וגם אם חולמים אנחנו

כשכתבתי שיר לראשונה

כשכתבתי שיר לראשונה,

זה היה לפני יותר משלושים שנה.

היא הייתה האהבה הראשונה,

נשמה פורחת בלב הגינה.

היא הייתה פרח יפהפה,

שלא שתה עדיין קפה.

כשכתבתי שיר לראשונה,

המילים נכתבו במחברת שורה,

ועדיין לא הכרתי את המהדורה,

השירים דיברו עליה והמילים היו אליה,

הנגיעות היו בשבילה

ואת הרגשות עטפתי במגילה.

כשכתבתי שיר לראשונה,

הרגשתי את החום מהפינה.

הרגשתי את הדמיון מגלה

שהוא המון,

הרגשתי את הרגש שמתרגש

אפילו מפרי המשמש.

הרגשתי את הליטוף

שהוא לא עטוף,

טבעי וחצוף

שקורא לי לעוף.

כשכתבתי שיר לראשונה,

הרגשתי את שפתיי נשרפות

במים טבעיים מלהבות

ומסביב עולם של פרחים,

עולם של עולמות,

שבהם יש חיים שבמבט עמוק

הם תמיד נפלאים.

כפסל הכבול בתוך תמונה

דמעותייך לא הותירו מקום למילים,

מחשבותייך שהתחבאו בעננים,

מילותייך שהסתתרו בנגיעות של נשיקה,

תפילתך מתנועעת בין ציפורי הלילה,

את מרגישה אותו בתוכך,

אוחזת בחוזקה,

ידייך הרכות מלטפות,

חיוכך קוטף את אורו של הבוקר,

שולחת את הרוח למרחקים,

ועינייך כפסל הכבול בתוך

תמונה, מנגנות בחליל.

ומתוך הסערה את מופיעה

עירומה מכול,

ועל גופך שמלה לבנה עם פרחים,

בידייך הרכות את פורמת את הקשרים

ורוקמת מילים בחוטים ורודים,

מנפצת את מנורת האתמול,

שולחת את הרוח למרחקים

ועינייך כפסל הכבול בתוך

תמונה, מנגנות בחליל.

ועכשיו כשהעננים התפוגגו

את לוגמת ממי הוורדים

ומריחה את פרח היסמין,

סוגרת את הרוח בקופסה,

ועינייך כפסל הכבול בתוך

תמונה מפריחות חיים.

תגידי לי יפה שלי

כשכתבתי לך לראשונה,

כשראיתי אותך בפעם הראשונה,

העולם נדם,

דמותך הציפה את כל היקום,

הצבעים התעלמו מהחום,

הצבעים פלשו באורות,

לאור הנרות שציירו לבבות.

תגידי לי יפה שלי,

את זוכרת כשנתנו ידיים,

כשהלכנו ופסענו מסביב?

זה היה בחורף ולא באביב,

ידעתי והרגשתי

ששנינו נביט לירח כשהוא מלא ובוהק

נלחש זה לזה כשהוא מחייך וחובק,

נשיר את השירים ונלטף את הדמעות,

נקשיב לנשימות נביט בעיניים ולא נאמר דבר.

יפה שלי,

אני פוסע הרחק,

לוקח בידי חופן של מים מהים הגועש,

וכשהוא רועש אני שולח אליו נפשות

מלאות ברגשות, מטפטף בין הצדפות

ורואה אותך לידי תוהה ומחייכת.

זו את יפה שלי

שמלטפת את ליבי,

זו את אהבה שלי.