סדרת המלכים של איטליה 4 - יעד המאפיה

1

אלסיו
על גג בסידרנו, אחר צהריים חם של ספטמבר

השמש הקלברזית קופחת על הגג, חמה וחסרת רחמים. מוכרת.

התייצבתי בעמדה מוקדם. מלמעלה יכולתי לראות את כל הרחוב. הכנסתי חתיכת תאנה טרייה לפה ולעסתי לאט.

את רוב הזמן שלי העברתי לבד, בהמתנה. זה לא הפריע לי. גם ככה לא הסתדרתי טוב עם אנשים. זאת הייתה אחת מבין מגוון הסיבות שהצבא ואני נאלצנו להיפרד.

משכתי את מצחיית הכובע על הפנים ונשארתי בצל. אומנם הייתה רוח מזרחית קלה, אבל לא משהו שאמור להטריד אותי. יכולתי לבצע את המשימה הזאת כמעט מתוך שינה.

רצח היה הדבר האחד שהצטיינתי בו, וצבא איטליה תגמל אותי על המיומנות הזאת. שירתּי במשך שמונה שנים, הצלף המעוטר ביותר בגדוד הראשון של בֶּרסליירי. נלחמנו באפגניסטן, בסוריה, בעיראק ובעוד מקומות שהשתיקה יפה להם.

כשעזבתי את השירות, אנשים רצו שאמשיך להרוג בשבילם. זה התאים לי יותר מהצבא. עם העבודה הזאת יכולתי לטייל ולהיות אדון ללוח הזמנים שלי. והרווחתי טונות של כסף.

אחרי שמספר ההריגות שלי עבר את סף החמישים, הפסקתי לספור. זה לא היה חשוב. עד שהידיים שלי יתחילו לרעוד והראייה שלי להיטשטש, זאת התכלית שלי. אין טוב ממני בזה.

הטלפון שלי צלצל. הסתכלתי על המסך. בדרך כלל אני לא עונה כשאני במשימה, אבל היו לי עדיין חורים במידע לגבי העבודה היום, ואולי זה אחד הפרטים שחסרו לי.

לחצתי על המסך. ״פְּרוֹנטוֹ.״ הלו.

״הכול מוכן,״ אמר ויטו ד'אגוסטינו, האח והקוֹנסילְיֵירי, היועץ של הדון במאפיה הנפוליטנית. ״החפרפרת שלנו אמר שיוצאים לדרך בעוד ארבעים וחמש דקות.״

בדקתי את השעון. אחת בצהריים בדיוק. כיוונתי את הטיימר שלי להתחיל ספירה לאחור. ״וָה בֶּנֶה.״ בסדר.

״ברגע שזה יתבצע נשלח לעוזרת שלך את יתרת התשלום.״

זה היה הנוהג, אבל זה לא היה נחוץ. אף פעם לא נכשלתי. ״ברור.״

״יש מצב שיהיה בלגן אחרי שהשמועה תתפשט.״

ויטו כבר אמר את זה קודם. זה לא עניין אותי. הייתה סיבה לזה שהיחידים שיכלו למצוא אותי היו מי שרציתי שימצאו אותי. ״אל תדאג. רגע אחרי שאתה מעביר לי את הכסף אני שוכח שהיה בינינו איזשהו קשר.״

״טוב מאוד.״ ויטו ניתק.

ההשלכות לא עניינו אותי. בשבילי זאת הייתה רק עבודה. הסיבות למה, או מה היעד עשה שמגיע לו למות, לא היו מענייני. אני קיבלתי תשלום עבור שירות שביצעתי.

רגע אחרי הירייה אני אכניס את הנשק לתיק וארד אל אופנוע הדוקאטי שמחכה לי ליד המדרגות. דקות אחר כך אני איכנס למכונית ואסע אל ההרים. ואז אני איעלם לכמה שבועות באחד מהבתים הרבים שיש לי ברחבי אירופה.

מזג האוויר באזורים הכפריים של צרפת נאה בתקופה הזאת של השנה.

תוך כדי מחשבות על יין וגבינות פרקתי בזהירות את הרובה שלי מתיק הנשיאה שלו. זה היה אותו כלי נשק שהכוחות המיוחדים של בריטניה משתמשים בו. רובה צלפים מסוג L115A4. קל לנשיאה ולהסתרה, עם יכולות אופטיות מצוינות באור עמום ובאור יום, כוונת טלסקופית עם יכולת סיבוב שלם ועמעם כדי לצמצם את הרעש והרתע. והוא מעולם לא אכזב אותי.

הוצאתי את הרובה מהתיק באופן שיטתי, חלק אחרי חלק, לפי אותו הסדר. אף פעם לא חרגתי מהסדר הקבוע. היו ביחידה שלי אנשים שאמרו שיש לי אמונות תפלות, אבל להם בעצמם היו כאלה. להרבה איטלקים יש אמונות תפלות, אבל לצלפים אפילו יותר.

עם הרובה מורכב, ניגשתי לפינת הבניין. נשארתי שפוף, נקודה כהה על גג אקראי. ישבתי עם הרובה ותיק הנשיאה לרגליי. הטמפרטורה על הגג הייתה כמעט בלתי נסבלת עם השמש שקפחה לי על העור, אבל הכרחתי את עצמי לחכות בסבלנות עד שאסתגל. כבר עברתי דברים קשים מזה.

