וייטנאם

מבוא

המאבק על השליטה בווייטנאם — ארץ ענייה שנופיה המקסימים את התייר של המאה ה-21 הטילו אימה על הלוחמים של המאה ה-20 — ארך שלושה עשורים ועלה בחייהם של שניים עד שלושה מיליון בני אדם. בעשרים שנותיה הראשונות לא ראה העולם במלחמה הזאת יותר מהתרחשות שולית. היא אפילו לא בלטה בסדר יומן של סין ורוסיה, ספקיות הנשק של הקומוניסטים הווייטנאמים. רק בשלב האחרון שלה היא לכדה את תשומת ליבם של מאות מיליונים במערב, שעקבו אחריה בחרדה אם לא בשאט נפש, ובתוך כך הרסה נשיא אחד ותרמה לנפילת מחליפו. מחאת הצעירים ששטפה מדינות רבות בשנות ה-1960, וכן דחיית המוסרנות המינית וההתמסרות של צעירים רבים למנעמי המריחואנה והאֶל־אֶס־די, הצטרפו לפרצי ההתקוממות נגד הקפיטליזם והאימפריאליזם שהמלחמה בווייטנאם נתפסה כהשתקפותם המכוערת. אמריקאים מבוגרים רבים, שלא אהדו את הרעיונות של הצעירים האלה, התחילו גם הם להתנגד למלחמה לאחר שהחלה להיראות אבודה ולאחר שהתברר שהממשל רימה אותם בשיטתיות על מידת מעורבותו בה.

נפילת סייגון ב-1975 המיטה השפלה נוראה על האומה החזקה בעולם: מהפכנים כפריים דלי אמצעים גברו על הרצון, העושר והחומרה של ארצות הברית. תמונת הנמלטים, המטפסים באחר הצהריים של ה-29 באפריל אל המסוק הגואל, היא אחת התמונות המסמלות את התקופה. וייטנאם השפיעה השפעה תרבותית על תקופתה יותר מכל עימות אחר מאז 1945.

במאבקים אין צדיקים ורשעים גמורים. אפילו במלחמת העולם השנייה הוכתם מאבקו של המערב נגד הפשיזם בשיתוף הפעולה עם הרודנות הסטליניסטית, ששילמה את מחיר הדמים הכבד ביותר במלחמה לחיסול העריצות הנאצית. רק הכסילים של הימין והשמאל הפוליטי מסוגלים לטעון שהצדק המוחלט היה עם הצד שלהם בווייטנאם. מחבריהם של היצירות המהימנות על העימות בווייטנאם הם אמריקאים או צרפתים. אמריקאים לא מעטים כותבים כאילו המלחמה היתה חלק מההיסטוריה הלאומית שלהם, בעוד שהיא היתה בראש ובראשונה טרגדיה אסיאתית שעליה הועמס הסיוט האמריקאי: על כל הרוג אמריקאי שילמו הווייטנאמים ב-40 הרוגים משלהם.

אף על פי שהחיבור שלי מתאר את האירועים בסדר כרונולוגי, לא ניסיתי לתעד או אפילו להזכיר כל מבצע וכל פעולה, אלא ניסיתי ללכוד את החוויה הווייטנאמית לאורך שלושה עשורים. כמו בכל ספרַי, תוך כדי פרישת העלילה הפוליטית והצבאית, השתדלתי לענות על השאלה כיצד נראתה המלחמה בעיניו של הלוחם בצבא הצפון, האיכר בשפך המֶקוֹנְג, טייס מסוק היוּאי (Huey), החייל הפשוט שבא מעיירה שכוחת אֵל באמריקה, היועץ הצבאי מלנינגרד, פועל הרכבת הסיני ונערת הבָּרים של סייגון.

ככתב צעיר חייתי כמעט שנתיים בארצות הברית, ולאחר מכן ביקרתי לעתים תכופות בהודו־סין. בשנים 1968-1967 סיירתי ברחבי ארצות הברית, תחילה כעמית מחקר עיתונאי ולאחר מכן ככתב במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית. היו לי מפגשים קצרים עם רבים מהשחקנים הראשיים, בהם רוברט קנדי, ריצ'רד ניקסון, יוג'ין מקָרתי, ברי גוֹלדווֹטֶר, יובֶּרט הַמפרי, רונלד רייגן... וגם עם אישים בולטים כמו הכתב הריסון סוֹלסבֶּרי, הסופר נורמן מָיילֶר, הזמרת ג'ואן בּאאֶז ופייטן התקופה אלן גינסבֶּרג.

