עד אחרי הנצח

פרולוג

דניאל

בת ארבע עשרה

"חג שמח," סבא וסבתא משיקים כוסות יין עם אבא ואימא ואז עם הדודים שלי. כל המשפחה של אבא הגיעו לישראל לכבוד חג הפסח והשנה הוחלט להתארח בבית מלון במקום אצלנו כדי שאימא לא תטרח. לפני חצי שנה היא ילדה ומבחינת אבא היא עדיין צריכה לנוח.

"סבא," יעל אחותי הגדולה פונה אליו בפינוק. "אנחנו יכולות לבוא אליכם בחופש הגדול? אנחנו רוצות שתיקח אותנו לדיסניוורלד."

"ברור שאתן יכולות, מתוקה." הוא מחבק אותה אליו וסבתא מחבקת אותי. "גם אם ההורים יצטרכו לעבוד, אתן גדולות מספיק כדי להישאר אצלנו בחופשת הקיץ. אנחנו נטייל ונעשה כל מה שרק תרצו."

"ובאמת ניסע לדיסני? נראה את כל הנסיכות?" אני מצמידה ידיים כמו בתפילה וסבתא צוחקת ומלטפת את ראשי.

"ברור שניסע. גם דודה דבי ודוד ג'ייקוב יצטרפו אלינו, נכון?"

"ברור." דודה דבי מחייכת ומשחקת עם אמילי, אחותי התינוקת. "אבל בתנאי שהסוכרייה הקטנה שלנו תצטרף." היא מנשקת את לחייה השמנמנות ואמילי צוחקת במתיקות.

"נדבר על זה." אבא מניח את כוס היין שלו. "אנסה לתכנן מראש את חופשת הקיץ כדי שנוכל להגיע כולנו. מה את אומרת, יסמין?"

"אני חושבת שבעלי יכול לפנות חודש או חודשיים כדי לבלות עם המשפחה שלו." אימא לוחצת את זרועו. "אנחנו נגיע. לחיי זה." היא שוב מרימה את כוס היין וכולם אחריה.

"אימא," נועה אחותי הקטנה רוקדת מצד לצד על רגליה. "אפשר ללכת לחדר? יש לי פיפי."

"שוב את מתאפקת עד הדקה האחרונה?" יעל נוזפת בה. "בואי, דניאל, ניקח את הקרצייה הקטנה לחדר." אני קמה אחריה ואנחנו תופסות את ידיה של נועה ומובילות אותה לחדר.

"הכול בסדר איתך, דני?"

"כן."

"את שקטה. בדרך כלל כשאנחנו נוסעים לחופשות במלון את קופצנית ורעשנית. קרה משהו?"

"חשבתי שגם לימור ויצחק יצטרפו אלינו. לא ראינו אותם הרבה זמן ואני קצת מתגעגעת."

"מתגעגעת למי?" היא מרימה גבה וצוחקת. "לדודה לימי או לבן שלה?"

"יעל!"

"אויש, תסתמי. אני לא מטומטמת ואני יודעת שאת מחפשת סיבות לריב איתו בכל פעם שהם מגיעים לישראל או כשאנחנו טסים לארצות הברית. זאת הדרך שלך להיות קרובה אליו."

"להיות קרובה למי?" נועה שואלת ואני נועצת ביעל מבט שמשתיק אותה. "יש לך חבר?" הקטנה שואלת ואני מאדימה. אפילו ילדה בת שבע מבינה שאני מקרה אבוד.

"אמרת שיש לך פיפי, לא? קדימה, תיכנסי." אני פותחת לה את הדלת ודוחפת אותה פנימה. נועה צוחקת ומניפה אצבע לכיווני. "את תשלמי על זה, יעל."

"סליחה, סליחה, לא התכוונתי." היא מרימה ידיים כנכנעת וסוגרת אחרינו את הדלת. "אז מה, מתי דיברתם בפעם האחרונה?"

"הבוקר," אני מסמיקה ונשכבת לאחור על המיטה. "הוא אמר שיצחק ונאור אמורים להגיע אחרי החג לישראל כדי לסדר את עניין הצבא. את יודעת, בגלל המחלה שהייתה לו הוא לא יכול לשרת וחשוב להם להסדיר הכול כדי שנאור יוכל לטוס לישראל בחופשיות."

"כן, נאור סיפר לי. אני שמחה כל כך שהוא החלים, שזה מאחוריו."

"גם אני. זה היה נורא לראות אותו כבוי ואת דודה לימי בוכה בלי סוף. תודה לאל, עכשיו הוא בריא והיא חזרה לשמוח כמו תמיד."

