חנות הספרים במגדלור

פתח דבר

המכתב הגיע ביום חמישי, חבוי בתוך מעטפה נוספת שנראתה בלתי מזיקה כל כך, שרייצ'ל אפילו לא היססה לפתוח אותה. המעטפה היתה קצת מרופטת, כאילו עשתה את דרכה אליה במסלול ארוך ומאתגר, העבירה זמן מה בדרכים לפני שהגיעה אל מפתנה.

המעטפה נחתה על הדלפק כשפניה כלפי מעלה. רייצ'ל בהתה בשם ובכתובת המודפסים בחלונית השקופה בתחושה מוזרה של נפילה מהירה מאוד, כמגובה רב. נדרש לה רק שבריר שנייה לחזור בזיכרונה אל כל השנים שניצבו בין חמש השורות הקצרות האלה לבינה, בין מה שהיתה למה שנהייתה. הלמות לבה פעמו באוזניה בקצב לא אחיד, שעה שאצבעותיה נגעו בשֵם שאצר בחובו את הכוח לפרום כל דבר טוב בחייה.

למעטפה צורף פתק, כתוב בכתב יד עגול ופתוח. לאחר רגע ארוך, היא לקחה אותו בידיה ופתחה אותו. במשך דקות אחדות היא בהתה כעיוורת במילים הכתובות בו עד שהעולם חזר והסתער עליה והיה ביכולתה לנשום די הצורך לקרוא שוב.

דבר ראשון, אל תדאגי, נכתב בו,

אין לו שום דרך לדעת שלקחתי את זה. הוא איננו. דיברתי עם גברת מֶדוֹז הזקנה, שאומרת שהוא סיפר לה שהוא נוסע לעבוד בחו"ל ולא יחזור. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל אני גם לא רואה איזו סיבה יכולה להיות לו לשקר לה. לפני שהוא נסע, הוא זרק ערימה גדולה של שקים שחורים לאיסוף בידי המועצה. השחפים קרעו אותם ופיזרו אשפה על פני כל הדרך, אז הלכתי לנקות את הבלגן ומצאתי את זה. אני לא יודעת מה זה. לא פתחתי את זה. אבל חשבתי שאת צריכה לקבל את זה, ליתר ביטחון. האמת היא שאני לא בדיוק יודעת למה, רק שאם אדם כמותו זורק משהו, מן הסתם ראוי לשמור אותו.

אני מקווה שאת בסדר. אני חושבת עלייך הרבה. הלוואי שהיתה לנו הזדמנות להכיר טוב יותר זו את זו. למעשה, הלוואי שיכולנו להתוודע טוב יותר זו לזו עכשיו, אבל אני מבינה שבטח יהיה לך קשה להכיר אותי בלי לחשוב עליו. תודה שיידעת אותי בכך שהתמקמת, לפחות. אני שמחה שיש לך מקום כלשהו שאת מרגישה בו בבית. אני מקווה שיש לך גם חברים, ואולי אפילו מישהו לאהוב. אני מקווה שמצאת דרך להתחיל מחדש.

אל תרגישי שאת מוכרחה לענות.

בכל אהבתי,

א

רייצ'ל בהתה בפתק דקות אחדות. הוא נסע לחו"ל. באמת? היא הרימה את עיניה אל דלת חנות הספרים. לרגע אחד דמיינה אותו נכנס, ופניו ודמותו היו ברורות כל כך בעיני רוחה עד שכמעט מעדה, הרגישה בַפחד כאילו היה יד הנלפתת בחוזקה סביב צווארה. היא הדפה מעליה את הרעד, נרגזת על תגובתה. עברו שנים עכשיו, שנים, והוא עדיין לא מצא אותה. ואם אי פעם ימצא —

"את בסדר?" אמר קולו המוכר של קאלֶן מהכורסה.

"כן," היא אמרה. "רק שכחתי משהו, זה הכול. אתה יכול לטפל פה בעניינים? אני כבר חוזרת."

רייצ'ל עלתה עם המכתב למעלה בלי שיהיה לה מושג אמיתי מה לעשות בו. היא עמדה במטבח ביתה והסתובבה במעגל כשהמעטפה הנושאת את השם ההוא בוערת בכף ידה כלהבת נר. הבית היה קטן כל כך. לא היה שום מקום להחביא בו דבר מה, שום מקום שהוא.

