איש בא משעיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: פיוטית
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור, יהדות
  • מספר עמודים: 244 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 4 דק'

תקציר

"זוכר היה זֶרח את פניו של זקנו עשָׂו. מצחו רחב היה וקמטיו כתלמֵי שׂדה מחורצים בו ועיניו החומות כּבויות משהו ובלָבן שבהן פשט האדום. ראשו מורכּן על חזהו דומה מעכּל אט אט את דבריו שלו וידיו נשענות ברווחה על מסעד הכיסא.
והנה, הרים ראשו הישיר מבטו אל עיני זֶרח ואמר: "ולא די היה לי בכך, שהנה הוסיף יוצר העולם לפגוע בי גם מצד דברי אבי שהנה קרא למחרת היום את יעקֹב אליו וברך אותו נוכח פני הנבוכות. בּרך וכֹה אמר לו: "לא תיקח אשה מבּנות כּנען". ואני עומד דום על מקומי דומה דוממים בני מעַי ולבּי הולך וננקב חורים חורים מכּל מלה נוספת של אבי, שהנה אומר הוא לאחי שיִפנה צפונה לפדן ארם אל בית בּתואל כדי לקחת לו משם אשה מבנות לָבן דודי. 
ולא עוד, אלא כמו לזְרות מלח על פצעי הוא מחדש ברכתו אליו מדגיש ואומר "ואל שָדי יברך אותך ויפרךָ וירבּךָ והייתָ לקְהל עמים, וייתן לך את ברכַּת אברהם". 

בתחילת הספר נפגש עשׂיו עם נכדו זרח ושופך בפניו את כאביו שלו, ומכאן ואילך נמשך הסיפור כשאירוע רודף אירוע. 
בסיפורי בראשית, יעקב הוא האב הנבחר, שזוכה לשם "ישׂראל" וכולנו בניו אנחנו, בני ישׂראל. ספר בראשית מבסס את ההגמוניה של יעקב בקרב על הבּכורה מבלי להשחיר את דמותו של עשיו, כך הדברים מנקודת הראות והפרשנות המוכחת של הסופר חגי קמרט. עשיו בעיניו היא הדמות המועדפת בעימות בין שני האחים. בכך מתייצב קמרט גם נגד הספרות הבְּתר מִקראית: המדרשים, במשך דורות ציירו את עשיו כּשופךְ דמים ואיש מרמה. קמרט טווה את הסיפור בפרשנותו שלו ומציג את עשיו מתוך אהבה ואמפתיה לדמותו האנושית. עלילותיו של עשיו בספר זה הן מרגשות, ואולי זה כְּתב הגנה מאוחר לדמותו של עשׂיו. והחזרתו למעמד הראוי לו. הספר מרתק.

בלפור חקק
בעבר יו"ר אגודת הסופרים העברים ( 2011-2005)

פרק ראשון

רעואל

קול בא מן ההרים, נישא בהרי אדום. קול המבשר: עבר יעקב את הנהר והנה הוא שם פעמיו אל הר הגלעד.

וקולות רמים נישאים ברוח, באים מן העמק ומטפסים בהר שם ניצב הצופה הרואה את כל הכבודה המתנהלת לאיטה בעמק. סוסים גמלים ופרדות עמוסי שקים מלאים. לוחמים שזופי שמש עייפים מיום, ובראשם רעואל בן בָּשְׂמַת, בת ישמעאל. נעירת חמורים, דשדוש עקבים בחולות, שיח אנשים ורוח ואדיות שורקת. העמק רועש על גדותיו.

אכן דרך ארוכה עשוּ, חושב הוא, הנה לא במעט עמדו בדרכם הסכנות: רוחות טורפות של אישון לילה, חיות, בני בלי שם, במארבי הסלע, ליסטים יצירי מדבר והכנעני שוכן הארץ. יצאו הם בחיל רב ומובחר והנה נתמעטו צעדי ההולכים ובאים במדבר.

עומד זֶרַח נופף בידיו ומרעים קולו במדבר: "הנה הם באים, אחי, באים הם." שומע מִזָּה, מטה גופו קדימה מנפנף בידיו וקורא: "באו, באו אבי ואנשיו. ממהר שַׁמָּה ברגליו, יחפות, להריץ השמועה אל אוהל זקנו עשו.

הנה הגיע היום. היום המיוחל, מהרהר זֶרַח בליבו. הן ימים מספר שעומדים אנו איש על משמרתו לראות בבוא אבינו וצבאו ממרחבי ארץ. חלק מהם גבה המדבר אך אלו הנותרים ברוכים יהיו.

רגע, והוא מניף ידו אל עבר הבכאים, עמק בראשית המונח לפניו, שמא מישהו יישא עיניו ויבחין בו, ורגע יושב הוא על מושב המצפה המסולע ומהרהר בנבכי צפוני זיכרונותיו.

"לא יפה זו הדרך בה נוהג אתה באביך," הצטלצלו המילים באוזניו כמו אמר זאת רק אתמול. שהרי הוכיח אותו סבו על מעשיו. "שב נא בני לידי." אמר לו. "שב, ואספר לך משלי ולמד מה הוא אב, ומה הוא כבוד אב. ועוד דע, כשם שאינך יודע נסתרות מרום, כך נשגב מבינתך להבין מחשבות אב.