בינואר 1968 נמניתי עם חבורה של עיתונאים שהוזמנו לשיחת רקע בבית הלבן. במשך 40 דקות שטף אותנו הנשיא לינדוֹן ג'וֹנסוֹן בנאום תוכחה על מחויבותו לווייטנאם. באותו בוקר הוא נראה כמו קריקטורה של עצמו: "אחדים מכם אוהבים בלונדיניות, אחרים אוהבים ג'ינג'יות, ואולי אפשר שאחדים מכם לא אוהבים נשים בכלל," הכריז בדיבורו האיטי והכבד, מלַווה כל העת את מילותיו במחוות יד להדגשת כוונתו, מושך משיכות עיפרון ארוכות על הפנקס שלפניו. "אני נמצא כאן כדי לומר לכם איזה סוג אני אוהב. אני מוכן בכל עת לפגוש את הוֹ צ'י מין במלון נחמד על מנה נחמדה ואנחנו יכולים לשבת ולדבר כדי לפתור את העניין הזה." אחרי שסיים את ההצגה שלו, מיהר האיש הגדול ההוא לצאת מהחדר בלי להשיב לשאלות העיתונאים, כשהוא שולח מבט חודר בבעל הטור וולטר ליפמן שהיה ידוע בדעותיו האנטי־מלחמתיות. גם אנחנו קמנו והתחלנו לאסוף את הניירות שלנו כאשר ראשו של הנשיא הופיע פתאום במסגרת הדלת: "אני רוצה לשאול לפני שאתם הולכים," אמר בנימה ביישנית משהו: "האם דעתכם עלי שונה עכשיו מכל מה ששמעתם וקראתם עלי לפני כן?" עמדנו שם הלומים מן ההצצה שנקרתה לנו אל פגיעותו הנוראה של ג'ונסון.

ב-1970 שידרתי מקמבודיה ומווייטנאם סדרה של כתבות בתוכנית '24 שעות' של הבי־בי־סי. בשנה שלאחר מכן עשיתי עוד מאותו הדבר. ראיינתי את נשיא וייטנאם הדרומית נגוּיֶין ואן תיֶה, הצטרפתי לכוחות הלוחמים, טסתי במטוס קרב שיצא למשימת הפצצה, דיווחתי על הקרב לכיבוש גבעה 1001 בגיזרה המרכזית ההררית, ולחצתי את ידו של נשיא סין ג'וֹאוּ אֶן לאי. בשנים הבאות חזרתי פעמים אחדות לווייטנאם, וב-1975 סיקרתי את הקרבות האחרונים בארץ, ובהם הנסיגה המבוהלת של צבא וייטנאם הדרומית מדה נאנג, ולאחר מכן את מה שהתרחש בסייגון.

התכוונתי להישאר עם קומץ כתבים כדי לסקר את כיבוש העיר בידי צבא הצפון, אבל ביום האחרון נתקפתי פחד. פילסתי את דרכי בתוך ההמון הווייטנאמי המבועת שהתגודד לפני שער השגרירות האמריקאית, וטיפסתי בעזרת כמה מהנחתים שהגנו על המקום על החומה שמקיפה אותה. כעבור שעות אחדות הייתי כבר על מסוק שהמריא מגג הבניין בדרכי אל נושאת המטוסים 'מידוֵויי'. האירועים האלה הניבו כתבות בוסר, אבל היום הם מעניקים צבע אישי למה שאני עומד לתאר בהמשך על המקומות הנידחים, המיוזעים, המאובקים, המדממים שהייתי בהם ברחבי וייטנאם. בשנים שלאחר מכן פגשתי את רוברט מקנמרה, הנרי קיסינג'ר וענקים אחרים של תקופת וייטנאם. התיידדתי עם ארתור שלזינג'ר, היסטוריון ומבכירי הממשל.