בסופו של דבר היא פתחה את אחת המגירות, תחבה את המעטפה פנימה והדפה אותה מראשה.

הכול בסדר. אחרי הכול, זה רק שֵם, ואפילו שם נשכח. כמה נזק הוא כבר עלול לגרום?

1
טוֹבּי שוב חלם על חורבן. הוא התעורר, מזיע, אל תוך החושך. נדרשו לו דקות אחדות לקלוט שהצרחות בראשו היו ביטוי של הכאב העז ברגלו. הוא חשב במעורפל, באותה נאיביות בלתי הולמת שהיתה מטריפה את דעתה של סילבי כשהיו נשואים, שעם עזיבתו את חייו הישנים ישאיר מאחוריו גם את חזיון המוות. באותו הבוקר, כששכב על צדו בשולי המיטה הלא מוכרת, בעודו מנסה להסדיר את נשימתו שעה שהמתין לכאב המוכר עתה שישכך, הוא הבין שגם בנושא הזה טעה טעות מרה.

זאת היתה אשמתה של האישה הנוראית הזאת. איך קראו לה? דוֹרָה מֶקרידי. היא יצאה מהבית הסמוך לביתו השכור בדיוק כשהגיע במכוניתו. בחצר הקדמית ניצב שלט "למכירה" והיה ברור שהיא באה לראות אותו. נכון שזה אזור יפה, הוא אמר, אחוז בעליזות הגעתו, ו־אַת חושבת לעבור הנה? היא צחקה מין צחוק פייסני מעצבן שמיד עורר בו חרטה על כך שפתח את פיו. האישה הסבירה שמשפחתה היא אחת הוותיקות באזור ויש ברשותה נכסי נדל"ן בכל רחבי אַבֶּרדינשייר.

"אבל מאז ומתמיד היתה לי חולשה לניוּטוֹן דאנבַּר," היא הוסיפה. "אני עצמי מכאן והייתי רוצה לשמור על אחיזה כאן. זה יכול להיות מקום כל כך יפה וחי, עם טיפ־טיפה יותר מחשבה והשקעה."

"אה — לדעתי הוא יפה כבר עכשיו," אמר אז טובי. "במיוחד המגדלור."

היא העיפה מבט לאחור לעבר הכפר והמגדל המוזר שבצבץ במקצת על הגבעה מאחורי הבתים הרחוקים ביותר, ונאנחה בהפגנתיות. "המפלצת הישנה הזאת! אני מאוד מקווה שלא באת הנה בשבילה."

"באתי גם כדי לעבוד," אמר לה טובי, שנתקף צורך מוזר להצדיק את עצמו. "היה נחוץ לי איזה מקום שקט. ניוטון דאנבר נראה כמו מקום מוצלח."

היא צחקה למשמע הדברים. "כן, טוב, הוא בלי ספק שקט. באיזה תחום אתה עוסק, מר...?"

בשלב הזה, טובי התחרט על הדחף שהביא אותו לומר שלום מלכתחילה, אבל לא היתה שום דרך שיוכל לסגת כעת בלי להפגין גסות רוח נוראית.

"קוראים לי טובי. הוֹלינגווּד." הוא הוסיף את שם משפחתו לאחר שבריר שנייה של היסוס. "אני כותב."

למרבה ההקלה, פניה של מקרידי לא הסגירו שום הכרה.

"אז אם אתה כותב על המגדלור," היא אמרה, "יתברר לך שהמגדל במצב גרוע. הוא ממש הולך ומתכער. תובע בעומס נוראי."

"זאת לא חנות לספרים משומשים?"

מקרידי התעלמה משאלתו כאילו לא שמעה אותה. "אתה מכיר את הסיפור, נכון? מי שבנה אותו נספה בשריפה. ג'יימס מקדונלד קראו לו."

"במגדלור?" טובי המופתע העיף מבט אינסטינקטיבי לעבר המגדל.

"לא, לא. בבית הגדול. זה היה בתחילת המאה התשע־עשרה, זמן לא רב אחרי שהטעות הטפשית הזו נבנתה. לא נשאר כמעט מה לראות ממנו היום. זאת היתה אשתו המשוגעת, אתה יודע. היא הציתה את הבית ושרפה אותו למוות בפנים."

