתיב שלם. רואים מכוחו למרחקים ויודעים לאן מובילה הדרך. לימוד זה מניח תשתית להבנת נושא שלם. הקושי הנקודתי שהועלה אינו קו סיום אלא רק נקודת מוצא, והתשובה מעניקה ראיית מרחב. התובנות הנובטות בלב המעיין בדרך זו, הן תשתיות המאפשרות לו לאחר מכן, להמשיך ולבנות, להוסיף, לשכלל, לחדש, לברוא!

זהו לימוד פורה. לימוד שיש בו התרבות. זו שמיעה שיש בה ברכה.

מעיין המתגבר

התורה ציוותה ללמוד לימוד שיש בו ברכה, חידוש והתרבות, שהרי התורה מבטאת דעת עליון.

בזוהר (חלק ג', דף ע"ג, עמ' א') נאמר כי "קב"ה ואורייתא חד הוא" התורה היא אלוקית וממילא התורה ניחנת ב"תכונות אלוקיות" ומהווה מבוּעַ אין סופי של ברכה, התרבות, התחדשות ובריאה! על כן, תורה צריכה להילמד באופן שיש בו ברכה, כלומר עליה להעשיר את דעתו של הלומד במושגי יסוד, ולהנחיל לו דרך הילוך מחשבתי עד כי יוכל להוסיף טעם ולחדש.

כזהו ספרו של ה"תפארת שלמה". הוא מציב את עקרונות היסוד, משרטט תמונה כוללת, ונותן בידי המעיין כלים ללמוד תורה שיש בה ברכה. תורה שיש בה כדי לפרות ולרבות, לחדש ולהתפתח.

צורת לימוד זו הפכה את הספר "תפארת שלמה" לספר יסוד.

החובה לחדש

ה"תפארת שלמה" מקנה מושגים שמחמתם יכול אדם לא רק להבין, אלא גם לחדש.

אכן, זוהי החובה של לומד התורה. הכתוב אומר (דברים י"א, י"ג): "אם שמוע תשמעו אל מצוותי". את כפל הלשון מבאר רש"י (שם): "אם שמוע בישן תשמע בחדש". מה פשר הדברים? ה"תפארת שלמה" מבאר כי "ע"י ששמעתם בישן תזכו לשמוע בחדש - לחַדֵש חידושי תורה".

זהו לימוד פורה המתברך והולך. הוא חורג משינון וידיעה.

זהו לימוד שיש בו כדי ליצור, לברוא ולחדש!

קל וחומר מאחיתופל

ה"תפארת שלמה" מציין שם כי בהתאם לרעיון זה הסביר ה"בעל שם טוב" באופן מרהיב את המשנה במסכת אבות (פרק ו', משנה ג'): "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וקראו רבו אלופו ומיודעו שנאמר (תהילים נ"ה, י"ד): 'ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי'". המשנה ממשיכה ואומרת כי הדברים קל וחומר "ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו, הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד".

ובכן, כיצד ניתן ללמוד בדרך של קל וחומר מדוד המלך כי מי שלמד רק דבר אחד מחברו צריך לכבדו, שעה שהמשנה עצמה אומרת כי דוד למד מאחיתופל שני דברים?

ה"בעל שם טוב" תירץ על כן, כי יש תורה הנלמדת מצדיק, בקדושה בטהרה ובכוונה ראויה, והיא תורה שיש בה את תכונת ההתרבות. היא בסיס לחידושים רבים, אין סופיים. הברכה שורה בה. אך יש תורה הנלמדת מרשע. תורה זו היא נקודתית ומוגבלת. אין בה כדי להתברך בליבו של הלומד ואין בה כדי להתרבות. אחיתופל היה רשע. דוד למד ממנו שני דברים נקוּדָתִיִים בלבד. תורה זו מוגבלת. מסויגת ותחומה. אם על לימוד נקודתי זה קרא דוד לאחיתופל בשם רבי אלופי ומיודעי, הרי שמקל וחומר שיש לנהוג כבוד במי שלמד מחברו אפילו אות אחת, שיש בה כדי להתברך ולהתרבות ולהגיע לממדים אין סופיים.

