ארבעה אבות נזיקין

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

* * *

תת הסדרה ״פָּנִים״ הכלולה בסדרת הספרים פרשנות ותרבות היא בעלת אפיונים ייחודים. המונח ״פנים״ הוא הרמז לביטוי המדרשי ״שבעים פנים לתורה״, וסדרה זו מציעה פנים רב־תרבותיים ופלורליסטיים המנכיחים את אופני הקיום היהודיים המגוונים. ״פנים״ מתמקדת במחשבה יהודית עכשווית המתמודדת עם אתגרי הקיום היהודי בהווה. היא מבקשת להציע לפני הקוראים מחשבה יהודית חדשה, ששורשיה נטועים במורשת היהודית אבל נופה וענפיה ניזונים מההווה. ״פנים״ מניחה כי ההווה מציב מכלול של ערכים, נורמות ודפוסי תודעה, המציבים אתגר מרכזי לתרבות היהודית כמסורת חיה. ״פנים״ מבקשת ליצור ולעודד שיחה פתוחה, דינמית בין ההווה לבין העבר ובין העבר לבין ההווה. ספרי תת הסדרה יציגו עמדות מורכבות, ביקורתיות ומאתגרות. עניינה של ״פנים״ הוא בהעצמת השיח על אודות היהדות והקיום היהודי בעת הזאת. לפיכך היא אינה מחויבת לעמדה או אמונה מסוימת אחת. מחויבותה הבלעדית היא פיתוח שיח פתוח ומאתגר על אודות היהדות במובנה הרחב.

״פנים״ מוקדשת לזכרו המבורך של דוד הרטמן, פילוסוף ומחנך, שעמל שנות דור על עיצובה של שפה יהודית מכבדת, רבת פנים שעניינה המרכזי ניסיון מתמשך לחשוב על הקיום היהודי ולעצבו בעת הזאת.

טובה הרטמן ואבי שגיא

עורכים

* * *

המסורת היהודית היא מסורת פרשנית: התודעה הדתית, הזהות והפרקטיקה מתעצבות לאורך שנים ודורות, וזאת במסגרת שיח כפול, פנימי וחיצוני. השיח הפנימי נע בעקבות המסורת הפרשנית היהודית עצמה, והשיח החיצוני משקף מפגש עם מסורות ותרבותיות חיצוניות. כפי שציין גאדמר, מסורת תרבותית היא מיזוג אופקים בין עבר להווה ובין הווה לעבר, המעצבים שיח ער ודינמי. מרכיב רב־חשיבות במסורת היהודית הוא הלימוד: העיון במקורותיה של היהדות ובהלכה היהודית, עיון לשם עיון, אשר לו מוקדשות שעות רבות בסדר יומם של רבים. העיון בעולמה של היהדות הוא מפגש פרשני בין מסורות ותרבויות, בין טקסטים לבין אישים. חלק לא מבוטל ממנו הוא העיון בספרות ההלכתית, ואף זו תופעה ייחודית הראויה לציון: זהו עיון המשלב היבטֵי סמכות של מקורות קדומים (מהמקרא ועד חז"ל), ניתוחים טקסטואליים ועיונים משפטיים מפותחים ומשוכללים.

הספר ארבעה אבות נזיקין: מסורת, משפט ופרשנות, נמצא בצומת העיון ההלכתי: הוא מבקש להבהיר את טיבה של המסורת, את כוחם של חכמים בעיצוב מושגים משפטיים ואת היצירתיות הפרשנית המרתקת, המאפיינת כל אחד מרבדיו של הטקסט. הספר הוא ביטוי מובהק לתהליכים ההרמנויטיים המכוננים טקסטים יהודיים קלסיים. המארג הטקסטואלי יהודי הוא מארג פרשני שטבוע בחותמה של תנועת הפרשנות המתמשכת, הנבנית דור אחר דור. הספר שלפנינו עוסק בששת הפרקים הראשונים של מסכת בבא קמא. מטרתו היא לחשוף ולהאיר את המסורות השונות באשר לתוכנם ולמובנם של דיני הנזיקין, תוך הצבעה על מסורת חיה ודינמית, ואת תהליכי ההמשגה ההלכתיים־משפטיים העומדים ביסודם. המשגה מפותחת זו יש בה נקודות השקה לזמנים ותרבויות אחרות. הספר פורש את המגמות הפרשניות המרתקות והיצירתיות העולות מתוך מגוון המקורות התלמודיים. בנוסף, הוא מנתח מגוון רחב של סוגיות ומקורות, ומתוכם מעלה שאלות יסוד, ובהן: מהם אבות הנזיקין? כיצד משתקפים בתי המדרש השונים, מהתנאים ועד האמוראים, במקורות שבידינו? וככלל — כיצד פורשו דיני הנזיקין בספרות התלמודית? לבסוף, הספר בוחן את השאלה אם המכלול הספרותי שלפנינו משקף "משפט", או שמא מדובר בהתמודדות מסורתית, המעצבת עולם סמכות ומשמעות ייחודי.