"כמה גותי."

"אהה," אמרה מקרידי באותה נימה שגורה של שמחה לאיד המאפיינת רכילות שגרתית. "אני היום הבעלים של הבית ההרוס והשטח שמקיף אותו. רוב הקירות מכוסים בצמחיית פרא, אבל מה שנותר מהם שחור כזפת. אומרים שהיה אפשר לראות את הלהבות מקילומטרים, ושהאישה רקדה על הדשא בזמן שהבית נשרף. חומר מושלם לספר," היא חייכה.

טובי תהה אם דורה מקרידי ראתה מימיה חיים נשרפים ואם היתה מחייכת אילו ראתה. הוא חשד שאולי כן, והרושם שגיבש על אודותיה החמיץ עוד יותר.

"לא כתיבה מהסוג שלי," היו דבריו היחידים.

וכך נשטפו חלומותיו הלילה באש משתוללת, נוסף על החוויה הרגילה של יריות, התפוצצויות ובריחה המונית. הוא התעורר פתאום בחושך ועכשיו שכב ובהה בתקרה לא מוכרת. הניסיון לימד אותו שהשינה לא תשוב עוד הלילה, גם אם השעה בקושי חמש בבוקר. הוא קם, לבש מכנסי טרנינג וסוודר וירד למטה בבית שהיה שקט כל כך, שהדממה צלצלה באוזניו. המטבח היה מודרני, לבן ומינימליסטי כשאר הבית, עם דלת הזזה רחבה מזכוכית שנפתחה לדֶק שנשפך אל הגן. הוא עמד ובהה בחשכה בחוץ כשבבואתו מרחפת בה כרוח רפאים באור.

בטלה אצלו היתה תמיד מתכון לאסון. הוא לא ידע מה לעשות. ליתר דיוק, הוא ידע מה הוא צריך לעשות, אבל לא הצליח למצוא דרך להתחיל. סילבי אמרה לו שאם יכתוב את זיכרונותיו, היא תוכל להשיג לו עסקה על הספר, אבל פירוש הדבר היה להחליט היכן להתחיל, ואז באמת להתחיל. טובי היה רגיל להגיב להתרחשות ואחר כך לתאר אותה בעבור קהל, להציב אותה בהקשרה. לא היה לו מושג איך להעמיד את חייו שלו בתוך הקשר, להסביר את עצמו לאחרים, בצורה מובנת. לאחרונה לא עלה בידו לעשות זאת אפילו בעבור עצמו. מה, מתי, איפה, איך, למה — חמש השאלות שכל כתיבה עיתונאית צריכה לענות עליהן, שאלמלא כן, היא נכשלת במילוי תפקידה הבסיסי ביותר. טובי לא היה מסוגל לענות אפילו על הראשונה שבהן, לא כעת, לא כשכל כך הרבה סיפורים נוספים עדיין הדהדו ברחבי ראשו, כל כך הרבה חיים ומאורעות ש-300 מילה, 500 מילה, 1,000 מילה לא הצליחו למצות בשום מידה של השלמה. או, כפי שחשש תכופות כבר בשעה שכתב אותם, בשום מידה של חמלה.

משנמאס לו מבבואתו שלו, הוא התלבש ויצא החוצה ולקח איתו את תיקו כאילו היה שקוע בביצועה של כל מטלה אחרת.

בחוץ החל לעלות השחר, למרות כובדם של השמים. ריח רטוב עמד באוויר. לא ירד כעת גשם, אבל קודם לכן ירד. הוא התחכך בשיחים שרכנו מעל השביל וחש את רסס עליהם על לחייו.

הבית שטובי שכר ניצב בקצהו המערבי של הרחוב הראשי של ניוטון דאנבר. למעשה, היישוב היה קטן דיו, שהרחוב הראשי היה הרחוב היחיד, להוציא כמה הסתעפויות קצרות שנמשכו אל תוך השדות או נחתכו בידי הנהר, שזרם לאורך העמק שבו נבנה הכפר. ניוטון דאנבר שכן למרגלותיו הצפוניות של רכס קֵיירנגוֹרם, בין הרים שהתנשאו לסירוגין עד האופק, משני עברי צבר הבתים והחנויות הקטן. אם היה טובי נכנס למכוניתו ונוסע מערבה, הוא היה מגיע בסופו של דבר לגראנטאוּן־אוֹן־ספֵּיי. אם היה נוסע מזרחה וחוצה את הגשר מעל הנהר, כעבור שישה־עשר קילומטרים היה מגיע לגרֵייט דאנבר, בן דודו הגדול והקוסמופוליטי הרבה יותר של ניוטון דאנבר, ומשם היה יכול לעלות על A944 ולהמשיך ל-A96 לאברדין.

