פרויקט איקס 8 - היתום האחרון

פרולוג
מאחורי דלת הארגמן

ג'וני היה בן עשרים ושתיים ובסך הכול רצה לעשות סקס. גם דברים אחרים, את זה הוא ידע בוודאות, אבל אלה נעלמו לגמרי ברקע המעורפל של המודעות שלו, עד שהוא כמעט לא הבחין בהם. זה מה שהוביל אותו, אחרי התיכון, ממסצ'וסטס למנהטן, שם הוא עבד רשמית כפועל במה, אבל בעצם היה רק הבחור שמסתובב בסצנת התיאטרון כדי לפגוש נשים יפות, חכמות ומוכשרות שנמשכו להבטחה של התפוח הגדול.

למזלו, הייתה לו לסת מרובעת, זריקה לא רעה שהעניקה לו הילה של ספורטאי, שמץ של כישרון משחק שירש מאימא שלו, ואם התאמן עשרים דקות ביום הוא יכול היה לתחזק קוביות בבטן. היתרונות האלה שהעולם העניק לו נראו כמעט לא הוגנים, והוא רצה לוודא שהוא מתייחס לכל המתנות האלה כראוי ובהוקרת תודה.

לייסי הייתה כל־אמריקנית — פנים עגולים עם גומות, שיער ארוך ופוני, חמוקיים מעוגלים. היא הייתה צעירה ומוצקה והוא היה צעיר ומוצק, והוא כבר ידע מספיק כדי להבין שהוא צריך להעריך כל שנייה לוהטת בשלב הזה של חייו. ג'וני סיברוּק — שם וואספי להפליא, בהתחשב בכך שסבא שלו היה מתקין שטיחים מקיר לקיר. שם המשפחה האמיתי, שֶטֶר, שוּנה באליס איילנד מסיבות מובנות. עברו ארבעה דורות עד שהמשפחה שלו הצליחה להגיע מנידהאם עד לשדרות וולזלי. אף על פי שכיום הם היו משכילים, בעורקים שלהם עדיין זרם דם של מעמד הפועלים. זה מה שג'וני אהב כל כך בניו יורק. כולם מתו להמציא את עצמם מחדש, וכולם שמחו לקבל את מי שרצית להיות, כל עוד הקבלה הזו הייתה הדדית.

הוא ולייסי עשו סקס מהיר ולוהט מתי שרק יכלו. בהפסקת הצהריים, על הפוטון שלו בלילה, עם הפסקה לצפייה בסרט ואז פעמיים נוספות לפני שנרדמו. היא הייתה נהדרת, רכה, ולשיער שלה היה ריח של תפוחים ירוקים וכסף. היא הגיעה מההמפטונס והייתה גם היא מחוברת לסצנת המסיבות, שהוא זכה לראות רק הבלחים שלה בתוכניות ריאליטי. אבל נדמה היה לו ששם זה קורה. ״שם״, כלומר בעתיד שאליו הוא מתכוונן מאז שהוא זוכר את עצמו.

הם יצאו רק שבועות ספורים כשיום אחד, באמצע המפגש שלהם, היא הסתובבה אליו פתאום ואמרה משהו על מסיבה שתתקיים ב"לייבור דיי", אצל איזה בחור עשיר שמתעסק בפיננסים וחוגג בלי הפסקה, כמו הגטסבי ההוא מהרומן. לייסי לא תהיה באזור בגלל נסיעה משפחתית לריוויירה הצרפתית, מקום שנראה לג'וני בדיוני כמו הירח החמישי של כוכב צדק, אבל לא היה לה אכפת שהוא ילך בלעדיה, והיא אפילו הזמינה לו אוּבר דרך המנוי שלה, כי היא ידעה שאין לו גרוש. היא אמרה שכמה מהחברות שלה יהיו שם, ושמבחינתה זה בסדר אם הוא רוצה להתעסק איתן, כי זה לא כאילו היא מתכוונת להתנזר מבחורים צרפתים.

הנשים של ניו יורק, גבר! שונות כל כך מהאנשים בבוסטון, שמשם הוא בא, עם הנוקשות הניו אינגלנדית שלהם והמעשיוּת הפוריטינית ומוסר העבודה האכזרי.