הספר ארבעה אבות נזיקין: מסורת, משפט ופרשנות הוא הזמנה להיכנס לבית המדרש היהודי הקלסי. הוא מצייד אותנו, הקוראים, במיטב העיון והמחקר ומחיה את הטקסט התלמודי כטקסט נוכח בחיים עצמם.

אבי שגיא

עורך הסדרה

מבוא

וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב״ר מאיר חתנו זצ״ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים. (פירוש רשב״ם לבראשית לז, ב)

Indeed, it is interpretive communities, rather than either the text or the reader, that produce meanings...

(Stanley Fish, Is There a Text in This Class?, p.14)

״ארבעה אבות נזיקים: השור והבור והמבעה וההבער״, כך שונה המשנה הפותחת את מסכת בבא קמא. מימים קדמונים עמלו רבים בניסיון לפרש את המשנה ולעצב את עולם המושגים שעומד בבסיסה; עמל שפירותיו הם הספרות התלמודית מראשיתה ועד חתימתה, הספרות הפרשנית והספרות ההלכתית הבתר תלמודיות, ספרות המחקר מהדורות האחרונים ומגוון עצום של בתי מדרש וקהילות פרשניות, המבקשים להוסיף נדבך על נדבך בפיצוחן, בחשיפתן ובעיצובן של ״הפשטות המתחדשים״. ספר זה מבקש להיות חוליה בשרשרת ארוכה זו.

מטרתו הראשונה והעיקרית של הספר היא פרשנית: לחשוף, לנתח ולהאיר את אבות הנזיקין כפי שעולים מתוך המקורות התלמודיים שלפנינו, מהופעותיהם הראשונות בספרות חז״ל ועד לשיא פיתוחם וגיבושם במסכת בבא קמא בתלמוד הבבלי. הניתוח הפרשני איננו סינכרוני, אלא בוחן תהליכי התפתחות ושינוי בין המקורות, השונים זה מזה בזמנם ובמקומם. ממילא, מתוך הניתוח נגלה תפיסות שונות וכלים פרשניים מגוונים המשתנים ממקום למקום, ופעמים רבות הולכים ומתעצבים לאורכה של הספרות התלמודית. מתוך כך, ניתן מענה למטרה השנייה של הספר — ה״מסורת״: לזהות תהליכים של מסורת ומסירה, המשתקפים מהמקורות הספרותיים שבידינו, וניתנים לניתוח בכלים של ביקורת הטקסט והמקורות הספרותיים, כמו גם להאיר כלים אלו. מטרתו השלישית של הספר היא מושגית־משפטית: לאפיין את התפיסות המשפטיות של ההלכה התלמודית בתחום דיוננו, דיני הנזיקין התלמודיים. וגם זאת, לאור התנועה המתמדת בעולמם של חכמים, תוך רגישות מתמדת לשינוי ולהתפתחות בתפיסות אלו ובמידת מה גם לזיקתן של תפיסות אלו לעולם המושגי של דיני הנזיקין במערכות משפטיות אחרות. מתוך כך, נעלה את השאלה (שיש אולי לשאול אותה ראשונה אך נשאל אותה אחרונה, אחרי שיהיה בידינו בסיס עמוק ורחב מספיק): עד כמה משקפת אכן ההלכה התלמודית עולם משפטי של ״דיני נזיקין״.

נפרט ונרחיב מעט את הדברים.