נכון שקפץ עליו בהערה עוקצנית משהו, שאף האב נוצר בצלם, עדיין אין הוא האלוהים. ולפיכך גם יכול שישגה. והרי כל מה שביקש מאביו הוא לצאת עימו למדבר, וכי מה רע בכך? איזה חטא יש בכך? "והרי אינני נער עוד אלא בחור, בעמיו" השיב לסבו.

אז העביר עשו כף ידו השחומה הגדולה על זקנו והסב תשומת ליבו לפגעי המדבר למיניהם, לניסיון שדרוש, וכן פסק לו שכל דבר ייעשה בעיתו. ולכל גיל יש את ייעודו.

הנה כי כן, יצא רעואל עם חניכיו אל דרך המדבר כדי לצפות על יעקב, והשאיר את זרח ואת שלשת בניו בבית אחריו. ועתה, הנה המה צופים על דרך המלך לראות הבאה השיירה אם לא.

אך אותה שעה של הטפת מוסר זכורה לו היטב לזרח. נדמה לו שחדרו דברי סבו עמוק לליבו עד כדי שמשמשים לו אות ומופת לדרכו בחיים. הן כבר לא נער הוא ויש שעליו לכלכל מעשיו בתבונה, בשום שכל תוך כדי מתן כבוד לבריות.

זכור לו סבו גדל המידות עם שערו הארוך השחור עם סימני שיבה, מושלך על כתפיו הרחבות, מתרווח לו על כיסאו הרחב, פושט רגליו לפניו מקרב בידיו החסונות את היושב מולו אליו ואומר:

"שמע בני ולמד.

את חטאיי מזכיר אני לפניך היום, חטאים שבלא דעת הם, שלא במכוון, שבאים מכוחו של הלב ומעוצמתה של אהבה. חטאים שבאו שלא על מנת לפגוע ולא על מנת להעציב. שאלו הייתי יודע שעלולים לפגוע בהוריי לבטח לא הייתי עושה אותם, בפרט שכה ציערו את אימי הורתי ואף את אבי מולידי.

אני מדבר בנשותיי, זרח. כוחי ונשמתי, נכדי יקירי, את אילון החתי הכרתי באחת ממסעותיי במדבר. אז בטרם הייתי שר ומושל הייתי נע במרחבים והמדבר היה לי כאב ואם. באחת הפעמים סרתי אל אוהלו של אילון החתי שם ראיתיה לראשונה את עדה. ומאז לא הסרתי עיניי ממנה והיא לא הסירה עיניה מעיניי. אהבנו, וברשות אביה נשאתיה לאישה.

דומה הייתה הפגישה שלי עם אהליבמה בת ענה. זו הייתה בת למשפחת מכובדי צבעון. אבי ענה היה משופע ברכוש ונכסים וגם היה מכובד ונישא מעם. את הירושה ירש ענה — אבי אהליבמה. וזו הייתה מהלכת כגבירה. פסיעותיה היו רכות ובטוחות צווארה כצוואר הברבור ותמירה הייתה כתמר. אף את זו לקחתי ונשאתיה לאישה. אהבתין כלבבי, והיו חמדתי אושרי ואוצרי.

ובכן, זרח, היה זה באחד מימי החורף הקרים בהיות המשפחה מכונסת ביריעת האוהל הראשי, שם גונבה לאוזניי שיחת אימי ואבי. שם שמעתי את אשר מנקר בליבי עד היום הזה. "קצתי בחיי מפני בנות חת" אמרה אימי לאבי, ועוד הוסיפה: "אם לקח יעקב אישה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים.‏"

קצתי בחיי באותו רגע, איך נעשה לי הדבר הנורא הזה מבלי להודיעני רחשי לב הוריי, לבלתי קחת אישה מבנות חת. וכי לא יכלו להודיעני טרם בחרותי? הנה ליעקב תאומי בשר מבשרי, אמרה זאת אימי, ועוד ביתר שאת ובחומרה רבה, שהעמידה חייה מנגד אם ייקח לו אישה מבנות הארץ. כך החמירה עימו.

אותם רגעים, גונבה נימה של חמלה עצמית לליבי, למה לא אמרה זאת גם לי ובעוד מועד.

זוכר היה זרח את פניו של זקנו עשו. מצחו רחב היה וקמטיו כתלמי שדה מחורצים בו ועיניו החומות כבויות משהו ובלבן שבהן פשט האדום. ראשו מורכן על חזהו דומה מעכל אט אט את דבריו שלו וידיו נשענות ברווחה על מסעד הכיסא.

והנה, הרים ראשו הישיר מבטו אל עיני זרח ואמר: "ולא די היה לי בכך, שהנה הוסיף יוצר העולם לפגוע בי גם מצד דברי אבי שהנה קרא למחרת היום את יעקב אליו וברך אותו נוכח פניי הנבוכות. ברך וכה אמר לו: ״לא תיקח אישה מבנות כנען.״ ואני עומד דום על מקומי דומה דוממים בני מעי וליבי הולך וננקב חורים חורים מכל מילה נוספת של אבי, שהנה אומר הוא לאחי שיפנה צפונה לפדן ארם אל בית בתואל כדי לקחת לו משם אישה מבנות לבן דודי.

