טיול לקצה היקום

״על הברכיים!" הוא צעק, כיוון אליי אקדח,
ותלש את האהבה שעדיין נאחזה בלבי.

כשהיינו קטנים היינו בלי חולצות

שתים־עשרה מילים יש במודה אני

שתים־עשרה מילים יש במודה אני. מילים שלא הכרתי בילדותי. בית הכנסת תמיד נראה לי כמו מקום שגברים מתאספים בו בדמדומי היום כדי לשבת לעשן בחצר על כיסאות כתר פלסטיק ולאכול ערגליות. עשן הסיגריות שלהם היה מתערבב לי עם ריח הנס קפה מחדר המורים. הייתי מביטה בהם מבעד לסורגי החלונות בבית הספר, מחכה ליום שאהיה מספיק גדולה לעשן כמוהם, ליום שאהיה חלק ממשהו, כמוהם. גם אם המשהו הזה הוא חמישה כיסאות כתר פלסטיק בחצר של בניין ישן שמעלה אבק מספרי קודש.

מאז לא מפסיקה אני להודות לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. אני מודה על כאבי הגדילה, מודה על הבדיות והאמיתות, מודה על הרִיק מחוץ לחלון, וגם מבית. הוא מתרחב בחללים שאנשים מתהלכים בהם יום־יום, ולא פחות בלבם. הוא מבעבע ומסיט את כל הווילונות, פותח את כל הדלתות, מפיל מגדלים שבניתי.

פעם חשבתי שאין מקום לכל זה בין צלעותיי, שכלי הקיבול לא תואם את מידות העולם שחודר אליו, פעם אחר פעם אחר פעם, בנחישות כזו, באדישות כזו, כדרכו של עולם, שכמנהגו נוהג. כל תהיות האדם כבר נִתהו, כל מחשבה כבר נחשבה וכל סוג של כאב אנושי כבר נחווה. ורק ההודיה, סוד היא ממתיקה. אז אני מודה. ומודה. ומודה.

ערב יום כיפור

השנה הייתה 2014, השעה 23:51. היא ישבה במרפסת והשקיפה על נוף ילדותה, בתי הזיקוק של חיפה. שני ענקים בצבעי סגול וירוק, תקועים בין שדות הכותנה לנמל, משתוקקים לשחייה לילית, למגע הרוח המלוחה על פניהם, לחול רטוב בין בהונותיהם, לים חשוף ומתקרר של תחילת אוקטובר.

היא חשבה על המלחמה, על ילדים במדים. היא לא הייתה בטוחה אם אלוהים יסלח לה הפעם, למרות שאולי גם לו יש תחושות בטן וצלקות וחולשות והוא בעצם משחק עם אנשים כי אמא שלו לא נתנה לו אהבה והוא מחפש אותה במקומות הלא־נכונים.

היא הסתובבה בבית החשוך, החליקה אצבע על האבק שהצטבר על הפסנתר, התיישבה על הכורסה שהעץ שלה לא תואם את זה של הוויטרינה (ושל השולחן, ושל הכוננית), פתחה וסגרה את המקרר, נשכבה על המיטה שבה העבירה תשע־עשרה שנים מחייה. 

שלוש דקות לפני חצות נרדמה. היא חלמה שאלוהים בא לתערוכה שלה במוזיאון ה-MOMA בניו יורק, לבוש ג'ינס וטי שירט של קריידל אוף פילת'. הוא לא בא לבד. האימהות של שניהם נשענו על זרועותיו. הן ליטפו את לחייה ואמרו לה שהן גאות בה. "אני סולחת לְךָ," היא לחשה לאלוהים, והוא, בהינף יד, ניתק את שורשיהם של בתי הזיקוק מהאדמה ושחרר אותם אל הים.

שון בן שמונה

הראש של שון פועל אחרת. במקום שיהיה לו מוח כמו לכל אדם אחר — תאים צפופים ומשעממים אסופים בתוך קליפה צמיגית — אצלו בראש דחוס חלל עצום, עמוס בגלקסיות בלי התחלה וסוף, כוכבים תועים, בחורות עירומות עם תפוח בפה שהוא ראה בעיתון במכולת, צורות גיאומטריות שלא אומרות לו דבר ורעש בלתי פוסק שנמשך שמונה שנים. מין שילוב של חריקות וצפירות וקלרינט ובומרנג מסתחרר באוויר ובגדים רטובים נחבטים בדפנות מכונת הכביסה. הפסיכולוג אומר שיש לזה שם, ששון לא מצליח לזכור כי הוא ארוך מדי. הוא אוהב להקשיב לרעש שמבעבע בתוכו ולדמיין את הרגע שבו כל המחשבות והחלומות יישפכו לו מהאוזניים וילכלכו את הרצפה הממורקת במשרד של הפסיכולוג ויתאדו וימיסו את כל הספרים החכמים שעומדים לו על הכוננית ואת הציורים המכוערים על הקירות ואת השיער הצבוע של אמא. אבל הכי הוא אוהב לשבת במרפסת ולהרגיש את האף שלו מתקרר.