קשה להיות אל

על היצירה | דוד ישראל ארונשטם

הופעתו של הרומן "קשה להיות אל" בשנת 1964 סימנה את תחילתו של שלב חדש ביצירתם של ארקדי נתנוביץ' סטרוגצקי (1925־1991) ובוריס נתנוביץ' סטרוגצקי (1933־2012). זו הייתה התקופה שבה נגוז החלום על עתיד פוסט–סטליניסטי ורוד, ובצמרת השלטון הסובייטי, השפעתה הגוברת של קבוצת פוליטיקאים על מזכיר המפלגה חרושצ'וב איימה להחזיר את זוועות הטרור הגדול של שנות השלושים. רבים זכרו היטב את המעצרים באישון לילה של חפים מפשע, דיכוי התרבות ביד קשה, פולחן האישיות של "שמש העמים" ואת תחושת האימה התמידית. מול האסון שאיים לחזור, היוצרים החליטו לבחון סוגיות קשות שהודחקו מיצירותיהם עד כה וראיית העולם הספרותית של האחים סטרוגצקי איבדה לעד מהאופטימיות הנאיבית שלה.

האחים הסופרים, אשר כתבו עד לאותה נקודה בעיקר סיפורי מדע בדיוני שהיו רוויים בהרפתקאות, בהקרבה ובגבורה בעולם עתידני שבו הקומוניזם ניצח את הקפיטליזם והביא שפע וקדמה לעולם, החליטו לבחון בעין בלתי מתפשרת את הקיום תחת דיכוי שלטוני ואת האתיקה המורכבת שכרוכה בו. הססגוניות והמורכבות שאפיינו את כתיבתם של האחים סטרוגצקי כבר מיצירותיהם המוקדמות, נרתמו מעתה לניתוח מעמיק של החברה הסובייטית ועתידה המשוער.

מכיוון שתחת הצנזורה המתהדקת לא ניתן היה לפרסם יצירות שהכילו תוכן שנתפש כאנטי–סובייטי, הסופרים נאלצו להסוות את הביקורת שביצירותיהם על ידי מעבר לתקופות אחרות, שימוש בהקבלות למשטרים אחרים ושפה איזופית.

"קשה להיות אל" הוא רומן הרפתקאות שבמרכזו היסטוריון מהעתיד הקומוניסטי אשר נשלח לאסוף מידע על החיים באַרְקָנָר, ממלכה הממוקמת על כוכב–לכת מרוחק ששרוי עדיין בעיצומה של תקופת ימי הביניים. ההיסטוריון, אַנְטוֹן (דון רוּמָטָה, כפי שהוא מכונה בארקנר), נדרש לתעד את המתרחש ולא להתערב יתר על המידה. אולם כשהממלכה מתחילה להתדרדר מאכזריות ימי–ביניימית טיפוסית לפשיזם של ממש, הוא לא מסוגל לשבת בחיבוק ידיים. הוא מציל את אנשי הרוח הנרדפים, מסייע למדענים מנוצלים להימלט מטלפיהם של חיילי הסער האפורים וחותר תחת שלטונו של דון רֶבָּה, המנהיג הפשיסטי הנחוש להשמיד את מעט הכישרון והדעת שנותרו בגבולות הממלכה. חבריו ההיסטוריונים מסרבים להאמין שמשהו יוצא דופן מתרחש בארקנר והוא נותר לבד עם התחושה הקשה שאסון נורא עוד יותר עומד להגיע. בינתיים, ספקות מכרסמים בו, האם הוא עושה מספיק? האם בכלל ניתן לעצור את המתרחש?

"קשה להיות אל" תופס את מקומו הראוי על מדף יצירות המופת של האחים סטרוגצקי, מהן, למרבה הפליאה, תורגם לעברית עד כה רק הספר "פיקניק בשולי הדרך" (זמורה–ביתן, 1999). לא ברור מדוע קורפוס זה, המתאפיין בגיוון ז'אנרי, עושר יצירתי בלתי נדלה ופופולריות על–זמנית בקרב הקהל הרחב, זכה לעניין כה מועט מצד הוצאות הספרים בישראל. ניתן רק לשער שהסיבה היא הטענה המצערת והנפוצה עד היום, כי ספרות ספקולטיבית היא בידורית גרידא ונטולת עומק אסתטי. "קשה להיות אל" הוא דוגמה מובהקת לעוצמה הייחודית של הז'אנר בוויכוח ארוך השנים על הערך של ספרות ספקולטיבית. במשך כמעט שישים שנות קיומו, הרומן זכה להצלחה בקרב הקוראים והמבקרים, עובד פעמיים לקולנוע וקיבל מעמד של יצירה קלסית בפנתיאון של הספרות הספקולטיבית.