"רגע, אבל מה אדיר אמר לך? הוא מגיע איתם לארץ?"

"הוא מנסה לשכנע את יצחק לקחת אותו. הוא אמור לחזור ללימודים, אבל אולי בכל זאת הוא יצליח לשכנע אותו."

"את יודעת שתמיד אפשר לבקש מאימא לשכנע את דודה לימי. היא אף פעם לא מצליחה להגיד לאימא 'לא'."

"נכון!" אני מזדקפת לישיבה. "את גאון, סיס." איך לא חשבתי על זה קודם?!

"מי גאון?" אימא נכנסת לחדר, מחזיקה ביד אחת את אמילי ובשנייה אוחזת בידו של אופק אחי הקטן, שמשפשף את עיניו.

"בוא לכאן, צוציק." אני מושיטה אליו את ידי והוא מטפס עליי ומניח את ראשו על כתפי. "העירו אותך משינה?" אני נושקת לכתפו והוא מהנהן. "מי העיר אותך?"

"אימא."

"לא הערתי אותו, הוא החליט שיש לו פיפי ושהפעם הוא כן מוכן לעשות באסלה. רק באסלה." היא נאנחת. "נועה, את מתכוונת לצאת מהשירותים בזמן הקרוב?" היא מוסרת את אמילי ליעל ופונה אל חדר הרחצה.

"החלטת להיגמל דווקא בחופשה משפחתית, צוציק?" אני מדגדגת אותו, משכיבה אותו על המיטה ומציפה את גופו הקטן בנשיקות.

"אופק, קדימה," אימא קוראת ואני נותנת לו לרוץ אליה. הם נכנסים יחד לשירותים וכשהם יוצאים הצוציק רץ אלינו, הפעם נתלה על יעל. ילד מפונק.

"יעלי, קחי את האחים שלך בחזרה לחדר האוכל. לא נעים מסבא וסבתא שכולנו נעלמנו פתאום." אימא ניגשת למזוודה ומוציאה חיתול ומגבונים. "אנחנו תכף נבוא. אני צריכה להחליף לאמילי."

"כן, המפקדת. דני, את באה?"

"אחכה עם אימא." אני מסמנת לה בעיניי לצאת. אדבר עם אימא כבר עכשיו ואבקש ממנה לשכנע את לימור ויצחק לאפשר גם לאדיר להגיע.

"אני מקשיבה, במבי קטנה שלי." אימא מכה באצבעה על אפי ומחייכת. "מה הפינוק היומי שלך?"

"איך את מכירה אותי טוב כל כך?"

"כשגדלים כמו שלימור ואני גדלנו לומדים לשים לב לכל דבר ודבר." חיוכה דועך. היא מסירה את בגדיה של אמילי, שלפני כמה שעות עוד היו בצבע לבן ומחתלת אותה. "מה רצית לבקש ממני?"

"נאור מגיע לישראל כדי לטפל בגיוס שלו." אני משחקת באצבעותיי ומנסה למצוא מילים. "יצחק מגיע איתו. רק יצחק."

"תגיעי לעיקר בלי ללכת סחור סחור. מה את רוצה?"

"אוף, נו, אימא!"

"תדברי אליי יפה אם את רוצה שאשכנע את לימור לשלוח את אדיר איתם, או שתמשיכי להתגעגע אליו עד הקיץ כשנטוס לארצות הברית."

"את האימא הטובה בעולם!" אני חונקת אותה בחיבוק והיא צוחקת. "אני אוהבת אותך, אימי."

"שמענו עלייך. בצאת החג אתקשר אליה ואעשה כל מה שאוכל כדי לשכנע אותה, בסדר?"

"בסדר, תודה."

"מה נעשה עם אחותך, אמילי? יום אחד תגדלי ותחפשי אותה בבית ותראי שאחותך לא נמצאת כי היא נסעה לאהובה."

"היי, גם אבא עזב את המשפחה שלו בשבילך ועלה לישראל!"

"אבא שלך עשה עלייה למעני ודודה לימי עזבה את ישראל למען יצחק. עשינו עסקת חליפין, החברה הכי טובה שלי בתמורה לחבר הכי טוב שלו. אבל הוא מאז ומעולם חלם לעלות לישראל, אז אל תאשימי אותי בזה." היא מניחה את אמילי על הרצפה ומגלגלת את החיתול המשומש. "זה מה שאת רוצה, ללכת בעקבותיו?"

"זה לא סוד שתמיד העדפתי את ארצות הברית מאשר את ישראל."

"את יודעת שאדיר ההפך הגמור ממך. מבחינתו הוא עוזב הכול בזה הרגע ועולה לישראל. תביאי את זה בחשבון."