ניוטון דאנבר היה מקום קטנטן, חבוי, בלתי מוכר ובמידה רבה בלתי ראוי לציון. להוציא, כמובן, את העובדה שהיה בו מגדלור שאיננו מגדלור כלל. המגדל ניצב בקצה המזרחי של הכפר, מעבר לשורה קצרה של בתים ובית שער קטן ומרובע שבסיסו נשק לגבעה שעליה ניצב. בהתפארות טיפוסית לתקופה הוויקטוריאנית, טובי קרא שהבית הוקם במקורו כספרייה לברֶקוֹיל, בית האחוזה המפואר שחלש פעם על העמק, אבל הספיק כבר להתפורר מאז ועכשיו עמד בהריסותיו, חבוי מהעין, בתוך היער שהשתרע מעבר לגבעה. הוא היה יכול לדמות לעצמו מדוע היה בוחר אדון האחוזה המפוארת בשעתה לִבנות מצפּה בנקודה הזאת — מראש המגדל היה אפשר ודאי לראות את כל הכפר והעמק מן העבר האחד, וביום בהיר, את הצבֶר הרחוק של גרייט דאנבר מן העבר השני.

טובי צעד בנחישות איטית, מכוון אל היער מעברה האחר של הגבעה שעליה ניצב, ולא אל המגדל שבנה ג'יימס מקדונלד ביש המזל. עד שהגיעו צעדיו המהוססים לסבך העצים הראשון, כבר עלה די אור טבעי להבחין בגוונים בצללים הכחולים־שחורים שמתחת לעצים. גדר עץ בגובה המותניים חסמה את הדרך, וטובי נזכר בהכרזתה של מקרידי כי היער נמצא בבעלותה. אבל היא לא היתה שם כעת. טובי הוריד את התיק מכתפו ושמט אותו מעברה האחר של הגדר לפני שחצה בעקבותיו, קילל את רגלו שסירבה לתפקד כפי שרצה ושב וקילל נוכח הכאב הבלתי נמנע.

יומה של רייצ'ל החל כדרכו של כל יום אחר, כשיוּסטֶס מיילל בקול באוזנה. היא פקחה את עיניה והתהפכה על הגב. תקרת חדרה הקטן והעגול, המכוסה טפט לבן, נראתה בדיוק כפי שנראתה במהלך חמש השנים האחרונות. חלונות המגדל בקירות האבן היו קטנים, ואפילו בשלב מוקדם זה של הבוקר האירוניה לא נעלמה מעיניה: העובדה שמגדלור יהיה לוקה כל כך בתחום התאורה נראתה לה מופרכת.

רייצ'ל חמקה מהחתול בדרכה למטה בגרם המדרגות הקצר והמתעקל אל המטבח הזעיר שלה, צורתו כחצי סהר. החתול בא עם המגדלור, אבל רייצ'ל לא השלתה את עצמה שהוא שלה. יוסטס היה של קאלֶן מקדונלד, בדיוק כשם שהמגדל היה שלו ויהיה תמיד, גם אם הוא עצמו לא מתגורר עוד בין כתליו. היא הניחה על הארץ אוכל לחתול וליטפה את ראשו הזקן לרגע, תוהה כמה זמן יעבור עד שגם הוא, בדומה לבעליו, יתקשה להתמודד עוד עם המדרגות המרובות.