"קשה להיות אל" מגיע לשפה העברית בשעה שהדילמה האתית הנצחית, זו העומדת במרכז הרומן, מתי וכיצד ראוי לפעול על מנת לעצור את התדרדרות החברה אל עבר פשיזם, מרגישה רלוונטית מתמיד. אנו נאלצים לשאול את עצמנו, מה אנחנו היינו עושים במקום אנטון, אולם המטרה של הרומן אינה להכריע בסוגייה, אלא לחשוף שוב את ממדי הסבל האנושי ואת הקשיים העומדים בפני מי שמחליט להתמודד איתו.

"אלה היו הימים שבהם הבנתי מה זה אומר לסבול; מה זה אומר להתבייש; מה זה אומר להתייאש".

פְּייר אָבֶּלַר

"אני חייב להזהיר אתכם בקשר לדבר אחד. בעת ביצוע המשימה, יהיה ברשותכם נשק לחיזוק הסמכות. אולם נאסר עליכם להשתמש בו בכל מקרה שהוא. בכל מקרה שהוא. הבנתם אותי?"

אֵרְנֶסְט הֵמִינְגְוֵוי

פתח דבר

קת הקשת המוצלבת של אָנְקָה הושחזה מפלסטיק שחור. מיתרה היה עשוי מפלדת כרום ונדרך בתנועה יחידה של זרוע המנוף המחליקה חרש. אַנְטוֹן לא העריך טכנולוגיה חדשנית. היה לו מכשיר לחימה איכותי בסגנון המרשל טוֹץ, הוא המלך פִּיץ הראשון, מצופה בנחושת שחורה, בעל גלגל שיניים שעליו לופף חוט מגידי שור. פָּשְׁקָה, לעומת זאת, לקח איתו רובה אוויר מדגם קָרָבִּין. הוא החשיב קשתות מוצלבות לפרימיטיביות מכיוון שהיה עצלן ולא הצטיין בנגרות.

הם עגנו בחוף הצפוני, היכן שמן המצוק החולי הצהוב בלטו שורשים עקומים של אורני תורן. אָנְקָה שמטה את משוט ההיגוי והביטה לאחור. השמש כבר עלתה מעל היער, והכול היה תכלת, ירוק וצהוב. ערפל תכול מעל האגם, אורנים ירוקים–כהים וחוף צהוב על הגדה שממול. והשמיים, מעל לכל אלה, היו צלולים, בגון תכלת חיוור.

"אין שם כלום", אמר פָּשְׁקָה.

החבר'ה ישבו כפופים מעבר לדופן, והביטו אל תוך המים.

"זאב נהרות ענק", אמר אַנְטוֹן בביטחון.

"עם סנפירים כאלה גדולים?" שאל פָּשְׁקָה.

אַנְטוֹן לא ענה. אָנְקָה הביטה גם היא אל המים, אך ראתה רק את השתקפותה שלה.

"היה מתאים להתרחץ", אמר פָּשְׁקָה בעודו מכניס את היד אל תוך המים עד לגובה המרפק. "קר", הוא הודיע.

אַנְטוֹן עבר אל החרטום וזינק אל החוף. הסירה היטלטלה. אַנְטוֹן נאחז בדופן והביט על פָּשְׁקָה בציפייה. פָּשְׁקָה התרומם, הניח את המשוט מאחורי הצוואר כאֵסֶל ותוך שהוא מפתל את חלקו התחתון של הגוף, שר:

"הנִרְדַּמְתָּ, וִיצְלִיפּוּצְלִי¹,

רב–חובל מופלג שנים?

לקראתך שועט החוצה

צי כרישים מטוגנים!"

אַנְטוֹן, מבלי לומר דבר, משך בחוזקה את הסירה.

"היי–היי!" צעק פָּשְׁקָה, תופס בדופן.

"למה מטוגנים?" שאלה אָנְקָה.

"לא יודע", ענה פָּשְׁקָה בזמן שהם טיפסו החוצה מהסירה. "מגניב, נכון? צי כרישים מטוגנים!"

הם משכו את הסירה אל החוף. רגליהם שקעו בחול הלח, המשופע במחטים יבשים ובלוטי אורן. הסירה הייתה כבדה וחלקלקה, אולם הם הצליחו לגרור אותה החוצה עד לירכתיים ועצרו מתנשמים בכבדות.

"נמעכה לי הרגל", אמר פָּשְׁקָה והחל לסדר את הבנדנה האדומה שעל ראשו. הוא הקפיד שקשר הבנדנה יהיה תמיד בדיוק מעל אוזן ימין כמו אצל הפיראטים האִירוּקָנִים עבי החוטם. "החיים לא שווים פרוטה, אוֹ–הֵיי!" הכריז.

אָנְקָה מצצה בריכוז את אצבעה.

"נכנס לךְ קוץ?" שאל אַנְטוֹן.

"לא, נתלש קצת עור. לאחד מכם יש טפרים רציניים..."

"תני לי לראות".

היא הראתה.

"כן", אמר אַנְטוֹן, "חתיכת פציעה. נו, מה נעשה?"

"נרים את הסירה על הכתפיים ונמשיך הלאה לאורך החוף", הציע פָּשְׁקָה.

"אז ממש היה שווה לצאת מהסירה", אמר אַנְטוֹן.