"אנחנו צעירים מדי כדי לדבר על הדברים האלה, אימא. כן, אני אוהבת אותו, אבל אני לא יכולה להגיד שאיתו אתחתן כשאגדל." אני כן.

"ידעתי שאבא שלך יהיה בעלי בשנייה הראשונה שנפגשנו. לימור ויצחק צחקו עלינו ותראי אותם היום."

"מה הדבר שהכי אהבת בו, שגרם לך להחליט שאותו את רוצה?"

"אני חושבת שמה שהיה הכי חסר לי בחיים, משפחה. פתאום הגיע אל הנערה היתומה בחור ממשפחה טובה, בן בכור למשפחה יהודית אמריקאית שגדל בחום של בית שמעולם לא היה לי, והבטיח לי שנקים יחד בית. כשאמרתי לו שאני רוצה משפחה מרובת ילדים הוא הבטיח שזה יקרה והנה, אנחנו עם חמישה ילדים וכל עוד זה תלוי בנו יבואו עוד בעזרת השם."

"זה עדיין חסר לך, המשפחה?"

"לילדה היתומה שבי, כן. הייתי שמחה שיהיו לי הורים שילוו אותי לחופה, שיהיו לי אחים ואחיינים שיגדלו עם הילדים שלי. שאדע שביום שאחסר לילדים שלי יהיה להם על מי להישען. אבל לאישה שבי, לא. המשפחה של אבא שלך אימצה אותי מהרגע הראשון. ונכון שאומרים שכלה וחמות לא מסתדרות, אבל סבתא שלך היא קודם כל אימא בשבילי ורק אחר כך חמותי."

"אני מצטערת בשבילך כל כך, אימא. אני לא חושבת שהייתי מצליחה לחיות בלעדיכם אי פעם. גם אם אני רבה עם האחיות שלי או אם אופק מציק לי, בזכותך אני יודעת להודות לאלוהים על הנוכחות שלהם ולקבל את הריבים איתם באהבה."

אני חושבת על הילדה הבודדה שיש לה רק את החברה הכי טובה שלה ודמעות מציפות את עיניי. אימא סבלה במשך שנים מעוני, מהתעללות במשפחות אומנה ובעיקר מבדידות, אבל מי שיראה אותה היום לעולם לא יגיד שמדובר באישה שסבלה בחייה. אבא והיא משמשים כמשפחת אומנה זמנית, שמפצה על התקופה הקשה של הסבל. היא מתנדבת בעמותות שונות ויחד עם אבא, לימור ויצחק היא תורמת ועוזרת לילדים בסיכון ולא רק ליתומים.

"אבא שלך בטח דואג לנו. נמשיך את השיחה שלנו אחר כך."

"תודה, אימי." אני מחבקת אותה.

פיצוצים חזקים נשמעים ומרעידים את המלון כולו. "אימא!" אני פולטת צרחה.

אימא משכיבה אותי על הרצפה עם אמילי ומגוננת עלינו בגופה. "את בסדר? נפצעת?"

"מה זה היה?"

צרחות נשמעות מחוץ לחדר ואחריהן יריות בצרורות.

"צריך להתחבא. עכשיו!" היא ניגשת לדלת, פותחת אותה מעט וסוגרת מייד. "דניאל, תמצאי מקומות שאפשר להסתתר ותנסי להרגיע את הבכי של אמילי. אסור שישמעו אותנו."

"למה אבא לא עולה לבדוק מה איתנו?" קולי רועד ואימא מסתכלת עליי במבט שאומר הכול. אבא גם לא יבוא. "כאן..." אני מנסה לשלוט בבכי שלי. "כאן יש מקום, אבל הוא לא גדול, אולי לאדם אחד." אני מצביעה על הארון.

"תסתכלי בחדר שלנו, תראי אם המקום בארון שם גדול יותר." היא מרגיעה את בכייה של אמילי ואני ניגשת לחדר הסמוך. גם בארון הזה יש מקום לאדם אחד.

היא ניגשת לטלפון שלה ומחייגת, ממשיכה לחפש מקומות מסתור בסוויטה שלנו. "משטרה? אני נמצאת במלון שפת כינרת בטבריה. אני חושבת שיש כאן פיגוע. כן, היו פיצוצים של מטעני חבלה ועכשיו יש יריות. אני מתחננת, תגיעו כמה שיותר מהר. אני מנסה למצוא מסתור עם הילדים שלי, אבל לפי היריות הם נכנסו פנימה להרוג את מי שחמק מהפיצוץ." היא מתחילה לבכות ואני מבינה שהסיכוי שלנו לצאת מכאן בחיים קלוש. אוי, אלוהים. "שלושה מילדיי, בעלי וכל משפחתו נשארו בחדר האוכל למטה. אני לא יודעת מה איתם, אבל הם לא עלו לחפש אותנו. בבקשה, תגיעו מהר, אני מתחננת. היריות נשמעות קרובות יותר ובכל רגע הם יכולים להגיע אלינו."