המסיבה תתקיים בשדרת המיליארדרים, אמרה לייסי, וכשהוא ביקש כתובת היא ענתה במילה אחת: טרטרוס.1 לחלק מהבתים שם יש שמות, היא הסבירה. לא היה בסביבה פתק, אבל הוא מצא טוש על הרצפה ליד הפוטון שלו וכתב את השם על הרצועה הלבנה האמצעית ב״וואנס״ הנוסטלגיות שלו.

בשבת שלאחר מכן, קצת לפני עשרה לשמונה, האובר הוריד אותו בקצהו של רחוב מתפתל שנראה כמו מין שביל גישה מלכותי. אלה לא היו סתם בתים שהשקיפו על הים, אלא ארמונות חוף. מצד אחד נוף רחב ופתוח הצופה אל מפרץ שיינקוק, ומצד שני חופי חול רכים. אפילו בשעה כזאת ג'וני שמע את קול התנפצות הגלים ואת קריאות השחפים הדואים ברוח הקיץ הדרום־מערבית. הוא הרגיש את טעמו של הים.

הוא הלך בעקבות האנשים שזרמו לאורך מאדו־ליין לעבר בית עצום בגודלו, עם רציף סירות פרטי. קליקות וחבורות, הצעירים והמרהיבים מעורבבים עם השמוּרים היטב לגילם. שלט עץ מיושן הכריז כי זהו ״טרטרוס״. האותיות הרחבות היו צבועות בדוגמת משבצות כמו חצאית סקוטית. אור הירח הבהב מאבני הקוורץ בשביל המכוניות המתעגל, וסדרני חנייה בווסטים אדומים סידרו בטור מכוניות השוות יותר מבית הוריו. הוא נסחף עם חבורה של נשים קולניות בשמלות שחורות קטנות לאורך מבואה בגודל בניין הדירות שבו גר, חלף על פני מפל נוי ויצא משם אל החצר האחורית, שם הייתה המסיבה בעיצומה.

גבר נמוך ומוצק במשקפי אנדי וורהול — מעצב מפורסם כלשהו? — ניגש והציע לו ולנשים להסניף משהו מכפית עשויה כסף אמיתי.

ג'וני חשב שזה לא מנומס לסרב.

המסיבה געשה והסתחררה, והאורות היו חזקים כל כך שהוא צחק בקול, וכל מי שמבטיו הצטלבו במבטו צחקו איתו.

עששיות נייר סיניות התנדנדו על חוטים מעל החוגגים, והטילו זוהר אדמדם. היו שם צבתות סרטנים באמבט של קרח, גלולות בצבעים בוהקים הועברו מאדם לאדם על גבי מגשי מתאבנים יחד עם מאפים קטנים של שומר, להקת הקאברים הכי טובה ששמע בחייו ביצעה שירי רוק שווים מהאייטיז. בתוך הקהל המתנועע הוא חשב שראה את דוגמנית העל ההיא, ואז את העיתונאי שהיה מעורב בשערורייה ההיא עם בקבוק היין. הייתה שם הפוליטיקאית ההיא — סנאטורית? חברת קונגרס? — שהוא זכר מהחדשות. כל השמות המפורסמים האלה במקום אחד, מתבדחים ושותים ומסניפים ושולחים ידיים.

מישהו קיבל מציצה על קרש הקפיצה לבריכה.

עשירים, בחיי!

אחרי שתי גלולות לפתיחת התיאבון ובאמצע הג'ין־טוניק השלישי שלו הוא נתקל במישהי, וכמעט שפך את המשקה אל תוך המחשוף העמוק שלה. הוא הכריח את עיניו לטפס למעלה. היא הייתה אלה — שיער בתסרוקת אפרו, עור בצבע ברונזה, שמלה קיצית רפויה עם גב חשוף. עצמות הלחיים שלה היו מודגשות בפסים עזים של מייקאפ. היא הייתה מושכת במידה לא הגיונית לגמרי.

כאילו אסור בכלל להביט בה.

״וואו,״ הוא אמר.