כל המלחמות שונות, ובכל זאת דומות. נוצרה אגדה - לפחות בארצות הברית - שהמשתתפים במלחמת וייטנאם היו עדים לזוועות שלא נראו כמותן בהיסטוריה האנושית ואשר גם הסתננו אל הפואטיקה המיוסרת של הלוחמים. ואולם מי שחווה את המלחמות הפּוּניות בין רומא וקרתגו, את מלחמת שלושים השנה בגרמניה, את מסעות המלחמה של נפוליאון ברוסיה, או את הקרב על נהר הסוֹם בצרפת ב-1916, ילעגו למי שטוען שהמלחמה בהודו־סין היתה גרועה יותר. הפגיעות שידעו אזרחים שמצאו את עצמם בנתיב התקדמותם של צבאות היו איומות במאה השנייה כפי שהיו גם במאה ה-20, ולוחם שנכווה משמן רותח שנשפך עליו ממרומי מבצר ימֵי ביניימי לא סבל פחות מאדם בן זמננו שהופצץ בנָפָּלְם. ביזה, אונס, שווקים שחורים ואלימות חסרת הבחנה נגד אזרחים ושבויים הם חלק בלתי נפרד מכל העימותים הכוחניים, וערי אירופה במלחמת העולם השנייה לא נפלו מסייגון באוכלוסיית הנערות למכירה שהיתה בהן. עם זאת, בזמנים עברו מעשים מזוויעים כאלה לא הגיעו בדרך כלל לידיעתם של היושבים בעורף. סצנות מצמררות סולקו מסרטים שצולמו בשדה הקרב, שמא יפגעו במורל של הציבור.

אלא שבפעם הזאת, באווירת העיתונות החושפנית של שנות ה-1960 ובשעות השיא של הצפייה בטלוויזיה, העולם נחשף פתאום למעשים הקיצוניים והמכוערים שביצעו כוחות ארצות הברית ווייטנאם הדרומית. עם המחזות שפגעו פגיעה חמורה בצדקת דרכה של אמריקה נמנו התמונה שבה נראה מפקד משטרת סייגון יורה ברקתו של שבוי במהלך מתקפת טֶט ב-1968, והילדה הצורחת שרצה עירומה אחרי הפצצת נפּלְם ב-1972. וייטנאם הצפונית לא פרסמה תמונות של חייליה קוברים מתנגדי משטר בעודם חיים, או של יחידות וייטקוֹנג שנקצרו באש מקלעים בהתקפות כושלות. היא פרסמה אך ורק סיפורי גבורה, ותמונות קורעות לב של ההרס שהמיטה עליהם המעצמה הקפיטליסטית. הניגוד החזותי בין מעצמת־העל, שמשתמשת בטכנולוגיה שטנית בדמות המפציץ הכבד בּי-52, לבין הכפריים הקומוניסטים הנעים באופניים או על סנדלים ולראשם קסדת קש או כובע קוּלי מחודד, העניק יתרון הסברתי עצום לקומוניסטים. בעיני הצעירים המערביים היה "לוחם החופש" של וייטנאם הצפונית דמות אפופת זוהר רומנטי. נראה שאין יסוד לטענה שהשמיעו כמה בעלי עמדות ניציות לפני חמישים שנה, ולפיה אמצעי התקשורת הם שהביאו לתבוסה של ארצות הברית. עם זאת, הדיווח העיתונאי, ובפרט הסיקור הטלוויזיוני, לא אפשרו לאנשי המערב להתעלם מהמחיר האנושי של המלחמה ומהכישלונות הצבאיים בה.

לפני שטסתי לראשונה לסייגון ואני בן עשרים וארבע, פניתי לכתב ה'סנדֵיי טיימס' ניקולס טוֹמָלין וביקשתי את עצתו. הוא נתן לי כתובת של חנות ספרים בבעלות הודית ברחוב טוּ דוֹ בסייגון, ואמר לי ששם אוכל לקבל את שער החליפין הטוב ביותר לדולרים שלי בשוק השחור. לאחר מכן הוא הזהיר אותי: "רק תזכור שהם משקרים, משקרים, משקרים." הוא התכוון לפיקוד האמריקאי, והוא צדק. אלא שהוא התעלם מהעובדה החשובה ששלטונות וייטנאם הצפונית שיקרו לא פחות. כמובן, הדבר אינו מעניק צידוק להונאות שהונו מפקדת הסיוע הצבאי לווייטנאם (MACV — Military Assistance Command Vietnam) וגופים אמריקאיים אחרים, אבל אין גם להוציא את הדברים מפרופורציה. מעטים היו המקרים שבהם מנע הצבא מכתבים להגיע לשטח ולראות את הדברים במו עיניהם. הוא אִפשר לעיתונאים, וזה היה חסר תקדים, לתפוס טיסה במטוס או במסוק ולהגיע לאזורי הקרבות. השקיפות היחסית שבה פעלו האמריקאים, בהשוואה לסודיות המוחלטת שהטילו הקומוניסטים על מעשיהם, מעניקה לארצות הברית מידה מסוימת של מוסריות. הקומוניסטים מנעו כל ניסיון להטיל רבב במעשיהם, ואילו אמריקה הִלקתה את עצמה במרץ כמעט מזוכיסטי, מה שעיוות את ההיסטוריוגרפיה של המלחמה עיווּת משווע, שכן נוכח האלימות חסרת ההבחנה שהפעילה ארצות הברית למען מטרה שממילא לא היה לה סיכוי לממשה, היו במערב מי שסברו שאם צד אחד אימץ מטרה רעה, מאבקו של הצד שכנגד צריך בהכרח להיות מוצדק. השגיאה השערורייתית שעשתה המנהיגות האמריקאית לא היתה שהפיצה שקרים בעולם, אלא ששיקרה לעצמה.