עד מהרה הגוף שלי הסתגל והנשימות שלי נהיו איטיות וקצובות. עשרים דקות. היעד שלי יהיה מאובטח היטב. בחנתי את המבנה שמולי, מעבר לכביש. הבניין שבו עבדה הרופאה של רעייתו של היעד. הם בטוח יעצרו את הרכב בדיוק מול הכניסה וינסו להיכנס פנימה במהירות.

ידעתי שאהיה חייב להיות זריז.

טענתי את הרובה. הכדורים היו כבדים יותר, עם כוח חיכוך נמוך, ויוצרו במיוחד עבורי על ידי מישהו בברלין. לדעתי הם היו יותר מדויקים מהסוג שבו השתמשתי בצבא.

עשר דקות.

מתחתי אצבעות. קשרתי מחדש את שרוכי הנעליים. בדקתי את הרוח ואת המרחק. כווננתי את הכוונת. לא היה מקום לטעויות.

כשטור המכוניות הגיח מעבר לפינה והתחיל להאט, כבר הייתי מוכן. הכוונת שלי הייתה ממוקדת ברכב השני, שבו ללא ספק ישב היעד שלי.

שפשפתי את קמע הקרן, הקוֹרניצֵ'לוֹ שענדתי מסביב לצוואר, למזל טוב, ואז הנחתי את קצה האצבע על ההדק.

המכונית הראשונה התקדמה באיטיות ברחוב, אבל המכונית השנייה, זאת שבה התמקדתי, נעצרה בפתאומיות קצת הלאה משם. מכונית שלישית נעצרה מאחוריה. עצרתי את הנשימה. הם גילו אותי?

אין מצב. בטח הייתה סיבה אחרת.

בדקתי את המכונית הראשונה, רק ליתר ביטחון. הוא בהחלט לא היה בתוכה. חזרתי להתמקד במכונית השנייה. הדלת נפתחה וראיתי גבר לבוש היטב יוצא ממנה. מינְקְיה! חרא. לזה לא ציפיתי.

לפני שהספקתי ללחוץ על ההדק, גבר גדול גוף חסם לי את זווית הצליפה.

פּוֹרקָה די פּוּטָנָה. זין. ואז היעד עזר לאישה לצאת מהרכב. לא הייתה לי זווית לפגיעה מדויקת. כל הקבוצה הלכה לעבר הגלידרייה ונבלעה בתוכה.

הזזתי קצת את הכתפיים ועשיתי כמה חישובים מהירים, ואז כווננתי את הכוונת בהתאם למרחק החדש. אני אצטרך להרוג אותו כשהוא יצא מהחנות. חיכיתי, מכריח את פעימות הלב שלי להאט ואת הנשימות שלי להירגע.

ואז ראיתי אותו.

הגבר הכי יפה שראיתי בחיים נכנס לשדה הראייה שלי, וזה היה כאילו התחשמלתי. קוֹלפּוֹֹ די פוּלמינָה.

מכת ברק.

כל האוויר אזל לי מהריאות בבת אחת כשהסתכלתי עליו. גבוה ורזה, עם עיני תכלת ושיער כהה. צעיר, אולי בן תשע־עשרה או עשרים. הלסת שלו הייתה יצירת אומנות, הפנים שלו היו התגלמות השלמות. הוא לא התגלח היום והזיפים שלו היו סקסיים בטירוף.

עקבתי אחריו כשהוא התחיל ללכת, כי הייתי חייב לוודא שלא הזיתי אותו. החולצה הכחולה שלו הייתה תפורה בדיוק למידותיו, הצבע התאים לעיניים שלו. מכנסי הג'ינס נצמדו לרגליים הארוכות שלו כאילו הבד יוצר במיוחד בשבילו. לאף גבר מחוץ למסלולי הדוגמנות של מילאנו אין זכות להיראות כל כך טוב.

הוא עבד אצל היעד שלי?

הוא צחק ממשהו שמישהו אמר ואני בהיתי בו, מהופנט. דיו, החיוך שלו היה יכול להמיס קרחונים.

נמשכתי גם לגברים וגם לנשים, אבל עד היום לא קרה שהתעניינתי במישהו תוך כדי עבודה. למה דווקא הגבר הזה? הייתי מוכרח להתמקד ולהרגיע את עצמי.

הסטתי את הכוונת מהגבר היפהפה לעבר חזית החנות. חיכיתי וניסיתי להסדיר את הנשימה. אף פעם לא הרגשתי מעורער ככה. זה היה סימן מבשר רעות.

בסטה. אני אהיה בסדר. פעם נשארתי ער במארב שלושה ימים, שכבתי וחיכיתי להזדמנות לרצוח בהצלחה מנהיג טליבאן. זה קטן עליי.

לנשום ולנשוף... לנשום לנשוף. ספרתי את הנשימות שלי ושכנעתי את השרירים שלי להירגע.

אבל בסוף הכול קרה מהר מדי. לא הייתי מוכן לגֵ'לָטוֹ או לקולפו די פולמינה. מיהרתי מדי לירות.

והחטאתי.