"בסירה כל טמבל יכול", הסביר פָּשְׁקָה. "אבל על החוף יש, דבר ראשון ־ קנים, ודבר שני ־ מצוקים, ודבר שלישי ־ בריכות. מלאות בדגי בורבוט ושפמנונים".

"שפמנונים מטוגנים", אמר אַנְטוֹן.

"צללת פעם למים העמוקים?"

"כן, צללתי".

"אני לא ראיתי אותך צולל. איכשהו לא יצא לי לראות".

"לא חסרים דברים שלא ראית".

אָנְקָה הפנתה אליהם את גבה, הרימה את הקשת המוצלבת וירתה באורן שנמצא במרחק של עשרים צעדים. חתיכות של קליפת עץ נפלו מטה.

"מגניב", אמר פָּשְׁקָה ומייד ירה מהקָרָבִּין. הוא כיוון אל חיצה של אָנְקָה, אך פספס. "לא עצרתי את הנשימה", הסביר.

"ואם היית עוצר?" שאל אַנְטוֹן. הוא הביט על אָנְקָה.

אָנְקָה מתחה את מנוף המיתר בתנועה חזקה. היו לה שרירים נהדרים. אַנְטוֹן הביט בהנאה כיצד התגלגל הכדור המוצק של השריר הדו–ראשי תחת עורה השזוף. אָנְקָה כיוונה היטב וירתה פעם נוספת. החץ השני ננעץ בקול ריסוק בתוך הגזע, מעט מתחת לראשון.

"חבל שאנחנו עושים את זה", אמרה אָנְקָה בעודה מנמיכה את הקשת המוצלבת.

"מה?" שאל אַנְטוֹן.

"הורסים את העצים, זה מה. אתמול איזה ילדוֹן ירה בקשת על עץ, אז הכרחתי אותו לשלוף את החיצים עם השיניים".

"פָּשְׁקָה", אמר אַנְטוֹן, "קדימה, יש לך שיניים חזקות".

"יש לי שן שורקת", ענה פָּשְׁקָה.

"טוב", אמרה אָנְקָה, "בואו נעשה משהו".

"לא מתחשק לי לטפס על מצוקים", אמר אַנְטוֹן.

"גם לי לא. בואו נלך ישר".

"לאן?" שאל פָּשְׁקָה.

"לאן שהעיניים מובילות אותנו".

"נו?" אמר אַנְטוֹן.

"זה אומר אל הסָיְיבָה", אמר פָּשְׁקָה, "טוֹשְקָה, בוא נלך אל 'הכביש הנשכח'. זוכר?"

"כמובן!"

"את יודעת, אָנֶַצְ'קָה..." התחיל פָּשְׁקָה.

"לא קוראים לי אָנֶַצְ'קָה", אמרה אָנְקָה בחדות. היא לא סבלה שקראו לה בכל שם אחר מלבד אָנְקָה.

אַנְטוֹן חרט את זה היטב בזיכרונו. הוא אמר במהירות, "הכביש הנשכח. הוא לא בשימוש ועל המפה הוא לא מופיע. ואין לדעת לאן הוא מוביל".

"והייתם שם?"

"פעם אחת. אבל לא הספקנו לחקור לעומק".

"הדרך מכלום לשום מקום", אמר פָּשְׁקָה שכבר הספיק להתאושש.

"זה מגניב!" אמרה אָנְקָה. עיניה דמו לחריצים שחורים. "בואו נלך. נגיע עד הערב?"

"בטח! עד הצָהריים נגיע".

הם החלו לטפס במעלה המצוק. כשהגיע לקצה, פָּשְׁקָה הסתובב לאחור. הוא ראה למטה את האגם הכחול בעל הקרחות הצהבהבות הרדודות, הסירה שנותרה על החול ואדוות גדולות שמתרחבות על פני המים הרגועים והשמנוניים בסמוך לחוף, קרוב לוודאי מהתזותיו של אותו זאב נהרות. ופָּשְׁקָה התמלא באותה תחושת התפעלות מעורפלת, כמו בכל פעם שהוא וטוֹשְקָה התפלחו מהפנימייה ולפניהם חיכה יום של עצמאות מוחלטת, מלא במקומות שטרם נחקרו, בתותי בר, בשדות חמים וריקים מאדם, בלטאות אפורות ובמי קרח של מעיינות לא צפויים. וכמו תמיד, התחשק לו לצעוק ולנתר גבוה, והוא עשה זאת מייד. אַנְטוֹן, צוחק, הביט בו ופָּשְׁקָה ראה בעיניו של אַנְטוֹן הבנה מוחלטת. אָנְקָה, בתורה, הכניסה שתי אצבעות לפה ושרקה בעוצמה, והם נכנסו ליער.

היה זה יער אורנים דליל. רגליהם גלשו על שכבת המחטים שנשרו מלמעלה. קרני שמש אלכסוניות נפלו בין הגזעים הישרים והקרקע הייתה כולה מכוסה בכתמים זהובים. באוויר עמדו ריחות של שרף, של האגם ושל תותי הבר. אי–שם בשמיים, הרעישו ציפורים קטנות, בלתי נראות.