מאוחר יותר, כשסיימה להתכונן ליומה, היא ירדה במדרגות הלולייניות לחנות הספרים כשיוסטס יורד איתה לאורך כל הדרך. בתחתית קומת המדרגות המתעקלות, שהובילה משתי קומות המגורים הזעירות למטה, ניצבה דלת עץ כבדה שנפתחה אל קומת הביניים העליונה. מן המפלס הזה הוביל גרם מדרגות ברזל מחושל הקבוע לאורך הקיר אל חנות הספרים בקומת הקרקע. היא וקאלן דנו בדבר באריכות לכל אורך תקופת כהונתה של רייצ'ל כמנהלת. המקום הרי נבנה במקורו לשמש ספרייה, אז מדוע לא מיקם האדריכל את המדרגות באמצעיתה, כמו כישור? דבר זה היה משאיר מקום רב יותר על הקירות שגם כך היו מעוגלים באופן לא מעשי, והחנות בהחלט נזקקה למרחב הנוסף הזה כעת.

קאלן לא היה מוכן לשמוע על שינוי של כל היבט שהוא בתצורתו הפנימית של המגדל מעבר למה שכבר שינה, כשעבר לגור בו שישים שנה קודם לכן, ואפילו אז שינה מעט ככל האפשר את החלל המערתי שאִכלסו ספריו האהובים. היה ברור כי ההערצה שרחש לדף המודפס באה לו בירושה, נטייה גנטית שעברה מדור לדור באין מפריע, בעוד הכסף האחראי לאחסונו במקום האקסצנטרי הזה, לא עבר.

קאלן הרשה לעצמו שתי תוספות בלבד: חדר השירותים הקטנטן בקומת הקרקע ומערכת הריהוט בצורת חצי עיגול באמצע החדר התחתון. האחרונה היתה ביתם של שפע מדפים ומגירות, שהיו מלאים בדברים שהיו חשובים אך נשכחים. נמנו עמם, בין היתר: הקופה; אוסף אדיר של חשבוניות וחשבונות; לפטופ שגילו בשנות מחשב היה דומה לזה של המגדלור עצמו; קומקום; הכלים הנחוצים להכנת תה וקפה; טוסטר; קופסת לחם וכַּן זכוכית לעוגה, בעל מכסה בצורת כיפה.

מיד מאחורי הדלפק ניצב התנור, שהיה צריך להדליק לאורך השנה כולה, בתוך מבנה האבן שהיה בעל קירות עבים דיים לעמוד בגלי הים הצפוני. וזאת אף על פי שבמקרה של המגדלור המסוים הזה, היה רק נהר בטווח של קילומטר וחצי ממנו, והים עצמו היה רחוק עד כדי חוסר רלוונטיות. קרבתו של תנור העצים לדלפק היתה אידיאלית אלמלא הרגלו של בוקובסקי לשכב קרוב אליו ככל האפשר, הרגל שהביא לידי כך שרייצ'ל כמעט נפלה ארצה לא פעם בעיצומו של יום העבודה. היא חשבה שהסופר שעל שמו נקרא הקוֹלי היה נהנה מהסיטואציה.

בזמן שהדליקה מחדש את התנור נשמע קולו של מפתח גדול מסתובב. היא הרימה את עיניה וראתה את דלתו המקושתת של המגדלור מתחילה להיפתח. היא הניחה מידה את הגפרורים, צעדה צעד גדול מן הנחוץ מעל כלב שלא היה שם, חמקה סביב צמד כורסאות ושולחן קטן עם לוח שחמט שניצבו ליד הדלפק, ומיהרה לעברה. היא העיפה מבט בשעון תוך כדי הליכה. השעה היתה בקושי שמונה וחצי.

דמותו הכפופה ולבנת השיער של קאלן מקדונלד הופיעה בפתח, ואומללותו הקודרת של היום כמו נחרטה מאחוריו בדיו כחולה כהה רטובה. הרוח נשבה בעוז, ענפי עצים הציצו מעברה הרחוק של הגבעה והצליפו בחוזקה על רקע השמים.

"מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" שאלה רייצ'ל והושיטה יד ליטול ממנו את סל הנצרים התלוי על זרועו. "חשבתי שאתה מתכוון לנוח הבוקר."

"נחתי," ענה לה מעסיקהּ ובעל הבית שלה בעליזות, שעה שניער את הגשם מבלורית שערו הדקה. "קמתי בשש וחצי במקום בשש."

רייצ'ל הנחתה אותו לעבר הדלפק. הסל היה מכוסה במגבת מטבח לבנה צחורה והדיף ארומה של חמאה וסוכר אפויים, כאילו הסתלסלה ועלתה מבין דפי אגדה שהיו בה כיפות אדומות וזאבים תככנים.