יד להולכים ונר לנשמתם

ספר זה מוקדש לאדמו"ר הגדול רבי שלמה הכהן ב"ר דב צבי רבינוביץ' מראדומסק זצ"ל, בעל ה"תפארת שלמה". בנוסף לגאונותו העצומה, מקוריותו וחדשנותו, נודע האדמו"ר מראדומסק גם כ"בעל תפילה" ומלחין. מסופר שאחרי פטירת החידושי הרי"מ (ביום כ"ג באדר תרכ"ו) אמר ה"תפארת שלמה" שמקובל אצלו כי כשיסתלק צדיק הדור יקראו לו להיות בעל תפילה בקבלת שבת בשמיים. ואכן ה"תפארת שלמה" נפטר באותו השבוע (ביום כ"ט באדר תרכ"ו) עוד לפני שבת.

הספר "תפארת שלמה" הוא שירה. זהו ספר שבעל ה"תפארת שלמה" לא רק חיבר אלא אף הלחין. המנגינה הנהדרת הזאת מרהיבה. מתפלל אני כי נזכה לשמוע אותה בנעימותה בחיי חיותנו.

יהיו נא דברי התורה של ה"תפארת שלמה" הנלמדים מכוח ספר זה, לעילוי נשמתו הגדולה של המחבר הגדול, ויעמדו הדברים לזכות קהל המעיינים שיאורו עיניהם מן העיון בדבריו.

כמו כן מוקדש ספר זה לעילוי נשמת אבי מורי ועטרת ראשי, רבי משה אהרן ב"ר מרדכי אליעזר וינרוט ז"ל. אבא ז"ל עיין ב"תפארת שלמה" ביראת הרוממות. כעת אני ב"ה מבין למה.

אבא ז"ל לא הסתפק בהארת נקודה בודדת. הוא חי חיים של חובה וערך והדגיש בפנינו את עקרונות היסוד. הוא ביקש שנבנה לעולם אישיות עצמית, נסלול דרך ונאיר נתיב. אבא ז"ל היה מחנך דגול, בלי אומר ודברים. די היה בדוגמא אישית. במבט. במסר חד.

כך למשל, מעולם לא שמענו את אבא מדבר לשון הרע. אדרבה, רגיל היה לומר כי יש שלושה סוגי אנשים:

אנשים גדולים מדברים על אידאות, ואם הם בני תורה הם מדברים בלימוד. אנשים גדולים כי יפגשו במַכָּר לא ישאלו לעולם: "מה חדש" אלא: "מה אתה מחדש";

אנשים בינוניים מדברים על פרקטיקה ועל פוליטיקה, וככל שיש להם פחות ידע והבנה, דעותיהם בשאלות שעל סדר היום נחרצות יותר ונעדרי ספקות;

אנשים קטנים (קלאיינע מענשאלך) מדברים רחמנא ליצלן - על אנשים.

בהתאם לכך הדגיש אבא ז"ל בפנינו, כי מי שמחדש ויוצר פסיפס אינו מוכנס לתבנית שבנו לו אחרים בציפיותיהם. מי שמחדש אינו מרובע ואינו מוגדר במשבצת נתונה מראש. החידוש והמקוריות היו נר לרגליו של אבא ז"ל.

כמה מתאים ה"לאור תפארת שלמה" כהקדשה לעילוי נשמת אבא ז"ל, ולדמותו הניצבת בחלוני תמיד, כאות ודוגמא, כסמל וכמופת. מתי יגיעו מעשיי למעשי אבא ז"ל?

יהיו נא הדברים הנלמדים בספר זה לעילוי נשמת אבי מורי ז"ל.

יהיו נא הדברים דלהלן גם לעילוי נשמת אמי מורתי ועטרת ראשי ה"ה דרייזל בת ר' אריה וינרוט (לבית אפטרגוט) ע"ה. אמי קיימה בעצמה "לכתך אחריי במדבר" וצעדה בעקבות אבי ז"ל לארץ ישראל, חלף חיי נועם עם משפחת הוריה בחו"ל. יתרה מכך, היא חיה בצוותא עם הורי בעלה תחת אותה קורת גג עד לפטירתם בגיל מופלג, כשהיא מלמדת פרק בכיבוד אב ואם. מסירותה הגיעה כדי מסירות נפש. נאמנותה הייתה ללא סייג. דבקותה הייתה ללא שייר וללא שיעור. היה באמא ע"ה יסוד של "עופרת יצוקה". והנה, כל דרכיה היו נועם, עדינות ואצילות. אף כישרונה הגדול הוסתר ברבדים של ענווה וצניעות. אקזמפלר הייתה ועם זאת כה אהובה על הבריות ומעורה עימם. אמא ע"ה לימדה אותנו כי אפשר להיות חדשן, מקורי, ואף פורץ דרך וייחודי, ועם זאת להיות מקובל, אם אך נאחז במידת הענווה והכבוד לזולת. עם לכתה של אמא ז"ל אבדה לי ברכתה ותפילתה הזכה, אך נותרה לי דמותה ואני נאחז בה. אמא נהגה להדליק מדי ערב שבת נר נוסף לעילוי נשמת אדמו"ר דגול שהייתה מצאצאיו. יהא נא ספר זה, "לאור תפארת שלמה", נר שמאיר לעילוי נשמתה הטהורה עדי עד.