אָנְקָה הלכה מלפנים, החזיקה את הקשת המוצלבת תחת בית השחי, ומדי פעם התכופפה לאסוף את תותי הבר המדממים שנצצו כאילו כוסו בלכה. אַנְטוֹן הלך בעקבותיה עם מכשיר הלחימה האמין של המרשל טוֹץ על כתפו. אשפת חיצי הקרב האמינים טפחה בחוזקה על אחוריו. הוא צעד וזרק מבטים לעבר צווארה השזוף, הכמעט שחור, בעל החוליות הבולטות, של אָנְקָה. לעיתים הוא הביט סביבו, מחפש את פָּשְׁקָה, אך פָּשְׁקָה לא נראה, רק מדי פעם מימין או משמאל הבהיקה בשמש הבנדנה האדומה שלו. אַנְטוֹן דימה לעצמו כיצד פָּשְׁקָה נע חרש בין האורנים עם הקָרָבִּין בהיכון, מותח לפנים את פרצופו הטורפני והרזה עם האף המתקלף. פָּשְׁקָה התגנב דרך הסָיְיבָה, והסָיְיבָה לא משחקת משחקים. הסָיְיבָה תבחן אותך, ידידי, ואתה תצטרך להגיב בזמן, חשב אַנְטוֹן. הוא כבר החל לכופף את הגוף קדימה, אך מלפניו הלכה אָנְקָה והיא הייתה עלולה להסתובב. עלול היה להיווצר מצב מגוחך.

אָנְקָה הסתובבה ושאלה, "עזבתם בשקט?"

אַנְטוֹן משך בכתפיו. "מי עוזב ברעש?"

"בכל זאת, אני חושבת שהרעשתי", אמרה אָנְקָה, מוטרדת. "הפלתי קערה ופתאום נשמעו במסדרון צעדים. זו הייתה כנראה הבתולה קָטְיַה, היא היום במשמרת. נאלצתי לקפוץ אל תוך הערוגה. מה דעתך, טוֹשְקָה, איזה פרחים צומחים בערוגה הזאת?"

אַנְטוֹן קימט את מצחו. "מתחת לחלון שלך? לא יודע. למה?"

"פרחים קשי עורף. 'זקופים ברוח, עומדים בסער'. אנשים קופצים לתוכם כבר מספר שנים, אבל להם זה לא מזיז".

"מעניין", אמר אַנְטוֹן, מהורהר עמוקות. הוא נזכר שגם מתחת לחלונו ישנה ערוגה עם פרחים "זקופים ברוח ועומדים בסער", אך הוא אף פעם לא נתן עליהם את הדעת.

אָנְקָה נעצרה, חיכתה שיגיע והושיטה לו חופן של תותי בר. אַנְטוֹן לקח בזהירות שלושה.

"קח עוד", אמרה אָנְקָה.

"תודה", אמר אַנְטוֹן, "אני מעדיף אחד בכל פעם. הבתולה קטיה היא בסדר בסך הכול, נכון?"

"תלוי את מי אתה שואל", אמרה אָנְקָה. "כשמישהו מעיר לך כל לילה שהרגליים שלך מלוכלכות או מאובקות..."

היא השתתקה. היה נפלא ללכת איתה ככה לבד ביער, כתף אל כתף, כשמרפקיהם החשופים נוגעים, ולהגניב לעברה מבטים. איזו יפה, זריזה ומסבירת פנים באופן לא רגיל, וכמה גדולות ואפורות עיניה עם הריסים השחורים.

"כן", אמר אַנְטוֹן, מושיט את היד בשביל לקרוע קורים שהבליחו לרגע באור השמש. ״הרגליים שלה בוודאות לא מלאות אבק. כשנושאים אותך על הידיים מעל השלוליות את לא תתלכלכי..."

"ומי בדיוק נושא אותה?"

"גֵנְרִיךְ מתחנת המטאורולוגיה. את יודעת, מגודל, עם שיער לבן".

"באמת?"

"למה את מופתעת? כל ילדוֹן יודע שהם מאוהבים".

הם שוב השתתקו. אַנְטוֹן העיף מבט לעבר אָנְקָה. העיניים של אָנְקָה דמו לחריצים שחורים.

"ומתי זה קרה?" היא שאלה.

"באיזה ליל ירח", ענה אַנְטוֹן ללא שום חשק. "רק אל תספרי לאף אחד".

אָנְקָה פלטה גיחוך. "אף אחד לא הכריח אותך לספר, טוֹשְקָה", היא אמרה. "רוצה תותי בר?"

אַנְטוֹן גרף בצורה אוטומטית את תותי הבר מידה הקטנה והמלוכלכת והכניס אותם לפה. אני לא אוהב פטפטנים, חשב. שונא רכלנים. הוא לפתע מצא טיעון. "גם אותך יישאו על הידיים יום אחד. יהיה לך נעים אם יתחילו לפטפט על זה?"