ולא עוד, אלא כמו לזרות מלח על פצעי הוא מחדש ברכתו אליו מדגיש ואומר ״ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים, וייתן לך את ברכת אברהם. לך ולזרעך איתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם.״

אתה יכול לתאר לך, זרח, את עיצבוני ומריי על כל ששמעו אוזניי וראו עיניי. לא, לא התעניתי בשל אושרו של יעקב אחי, הן אחי הוא, וחפצתי בהצלחתו, אך עצב היה עלי ליבי, הייתי כשתוק פה והלום נפש. באתי אל עצמי באוהלי וככל שהפכתי במחשבתי אחת הייתה לי דרכי, לפצות את אבי ואימי על כל שהעצבתי נפשם באשר לקחתי לי אישה מבנות כנען.

אותו לילה ארזתי עמסתי חפציי על גמלי, לקחתי מעט אוכל חמת מים וחרבי לירכי ופניתי דרומה אל בית ישמעאל דודי לקחת לי אישה מבנות המשפחה. וזו סבתך, זרח, בָּשְׂמַת בת ישמעאל אחות לנביות.

עשו הניח מעט למילותיו, שאף אוויר מלוא ראיותיו, נאנח אנחה קלה, הישיר מבט אל היושב מולו ואמר: כל זה אני מספר לך להראותך מה פירושו של כבוד אב ואם. ואתה בשל שלא לקחך עימו למדבר, בשל שרצה להגן עליך בהיותך חסר ניסיון ועדיין נער בעיניו, מרדת בו? עלבת בו? באביך מולידך?"

עדיין עוברות היו התמונות בזיכרונו והמילים באות אף הן והולכות, והנה זוכר הוא ששאל את סבו איך העז לצאת בגפו למדבר ורק חרב לירכו ומעט מים. שהרי תמוה היה הדבר בעיניו שכן לפתח המדבר המוות רובץ.

חייך אליו סבו והסביר לו שלמוד מדבריות הוא מנעוריו ולכן לא היה כל חשש בליבו שמא ישגה בדרכו או שמא לא יוציא עצמו ממצר ומצוקה.

נשותיו הובאו בסוד המעשה ונצטווו להישאר בינתיים עד תום המועד שיקצוב להן. או אז יקומו המלווים וראש השיירה יביאן דרך המדבר אל אישן.

בין כה וכה וקולות רמים הולכים וקרבים העירו את זרח מהרהוריו. במעלה הוואדי ראה שורת לוחמים ובראשם רעואל אביו.

התרגשות אחזה בו הן הצר לו והרע לו בכל דְבר אותה הליכה אל המדבר. רעואל סירב והוא השם עצמו כמסכים. אך עם ערב לקח עימו מעט אנשים ורדף אחר אביו. היה זה בשעות בין הערבים לעת בוא החשכה שליסטים עברו אצל המחבוא של רעואל ואנשיו. זרח העיז פניו מאחורי הסלע שלא הבחין בליסטים וקרא אחר אביו: ״אבי אבי הנני כאן. ״משיצא רעואל ממחבואו נורה אליו חץ מאין שהוא. החץ פגע בידו, ושוטט דם זחל אל בין אנשיו. מיד הופנו החיצים אל זרח ואנשיו, אלו מיהרו לדרבן גמליהם ונבלעו במעבה העמק. יותר לא ראה אותו את אביו עד לרגע זה.

עכשיו, שרואה הוא את אביו הולך וקרב אליו ופניו מלומדי מדבר ובגדיו בלויים וסנדליו מפזרים אחריהם חופנים של חול, הבין כל שהיה בליבו של אביו עליו — לחסוך ממנו את יגע תלאות המדבר.

ענני חול מרגלי הגמלים נתבהרו יותר ויותר גבהו ופשטו למרחב. עתה יכול היה לראות בפניו של אביו השקועות בעצמן והרהורי נפש סובבים כשקף מולם. הוא ניחש את התרגשות האב, הוא הבין את השמחה והעצב שסבבו בערבוביה בלב האיש. לא קלים היו שנותיו ולא קלה הייתה שהייתו הסמויה באזורי מגורי יעקב.

על שום מה ולמה שלח אותם — סיירים למדבר, לעקוב ולראות בשלום יעקב. והרי לפי הידוע לא כיחסו של עשו ליעקב כן יחסו של יעקב לאחיו, גם לקח ממנו בעורמה את הבכורה וכן לקח ממנו את הברכה. השאירו בלא כלום. ערום ועריה, עם ברכה של יציאת ידי חובה, שבאה מתוך רחמים ולא מתוך הלב. אין זאת כי אציל נפש הוא סבי, חשב לו זרח.

ובכל זאת יקדה בליבו הכמיהה אל המדבר. אל הבלתי נודע, אל הצפוּן והגלוי, אל המרחבים היתומים מאל ואדם. רצה לקחת חלק בנדידה הזו: לנוד עם שיירת הגיבורים אל מרחבי המדבר לנוד בוואדיות חשוכות אל, לטפס בהרי השמש הכהים לעת ערב, לפגוש בליסטים ארורי יום וליל, להיאבק בחייתו ארץ, לפסוע באדמה פראית הגובה קורבנות חי ואדם.

הוא רצה להגיע במסעו עד פדן ארם כשהוא גאה רכוב על גמלו בצד אביו מולידו. יחדיו להיכנס כעטורי ניצחון לעירו של בתואל ואחריהם גיבורי החייל. להתמקם בהר בחסות הסלע והעץ, להקים מחנה ולבלוש בעין פקוחה על צעדי יעקב בארץ הזרה.