היא ביצעה חצי סיבוב מלכותי וכתפה החשופה כמעט חבטה בסנטרו. על עורפה היה מקועקע סרט כחול ומוזהב בצורת לולאה, שעל הקצה השמאלי שלו היה כתוב ״בוסטון חזקה״.

ג'וני חש את ליבו מתרחב; במסיבה כזו לא יכול לקרות משהו יותר טוב.

״את מבוסטון, מה?״ הוא נקש על חזהו באצבעו. ״וולזלי. באת למסיבה?״

היא הביטה בו. ״אתה לא מבין?״

״מבין מה?״

״אתה צעצוע כמוני. אני לא מחפשת עוד צעצוע. אני מחפשת בעלים.״

מלצרית סיגריות חלפה ביניהם כשעל גופה תלוי מגש ועליו סוכריות קנאביס ומבחר ג'וינטים, ואז האלה נעלמה בעננה מסתורית, והוא תהה אם היא הייתה בכלל אמיתית.

הוא צחק עכשיו. זה היה מגוחך כל כך שהוא, ג'וני סיברוק, המגיש מספר שתיים בתיכון מהחלק הלא־כל־כך־עשיר של וולזלי, נמצא בין העננים לכוכבים.

למבוגרים היה כסף, זה בטוח, אבל הוא ידע שהוא חמוד יותר מהם ושמגיע לו להיות שם, אז היה לו יתרון כזה, לפחות. ואכן הוא לכד את עיניה של ג'ינג'ית בשמלת סאטן אדומה בצד השני של החדר, והוא הרים כוס לברכה לפני שהבין שהוא כבר לא מחזיק בכוס כי הוא הניח אותה איפשהו. היא אותתה לו באצבעה, והוא נכנס בעקבותיה אל הבית. הם שיחקו במחבואים של מבוגרים, וג'וני רדף אחריה בתוך הקהל מחדר לחדר. האחוזה הייתה בנויה בדיוק בשביל משחקים כאלה, עם כל מיני גומחות ומחבואים, מעברים סודיים וחדרים נסתרים מאחורי ספריות. דברים מטורפים התרחשו בכל מקום — אמבטיות מתכת מלאות בשמפניה, שולחנות גדושים בצדפות, אורגיות של עירומים למחצה על ספות עור בספרייה. בכל פנייה הוא נתקל בעוד בחור בטוקסידו שנשא מגש עם קוקטיילים.

ג'וני נע באיטיות דרך עננה של מריחואנה, של חומר טוב בעל טעם של שרף נא. הסחרור שגרם לו המגע עם החומר התערבב עם הסחרורים האחרים, עד שהוא חש שהוא מרחף דרך הקירות.

הוא כבר לא ראה את הבחורה באדום, ואז כבר לא ידע באיזה חדר הוא נמצא, ואז איבד את התחושה בפניו. הוא הרגיש שהם עשויים מגומי, כמו משהו מתוח על הגולגולת שלו.

כאשר חזר לעצמו הוא גילה שהוא שוכב פשוק איברים על שולחן ביליארד, וגבר אדום לחיים מחייך אליו מלמעלה — המגיש של תוכנית הבוקר ההיא — ואז הוא הבין שהסנטר של הבחור רטוב ושידו תחובה בתוך הג'ינס 510 של ג'וני.

הוא ניסה לומר, ״לא״, אבל יצא לו קול תינוקי ״ללייי״, ואז הוא קם ויצא בצעדים כושלים מהחדר תוך שהוא מנסה לרכוס את החגורה שלו. הרצפה סירבה להישאר יציבה תחת רגליו. הכול נהיה פתאום נורא ואיום, כאילו הוא רואה מקרוב את המקום שבו החופש לעשות הכול כבר לא משעשע, את המקום שבו הכול נעשה חסר גבולות, מסחרר, מבעית. הוא בכה, הוא רצה להיות בחדר שלו מימי התיכון, עם הדגלון של קבוצת ה״רד סוקס״ על הקיר, ואימא ואבא שלו ואחותו הקטנה החנונית־קוּלית, שיש לה כל כך הרבה דעות ורובן צודקות, והוא הרגיש רחוק מאוד מהבית.