אחי הגדול בכול, הרב ד"ר יעקב ב"ר משה אהרן וינרוט ז"ל, היה גאון אמיתי. חדשן עצום, חריף וחד כתער, בעל הבנה מהירה כברק, זיכרון מופלג, יכולת הבעה נדירה, ראייה מרחבית ובהירה, ממש קריסטלית, ויכולות בינאישיות נדירות. היינו מצפים כי איש כה חריף יהיה שיפוטי. בפועל, להפך. יעקב ז"ל היה סנגור בכל הווייתו. לא היו לו ציפיות נורמטיביות מן הזולת אלא מעצמו. דמותו של יעקב ז"ל, דמות הוד עוצמתית ובלתי נשכחת, סייעה בידי להבין את ה"תפארת שלמה" על פרשת שופטים (מובא להלן) כי שיפוט נובע מציפיות ומי שאין לו ציפיות מן הזולת, דן אותו בהגדרה לכף זכות. יעקב ז"ל היה איש הישגים ועם זאת ותרן ובעל חסד עצום. הדבר היחיד שהתחרה במוחו הכביר של יעקב ז"ל היה טוב ליבו. אני נתקל במעשי החסד של יעקב ז"ל שוב ושוב, שוב ושוב, בכל עת ובכל פעם שאני פוגש אנשים שהכירו אותו. קשה לתאר את היקף הדברים ושיעורם. בהלווייתו ציינתי כי פעם אחת באתי לביתו של יעקב ויצאה משם אישה נרגשת. היא אמרה לי: "אני מברכת את אחיך כי כפי שליבו פתוח לשמוע כל אדם בכל עת, ודלת ביתו פתוחה תמיד למבקשי עזרה וצדקה, כן יהיו שערי שמיים פתוחים לעולם לתפילותיו". התרגשתי מאוד למשמע הדברים ואני דומע כעת. תפילה זכה אשא כי שערי שמיים לא יעמדו בפניו ותהא עלייה לנשמתו עד כנפי השכינה. יהיה נא הספר הזה והלימוד ממנו ומכוחו לעילוי נשמתו של עילוי מובהק זה.

אחרון חביב שבחביבים, יקר שביקרים, עדין נפש טוב לב ואציל רוח, אחי צבי יצחק ב"ר משה אהרן וינרוט ז"ל. כישרונו היה כה גדול, אך גדול ממנו היה הכישרון להיות נחבא אל הכלים.

מכוח ראייתו המקורית וחוכמתו העמוקה, שאבנו ממנו דברי עצה ותושייה ואף ביקורת בונה ואוהבת. התייעצנו בצביקה בכל צומת ושמחנו לקבל דעה של איש חכם באמת. כמה הוא חסר לנו. כמה התרוששנו בדעת וברגש עם לכתו. איש חסד גדול היה. טוב לב היה. טוב ומיטיב היה. על כגון דא נאמר: "חבל על דאבדין". אכן, כמה חבל! כמה כואב. יהיה נא הספר הזה והלימוד מכוחו לעילוי נשמתו הזכה.