הנה עתה, אביו. על גבו המגן ובידו הרומח, והוא עולה בכבדות במעלה הגבעה עוד מעט קצת והנה עומד הוא לפניו: פנים מרובעות מוכות שמש ועיניים כבויות. זרועות ברזל חרושות נחשי פלדה וקצף לבן בזוויות פיו. הנה כבר קורא הוא אליו:

"בני! בני יקירי. זרח!"

וזרח רץ אליו בזרועות פתוחות מתרפק עליו כילד קטן על ברכי אביו. מנשק ללחייו ואומר: "אבי, השלום לך, אבי!"

ורעואל מלא חיבה מחייך חיוך מסוים ולא אומר דבר.

"אני מצטער אבי על כל שהיה, סבי לקח זמנו עימי והורני דרך ארץ וכבוד אב ואם. צר לי אבי, אכן צר לי עד מאוד."

אחז בו רעואל בכתפיו הישיר מבטו אל עיניו ואמר: ״לאט לך בני כל שהיה נשכח זה מכבר, אתה רואה, הדרך מעפילה הלאה היישר אל ההר."

"רואה. אך מעבר להר היא יורדת,״ השיב זרח והשפיל את עיניו.

"בוא עימי בני ונלכה יחדיו אל עשו, אתה אני וכל הכבודה הזאת" כך אמר לו רעואל וסימן לחניכיו לילך אחריו.

בדרכם אספו את שמה ומיזה וכן את נחת ששהה אותה עת עם מיזה.

משקרבו אל הישוב ראו והנה בני המקום ממהרים לקראתם הורים וטף וקולות רמים. מין המיה כזו של קולות אדם שמחים. ולפניהם המחוללות והמנגנים בתופים ומצלתיים. והכרוז יצא לכל מקום מרים ידיו מעלה ועיניו שוחקות: חָזר רעואל, חזר!

באו לפניהם מרקדים אל שער העיר והעיר הומה אדם. צפופים אנשים בשוּרוֹת, ראשים ראשים כגלי ים נישאים, עוברים הלאה הלאה. ויריעות אוהלים נוטים אל צדם מכובד המשא. הכול באים ונוהרים לראות את רעואל ההולך בראש אנשיו. קוראים לו הורי! הורי! וזורקים אליו מלח ועשבי מדבר.

ורעואל, עיניו כבויות וראשו יציב כאבן על כתפיו הרחבות, גא ונישא ומצחו בוהק, כהה, תחת שערות שחורות המתפזרות עליו ברוח. גלימה כצבע החולות עוטפת גופו ומתחתיה מציץ פה ושם בגד תחתון קרוע בשרווליו, אף הוא כצבע המדבר. רגליו למודי מסעות יציבות על הקרקע צעדיו בטוחים נושאים גוף בריא שרירי מזדקן משהו ודל שומן.

וקול ההמון רועם כרעמי שמיים הפושטים במרחבי מדבר, וההד עונה במעין נהמות הומות, ושרב פשט בארץ.

שם, במישור הרמה, קבועים בתי המשפחה. אוהלים ובתי חמר ולבנים קטנים ביניהם בולט ברוחבו וגובהו ביתו של מנהיג ההמון הזה, אליו פני השליח נשואות.

בהיות התהלוכה קרובה אל רובע המשפחה, פלסה לה דרך, אישה אחת, מתוך ההמון דוחפת ועושה את דרכה להקדים את ההמון. מאחר ונמוכת קומה היא לא נראתה לעיני רעואל, אך תכונה בקהל נסתמנה לה, תזוזת אנשים הנה והנה כמטוטלת. והנה קולה גבה מעל כולם והיא קוראת ונדחפת, מפלסת דרכה וקוראת: "רעואל בני, בני! רעואל, התשמע קולי?"

אך קולה נבלע בהמון אדם. אנשים חוסמים דרכה שהכול רוצים לראות בנווד, לחזות במבשר, והיא קוראת לבנה בכל כוחה קוראת. אפס, קולה נבלע בין רחשי ההמון. לבסוף הצליחה לחמוק ולעבור בין דוחק האנשים והיא לפנים, נטולת כוחות. נדחפת, נרמסת ונזרקת. אל הארץ נפלה, שרועה מלוא גופה וידה האחת מושטת לפנים. רעואל רעואל היא לוחשת באפיסת כוחה. אך איש לא שמע, אף לא את הד מילותיה. ורעואל, המשיך למשוך גופו בכבדות במעלה הגבעה.

עוד רגע, מרימה מעט את גופה מושיטה יד לפנים "רעואל!" אומרת ושותקת והלמות צעדים עוברים על רגליה גופה וידיה. שההמון רץ, שועט קדימה כסוסים, ממלא כוחו ומרצו והנה הוא כקהל בצעירותו, בטרם בגרות, אץ ושועט, ועיניו בוערות זורחות משהו בניצוצות של חדוות חיים, חיוניות ומרץ.

"רעואל," לחשה האישה, ״רעואל...״ התהפכה על גבה ונדמה.

מאחר וההמון התרחק מעליה, היה זה נחת שראה את גופה המוטל על אם הדרך, בודדה בחולות ובחום השמש המעיק. שרועה וידיה מוטלות אל צדדיה. הוא עזב את מקומו לצד זרח ואביו ורץ לאחור.

"עצור!" הוא צעק. "עצור!"

רעואל הפנה ראשו לאחור.