במסגרת האתגר הפרשני, נבקש לנתח את ארבעת אבות הנזיקין: שור, בור, מבעה והבער. אלו (על פרטיהם) מופיעים, נדונים ומפותחים בענפיה השונים של ספרות חז״ל, ובכלל זה במדרשי ההלכה — המכילתא דר‘ ישמעאל והמכילתא דרשב״י, במשנה, בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי. מכלול זה יהיה הקורפוס העיקרי בו נעסוק, ומתוכו — נתח נכבד ייטול התלמוד הבבלי, שהוא כידוע מפותח מושגית ואנליטית מעל ומעבר למקורות האחרים, ובפרט בדיני הנזיקין. במשנה ובתלמודים עיקר הדיון בנזקי ממון מרוכז בששת הפרקים הראשונים של מסכת בבא קמא, אותה נכנה ״חטיבת נזקי ממון״, ובה נתמקד.

ארבעת אבות הנזיקין הם אפוא במרכז דיוננו. אלא שכבר בין התנאים התקיימו עמדות שונות בשאלת פירושם של אלו, ונפתח את הדיון בניסיון להבין את המסורות השונות והעקרונות שבבסיסם, מתורת התנאים ועד לתלמוד הבבלי (פרק א, ונשוב לדיון זה גם בפרק ז, לאחר הנחת התשתית המתאימה, בניסיון לזהות את בתי המדרש מהם צמחו העמדות השונות). מתוך כך, ננתח את אבות הנזיקין הללו על פיצולם, ובכלל זה: נזקי קרן תמה ומועדת (פרקים ב-ה), בור (פרקים ו-ז), שן ורגל (פרקים ח-ט) ואש (פרקים י-יא). אדם המזיק שייך אומנם לפי מסורת אחת לאבות הנזיקין (כך סבור רב בבבלי, ג ע״ב, ״מבעה זה אדם״, וכך נקטו גם מסורות תנאיות קדומות יותר), אולם לא נעסוק בו בצורה ישירה, אלא דרך אבות הנזיקין האחרים (בעיקר דרך הדיון באב הנזק אש). הדיון באדם המזיק קובע ברכה לעצמו, ואף מבחינת העריכה התלמודית, מרכזו איננו בששת הפרקים שהם מרכז דיוננו, אלא בהמשך פרקי המסכת (בעיקר בפרק השמיני — ״החובל בחברו״), ולפיכך לא נעסוק בו כאן.

דיון באבות הנזיקין לא יכול להתקיים ללא המשגה משפטית, וזו חיונית בכל אחד מאבות הנזיקין. פעמים, ההמשגה המשפטית מוכרת וזיהויה רווח בין הפרשנים, חדשים וישנים: כך, נקל לזהות מגוון מערכות דינים המבוססים על שיקולים של פשיעה (או, במונח מודרני: רשלנות), ובזיקה אליה חובת זהירות עובדתית ונורמטיבית, קרי: באלו מצבים המערכת המשפטית רואה לנכון לחייב את המזיק להיזהר — וכשלא נזהר: זו התרשלות — ובאלו מצבים אינה מטילה חובה שכזו (למשל: כשהפעילות היא פעילות שלחברה אינטרס לעודד אותה), ומתוך כך: על המזיק לא מוטלת אחריות לנזק. אולם פעמים מדובר בהמשגה ייחודית, שאיננה מוכרת ורווחת, ולדוגמה: תשלום חצי נזק כביטוי לשותפות בנזק ללא אחריות כלשהי המוטלת על המזיק. זו קשה יותר לאיתור, ואף המקורות נוטים לעמעמה ולהדחיקה. חשיפתה דורשת עיון פרשני, כמו גם שימוש בכלים של ביקורת המקורות — ונתייחס לכך מיד.

