שיעור בפיתוי

פרק 1

אומנות צריכה לנחם את המוטרדים ולהטריד את הנינוחים.
— סזאר קרוז

מארק

אני מורה.

מורה בתיכון.

הכרתי אלפי ילדים, אלפי פרצופים, אלפי שמות, אלפי ציפיות, חלומות ותסכולים.

אלפי תלמידים, חלקם עם כישרון, חלקם בלי, כאלה שמנסים וכאלה שזורקים. ישנם בודדים ויוצאי דופן שיוצרים יופי אמיתי בכיתה שלי. שיכולים להפיח חיים בקנבס.

אני מלמד אומנות, ואני אוהב את עבודתי. אני אוהב להיות המורה רוברטס.

אבל אני גם גבר.

גבר עם דחפים.

נדיר שדרכיהם של המורה רוברטס ומר רוברטס הגבר הצטלבו. אין צורך בכך. מעולם לא היה צורך בכך.

עד לרגע זה.

עד שהיא הגיעה.

הלן פאלמר היא אחת מהאומנים היחידים האלה.

הלן פאלמר היא העונג הגדול ביותר שלי.

הלן פאלמר היא תלמידה שלי.

הלן

סגרתי את בלוק הציור שלי בטפיחה חזקה, הגנתי עליו מפני עיניים חטטניות, אבל לא הייתי צריכה לחשוש. זו הייתה רק ליזי. היא שמטה את התיק שלה לידי והציתה סיגריה.

"אם תמשיכי לשבת כאן את תירטבי," אמרה ולמרות זאת התיישבה לצידי. "הדשא לח."

"ואותך ישעו אם יתפסו אותך שוב מעשנת." שלחתי את היד אל הסיגריה, והיא ניצלה את הרגע וחטפה את בלוק הציור שלי עוד לפני שהספקתי למחות.

היא דפדפה עד שהגיעה לעבודה שהייתה עדיין באמצע התהליך, וגיחכה, "ולחשוב שבעוד כמה חודשים זה יסתיים. איך את מתכוננת להתמודד עם זה? לחתוך בבת אחת? אני אדאג לך הלן, לפחות לא תוכלי לשכוח איך הוא נראה. תוכלי לכסות את כל קירות החדר במעונות שלך עם כל המזכרות המצוירות הקטנות שלך."

"זאת רק אוניברסיטת אַבֶּריסְטְווית', לא הירח."

"באותה מידה היא גם יכולה להיות על הירח."

"תודה שהארת את עיניי." הושטתי לה בחזרה את הסיגריה ושלפתי מאחיזתה את הציור החצי גמור שלי. חזרתי לעבוד עליו, ציירתי בקווי עיפרון רכים את האפלולית המהורהרת של מצחו. הוא היה מרוכז, בדיוק כפי שהיה באותו בוקר, כשהציג בפנינו את המלאכה המעודנת של מיזוג צבעי הפסטל בעבודתו של הארי סוברידג' הבלתי מוערך. הוא היה נהדר, כל כך אינטואיטיבי, כל כך... מבריק. הצללתי את קווי המתאר המושלמים של עצמות הלחיים שלו, והבטן שלי פרפרה נוכח הזיכרון.

"אולי סוף סוף תתגברי עליו," אמרה ליזי. "יהיו שם הרבה סטודנטים חתיכים עם יצירתיות מופרעת שיסיחו את דעתך. אפילו את תוכלי למצוא שם מישהו שיתאים לך."

"אולי."

ליזי תומס יכלה לומר את זה כמה פעמים שהיא רוצה, והיא גם עשתה את זה. היא אמרה את זה כל הזמן, כמו איזה סוג של מנטרה, כאילו אם תאמר את זה מספיק פעמים זה בסוף יקרה. אבל לא. זה לעולם לא יקרה.

הייתי דלוקה על מר רוברטס מהיום הראשון שעמד מולי בכיתת האומנות ודיבר על יצירתו של סלבדור דאלי, התמדתו של הזיכרון. מאז חייך למראה השרבוטים בספר המתמטיקה שלי ואמר שיש לי עין טובה להצללות וצבעים. מהרגע שכיסה את ידי בידו והוביל את המכחול שלי לעיקול המושלם של התפוח, בציור הדומם הראשון שלי.