"עצור!" צעק לעברו נחת וסימן בידו שיקרב אליו.

הרים יד רעואל וסימן לאנשים לעצור במקומם.

בינתיים כרע הבן על ברכיו הרים את האישה בידו האחת וליטף מצחה ולחייה במים.

רעואל הגיח מלפנים.

"אימי! אימא! קרא, ותפסה בין זרועותיו. אמא, זה אני רעואל פתחי עינייך אימא! אמר ומשכה אל צל מפאת השמש היוקדת. אפס העיניים עצומות הפה יבש והלחיים חוורו.

"סבתא!" קרא אליה נחת ועיניו בערו מאודם. "סבתא!"

נקבצו ובאו שמה ומיזה זרח ואתם עוד חבר מקורבים. עמדו אצל בָּשְׂמַת וניסו להשיבה לחיים. לרגע דומה היה כי, רצו אותה בשמיים, שמה התפנה שם מקום לצדיקה נוספת. אך בעוד ניתזו מהמים הקדושים על פניה וליטפו לחייה, והנה רגע פקחה עיניה ורוחה שבה אליה. הושיטה את שתי ידיה אל רעואל בנה וזה נשאה על ידיו אל האוהל הסמוך. שמה התקבצו סביבה בני המשפחה. חיי בָּשְׂמַת ניצלו.

עוד על הספר

  • הוצאה: פיוטית
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור, יהדות
  • מספר עמודים: 244 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 4 דק'
איש בא משעיר חגי קמרט

רעואל

קול בא מן ההרים, נישא בהרי אדום. קול המבשר: עבר יעקב את הנהר והנה הוא שם פעמיו אל הר הגלעד.

וקולות רמים נישאים ברוח, באים מן העמק ומטפסים בהר שם ניצב הצופה הרואה את כל הכבודה המתנהלת לאיטה בעמק. סוסים גמלים ופרדות עמוסי שקים מלאים. לוחמים שזופי שמש עייפים מיום, ובראשם רעואל בן בָּשְׂמַת, בת ישמעאל. נעירת חמורים, דשדוש עקבים בחולות, שיח אנשים ורוח ואדיות שורקת. העמק רועש על גדותיו.

אכן דרך ארוכה עשוּ, חושב הוא, הנה לא במעט עמדו בדרכם הסכנות: רוחות טורפות של אישון לילה, חיות, בני בלי שם, במארבי הסלע, ליסטים יצירי מדבר והכנעני שוכן הארץ. יצאו הם בחיל רב ומובחר והנה נתמעטו צעדי ההולכים ובאים במדבר.

עומד זֶרַח נופף בידיו ומרעים קולו במדבר: "הנה הם באים, אחי, באים הם." שומע מִזָּה, מטה גופו קדימה מנפנף בידיו וקורא: "באו, באו אבי ואנשיו. ממהר שַׁמָּה ברגליו, יחפות, להריץ השמועה אל אוהל זקנו עשו.

הנה הגיע היום. היום המיוחל, מהרהר זֶרַח בליבו. הן ימים מספר שעומדים אנו איש על משמרתו לראות בבוא אבינו וצבאו ממרחבי ארץ. חלק מהם גבה המדבר אך אלו הנותרים ברוכים יהיו.

רגע, והוא מניף ידו אל עבר הבכאים, עמק בראשית המונח לפניו, שמא מישהו יישא עיניו ויבחין בו, ורגע יושב הוא על מושב המצפה המסולע ומהרהר בנבכי צפוני זיכרונותיו.

"לא יפה זו הדרך בה נוהג אתה באביך," הצטלצלו המילים באוזניו כמו אמר זאת רק אתמול. שהרי הוכיח אותו סבו על מעשיו. "שב נא בני לידי." אמר לו. "שב, ואספר לך משלי ולמד מה הוא אב, ומה הוא כבוד אב. ועוד דע, כשם שאינך יודע נסתרות מרום, כך נשגב מבינתך להבין מחשבות אב.

נכון שקפץ עליו בהערה עוקצנית משהו, שאף האב נוצר בצלם, עדיין אין הוא האלוהים. ולפיכך גם יכול שישגה. והרי כל מה שביקש מאביו הוא לצאת עימו למדבר, וכי מה רע בכך? איזה חטא יש בכך? "והרי אינני נער עוד אלא בחור, בעמיו" השיב לסבו.

אז העביר עשו כף ידו השחומה הגדולה על זקנו והסב תשומת ליבו לפגעי המדבר למיניהם, לניסיון שדרוש, וכן פסק לו שכל דבר ייעשה בעיתו. ולכל גיל יש את ייעודו.

הנה כי כן, יצא רעואל עם חניכיו אל דרך המדבר כדי לצפות על יעקב, והשאיר את זרח ואת שלשת בניו בבית אחריו. ועתה, הנה המה צופים על דרך המלך לראות הבאה השיירה אם לא.

אך אותה שעה של הטפת מוסר זכורה לו היטב לזרח. נדמה לו שחדרו דברי סבו עמוק לליבו עד כדי שמשמשים לו אות ומופת לדרכו בחיים. הן כבר לא נער הוא ויש שעליו לכלכל מעשיו בתבונה, בשום שכל תוך כדי מתן כבוד לבריות.