"אימא, תיכנסי לארון, בבקשה."

"אני מסתתרת עם שתיים מהבנות שלי בסוויטה האחרונה בקומה העשירית. בבקשה, תגיעו אלינו. בבקשה, תצילו אותנו." היא מנתקת ומושכת אותי אל חדר השינה הנוסף. "תכנסי לכאן, דניאל."

"לא! אני לא נכנסת בלעדייך. הם יהרגו אותך!"

"דניאל!" היא צועקת עליי ואמילי שוב מתחילה לבכות. "אני מתחננת, ילדה שלי, תיכנסי ולא משנה מה יקרה, אל תצאי."

"לא, אימא. מה נעשה בלעדייך? מה נעשה אם הם יהרגו אותך?"

"תקשיבי לי," היא פותחת את דלת הארון ודוחפת אותי פנימה. "אם משהו יקרה לי, אם אבא לא יבוא לחפש אותנו, תתקשרי לדודה לימור, טוב? תבטיחי לי שתהיי מספיק חזקה להתקשר אליה שתבוא ותהיה איתך."

"אבל היא בארצות הברית!"

"היא תבוא. מי שגדלה כל החיים שלה כיתומה לעולם לא תשאיר מישהו מאחור. תבטיחי לי שאם קורה לי משהו, תתקשרי אליה."

"מבטיחה." קולי רועד כמו גופי. בבקשה, אלוהים, בבקשה שלא יקרה לאימא כלום. בבקשה שהמשטרה תגיע בזמן. בבקשה.

"את זוכרת את המספר, נכון?"

"כן."

"יופי. תני לי את אמילי ותשמרי על שקט." היא מחבקת אותי ואני מפחדת לשחרר את החיבוק. מפחדת שזאת הפעם האחרונה שאני מחבקת את אימא שלי. "יהיה בסדר, במבי קטנה שלי. אימא תמיד איתך." היא מנשקת אותי בדמעות וסוגרת את דלת הארון. "ובמבי, אני חושבת שארצות הברית עדיפה. שם תהיי מוגנת. שם תהיי מאושרת." היא נוקשת על הדלת ואני מחניקה את קול בכיי. אני שומעת את הצעדים שלה מתרחקים ואת היריות מתקרבות אלינו. הם כבר בקומה. "ששש, אמילי, אני מתחננת, תפסיקי לבכות." קולה של אימא נשמע מרחוק. היריות מתחזקות וכשאני מתחילה לאבד תקווה אני שומעת סירנות של משטרה. תודה, אלוהים, ניצלנו. שקט נשמע בחדר ואני מודה לאל גם על כך שאמילי הפסיקה לבכות. קול שבירת דלת וגרירת רהיטים נשמע ואחריו צעדים, הבכי של אמילי ממלא את החלל ואחריו יריות וזעקותיה של אימא. הם הרגו אותן! הם הרגו את אימא ואת אמילי!

אני עוצרת את נשימתי, לא מעיזה לזוז או להשמיע קול בתוך הארון, נלחמת בבכי שלי. צרור יריות נשמע בחדר, מלווה בקול זכוכיות מתנפצות. אם אימא הייתה מחביאה אותי בארון בחדר השני, הייתי נטבחת למוות. אני לא יודעת כמה זמן אני נשארת ככה בארון, אבל כששוטרת פותחת את הדלת אני מצונפת בתוך עצמי, בגדיי רטובים מהשתן שלא הצלחתי להחזיק בתוכי מהבהלה ואני נופלת לזרועותיה.

"ילדה, את בסדר?" ילדה. אני בסך הכול בת ארבע עשרה, ולבד. "בואי, תני לי לעזור לך." היא עוזרת לי לעמוד ומוציאה אותי החוצה. שתי גופות מכוסות בניילון שכובות על הרצפה. אחת גדולה ואחת קטנה. קטנה מדי.

"הן... אימא..." אני קורסת על הרצפה והשוטרת מנסה להרים אותי. "אימא!" אני צורחת בכל גרוני ומושכת את שקית הניילון מגופה. "אימא!" דם על פניה היפות, שרק לפני כמה שעות חייכו אליי, וכתם דם באזור ליבה. אמילי שוכבת לצידה, גופה הקטן מלא בדם. "אבא... איפה אבא שלי?"