הייתי דלוקה על מר רוברטס מגיל שתים־עשרה, וכעת, בגיל שמונה־עשרה, כשנותרו לי רק כמה חודשים עד שאעזוב את בית הספר, הרגשתי כאילו הייתי מאוהבת בו כל חיי. אולי אהפוך לאיזו רווקה זקנה ומרירה עם שנים־עשר חתולים וחדר מלא בפיסות נייר עם ציורים שיזכירו לי אותו.

קרביי התכווצו, ליזי צדקה, אבריסטווית' יכלה באותה מידה להיות על הירח. איזו סיבה יכולה להיות למישהי קטנה, מוזרה ואובססיבית כמוני, להיתקל במורה לאומנות שלה לשעבר בתקופת החגים?

אפילו לא אחת.

המחשבה גרמה לי בחילה ובטח ראו את זה על הפנים שלי.

"סתם צחקתי," אמרה ליזי. "לא תוכלי שלא לראות אותו בעיר הקטנה והמסריחה הזאת. כולם פה מכירים את כולם."

"מעט מדי, מאוחר מדי."

"ברצינות, את תפגשי אותו." היא שלחה לעברי חיוך. "חוץ מזה, את יודעת איפה הוא גר. את יכולה להעביר את המעקב שלך אחריו לרמה חדשה לגמרי. זה יצליח לך."

"כבר עכשיו אני מצליחה בזה." סגרתי את בלוק הציור ודחפתי את העיפרון לנרתיק. "את תפגשי מישהו לפניי. אל תתבאסי עליי כשאהיה גלגל חמישי אחרי שתשיגי לך איזה רוקיסט לוהט ואני אישאר לבד."

"כאילו זה יקרה. הם יהיו הגלגל החמישי." היא פשפשה בתיק שלה ונאנחה. "כלומר, אם בכלל אצליח להתקבל לאבריסטווית'. התוכניות שלנו להיות שותפות אולי ייגנזו. שוב נכשלתי במבחן בטריגונומטריה." היא השליכה לעברי דף שקווים אדומים חצו אותו מצד לצד. "אני מכוונת עכשיו לציון עובר, במקרה הטוב ביותר."

"את צריכה רק שני ציונים של טוב מאוד."

"וגם אותם אולי לא אשיג."

"את תשיגי."

היא זרקה את בדל הסיגריה בין השיחים והציצה מעבר לפינה. "אוף, שרה ג'נינגס וחבורת הכלבות בשעה שתים־עשרה. על הספסלים, עושות סלפי עם שפתיים משורבבות."

"יופי."

שרה ג'נינגס נולדה מקובלת. טיפוס כמוה וטיפוסים כמונו לא מתערבבים זה בזה, ושמחתי על כך, לגמרי. היה לה שיער שופע, שפתון ורוד ואישיות מזויפת. אני העדפתי להיות מנודה בכל יום בשבוע ולא להיות אחת מאותן כלבות. עדיף כך, באמת.

ליזי פלטה אנחה, אספה את תלתליה ושרבבה את שפתיה. היא הייתה חיוורת וגאה, עם שיער שהיה כהה מכדי להיות טבעי, וזה התאים לה. ליזי הייתה ליזי. חצופה ומוזרה, ובדיוק האדם המתאים לי. החברה האמיתית היחידה שלי.

"היי, אני יכולה להישאר לישון אצלך הלילה?" אמרה. "אימא נסעה לסבתא, וריי מארח את החברים שלו."

"בטח." הרגשתי את הדאגה מתפתלת בתוכי כמו תולעת קטנה. "הכול בסדר?"

היא משכה בכתפיה והחיוך שלה היה זוהר מדי. "כן, בטח. כרגיל. אני פשוט לא יכולה להיות ליד החברים המעצבנים שלו. אני אישאר לכל סוף השבוע, זה בסדר? אני לא יודעת מתי אימא שלי חוזרת." היא בדקה את הטלפון שלה. "שיט. שיעור ביולוגיה עם שרה הכלבה. איפה תהיי כשאסיים?" לחיי בערו והיא גלגלה את עיניה. "בסדר. אני אמצא אותך בסוף הלימודים. אני אבוא לגרור אותך מתוך כיתת האומנות. אלך הכי לאט שאוכל."

היא התעכבה עד שכל מקהלת המקובלות התפזרה ואחר כך יצאה בזינוק. עקבתי אחריה, וצעדיה הקופצניים חיממו את ליבי. רגליים חיוורות ללא גרבונים, עור ברווז מהרוח של חודש אוקטובר, וחצאית שלבשה מאז כיתה ז'. סיכות פרפר ורודות קישטו את שערה, והיא ציירה דוגמאות חדשות ונוצצות על רצועות התיק שלה. היא באמת הייתה הטיפוס שלי.