"מאיפה לך שאני מתכוונת לפטפט?" אמרה אָנְקָה בפיזור דעת. "אני בכלל לא אוהבת פטפטנים".

"היי, מה בדיוק את זוממת?"

"שום דבר מיוחד", אָנְקָה משכה בכתפיה. לאחר זמן–מה, היא שיתפה, "אתה יודע, כל–כך נמאס לי לשטוף את הרגליים פעמיים בכל לילה ולילה".

מסכנה הבתולה קטיה, חשב אַנְטוֹן. זה יותר גרוע מהסָיְיבָה.

הם יצאו אל השביל. השביל הוביל מטה והיער הלך והתקדר. כאן צמחו בפראות שרכים ודשא לח וגבוה. גזעי האורנים היו מכוסים בטחב ובקצף לבן של חזזיות. אך הסָיְיבָה לא משחקת משחקים. קול צרוד, נטול כל סממן אנושי, פלט צרחה לפתע. "תעצרו! זרקו את הנשק, אתה, דון נאצל, ואת, דונה!"

כאשר הסָיְיבָה תבחן אותך, אתה תצטרך להגיב בזמן. בתנועה מדויקת אַנְטוֹן הפיל את אָנְקָה אל תוך השרכים לשמאלם וקפץ אל תוך השרכים לימינם, התגלגל ונשכב מאחורי בול עץ רקוב. הד צרוד עוד ניתז מגזעי האורנים, אך השביל כבר היה ריק. נפלה דממה.

אַנְטוֹן, שכוב על צידו, סובב את גלגל השיניים שמותח את המיתר. ירייה הדהדה, חלקיקי חומר כלשהו התפוררו על אַנְטוֹן. הקול הצרוד והלא אנושי הודיע, "הדוֹן נפגע בעקבו!"

אַנְטוֹן החל לגנוח וקיפל את רגלו אליו.

"לא בזה, בימני", תיקן הקול.

הוא שמע את פָּשְׁקָה מצחקק. אַנְטוֹן הציץ בזהירות מאחורי בול העץ, אך לא ניתן היה לראות דבר בעלטת הדמדומים הירוקה.

באותו הרגע נשמעה שריקה חדה ורעש כמו של עץ נופל.

"וואו!" צעק פָּשְׁקָה בקול חלוש. "רחמים! רחמים! אל תהרגו אותי!"

אַנְטוֹן זינק מייד. לקראתו, נסוג לאחור מהשרכים, יצא פָּשְׁקָה. ידיו היו מורמות מעל ראשו. קולה של אָנְקָה נשמע. "טוֹשְקָה, אתה רואה אותו?"

"כמו על כף היד", ענה בחיוב אַנְטוֹן. "אל תסתובב!" הוא צעק לפָּשְׁקָה. "ידיים מאחורי הראש!"

פָּשְׁקָה שילב את ידיו בצייתנות מאחורי הראש והודיע, "אני לא אגיד כלום".

"מה נעשה איתו, טוֹשְקָה?" שאלה אָנְקָה.

"מייד תראי", אמר אַנְטוֹן והתיישב בנוחות על בול העץ לאחר שהניח את הקשת המוצלבת על ברכיו. "שֵׁם!" נבח בקולו של גֵקְסָה האִירוּקָנִי.

בעזרת גבו, פָּשְׁקָה הביע בוז ואי–ציות. אַנְטוֹן ירה. החץ הכבד ננעץ בקול ריסוק בתוך הענף שמעל לראשו של פָּשְׁקָה.

"אוֹהוֹ!" אמר קולה של אָנְקָה.

"קוראים לי בּוֹן 'האַרְבֶּה'", הודה בחוסר חשק פָּשְׁקָה. "וכאן ככל הנראה אמות, יחיד מאלה שהיו איתו²".

"אנס ורוצח ידוע", הסביר אַנְטוֹן. "אבל הוא אף פעם לא עושה שום דבר בחינם. מי שלח אותך?"

"שלח אותי דוֹן סָטָרִינָה 'חסר הרחמים'", שיקר פָּשְׁקָה.

אַנְטוֹן אמר בבוז, "היד הזאת קטעה את חוט חייו המעופשים של דוֹן סָטָרִינָה לפני שנתיים באדמת החרבות הכבדות".

"שאתקע בו חץ?" הציעה אָנְקָה.

"שכחתי לגמרי", אמר פָּשְׁקָה בחיפזון. "למעשה שלח אותי אָרָטָה 'היפֶה'. הוא הבטיח לי מאה זהובים תמורת ראשיכם".

אַנְטוֹן טפח לעצמו על הברכיים. "איזה חרטטן!" הוא קרא. "כאילו אָרָטָה יתעסק עם נוכל שכמוך!"

"אולי אני בכל זאת אתקע בו חץ?" שאלה אָנְקָה בקול צמא דם.

אַנְטוֹן פלט צחוק זדוני.