והוא חשב לעצמו מה הוריו היו אומרים, וגם המורים שלו, ואיך הוא הביא את זה על עצמו כי הוא חשב שהוא יוכל להיות מישהו גדול בעולם הזה, הוא חשב שיוכל ליהנות בלי שיהיו לזה השלכות, ושהכול מלוכלך כל כך ונורא. וזאת הייתה אשמתו שהוא לקח טרמפ לאלוהים־יודע־איפה בגלל הבטחה של איזו בחורה שהוא בקושי מכיר, ושהוא הכניס לגוף שלו כל מיני זבל בלי לחשוב על זה, ועכשיו הוא מקבל את מה שמגיע לו.

הוא כשל, מבולבל, מחדר לחדר אבל לא הצליח להגיע לשום מקום. האחוזה הייתה כמו מבוך גדול שבו הכול הוביל לכל המקומות האחרים. והוא שוב בכה וחשב על כך שהוא לא יוכל לספר לאיש על מה שקרה ושהוא לא רוצה לשתות יותר בחיים וגם לא לפגוש אנשים ושהוא לא יכול ללכת ככה הביתה, להורים שלו, ושבאי המסיבה נישאים מעליו עכשיו, על המדרגות, והפנים שלהם הולכים ותופחים. אישה בפאה בצבע בלונד פלטינה ליטפה בקצה אצבעה את לחיו ולאחר מכן מצצה את דמעותיו מהבגד שלה, והוא רץ למעלה במקום למטה רק כדי להתרחק ממנה.

תשומת ליבם של שני מאבטחים בריונים על רחבת הקומה השלישית — האחד שמן במיוחד ומרושל והאחר בעל גוף שחוּטב בחדר כושר ושיער מסורק בקפידה — הופנתה לאישה שהקיאה בשלל צבעים וקולות אל תוך אגרטל גדול שעמד על הרצפה. ג'וני חמק וחלף על פניהם בלי ששמו לב אליו. הוא התעלף לרגע ואז...

... התמונות החליקו מהקירות, אבל לפחות השתרר שקט. הוא פשוט היה מוכרח להסדיר את נשימתו. הוא הבין שהוא נמצא כנראה ליד חדר השינה באגף הראשי של הבית, כי לא היה שם איש, ופתאום הוא הרגיש את הקיא עולה בגרונו. הייתה שם דלת גדולה, בלי ידית, מכוסה בבד ארגמני מהודר כמו ספה, והוא הניח שזה כנראה חדר השירותים של העשירים, ולכן הוא דחף אותה בכתפו אבל היא לא נפתחה, וכיוון שלא רצה להקיא על אריחי השיש הוא היכה בה שוב, בכוח, והיא נפתחה והוא נפל פנימה ונחת על שטיח עבה ו...

... הוא לא האמין למראה עיניו.

גבר, שעון לאחור על כיסאו, ראשו מוטה לאחור, שפתיו מעוקלות בעונג, והוא מואר בזוהרם של מאות חטאים...

...

... מסתובב בכיסאו ופניו מעוותים בזעם...

...

... כמו אגרוף שחדר ישירות לשכמו ויצא מחזית גופו...

...

... מישהו רודף, צועק...

...

... כושל ואז נופל, מדרגה אחר מדרגה......

...

... זיכרון של נפילה אל תוך החדר הלא נכון, מה שהוא ראה שם איש לא אמור היה לראות...

...

... אוויר צח והוא כמעט התעורר.

כשדם זולג מאוזנו, ברכו השמאלית מעוכה וכתם אדמדם הולך ומתפשט בקדמת החולצה הזולה שלו, ג'וני ניסה נואשות לשאוף חמצן בעודו כושל אל מחוץ לדלתות הזכוכית בקיר הצדדי של האחוזה, והסניקרס שלו החליקו על רצועה מטופחת של יבלית.

החצר הצדדית הנטושה לא הייתה מוארת — ואין ספק שזה היה בכוונה.

שום סימן חיים. האחוזה הייתה גדולה כל כך, שהחצר האחורית הייתה במרחק של לפחות חצי קילומטר מהבית. להקת הקאברים ניגנה ספרינגסטין לא פחות טוב מהמקור.

הי, ילדה קטנה, אבא שלך בבית? האם הוא השאיר אותך לבדך...