מזמור לתודה

מן המקובלות הן לכתוב: "חובה נעימה היא לי להודות". אבל, את תודתי זו אינני מעלה כלל כמעשה של חובה. זכות היא לי ושמחה היא לי להודות למי שמכוחו מתאפשר לי ללמוד, ללמד, לכתוב ולהוציא לאור ספר זה ו״אחיו״. חי אני במרוץ זמנים כמעט מאז שעמדתי על דעתי. עבודתי אינה מלאכה קלה והיא גוזלת, שודדת וחומסת זמן רב ושלוות נפש. אבל, "גנובתי יום וגנובתי לילה". אדם יכול "לגנוב" מעצמו שעות כאן ושם למה שחשוב לו באמת. בתוך הקלחת השוצפת מצויות בועות של זמן והוויה, שבהן ניתן לי ב"ה להתגדר וללמוד. מה אשיב לה' על כי נתן לי בועות אלו לנשמתי, שבהן אני נושם תורה וחי. אין לי מספיק מילים להודות לנוות ביתי שתחי' שמאפשרת לי להתכנס בבועות זמן אלו, להתנתק קמעה מחיי המעשה ומחובות שבין אדם למשפחתו, כדי להתעלות מעל חיי הרגע. תודתי על כך גם לבני המשפחה המקבלים את הדבר בחיוך וברצון ואף מתגייסים לסייע. תעמוד נא להם, לזכותם ולהצלחתם בכל דבר, מרוח ועד גשם, תורתו העילאית של רבי שלמה מראדומסק וזכותו הגדולה.

שולחן השבת

סדרת ספרי ה"לאור" נועדה לרומם את שולחן השבת. חיפשתי דרך שבה יוכלו אנשים עסוקים בתורתם או במלאכתם, להעלות על שולחן השבת שלהם דברים החורגים מדבר תורה קצר, פורשׂים סוכה של אור ומעבירים "מערכה" הגותית יפה בפני בני הבית. דבר זה מעלה בדרגה את שולחן השבת ואת ההתכנסות המשפחתית. העליתי בפני המעיינים את אשר עשיתי קודם לכן בתוך ד' אמותיי, שמא מה שטוב ברשות היחיד שלי יסייע גם ברשות היחיד של פרט אחר זולתי. מי ייתן ויעלה הדבר. אכן, שולחן שבת שעליו נאמרים דברי תורה מרהיבים אלו, הופך לבוהק ובעל חן. קדושת השבת נמסכת ביתר עוז בשולחן השבת כאשר במרכזו עונג רוחני צרוף ודברים כה ערבים וכה חשובים, כחידושיו היסודיים של ה"תפארת שלמה". עזה תפילתי כי המעיינים יתעלו בעצמם ויעלו עימם את בני משפחותיהם, כאשר יעלו את דברי התורה הללו על שולחנם, מדי שבת בשבתו ומדי מועד במועדו.

כל השביעין חביבים

הספר "לאור תפארת שלמה" בא בעקבות ״אחיו״ בסדרת "מן האור הגדול":

"לאור קדושת לוי", "לאור המהר"ל, "לאור החיים", "לאור רבי צדוק" הכהן מלובלין, "לאור שפת אמת", ו"לאור שם משמואל". הספר "לאור תפארת שלמה" הוא השביעי בסדרה ב"ה, ומתקיים בו מאמר חז"ל (ויקרא רבה כ"ט, י"א): "כל השביעין חביבין לעולם". אכן, ספר זה מעורר חיבה יוצאת דופן.

הבהרת עקרונות היסוד ושיבוץ הפירוש הנקודתי בתוך תמונת מכלול, נעשים באופן היוצר פסיפס מרהיב, ובנוסף הדברים מתוקים ושובי לב. יופי וערֵבוּת משתלבים בו זה בזה.

לערֵבוּת של הדבר הנלמד יש משקל חשוב ביכולת היצירה של המעיין, כי דבר ערֵב חודר לעומק התודעה ואנו מפנימים אותו. כך למשל מצינו במסכת ראש השנה (דף כ"ז עמ' א') כי למרות הכלל שאדם לא יכול לפצל קשב ולשמוע שני דוברים בו זמנית ("תרי קָלֵי" - שני קולות, "לא משתמעי" - אינם נשמעים), הרי שדבר שהוא חביב על האדם הוא יכול לשמוע גם מפי שניים כי אגב חביבותם ("איידי דחביבי") הוא נותן את דעתו עליהם ("יהיב דעתיה"). לדבר חביב מקשיבים היטב.

מי ייתן אפוא וספר זה ימצא חן וחפץ ותהא התורה הנלמדת מכוחו מתברכת, מחדשת ומסיבה ערֵבות התורה, עונג שבת ושמחת חג ומועד, ויהי נעם ה' עלינו.

אברהם וינרוט
כ"ט באדר תשפ"ג