וייטנאם המודרנית נפטרה במידה רבה מאלמנטים של מדיניות כלכלית שיתופית. לעומת זאת, הממשלה האוטוקרטית נותרה בעינה והיא שואבת את הלגיטימיות שלה מהניצחון על האמריקאים. מכיוון שכך, נרטיב הניצחון והגבורה נשמר ללא רבב ואין מרשים כל ביקורת בתחום הזה. ואכן, מעטים מרגישים חופשיים לדבר על מה שהיה. מדיניות ההסתרה הזאת הצליחה באופן מעורר פליאה בהכתבת התנאים שבהם סופרים מערביים וגם אסיאתים כותבים על המלחמה. אין לשער שהארכיונים האמריקאיים עדיין מחזיקים במידע סודי חשוב על מלחמת וייטנאם, אך סודות הצפון ממשיכים להישאר רחוק מהעין הציבורית. המגזר הליברלי של אמריקה כה הלקה את עצמו עד שעיוות את ההיסטוריוגרפיה לא פחות משעיוותו אותה ההיסטוריונים השוביניסטים השמרנים. לא מזמן שאלתי את אחד הכתבים המפורסמים ביותר של תקופת המלחמה: "אילו האנוי היתה מאפשרת לשוחרי השלום שלה להפגין, כמה אנשים היו באים?" הוא ענה ללא היסוס: "אף לא אחד. הצפוניים תמכו במאבק ללא יוצא מן הכלל."

מתנגדי המלחמה במערב צדקו בהערכתם שארצות הברית עושה מעשה שסיכויי ההצלחה שלו נמוכים — ושהיא עושה זאת באמצעות אלימות קיצונית וחסרת הבחנה. היו כאלה שעשו עוד צעד והגיעו למסקנה שאם עמם שלהם מנהל מאבק רע, הרי שמאבקו של הצד שכנגד צריך להיות טוב. אלא שלמעשה, ובסופו של חשבון, המפלגה הקומוניסטית בהאנוי והמורדים הקומוניסטים בדרום רק החליפו דיכוי בידי בעלי קרקעות ואֵילי מלחמה ברודנות קשה יותר שאכפו תלמידיו של סטלין. חוץ מזה, בזמן שהדמוקרטיה מאפשרת לסלק שלטון כושל, הקומוניסטים, ברגע שהם תופסים את השלטון, אינם מרשים לחזור לקלפיות, וכך אכן היה מיום שהכוח עבר למפלגה הקומוניסטית בהאנוי בתום המלחמה הצרפתית ב-1954. זוהי גם הסיבה שבכל הקשור לניהול המאמץ המלחמתי נהנתה וייטנאם הצפונית מיתרון מהותי. מנהיגיה לא בחלו לשלם מחיר מבהיל בחיי אדם משום שלא חששו מפני העיתונות או מהבחירות הבאות. הם יכלו להרשות לעצמם לספוג כישלונות בשדה הקרב בלי להסתכן בתבוסה מוחלטת משום שארצות הברית פסלה מלכתחילה את האפשרות של פלישה לווייטנאם הצפונית וניהלה מלחמת הגנה אך ורק בשטחה של ממשלת הדרום. לעומת זאת, כאשר הדרום הפסיד פעם אחת, גורלו נחרץ.