"גם הוא התחבא כאן?"

"לא. הוא היה בחדר האוכל עם האחים שלי והמשפחה שלו."

"אני מצטערת, אבל כל מי שהיה בחדר האוכל לא שרד."

אלוהים. אני מקיאה את המעט שהספקתי לאכול בסעודת החג, קורסת לצד גופה הדומם של אימא וצוללת אל תוך בור שחור.

בפעם הבאה שאני פוקחת את עיניי אני על מיטת חולים, מחוברת לאינפוזיה, לא מצליחה לאכול או לשתות. הרופאים מזינים אותי דרך הווריד והדמעות קופאות בעיניי. אני לא מסוגלת לבכות. אני מסרבת לקבל את מה שקרה. זה חלום ארור ולא המציאות שלי. רק שלושה ימים מאוחר יותר, כשאני שומעת את קולו של יצחק, אני פורצת בבכי לראשונה ומרשה לעצמי להתאבל על המשפחה שלי.

"דניאלי," הוא עוטף אותי בזרועותיו ובוכה יחד איתי. "אלוהים, ילדונת, אני מפחד לדעת מה העיניים הקטנות האלה ראו."

"הם הרגו אותם. אימא החביאה אותי בארון ואמרה לי לא לצאת. שמעתי את אמילי בוכה ואז הם הרגו אותן." אני שופכת הכול ומתפרקת בזרועותיו. "נשארתי לבד, דוד יצחק. הם הרגו את כל המשפחה שלי."

"את לא לבד. אנחנו כאן איתך." הוא מרים את ראשי אליו. "תסתכלי עליי, ילדונת. אנחנו המשפחה שלך. אני בחיים לא אתן לך להרגיש לבד, זה ברור?!" אני לא עונה, רק מחבקת אותו חזק.

"דני," נאור נכנס לחדר ואני משחררת את יצחק ומחבקת אותו. "ששש, אנחנו כאן איתך. אל תבכי."

"אני מצטער שלקח לנו זמן להגיע. הודיעו לנו כשנכנס החג ונאלצנו לבוא בטיסות עם עצירת ביניים." יצחק מלטף את ראשי. "אבל עכשיו אנחנו כאן ואעשה כל מה שצריך כדי לקחת אותך איתנו לארצות הברית. אני לא משאיר אותך לבד ובטח לא אתן שישלחו אותך למשפחות אומנה. את לא תחווי מה שאימא שלך ולימור עברו, אני נשבע לך."

"אתה יכול לעשות משהו, אבא?" נאור שואל והדמעות שלי מתחדשות. לא אקרא לאף אחד אבא או אימא יותר. איבדתי את ההורים שלי. אימא תמיד נמנעה מלהרחיב על הילדות שעברה כיתומה ועל כל משפחות האומנה שעברה, חוץ מעל המשפחה האחרונה ששם הכירה את חברתה הטובה ביותר, לימור. ברגע אחד הפכנו ממשפחה בת שבע נפשות לנפש אחת בודדה.

"זה ייקח קצת זמן, אבל למזלנו דניאל גם אזרחית ארצות הברית ואם בישראל יעשו לי קשיים באימוץ, נפעיל לחץ גם משם. יהיה בסדר, מבטיח." הוא מנסה לחייך ואני מסתכלת בעיניו, מנסה להבין אם הוא משקר לי כדי שארגיש טוב יותר או שהוא דובר אמת. "היי, גם אם אצטרך להעביר את כל המשפחה שלי לישראל, אני מאמץ אותך, ילדונת. החל מרגע זה את חלק מאיתנו."

"הוא יעשה את זה, את תראי. אימא הבהירה לנו שלא נחזור הביתה בלעדייך."

"איפה דודה לימי? למה היא לא כאן איתי?" אני צריכה את החיבוק שלה. אני צריכה חיבוק שיזכיר לי את אימא.

"לא יכולנו לטוס כולם בטיסות המשך. היא תצטרף אלינו בימים הקרובים ותישאר כאן עד שנחזור יחד הביתה. אנחנו יכולים ללכת, הרופא כבר שחרר אותך." הוא מצמיד אותי אליו ונאור פותח לנו את דלת החדר.

אנחנו נוסעים לבית שלהם, שעומד ריק רוב השנה, ונאור נשאר לצידי בחדר השינה שלו עד שאני נרדמת. אני לא רוצה להתעורר, לא למציאות החדשה שלי. אני רוצה ללכת איתם, עם המשפחה שלי. אני צריכה אותם.