קאלֶן נשמט על כורסתו, זו המרופדת בקטיפה בצבע ירוק זית, עם הכרית הצהובה המעוכה ומשענות הזרוע המהוהות. יוסטס הופיע משום מקום, דילג ועלה על ברכיו של האיש הזקן וסב על מקומו פעם אחת, לפני שהתכרבל כשהוא מגרגר בשביעות רצון שמקורה בשגרה ששוב מתנהלת כשורה.

"רק עוגיות חמאה," אמר קאלן כשרייצ'ל גילתה את הסל. "היום הלכתי על פשטות."

רייצ'ל חייכה בזמן שהוציאה את כן העוגה ממקומו שמתחת לדלפק והחלה להעביר אליו את העוגיות. "אז התחלת להתרגל סוף־סוף לתנור?"

"אני בדרך לשם," הסכים קאלן. "אבל עדיין לא ברור לי מדוע מישהו צריך כל כך הרבה רעש וצלצולים במתקן שכל תכליתו היא להכין אוכל. כשמסתכלים עליו, אפשר לחשוב שהוא יכול לטוס למאדים ובחזרה בכוחות עצמו."

רייצ'ל סיימה עם העוגיות והחלה להכין את הקפה והטוסט לארוחת הבוקר, חלק נוסף משגרת הבוקר הרגילה שלה. כשהגיעה לניוטון דאנבר לראשונה, קאלן עדיין גר במגדל. אבל הוא כבר הגיע לעשור השביעי לחייו והתברר כי המגדלור הוא רעיון טיפשי ביותר ממובן אחד. בסופו של דבר הוא הודה שאין ביכולתו להתמודד עוד עם המדרגות בבטחה, או להתמודד עמן כלל. הוא תפס חזקה על בית השער הקטן למרגלות הגבעה, שהיה חלק משרידי האחוזה המשפחתית ועמד ריק זה כמה שנים. לא היו ברשות קאלן הכספים הנחוצים לשיפוץ כללי, וגם במקרה הזה הוא עמד בסירובו לשנות את טבעו המהותי של הבניין, אך לפחות הודה בצורך במטבח וחדר אמבטיה חדשים.

"יש מבקר בכפר," אמר קאלן כמה דקות לאחר מכן, בפה מלא טוסט חם בחמאה. "שמעתי את כל הסיפור מעזרא באווז העצבני אתמול בערב."

"אני מקווה שאתה נוהג בתבונה," אמרה רייצ'ל בעדינות ובדקה את הקופה. "תזכור מה אמר הרופא."

"היה ערב פאי," אמר קאלן, התחמקות ולא תשובה. "בכל אופן, נראה שהבחור להוט לראות את המגדלור. בגלל זה הוא בא לניוטון דאנבר מלכתחילה. הוא כותב ספר."

רייצ'ל חשה צמרמורת פתאומית אוחזת בכתפיה והרימה את עיניה בזעף. "על המקום הזה? עלינו?"

קאלן סיים את הטוסט שלו. "אני בספק. אין הרבה מה לספר, נכון?"

ואף על פי כן, אותה תחושת אי נוחות מרפרפת התחבטה בבית החזה שלה והתמקמה מתחת ללבה. "פגשת אותו? הוא היה שם, אתמול בערב?"

"לא, עזרא שמע על זה מרוֹן, ששמע מסטנלי, ששמע ישר מדורה מקרידי, שיצאה מהבית השכן של פֶתֶרלי בדיוק ברגע שהוא הגיע — היא כבר קנתה אותו, אף על פי שהיה בשוק רק יום אחד. זה כבר הנכס השלישי שלה השנה, לא? נראה שהיא רוצה לקנות את כל הכפר. בכל אופן, הבחור הזה חנה מחוץ לבית והתחיל לפרוק קופסאות. ממש שיחה קטנה התנהלה שם."

"הממ," אמרה רייצ'ל וניסתה להדליק את הלפטופ העתיק. "אז נראה לי שאפשר לרחם עליו, מי שלא יהיה. אם דורה מקרידי כבר נעצה בו את טפריה, לא תהיה לו מנוחה."