הוא לא יכול היה ללכת לשם. הוא לא יכול היה לבטוח באיש מהעשירים המטורפים האלה.

הצילו, הוא אמר, או לפחות נדמה היה לו שאמר, אבל המילה הייתה עדיין בתוך ראשו.

החגורה שלו נותרה לא רכוסה, והבושה — מפני שהרשה שיֵעשה לו מה שנעשה — הלכה ותפחה בתוכו כמו גל שאיים להטביע אותו. הוא לא יוכל לבקש עזרה, הוא לא יוכל לדבר על זה לעולם.

שורה של עצים מולו הסתירה לו חלקית את מדשאת הגולף של האחוזה השכנה. הבית השכן נראה כאילו הוא במרחק שני קילומטרים משם, רחוק כמו טירה על גבעה.

שיכור וכאוב ג'וני הפנה את ראשו אל חזית בית האחוזה. שדה הראייה שלו היה בוהק ומטושטש, וקצוות הדברים נמהלו אלה באלה. כתם של אור זהר מעבר לעיקול של שביל הגישה הרחב.

סדרני החנייה. הוא יכול לבטוח בהם.

צעדים מאחוריו, נוֹקשים בכוח במורד המדרגות, רעש עז מתקרב.

הוא התנודד מעט, אצבעותיו פרושות על חזהו, מכסות על הכתם הרטוב במקום שבו החזה שלו פגש את כתפו. מתוך נקב הקליע זלג דם נוסף, כהה כמו דיו.

האם אני... האם באמת ירו בי?

... ו'הבוס' שר על סכין, משוננת וקהה ו...

הוא התקדם לעבר סדרני החנייה, שלף את האייפון שלו מכיסו והקליק שלוש ספרות, אבל אצבעותיו היו חסרות תחושה, רדומות, והכיסוי החלקלק נשמט מידו ונפל לפני שהספיק ללחוץ על ״חייג״.

הוא כרע כדי להרים אותו, אבל אז לא הצליח להתרומם, ודם נזל משפתו התחתונה והוא בכה ומגיש החדשות עם הפנים האדומים מילא את מחשבתו והוא הבין, לראשונה בחייו הקסומים, איך מרגיש מי שחיללו אותו, שביזו אותו, והוא לא יכול היה לדמיין את עצמו מדבר אי פעם על מה שראה מעבר לדלת הארגמנית. הצעדים התקרבו מאחוריו, צעדים רכים על העשב הסמיך, וצל נמתח, דקיק ומבשר רעות, מתחת לעלים הרוחשים ברוח.

הוא הצליח לראות את פניו משתקפים במסך הזכוכית הגעשית של הטלפון שלו, שאצבעותיו לא הצליחו להגיע אליו. ואז הוא ראה פנים נוספים מופיעים מאחורי כתפו, פניו של האיש מן החדר שמאחורי דלת הארגמן.

במקום כלשהו בחצר הלהקה המשיכה לשיר אוּוּוּ־וּוּ, והם ריחפו שם, הפנים הנוראים האלה, לא אנושיים ואטומים כמו פניה של רוח רפאים, ויתר הגוף היה אבוד בין הצללים, וג'וני ייבב כשדם ניגר מפיו, והתאמץ להגיע אל הטלפון שבעשב. קצות אצבעותיו התחככו בטלפון והמסך ניעור לחיים, העיגול הירוק שכתוב עליו ״חייג״, ממש שם, במרחק של מילימטרים מקצות אצבעותיו.

אבל אז הוא שמע קול חבטה וידו הוצפה בחום ובכאב.

הוא ראה שהיא שופדה אל הדשא.

הוא פתח את פיו, אבל כל מה שיצא מתוכו היה זרם אוויר, ואז האיש תפס בשערו וקול לחש באוזנו, ״ילד רע.״

הסכין החליקה כלפי מעלה ונשלפה מכף ידו של ג'וני בקול עמום, ואז ראשו נמשך בכוח לאחור וצווארו נחשף, והתחושה התערבבה בשיר, וליבו פעם כמו מוזיקה רחוקה, ואוזניו הלמו בקצב התופים ועצביו עלו באששש.