קברתי את בלוק הציור שלי בתוך התיק וקמתי בדיוק כשטיפות ראשונות של גשם החלו לרדת.

היינו תשעה תלמידים בכיתת האומנות. רק חמישה למדו אומנות ברמה של חמש יחידות, וארבעת האחרים לא השקיעו יותר מדי בלימודים. הייתי היחידה בשנה שלנו שלקחה את לימודי האומנות ברצינות. מספיק ברצינות כדי שכולם יצאו מדעתם כשדחיתי את האפשרות לקחת את חמש היחידות שלי ולהתחיל תואר ראשון במכללה לאומנות שנמצאת במרחק נסיעה באוטובוס.

הייתי מוכנה לשוב ולדחות את זה בלי להניד עפעף, אלא שכבר לא הייתה לי ברירה. הלימודים בתיכון מאץ' ארלוק עמדו להסתיים, ואהיה חייבת לעוף מכאן בסוף סמסטר הקיץ.

עדיף שאנצל את הזמן שנשאר לי. התקדמתי במהירות אל כיתת האומנות.

השיעור כבר התחיל כשנכנסתי לכיתת האומנות. מר רוברטס כינס את התלמידים סביב עמדת העבודה שלו, והם נעצו את עיניהם בלוח הלבן כשהוא שרטט כמה קווים מנחים בטוש אדום חורק. ידיו זרמו בטבעיות, תפיסת העומק והזוויות שלו הייתה ללא דופי, אך רק מעטים מהם הבינו את ערכה. רובם היו היפראקטיביים ואולי מחציתם התעניינו, במקרה הטוב.

ליבי נשבר, אבל נראה היה שזה לא באמת מזיז לו. נדמה היה ששום דבר לא מערער את ביטחונו.

היום הוא לבש את המקטורן הכחול שלו, שנראה עליו חלומי אבל בהחלט ידע ימים טובים יותר, וענב עניבה כחולה. חולצתו הלבנה כבר הייתה מקושטת בנתזי צבע ירוק. שערו היה פרוע, תלתליו השחורים צנחו על צווארו, עם מעט צבע אפור ברקותיו. זיפים כהים הצלו על קו הלסת הנוקשה שלו. עיניו היו כחולות ובהירות כמו האוקיינוס מתחת לגבותיו, אפו היה חזק, קצת רומאי, עצמות הלחיים היו חזקות ומוגדרות. אור הסתיו הסתנן מבעד לחלון והשתעשע באופן יפהפה על פניו.

מר רוברטס נראה כמו אומן.

אומן אמיתי.

הוא נראה מושלם.

התיישבתי בפינה המרוחקת על השרפרף הקבוע שלי, ארגנתי את החומרים שלי כמו תמיד, פירמידה מושלמת של צבעים ומרקמים שכיסו את בלוק הציור שלי. המודעות שלי לעובדה שההרהורים הפרטיים שלי נמצאים קרוב כל כך למוזה עצמו גרמה לי להתאבן אך גם הלהיבה אותי. זה היה ריגוש נסתר שאהבתי יותר מכול.

אפילו ליזי לא ידעה עד כמה התשוקה שלי עמוקה ומלוכלכת. היא לא ידעה על כל הפנטזיות שגרמו לי נדודי שינה בלילות, והיא גם לא ראתה את כל השרבוטים הפרטיים שרשמתי בספרי הסקיצות שלי. אפילו לא הייתה קרובה לזה.

תלמידי הכיתה התפזרו, כל אחד לעמדת העבודה האישית שלו, לעבוד על המשימות שלהם, ומר רוברטס שוטט ביניהם, העיף מבט מעבר לכתפו, התכופף לעזור, שיבח כשזה עבד ונבח כדי לעצור הפרעות. אהבתי את קולו, עמוק, מצווה ונטול כל היסוס. הוא היה רגוע, אבל בשליטה.

איזון נהדר.

סידרתי את פָּלֶטַת הצבעים שלי, אוסף אפלולי של גוונים כחולים עמוקים וכהים ופה ושם הבזקים של אדום. עבדתי על יצירה בצבעי אקריליק בהשראת פיקאסו, אבל הגרסה שלי הייתה יותר עצבנית, יותר מרושעת, יותר... אני. המכחול שלי נע בחופשיות ופילח את הקנבס בערבוביה כשהוספתי קווים לנוף. הדמויות נראו צפופות, מיוסרות ומפוחדות. סוס מבועת נשא את עיניו לשמיים, פיו פעור בעודו מתרומם מול קהל צופים. האפלתי את הצללים למרגלותיו, בריכות סגולות-שחורות נמתחו לקווים משוננים.