"דרך אגב", אמר פָּשְׁקָה, "עקב ימין שלךָ קטועה. הגיע הזמן שלך לדמם למוות".

"מה פתאום!" מחה אַנְטוֹן. "קודם כול, אני כל הזמן לועס את קליפת העץ הלבן, וחוץ מזה, שתי ברבריות יפיפיות כבר חבשו לי את הפצעים".

השרכים זעו ואָנְקָה יצאה אל השביל. על הלחי שלה הייתה שריטה, ברכיה היו מרוחות באדמה ועשב.

"הגיע הזמן לזרוק אותו לבִּיצה", הכריזה. "כשהאויב לא נכנע, משמידים אותו".

פָּשְׁקָה הוריד את הידיים.

"בכנות, אתה לא משחק לפי החוקים", הוא אמר לאַנְטוֹן. ״אצלך גֵקְסָה הוא תמיד אדם טוב".

"מה אתה מבין!" אמר אַנְטוֹן ויצא גם הוא לשביל, "הסָיְיבָה לא משחקת משחקים, שכיר חרב מלוכלך".

אָנְקָה החזירה לפָּשְׁקָה את הקָרָבִּין. "אתם תמיד מרססים ככה אחד את השני?" היא שאלה בקנאה.

"ברור!" התפלא פָּשְׁקָה, "מה, אנחנו אמורים לצעוק קְחח–קְחח פּוּחח–פּוּחח לדעתך? צריך להיות מרכיב של סיכון במשחק!"

"למשל, אנחנו משחקים הרבה בוִילְהֵלְם טֵל", אנטון אמר כלאחר יד.

"בתורות", המשיך אותו פָּשְׁקָה. "היום אני עומד עם התפוח ומחר הוא".

אָנְקָה בחנה אותם במבטה. "ברצינות?" היא שאלה לאט. "יכול להיות מעניין לצפות".

"בכיף", אמר אַנְטוֹן בהתחכמות. "חבל שאין לנו תפוח".

פָּשְׁקָה גיחך בחיוך רחב. אָנְקָה תלשה מראשו את הבנדנה הפיראטית וקיפלה אותה במהירות לצורת שקיק ארוך.

"לא חייב תפוח", היא אמרה. "הינה מטרה מצוינת. בואו נשחק בוִילְהֵלְם טֵל".

אַנְטוֹן לקח את השקיק האדום ובחן אותו בקפידה. הוא הביט על אָנְקָה, עיניה דמו לחריצים. פָּשְׁקָה, מצידו, נהנה, היה לו כיף. אַנְטוֹן הושיט לו את השקיק.

"ממרחק שלושים צעדים אני לא אפספס אפילו קלף", הוא אמר בקול יציב. "עם אקדחים שאני מכיר, כמובן".

"כן?" אמרה אָנְקָה ופנתה לפָּשְׁקָה, "ואתה, ידידי, תפגע בקלף ממרחק שלושים צעדים?"

פָּשְׁקָה סידר את המצנפת על הראש.

"מתישהו ננסה", אמר בחיוך. "בזמני יריתי לא רע".

אַנְטוֹן הסתובב והחל ללכת בשביל, סופר את הצעדים בקול. "חמש–עשרה... שש–עשרה... שבע–עשרה..."

פָּשְׁקָה אמר משהו. אַנְטוֹן לא שמע ואָנְקָה צחקה בקול רם. אפילו יותר מדי חזק.

"שלושים", אמר אַנְטוֹן והסתובב.

ממרחק שלושים צעדים פָּשְׁקָה נראה ממש קטן. המשולש האדום של השקיק הזדקר על ראשו כמו מצנפת של ליצן חצר. פָּשְׁקָה גיחך. הוא שיחק עדיין. אַנְטוֹן התכופף והחל למתוח את המיתר לאיטו.

"הנני מברך אותך, וִילְהֵלְם, אבי!" צעק פָּשְׁקָה. "ומודה לך על הכול, מה שלא יקרה".

אַנְטוֹן הניח את החץ והזדקף. פָּשְׁקָה ואָנְקָה הביטו עליו. הם עמדו קרוב אחד לשני. השביל היה כמו מסדרון אפל ולח בין קירות ירוקים וגבוהים. אַנְטוֹן הרים את הקשת המוצלבת. מכשיר הלחימה של המרשל טוֹץ הפך כבד בצורה יוצאת דופן. הידיים שלי רועדות, חשב אַנְטוֹן. זה לא טוב. הוא נזכר איך בחורף הוא ופָּשְׁקָה זרקו כדורי שלג במשך שעה שלמה על הבליטה היצוקה של עמוד הגדר. הם זרקו ממרחק של עשרים צעדים, חמישה–עשר ועשרה, אבל לא הצליחו לפגוע. ומאוחר יותר, כשכבר נמאס להם והם עמדו לעזוב, פָּשְׁקָה, כלאחר יד, מבלי להביט, זרק כדור שלג אחרון ופגע. אַנְטוֹן לחץ בכל כוחו את הקת פנימה אל תוך כתפו. אָנְקָה עומדת קרוב מדי, הוא חשב. הוא כבר רצה לצעוק אליה שתזוז הצידה אך הבין שזה ייראה טיפשי. גבוה יותר. עוד יותר... עוד... לפתע השתלט עליו ביטחון שגם אם יסתובב אליהם עם הגב החץ השוקל פאונד שלם בכל זאת יינעץ בדיוק בגשר האף של פָּשְׁקָה, בין עיניו הירוקות והשמחות. הוא פקח את עיניו והביט על פָּשְׁקָה. פָּשְׁקָה כבר לא גיחך. אָנְקָה הרימה לאיטה יד עם אצבעות פרושות ופניה היו מתוחות ומאוד מבוגרות. אז אַנְטוֹן הרים את הקשת עוד יותר גבוה ולחץ על מנוף ההדק. הוא לא ראה לאן עף החץ.