זכור לו סבו גדל המידות עם שערו הארוך השחור עם סימני שיבה, מושלך על כתפיו הרחבות, מתרווח לו על כיסאו הרחב, פושט רגליו לפניו מקרב בידיו החסונות את היושב מולו אליו ואומר:

"שמע בני ולמד.

את חטאיי מזכיר אני לפניך היום, חטאים שבלא דעת הם, שלא במכוון, שבאים מכוחו של הלב ומעוצמתה של אהבה. חטאים שבאו שלא על מנת לפגוע ולא על מנת להעציב. שאלו הייתי יודע שעלולים לפגוע בהוריי לבטח לא הייתי עושה אותם, בפרט שכה ציערו את אימי הורתי ואף את אבי מולידי.

אני מדבר בנשותיי, זרח. כוחי ונשמתי, נכדי יקירי, את אילון החתי הכרתי באחת ממסעותיי במדבר. אז בטרם הייתי שר ומושל הייתי נע במרחבים והמדבר היה לי כאב ואם. באחת הפעמים סרתי אל אוהלו של אילון החתי שם ראיתיה לראשונה את עדה. ומאז לא הסרתי עיניי ממנה והיא לא הסירה עיניה מעיניי. אהבנו, וברשות אביה נשאתיה לאישה.

דומה הייתה הפגישה שלי עם אהליבמה בת ענה. זו הייתה בת למשפחת מכובדי צבעון. אבי ענה היה משופע ברכוש ונכסים וגם היה מכובד ונישא מעם. את הירושה ירש ענה — אבי אהליבמה. וזו הייתה מהלכת כגבירה. פסיעותיה היו רכות ובטוחות צווארה כצוואר הברבור ותמירה הייתה כתמר. אף את זו לקחתי ונשאתיה לאישה. אהבתין כלבבי, והיו חמדתי אושרי ואוצרי.

ובכן, זרח, היה זה באחד מימי החורף הקרים בהיות המשפחה מכונסת ביריעת האוהל הראשי, שם גונבה לאוזניי שיחת אימי ואבי. שם שמעתי את אשר מנקר בליבי עד היום הזה. "קצתי בחיי מפני בנות חת" אמרה אימי לאבי, ועוד הוסיפה: "אם לקח יעקב אישה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים.‏"

קצתי בחיי באותו רגע, איך נעשה לי הדבר הנורא הזה מבלי להודיעני רחשי לב הוריי, לבלתי קחת אישה מבנות חת. וכי לא יכלו להודיעני טרם בחרותי? הנה ליעקב תאומי בשר מבשרי, אמרה זאת אימי, ועוד ביתר שאת ובחומרה רבה, שהעמידה חייה מנגד אם ייקח לו אישה מבנות הארץ. כך החמירה עימו.

אותם רגעים, גונבה נימה של חמלה עצמית לליבי, למה לא אמרה זאת גם לי ובעוד מועד.

זוכר היה זרח את פניו של זקנו עשו. מצחו רחב היה וקמטיו כתלמי שדה מחורצים בו ועיניו החומות כבויות משהו ובלבן שבהן פשט האדום. ראשו מורכן על חזהו דומה מעכל אט אט את דבריו שלו וידיו נשענות ברווחה על מסעד הכיסא.

והנה, הרים ראשו הישיר מבטו אל עיני זרח ואמר: "ולא די היה לי בכך, שהנה הוסיף יוצר העולם לפגוע בי גם מצד דברי אבי שהנה קרא למחרת היום את יעקב אליו וברך אותו נוכח פניי הנבוכות. ברך וכה אמר לו: ״לא תיקח אישה מבנות כנען.״ ואני עומד דום על מקומי דומה דוממים בני מעי וליבי הולך וננקב חורים חורים מכל מילה נוספת של אבי, שהנה אומר הוא לאחי שיפנה צפונה לפדן ארם אל בית בתואל כדי לקחת לו משם אישה מבנות לבן דודי.

ולא עוד, אלא כמו לזרות מלח על פצעי הוא מחדש ברכתו אליו מדגיש ואומר ״ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים, וייתן לך את ברכת אברהם. לך ולזרעך איתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם.״

אתה יכול לתאר לך, זרח, את עיצבוני ומריי על כל ששמעו אוזניי וראו עיניי. לא, לא התעניתי בשל אושרו של יעקב אחי, הן אחי הוא, וחפצתי בהצלחתו, אך עצב היה עלי ליבי, הייתי כשתוק פה והלום נפש. באתי אל עצמי באוהלי וככל שהפכתי במחשבתי אחת הייתה לי דרכי, לפצות את אבי ואימי על כל שהעצבתי נפשם באשר לקחתי לי אישה מבנות כנען.

אותו לילה ארזתי עמסתי חפציי על גמלי, לקחתי מעט אוכל חמת מים וחרבי לירכי ופניתי דרומה אל בית ישמעאל דודי לקחת לי אישה מבנות המשפחה. וזו סבתך, זרח, בָּשְׂמַת בת ישמעאל אחות לנביות.

עשו הניח מעט למילותיו, שאף אוויר מלוא ראיותיו, נאנח אנחה קלה, הישיר מבט אל היושב מולו ואמר: כל זה אני מספר לך להראותך מה פירושו של כבוד אב ואם. ואתה בשל שלא לקחך עימו למדבר, בשל שרצה להגן עליך בהיותך חסר ניסיון ועדיין נער בעיניו, מרדת בו? עלבת בו? באביך מולידך?"