העיון המושגי לא יצטמצם לאבות הנזיקין. לאחר שנעיין באבות הנזיקין באופן פרטני, נבקש להתבונן ממבט רחב יותר על פשר דיני הנזיקין התלמודיים — וזאת מתוך התבוננות במקרי הגבול, מקרי הפטור החריגים הקיימים בכל אחד מאבות הנזיקין. השוליים, כפי שלימדונו מדעי החברה, מאירים ומעוררים את המרכז. ואף בתולדות הרוח — החריג, כך נטען, מלמד על המרכז ומעצב אותו. על טיבם של דיני הנזיקין התלמודיים נבקש אפוא ללמוד מתוך תהליכי העיצוב המרתקים המאפיינים את מקרי הפטור החריגים. מתוך דיון זה נבקש להציע כי קיים מתח בתוך ההלכה התלמודית בין גישה ״נזיקית״ לארבעת אבות הנזיקין, גישה הפועלת לפי שיקולים של אחריות ורשלנות או שיקולים דומים (נכנה אותם: שיקולי אחריות או שיקולים נזיקיים), לבין גישה שנגדירה, לצורך העניין — ״דתית״. זו רואה את ההלכה — גם ההלכה הנזיקית, ולפחות חלקים מתוכה — כמי שאיננה בהכרח מושתתת על מערכת מושגים משפטית רציונלית, אלא שואבת את סמכותה מהכתוב בלבד, מקורה הוא מדרש הכתוב, ושיקוליה הם טקסטואליים, אף אם בניגוד להיגיון המשפטי. כדי לסבר את האוזן, נכנה זאת ״בין דת לדין״, ונעסוק בכך בפרק האחרון של דיוננו (פרק יב). בפרק זה יהיה מן הסיכום — סיכום הדיון באבות הנזיקין, ומן הפתיחה — פתיחת השער לדיון רחב יותר בשאלת טיבם של נזקי הממון בתלמוד.

האתגר המרכזי בספר זה הוא אפוא פרשני, המלווה במאמץ משפטי־קונספטואלי. אך פרשנות איננה מנותקת ממתודה. לצורך ניתוח אבות הנזיקין נשתמש בפרשנות המסורתית הקלאסית, מתורתם של ראשונים ואחרונים, כמו גם במידה נרחבת בכלים של ביקורת המקורות: השוואה בין מקבילות ספרותיות שונות, עיון במסורות נוסח, בגורמים להם ובהשפעתם, ופילוח רבדיו השונים של הטקסט התלמודי. ניעזר כאן בכלים שפותחו בדורות האחרונים במחקר התלמודי, מראשוניו ועד לחוקרות וחוקרים בני זמננו. ומתוך כך נבקש להאיר היבטים שהמחקר התלמודי מתחבט בהם, כדוגמת יחסי המשנה והתוספתא או טיבם וזמנם של הרבדים בתלמוד הבבלי. במובן זה דיונינו יהיו מעין מקרה מבחן לשאלות של המסורת ההלכתית, מסירתה ופיתוחה.

העמל הפרשני הוא בן מאות ואלפי שנים; המתודה הולכת ומתעצבת — השילוב בין פירותיו של עמל פרשני עתיק יומין למתודות ישנות וחדשות נותן פירות ייחודיים, השונים לעיתים ממה שמקובל היה לראות עד כה. אולם השיח הפרשני היום, שנחשף זה מכבר למתודות פרשניות אלו, מורגל בכך ונכון יהיה — אני מקווה — לקבל את הדברים. זהו הביטוי המובהק לרעיון ״הפשטות המתחדשים״: ה״פשטות״ המתאימים לקהילה פרשנית הולכת ומתעצבת, הזוכה להאיר באור חדש את ״מה שפירשו הראשונים״.

הערה לסיום — על נוסח המקורות המצוטטים בספר: בגוף הספר מצוטטים מקורות רבים מספרות חז״ל. בציטוט המקורות השתמשתי במהדורות שלהלן. בכל מובאה הובאו חילופי נוסח מרכזיים, שיש להם השלכה לניתוח התוכן או כשיש להם חשיבות טקסטואלית מיוחדת. יתר חילופי הנוסח לא הובאו. ציטוט המקורות נעשה לפי המקורות הבאים:

המשנה מצוטטת לפי כתב יד קאופמן. התוספתא מצוטטת לפי מהדורת ליברמן. מכילתא דר‘ ישמעאל מצוטטת לפי מהדורת הורוביץ־רבין, ומכילתא דרשב״י לפי מהדורת אפשטיין־מלמד. התלמוד הירושלמי מצוטט לפי כתב יד ליידן (מהדורת האקדמיה ללשון העברית), והתלמוד הבבלי — לפי דפוס וילנא. חילופי נוסח עיקריים מובאים כאמור בהערות השוליים סמוך לכל מובאה.