"החטאתי", הוא אמר בקול רם מאוד. תוך שהעביר את המשקל בין רגליו הלא מתקפלות, הוא החל להתקדם בשביל. פָּשְׁקָה ניגב בעזרת השקיק האדום את פניו, פרש אותו בניעור והחל לקשור אותו על ראשו. אָנְקָה התכופפה והרימה את הקשת המוצלבת שלה. אם היא תנחית לי את הדבר הזה על הראש, חשב אַנְטוֹן, אני אומר לה תודה. אך אָנְקָה אפילו לא הביטה עליו.

היא הסתובבה אל פָּשְׁקָה ושאלה, "נלך?"

"מייד", אמר פָּשְׁקָה.

הוא הביט על אַנְטוֹן ובשקט דפק באצבעו הכפופה על מצחו.

"ואתה כבר נבהלת", אמר אַנְטוֹן.

פָּשְׁקָה דפק באצבעו על המצח פעם נוספת והלך בעקבות אָנְקָה. אַנְטוֹן נשרך בעקבותיהם וניסה לדכא בעצמו את הספקות.

מה עשיתי בסך הכול, הוא חשב בחוסר עניין. מה הם כועסים? נו, מילא פָּשְׁקָה, הוא נבהל. רק שעוד לא ברור מי שקשק יותר, וִילְהֵלְם האב או טֵל הבן. אבל אָנְקָה? היא ככל הנראה פחדה על פָּשְׁקָה. מה יכולתי לעשות? הינה אני נשרך אחריהם כמו קרוב משפחה. אני צריך לתפוס את עצמי ולהסתלק. אני אפנה עכשיו שמאלה, יש שם בִּיצה טובה. אולי אתפוס ינשוף. אולם הוא אף לא האט את הקצב. עכשיו זה לתמיד, הוא חשב. הוא קרא שכך זה קורה לעיתים קרובות.

הם יצאו אל הדרך הנטושה מוקדם יותר משחשבו. השמש עמדה גבוה, היה חם. מתחת לצווארון של אנטון דקרו מחטי אורן. הדרך הייתה עשויה משתי שורות של לוחות בטון סדוקים בצבע אפור–כתום. בנקודות המפגש שבין הלוחות צמח עשב צפוף ויבש. על השוליים הזדקרו מאובקים צמחי לָפָּה גדולה. מעל הדרך עפו חיפושיות נחושתיות מזמזמות ואחת מהן התנגשה בחוצפה ישירות במצחו של אַנְטוֹן. שקט ותחושת עצלתיים שררו.

"תראו!" אמר פָּשְׁקָה.

במרכז, מעל הדרך, על חוט תיל חלוד שנמתח לרוחבה, היה תלוי דיסק מפח, מצופה בצבע מתקלף. נראה היה שמצויר שם מלבן צהוב על רקע אדום.

"מה זה?" שאלה אָנְקָה ללא עניין מובהק.

"תמרור", אמר פָּשְׁקָה. "אין כניסה".

"תמרור לְבֵנָה", הבהיר אַנְטוֹן.

"למה זה שם?" שאלה אָנְקָה.

"זה אומר שלשם אי אפשר לנסוע", אמר פָּשְׁקָה.

"אז בשביל מה הכביש?"

פָּשְׁקָה משך בכתפיו.

"זה הרי כביש ישן מאוד", הוא אמר.

"זה כביש חד–סטרי", הצהיר אַנְטוֹן. אָנְקָה עמדה בגבה אליו. "התנועה היא רק בכיוון אחד".

"חכמים היו אבותינו", אמר בהרהור פָּשְׁקָה. "ככה אתה נוסע במשך מאתיים קילומטרים ופתאום, הוֹפְּס! תמרור לבנה. אי אפשר לנסוע הלאה ואין את מי לשאול".

"דמיינו מה יכול להיות שם מאחורי התמרור הזה!" אמרה אָנְקָה. היא הביטה סביב. לכל כיוון למרחק של קילומטרים רבים השתרע יער ללא אדם, ולא היה את מי לשאול מה יכול להיות שם מאחורי התמרור. "ומה אם זה בכלל לא תמרור לבנה?" היא אמרה. "הרי הצבע התקלף כמעט כולו".