עדיין עוברות היו התמונות בזיכרונו והמילים באות אף הן והולכות, והנה זוכר הוא ששאל את סבו איך העז לצאת בגפו למדבר ורק חרב לירכו ומעט מים. שהרי תמוה היה הדבר בעיניו שכן לפתח המדבר המוות רובץ.

חייך אליו סבו והסביר לו שלמוד מדבריות הוא מנעוריו ולכן לא היה כל חשש בליבו שמא ישגה בדרכו או שמא לא יוציא עצמו ממצר ומצוקה.

נשותיו הובאו בסוד המעשה ונצטווו להישאר בינתיים עד תום המועד שיקצוב להן. או אז יקומו המלווים וראש השיירה יביאן דרך המדבר אל אישן.

בין כה וכה וקולות רמים הולכים וקרבים העירו את זרח מהרהוריו. במעלה הוואדי ראה שורת לוחמים ובראשם רעואל אביו.

התרגשות אחזה בו הן הצר לו והרע לו בכל דְבר אותה הליכה אל המדבר. רעואל סירב והוא השם עצמו כמסכים. אך עם ערב לקח עימו מעט אנשים ורדף אחר אביו. היה זה בשעות בין הערבים לעת בוא החשכה שליסטים עברו אצל המחבוא של רעואל ואנשיו. זרח העיז פניו מאחורי הסלע שלא הבחין בליסטים וקרא אחר אביו: ״אבי אבי הנני כאן. ״משיצא רעואל ממחבואו נורה אליו חץ מאין שהוא. החץ פגע בידו, ושוטט דם זחל אל בין אנשיו. מיד הופנו החיצים אל זרח ואנשיו, אלו מיהרו לדרבן גמליהם ונבלעו במעבה העמק. יותר לא ראה אותו את אביו עד לרגע זה.

עכשיו, שרואה הוא את אביו הולך וקרב אליו ופניו מלומדי מדבר ובגדיו בלויים וסנדליו מפזרים אחריהם חופנים של חול, הבין כל שהיה בליבו של אביו עליו — לחסוך ממנו את יגע תלאות המדבר.

ענני חול מרגלי הגמלים נתבהרו יותר ויותר גבהו ופשטו למרחב. עתה יכול היה לראות בפניו של אביו השקועות בעצמן והרהורי נפש סובבים כשקף מולם. הוא ניחש את התרגשות האב, הוא הבין את השמחה והעצב שסבבו בערבוביה בלב האיש. לא קלים היו שנותיו ולא קלה הייתה שהייתו הסמויה באזורי מגורי יעקב.

על שום מה ולמה שלח אותם — סיירים למדבר, לעקוב ולראות בשלום יעקב. והרי לפי הידוע לא כיחסו של עשו ליעקב כן יחסו של יעקב לאחיו, גם לקח ממנו בעורמה את הבכורה וכן לקח ממנו את הברכה. השאירו בלא כלום. ערום ועריה, עם ברכה של יציאת ידי חובה, שבאה מתוך רחמים ולא מתוך הלב. אין זאת כי אציל נפש הוא סבי, חשב לו זרח.

ובכל זאת יקדה בליבו הכמיהה אל המדבר. אל הבלתי נודע, אל הצפוּן והגלוי, אל המרחבים היתומים מאל ואדם. רצה לקחת חלק בנדידה הזו: לנוד עם שיירת הגיבורים אל מרחבי המדבר לנוד בוואדיות חשוכות אל, לטפס בהרי השמש הכהים לעת ערב, לפגוש בליסטים ארורי יום וליל, להיאבק בחייתו ארץ, לפסוע באדמה פראית הגובה קורבנות חי ואדם.

הוא רצה להגיע במסעו עד פדן ארם כשהוא גאה רכוב על גמלו בצד אביו מולידו. יחדיו להיכנס כעטורי ניצחון לעירו של בתואל ואחריהם גיבורי החייל. להתמקם בהר בחסות הסלע והעץ, להקים מחנה ולבלוש בעין פקוחה על צעדי יעקב בארץ הזרה.

הנה עתה, אביו. על גבו המגן ובידו הרומח, והוא עולה בכבדות במעלה הגבעה עוד מעט קצת והנה עומד הוא לפניו: פנים מרובעות מוכות שמש ועיניים כבויות. זרועות ברזל חרושות נחשי פלדה וקצף לבן בזוויות פיו. הנה כבר קורא הוא אליו:

"בני! בני יקירי. זרח!"

וזרח רץ אליו בזרועות פתוחות מתרפק עליו כילד קטן על ברכי אביו. מנשק ללחייו ואומר: "אבי, השלום לך, אבי!"

ורעואל מלא חיבה מחייך חיוך מסוים ולא אומר דבר.

"אני מצטער אבי על כל שהיה, סבי לקח זמנו עימי והורני דרך ארץ וכבוד אב ואם. צר לי אבי, אכן צר לי עד מאוד."

אחז בו רעואל בכתפיו הישיר מבטו אל עיניו ואמר: ״לאט לך בני כל שהיה נשכח זה מכבר, אתה רואה, הדרך מעפילה הלאה היישר אל ההר."

"רואה. אך מעבר להר היא יורדת,״ השיב זרח והשפיל את עיניו.

"בוא עימי בני ונלכה יחדיו אל עשו, אתה אני וכל הכבודה הזאת" כך אמר לו רעואל וסימן לחניכיו לילך אחריו.