"אני בטוח שפיקאסו היה מעריך מאוד את הפרשנות שלך."

קולו גרם לפלומה העדינה על זרועותיי להזדקר. ליבי ניתר. הרגשתי את חומו על גבי, תלתל תועה משערו דגדג את לחיי כשרכן לעבר הקנבס שלי.

"אני אוהב את זה," אמר ואצבעותיו ריחפו מבלי לגעת על נחיריו המתרחבים של הסוס. "הוא מלא כל כך בהבעה."

פי התייבש. "תודה רבה."

פניו פנו אליי, "אני רואה דגשים בהירים." הוא הפנה אצבע אל הקהל המצטופף כשהוא מצביע על הנקודות. "הנה... וגם כאן... אולי קצת ניגוד, קצת חום-אדמדם. כן, זה יהיה... יפהפה."

לא יכולתי לכבוש את החיוך שלי. הרמתי את פלטת הצבעים והקשתי על הצבע שהכנתי מראש. "כזה. כבר בחרתי אותו." כמובן, בראשי הנגיעות החומות-אדמדמות האלה רמזו על עור. החזה שלי עקצץ מעצם המחשבה.

הוא חייך אליי והרגשתי את החום עולה בתוכי. "עבודה נהדרת, הלן."

"תודה רבה, מר רוברטס."

שאפתי את ריחו כשהמשיך לעמוד קרוב, עורי ספג אותו. עקבתי אחר עיניו שהתפעלו מעבודתי בזמן שאני התפעלתי ממנו.

צווחה של קול קטן גרמה לקסם להישבר.

"מר רוברטס! מר רוברטס!"

הוא לחץ את כתפי לפני שהלך. אחיזה איתנה ומעודדת. ליבי נסק.

שמרתי על התחושה בתוכי, ערבלתי אותה וסובבתי אותה בין אצבעותיי. הקנבס קיבל חיים חדשים לגמרי, חיים אמיתיים ויפים, ואני הייתי שם, באותו אירוע מבהיל, הרחתי את הזיעה המצחינה שנדפה מאחוריו המתוחים של הסוס, ריח של פחד, של אימה, של ייאוש. אבל אני לא פחדתי, בערתי מתשוקה. התעופפתי לי בחופשיות, כשתשוקתה של המוזה שלי מכלה אותי.

הפעמון לסיום הלימודים נשמע אבל כמעט שלא הבחנתי בכך. מר רוברטס הלך לכיור, שטף פָּלֶטוֹת זנוחות והשאיר אותן לייבוש בצד. הרגשתי את מבטו משוטט על הקנבס שלי, וגם על גופי. כרכתי את קרסוליי סביב רגלי השרפרף שלי, זקפתי את כתפיי כשהתקרב אליי. הוא ניגב את ידיו במגבת נייר והשליך אותה.

"איזה הבדל יכולות לעשות רק כמה שעות," אמר. "באמת, הלן, הוא קיבל חיים."

אהבתי את עיניו, את הערכתו האמיתית לאומנות. הוא משך שרפרף אל בין רגליו והתמקם לצידי.

"אני חושבת שאני די קרובה... לגמור," אמרתי כשהוספתי לציור דגש אחרון. לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי את עיניי והשארתי אותן סגורות כדי שאוכל לבחון את התוצאה הסופית במבט צלול.

"שבי בשקט," הוא אמר וקולו היה עמוק ואיטי. "את חייבת להעריך את הרגע הזה ולחרוט אותו בזיכרונך. אני רוצה שתצרפי את זה לפרשנות שלך."

חייכתי. "אוקיי."

"כשתפקחי את עינייך, אני רוצה שתרגישי את כל מה שיש ביצירה הזאת. אני רוצה שתכתבי את זה, את הכול, כמו שזה. זה רגע קסום של יצירתיות שבאה לידי ביטוי, הלן, את אומנית. אני רוצה שתכירי את ההרגשה ואיך את מרגישה עם זה. אני רוצה שתחיי את זה דרך הרישום שלך."

בקושי יכולתי לנשום.