אז אַנְטוֹן כיוון בקפידה וירה. היה יכול להיות מגניב אם החץ היה מנתק את חוט התיל והתמרור היה נופל ישירות לרגליה של אָנְקָה, אך החץ פגע בחלק העליון של התמרור, חורר את הברזל החלוד ורק הצבע היבש התפורר מטה.

"טיפש", אמרה אָנְקָה מבלי להסתובב.

זאת הייתה המילה הראשונה שהפנתה אל אַנְטוֹן מאז המשחק בוִילְהֵלְם טֵל. אַנְטוֹן חייך חיוך עקום.

“יוֹזְמוֹת שׁוֹפְעוֹת תְּנוּפָה גְּדוֹלָה וְכֹח״, הוא הכריז, ״זִרְמָן מוּסָט לְפֶתַע, מַעֲשֶׂה ־ אֵינוֹ עוֹד שְׁמָן בַּחֶלֶד"³.

פָּשְׁקָה הנאמן צעק, "חבר'ה, עברה כאן מכונית! כבר אחרי הסופה! הינה הדשא מעוך! וכאן..."

לפָּשְׁקָה יש מזל, חשב אַנְטוֹן. הוא החל לבחון את הסימנים על הדרך וראה גם הוא את הדשא המעוך והפס השחור של הצמיגים במקום שבו הרכב בלם לפני הבור שבכביש.

"אהא!" אמר פָּשְׁקָה, "הוא הגיע ממול ועבר מתחת לתמרור!"

זה היה ברור לכל אחד, אך אַנְטוֹן מחה. "מה פתאום, הוא נסע מהכיוון ההוא".

פָּשְׁקָה הרים אליו את עיניו הנדהמות. "מה, התעוורת?"

"הוא נסע מהכיוון ההוא", חזר על עצמו בעקשנות אַנְטוֹן. "בואו נעקוב אחריו".

"אתה מדבר שטויות!" התרעם פָּשְׁקָה. "קודם כול, אף נהג הגון לא ייכנס איפה שיש תמרור לבנה. דבר שני, תראה: הינה הבור, הינה סימני הבלמים... אז מאיפה הוא נסע?"

"מה לי ולנהגים ההגונים שלך! אני בעצמי לא הגון, ואני אעבור את התמרור".

פָּשְׁקָה הזדעם. "לך לאן שאתה רוצה!" הוא אמר, מגמגם קלות. "טמבל שכמוך. נדפק לך המוח לגמרי מהחום!"

אַנְטוֹן הסתובב ובעודו מביט היישר לפניו, עבר את התמרור. הוא רצה רק דבר אחד ־ שלפניו יתגלה איזה גשר מפוצץ ושיהיה צורך לחצות תוך כדי לחימה אל הצד השני. מה אכפת לי מאיזה הגון אחד! הוא חשב. שילכו לאן שמתחשק להם, היא והפָּשֵֶצְ'קָה שלה. הוא נזכר איך אָנְקָה קטעה את פָּאבֶל כשהוא קרה לה אָנֶַצְ'קָה והוקל לו מעט. הוא הביט לאחור.

את פָּשְׁקָה הוא ראה מייד: בּוֹן ״האַרְבֶּה״, כפוף ושפוף, עוקב אחר הסימנים של המכונית המסתורית. הדיסק החלוד שמעל הדרך התנדנד בשקט ודרך החור הבזיקו שמיים כחולים. ובשולי הדרך ישבה אָנְקָה, מרפקיה שעונים על הברכיים החשופות וסנטרה מונח על אגרופיה הקמוצים.

הם חזרו כבר בעת דמדומים. הבנים חתרו ואָנְקָה ישבה לצד ההגה. מעל היער השחור עלה ירח אדום. הצפרדעים צרחו בפראות.

"הכול היה מתוכנן כל–כך טוב", אמרה אָנְקָה בעצבות. "ואתם שניכם!"

הבנים לא ענו. ואז פָּשְׁקָה שאל בשקט, "טוֹשְקָה, מה היה שם, מתחת לתמרור?"

"גשר מפוצץ", ענה אַנְטוֹן, "ושלד של נאצי, כבול בשלשלות למקלע". הוא חשב לרגע והוסיף, "המקלע כולו שקע באדמה..."

"כן..." אמר פָּשְׁקָה. "זה קורה. ואני עזרתי שם עכשיו למישהו לתקן את הרכב שלו".

1 שמו ברוסית של וִיצִילוֹפּוֹצְ'טְלִי, אל המלחמה והשמש האצטקי.

2 התייחסות ל"שלושת המוסקטרים" של אלכסנדר דיומא האב.

3 מתוך: המלט, מערכה שלישית, סצנה ראשונה. במקור מופיע באנגלית ומייד לאחר מכן בתרגום לרוסית:

And enterprises of great pitch and moment with this regard, their currents turn awry and lose the name of action