בדרכם אספו את שמה ומיזה וכן את נחת ששהה אותה עת עם מיזה.

משקרבו אל הישוב ראו והנה בני המקום ממהרים לקראתם הורים וטף וקולות רמים. מין המיה כזו של קולות אדם שמחים. ולפניהם המחוללות והמנגנים בתופים ומצלתיים. והכרוז יצא לכל מקום מרים ידיו מעלה ועיניו שוחקות: חָזר רעואל, חזר!

באו לפניהם מרקדים אל שער העיר והעיר הומה אדם. צפופים אנשים בשוּרוֹת, ראשים ראשים כגלי ים נישאים, עוברים הלאה הלאה. ויריעות אוהלים נוטים אל צדם מכובד המשא. הכול באים ונוהרים לראות את רעואל ההולך בראש אנשיו. קוראים לו הורי! הורי! וזורקים אליו מלח ועשבי מדבר.

ורעואל, עיניו כבויות וראשו יציב כאבן על כתפיו הרחבות, גא ונישא ומצחו בוהק, כהה, תחת שערות שחורות המתפזרות עליו ברוח. גלימה כצבע החולות עוטפת גופו ומתחתיה מציץ פה ושם בגד תחתון קרוע בשרווליו, אף הוא כצבע המדבר. רגליו למודי מסעות יציבות על הקרקע צעדיו בטוחים נושאים גוף בריא שרירי מזדקן משהו ודל שומן.

וקול ההמון רועם כרעמי שמיים הפושטים במרחבי מדבר, וההד עונה במעין נהמות הומות, ושרב פשט בארץ.

שם, במישור הרמה, קבועים בתי המשפחה. אוהלים ובתי חמר ולבנים קטנים ביניהם בולט ברוחבו וגובהו ביתו של מנהיג ההמון הזה, אליו פני השליח נשואות.

בהיות התהלוכה קרובה אל רובע המשפחה, פלסה לה דרך, אישה אחת, מתוך ההמון דוחפת ועושה את דרכה להקדים את ההמון. מאחר ונמוכת קומה היא לא נראתה לעיני רעואל, אך תכונה בקהל נסתמנה לה, תזוזת אנשים הנה והנה כמטוטלת. והנה קולה גבה מעל כולם והיא קוראת ונדחפת, מפלסת דרכה וקוראת: "רעואל בני, בני! רעואל, התשמע קולי?"

אך קולה נבלע בהמון אדם. אנשים חוסמים דרכה שהכול רוצים לראות בנווד, לחזות במבשר, והיא קוראת לבנה בכל כוחה קוראת. אפס, קולה נבלע בין רחשי ההמון. לבסוף הצליחה לחמוק ולעבור בין דוחק האנשים והיא לפנים, נטולת כוחות. נדחפת, נרמסת ונזרקת. אל הארץ נפלה, שרועה מלוא גופה וידה האחת מושטת לפנים. רעואל רעואל היא לוחשת באפיסת כוחה. אך איש לא שמע, אף לא את הד מילותיה. ורעואל, המשיך למשוך גופו בכבדות במעלה הגבעה.

עוד רגע, מרימה מעט את גופה מושיטה יד לפנים "רעואל!" אומרת ושותקת והלמות צעדים עוברים על רגליה גופה וידיה. שההמון רץ, שועט קדימה כסוסים, ממלא כוחו ומרצו והנה הוא כקהל בצעירותו, בטרם בגרות, אץ ושועט, ועיניו בוערות זורחות משהו בניצוצות של חדוות חיים, חיוניות ומרץ.

"רעואל," לחשה האישה, ״רעואל...״ התהפכה על גבה ונדמה.

מאחר וההמון התרחק מעליה, היה זה נחת שראה את גופה המוטל על אם הדרך, בודדה בחולות ובחום השמש המעיק. שרועה וידיה מוטלות אל צדדיה. הוא עזב את מקומו לצד זרח ואביו ורץ לאחור.

"עצור!" הוא צעק. "עצור!"

רעואל הפנה ראשו לאחור.

"עצור!" צעק לעברו נחת וסימן בידו שיקרב אליו.

הרים יד רעואל וסימן לאנשים לעצור במקומם.

בינתיים כרע הבן על ברכיו הרים את האישה בידו האחת וליטף מצחה ולחייה במים.

רעואל הגיח מלפנים.

"אימי! אימא! קרא, ותפסה בין זרועותיו. אמא, זה אני רעואל פתחי עינייך אימא! אמר ומשכה אל צל מפאת השמש היוקדת. אפס העיניים עצומות הפה יבש והלחיים חוורו.

"סבתא!" קרא אליה נחת ועיניו בערו מאודם. "סבתא!"

נקבצו ובאו שמה ומיזה זרח ואתם עוד חבר מקורבים. עמדו אצל בָּשְׂמַת וניסו להשיבה לחיים. לרגע דומה היה כי, רצו אותה בשמיים, שמה התפנה שם מקום לצדיקה נוספת. אך בעוד ניתזו מהמים הקדושים על פניה וליטפו לחייה, והנה רגע פקחה עיניה ורוחה שבה אליה. הושיטה את שתי ידיה אל רעואל בנה וזה נשאה על ידיו אל האוהל הסמוך. שמה התקבצו סביבה בני המשפחה. חיי בָּשְׂמַת ניצלו.