בחירת דפוס וילנא כנוסח התלמוד הבבלי המצוטט בגוף הספר, על אף שיש עדי נוסח הנחשבים טובים ממנו, היא בגלל קבלתו המוחלטת ושקיעתו בקהילה הפרשנית הלומדת את התלמוד הבבלי. החיבור הנוכחי — כך אני מקווה — הוא חוליה בשרשרת של לימוד ופרשנות של מקורות חז״ל, ובראשם התלמוד הבבלי, ומכאן הבחירה בדפוס וילנא כנוסח המובא בגוף הספר. מובאות מהספרות הבתר־תלמודית הן לפי המהדורות הנפוצות.

מסכת בבא קמא משכה את ליבי מראשית לימודיי בישיבה, וזכיתי ללומדה במספר הזדמנויות, בישיבות ההסדר שעלבים ועתניאל. בחרתי לעסוק בה גם בעבודת הדוקטורט שלי שניתחה את מקרי הפטור החריגים, בהנחייתם של פרופ‘ דוד הנשקה ופרופ‘ יאיר לורברבוים, ואני חב להם תודה על תרומתם הנכבדה לעבודה. במקביל לעבודת הדוקטורט פרסמתי בבמות שונות כמה מאמרים העוסקים בדיני הנזיקין התלמודיים. העבודה ומאמרים אלו משוקעים בחיבור הנוכחי — ואני מודה לכתבי העת השונים על האפשרות לשלבם בחיבור הנוכחי (ראו פירוטם ברשימה הביבליוגרפית). העבודה צמחה מתוך לימודיי בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן. אני אסיר תודה לפרופ‘ אבי שגיא שעמד בראש התוכנית, על התמיכה והליווי, באהבה ובאמונה, לאורך כל הדרך, כולל במהלך כתיבתו של ספר זה ובשלבים השונים של הוצאתו לאור. בלעדיו, הדברים לא היו רואים אור. פרופ‘ לייב מוסקוביץ ופרופ‘ ישי רוזן־צבי סייעו לי בנדיבות לב לא שגרתית, ישי שרקי סייע במחקר והרב אלישע חן העיר בטוב טעם, ואף הם יעמדו על הברכה. הספר יצא לאור בתמיכת הקרן הלאומית למדע (ISF), בתמיכת הקרן של התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן ובתמיכת המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ביתי האקדמי, ואני מודה להם מקרב לב. תודתי מעומק הלב נתונה גם למכון שלום הרטמן ובתוכו למוריי ולחבריי, עמיתי המחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית, על היותם בית אינטלקטואלי וקהילה פרשנית עבורי זה שנים ועל התמיכה בהוצאת הספר לאור. תודה מיוחדת לאחייני היקרים, מתן קראוס ואריאל וסטרייך, שיזמו ועודדו את הלימוד המשפחתי המשותף של הסוגיות הנדונות בספר, והעירו בטוב לב ובדקדקנות רבה בשלבי הכתיבה השונים. מעל כולם שלוחה ברכת תודה להוריי, פרופ‘ שרה ופרופ‘ אלימלך וסטרייך, לרעייתי מירי ולילדינו — שאף אילו פי מלא שירה כים, אין אני מספיק להודות להם.

תכליתו של הספר היא לשתף ולהשתתף בלימוד אבות הנזיקין יחד עם קהל רחב, העוסק בלימוד ובחקר התלמוד והמשפט העברי, אך לא רק. בשנים האחרונות אנו חווים מהפכה של ממש בלימוד התלמוד: מחיבור שהוא נחלתם של חובשי ספסלי בית המדרש (והאקדמיה) לחיבור שנעשה נגיש יותר ויותר לציבור הרחב. אך לא רק נגיש, אלא גם מושך, מושך את העין ואת הלב, ואטרקטיבי. מהפכת הדף היומי — מהפכה שמשתקפת בדרכי הלימוד, בכלים הפדגוגיים והווירטואליים שמעורבים בה ובקהל הלומדים: קהל מגוון מבחינה חברתית, דתית ומגדרית, מעבר למסגרות של העבר — היא אולי הביטוי המשמעותי של תופעה חברתית ואינטלקטואלית זו. אני תקווה שהחיבור הנוכחי יוסיף נדבך למגמה זו, ויעניק מהפשטות המתחדשים לכל אחד מהמעגלים: לבית המדרש, לאקדמיה ולקהל שוחרי לימוד התלמוד.