ואז קרה הלא ייאמן. שמעתי את רחש כלי הציור שלי כשהוא הדף אותם מעל בלוק הציור שלי, ובטני התהפכה באימה למשמע הדפדוף בדפים המוכרים. עיניי כבר נפקחו לרווחה כשהוא עלעל בתוכן הדפים, חיפש בשקיקה אחר דף חלק בשבילי.

פי נפער, אבל לא הצלחתי להוציא הגה, רק צווחה רדופה ומוזרה כשידיי נשלחו אל ידיו, הודפות אותו הרחק מהפנטזיות הפרטיות ביותר שלי. הוא היה במרחק של כמה דפים מהאזור האסור שלי, במרחק של נשימה אחת מההשפלה המבישה שלי, כשהוא נסוג מההלם, וכך גם אני. בלוק הציור נפל בינינו, הזמן האט כשצפיתי בנפילתו, דפיו נושרים כמו עלי שלכת עד שהוטח על הרצפה.

ונפתח בעמוד הלא נכון.

הגורל בגד בי.

שרטוט מלא חיים של גופי העירום נצרב בעיניי. בציור הייתי על ברכיי, עיניי מופנות בהערצה אל צלליתו של הגבר שמולי. כפות ידיי היו כפותות מאחורי גבי, ראשי היה מוטה כלפי מעלה ופי פעור לרווחה לקלוט את העומד לבוא.

גופו העירום של מר רוברטס היה לגמרי פרי דמיוני, אך לא כך פניו. פניו היו ברורות לחלוטין וניתנות לגמרי לזיהוי. גבותיו הכהות היו מוצללות, עיניו בוערות כשכיוון את הזין המלא והעבה שלו אל הפה הממתין שלי. שפתיו מעוקלות בחיוך, ידו נחה בכבדות על עורפי ואחזה בי בחוזקה.

אוי, אלוהים.

אלוהים, אלוהים, אלוהים.

פלטתי צעקה מיוסרת וזינקתי מכיסאי, אבל הוא היה שם לפניי, אחז בתקיפות בשרטוט ועיניו בחנו את הסוד המלוכלך שלי.

הרגשתי בחילה והעולם החל להיסגר עליי. לחיי בערו בעת שנאבקתי בפאניקה שאחזה בי. אספתי במהירות את כל החומרים שלי וזרקתי אותם לתוך תיק האומנות שלי.

"הלן..." הוא החל לומר, אבל לא יכולתי להביט בו. לא יכולתי לשאת את זה.

"אני מצטערת," ייבבתי. "אני... אני רק... אני כל כך מצטערת. אלוהים, אני כל כך מצטערת."

"הלן," הוא אמר שוב והפעם שלח יד לעברי. ידו הייתה לוהטת כל כך על מפרק כף ידי שהתנערתי ממנו.

"בבקשה, בבקשה אני יכולה לקבל את בלוק הציור שלי?" זה לא נשמע כמוני. נשמעתי כמו עכבר קטן. עכבר קטן ומבוהל.

הוא סגר והושיט לי אותו ללא מילה, שמטתי אותו לתוך התיק שלי כאילו היה גחל בוער. נעמדתי על רגליי, מוכנה ללכת משם. רגליי המגושמות כשלו כשמיהרתי לברוח, אבל הוא שוב קרא לי, והפעם קולו היה תקיף יותר.

"תשבי," אמר, "אנחנו צריכים לדבר על זה."

טלטלתי את ראשי. "לא צריך, זה לא יקרה שוב, אני מבטיחה. זה לעולם, לעולם לא יקרה שוב."

"אני לא מחפש התנצלויות או הבטחות, הלן, אני רק רוצה לדבר."

דיבורים היו הדבר האחרון שרציתי לעשות. יכולתי לבכות מרוב הקלה כשהדלת נפתחה והשיער של ליזי צץ מעבר לכַּן הציור.

"אני צריכה ללכת," אמרתי והנחתי את התיק שלי על כתפי. "בבקשה?"

הוא משך בכתפיו בתבוסה. "הלימודים הסתיימו להיום, הלן, את חופשייה ללכת."

"תודה רבה," לחשתי ופניתי ללכת. התנגשתי בליזי ליד הלוח ואחזתי אותה במרפק. הובלתי אותה משם ולא העזתי להביט לאחור.

לעולם לא אוכל להפנות מבט לאחור. לעולם לא.

למעשה, אני בספק אם אי פעם אוכל להביט בו שנית.