קאלן פלט את קרקורי צחוקו המפורסמים. בפעם הראשונה שרייצ'ל שמעה אותם, היא לא היתה מסוגלת לעצור בעצמה מלהצטרף; היא, שעד שהגיעה לחנות הספרים במגדלור לא צחקה כהלכה זמן רב מאוד. אפילו עכשיו הם העלו בה חיוך.

"אבל זה בכל זאת יכול להיות טוב, אה?" אמר קאלן. "כותב יהיה זקוק לספרים! לא יזיק לנו לקוח קבוע חדש, אפילו אם באופן זמני."

"עם זה אני לא יכולה להתווכח," הודתה רייצ'ל, כי זאת היתה האמת. אם מתעלמים רגע מסקרנות של תיירים, ואף על פי שהמאגר הקטן של לקוחותיהם הקבועים הפגין נאמנות עיקשת, הלקוחות בחנות הספרים במגדלור הגיעו בקצב סטקטו, במקרה הטוב. קאלן היה בעל הבית של הבניין, ומשכורתה של רייצ'ל היתה נמוכה מפני שהמגורים היו חלק מן השכר. אבל עדיין היו הוצאות, והיו ימים שבהם המכירה הגדולה ביותר שלה היתה של גלויות רפרודוקציה של הדפס הלינוליאום היפה של המגדל, שאדי סטראנג יצרה.

רייצ'ל עצמה היתה שמחה אם לעולם לא היה מגיע למקום שום מבקר חדש, במיוחד לא מישהו שרוצה "לשים את המקום על המפה", כתלונותיה התכופות של דורה מקרידי על הנחוץ לניוטון דאנבר. אך את החשבונות היה צריך לשלם איכשהו.

טובי חיפש את ההריסות במשך שעות, אבל לא הצליח לאתרן גם אחרי שהשמש זרחה. זה לא היה צריך להטריד אותו כל כך, הנטייה הזו של היקום לבלוע טרגדיה בהצלחה רבה כל כך, שלא נותר ממנה זכר לרפואה. הוא כבר היה צריך להיות מורגל בכך; הוא ידע טוב מרבים אחרים כמה מהר מתפוגגת אמיתותו של סיפור שנגמר. אבל הוא מעולם לא התרגל לזה. גם לא במשך עשרים שנה.

הוא כבר ויתר על החיפוש, כשמעד על שורש עץ ומצא את עצמו על ברכיו, מקלל נוכח הכאב המפלח הבוער בו. נדרשו לו דקות אחדות להסדיר את נשימתו ואחר כך לקום מחדש על רגליו.

משהגיח מהיער גילה כי הגשם התחדש. הוא חש כבדות בגופו, לֵאות שכבר היה מורגל בה אחרי שנים ארוכות של נסיעות מפרכות, ג'ט לגים, שינה מקוטעת, עבודה. הוא רצה קפה אבל לא הצליח לזכור אם הביא איתו קפה עם שאר המצרכים. הוא החל לחצות את הגבעה בדרכו חזרה כשרגלו מוחה בחריפות, ועכשיו ראה שהמגדלור מואר כעת מבפנים. רצועות של צהוב חתכו מלבנים בהירים צרים בקירות המגדל ההולך וצר. האם חנות הספרים פתוחה? הוא הלך לבדוק.

הדלת נפתחה פעם נוספת תוך חריקה קלה. רייצ'ל ציפתה לרון ובוקובסקי, אבל במקומם הופיע גבר שלא זיהתה. הוא היה גבוה אבל כתפיו היו שחוחות, כאילו הוא מודע לכך שגובהו עלול להיות מאיים. ייתכן שמשום שחשבה זה עתה על חברתהּ האמנית, פניו נראו לרייצ'ל כאילו היו אחת מדמויותיה המוטבעות בדיו של אדי: כל קמט, זווית וצללית כאילו נחרטו בעולם בדייקנות אלגנטית של להב סכין ועין אמן. הוא היה באמצע שנות הארבעים לחייו, אולי, מאחר ששערו השחור היה בזוק באפור, אבל לסתו עוד היתה מסותתת, עצמות לחייו עדיין תחמו את פניו השזופות, כאילו חי חיים פעילים מאז ומעולם. הוא הטה את ראשו ושיגר חיוך עקום וחקרני שחרץ קמטים עדינים בזוויות עיניו. שערו וכתפיו התנוצצו מגשם.

המשך הפרק בספר המלא