חלק ניכר מהסיפור המסופר כאן מתאר מעשים אכזריים ואוויליים. אך יש לציין שבין הדמויות הרבות שאכלסו את התמונה הגדולה היו גם יחידים לא מעטים - וייטנאמים ואמריקאים, חיילים ואזרחים - שנהגו בהגינות. ביקשתי לספר גם את סיפורם, משום שתהיה זאת טעות לתת למעשים מוסריים להיבלע ולהיעלם בתוך קלחת ההפצצות, הזוועות והבגידות שדרכן מספרים בדרך כלל את סיפורי המלחמות. באשר לשיטת העבודה, החלטתי שלא להתמקד במקורות הפוליטיים הראשוניים: הארכיונים של ארצות הברית כבר נסרקו לעומקם ולרוחבם בידי החוקרים במשך עשורים רבים, ויש מחקרים על אופן קבלת ההחלטות של המעורבים המערביים, בייחוד מחקרו של פְרֶדְריק לוֹגְוָול. התיאור והניתוח של קן יוּז מ-2015, של הקלטות הבית הלבן, מעמידים תיעוד בלתי ניתן להפרכה של החשיבה ואופן קבלת ההחלטות של ניקסון וקיסינג'ר. בכל אופן, הקדשתי לא מעט מזמני לקריאת עדויות ומחקרים השמורים בארכיונים שונים, וגם ניהלתי כמאה ראיונות עם לוחמים שהיו שם, אמריקאים ווייטנאמים, וקראתי אלפי עמודים של זיכרונות, ספרי היסטוריה ומסמכים בני זמננו שתורגמו מווייטנאמית.

כל היסטוריון שכותב על המלחמה הזאת ב-2018 חב חוב לסדרה הדוקומנטרית של קן בֶּרנס ולין נוֹביק, אשר עוררה בכל רחבי העולם את המודעות למאבק הגדול והיחיד במינו הזה. אני מקווה שהעבודה שלי מעבירה את גודל החוויה הנוראה שהעם הווייטנאמי התנסה בה במשך שלושה דורות, ואשר מהשלכותיה לא השתחרר עד היום.

מקס הייסטינגס

צ'ילטון פוֹליאט, בֶּרקשייר; ודטאי לָנגקָווי, מלזיה

ינואר 2018

1

יופי וחיות

1. נאחזים באימפריה החומקת

הבה נתחיל את הסיפור הארוך הזה, טרגי יותר מסיפורי מלחמה רבים אחרים, לא בצרפתי או אמריקאי אלא בווייטנאמי. דוֹאָן פוּנג הַאי1 נולד ב-1944 ביישוב ששכן במרחק של פחות מ-30 קילומטרים מהאנוֹי, ובכל זאת היה בעל אופי כפרי טיפוסי. זיכרונותיו הראשונים היו מראה של גדרות תיל חלודות שהקיפו עמדה צרפתית שחלשה על השוק הקרוב, והמנגינה שהרוח ניגנה בגדרות כאשר נשבה בהם. מעבר לגדרות ומתחת לדגל הטריקולור הצרפתי חי חצוצרן וייטנאמי בשם ויֵין. הילד אהב אותו. ויֵין נתן לו פחיות חמאה ריקות ופקקים של בקבוקים, והילד בנה מהם מכונית צעצוע שהיתה יקרה לליבו. הַאי נהג גם לשבת בתוך עדה של מעריצים קטנים שהקשיבו לסיפורי הקרבות הרבים שבהם השתתף ויֵין, וסקרו את צלקת הפצע שנפצע ברגלו בזמן שתקע בחצוצרה את הקריאה להסתערות שבה נהרגו (כך טענו הלגיונרים הצרפתים) מאה קומוניסטים. הילדים ליטפו את הדרגות של הסמל, ואספו את המחסניות הריקות שהעניק להם מפעם לפעם.

לפעמים היה ויֵין שר בקול עמוק נוגה, אולי על אמו שנפטרה שנה לפני כן. לאחר מכן, בתור פינוק מיוחד, הוא הוביל את מעריציו הקטנים אל גדת הנהר הקרוב תוך שניגן להם עוד ועוד מנגינות צבאיות. "כמה מהן הרטיטו את ליבנו, ואחרות היו עצובות כל כך, שרצינו לבכות." ואז, יום אחד ב-1951, העמיסה משפחתו של הַאי את כל רכושה על האוטובוס המחוזי הישיש ויצאה לדרכה להשתקע בהאנוי. ויֵין ארגן את החברים הקטנים במסדר בשולי הדרך, והעניק לו שי פרידה, שני מסטיקים ומשיכה מלטפת באוזנו. מחלון האוטובוס המתרחק ראה הילד את ויֵין מנופף בידו בתוך ענן של אבק אדום עד שהבתים, שדות האורז, מטעי הבמבוק ועצי הדַא בקצה הכפר נעלמו מחייו לעד. החיים גלגלו את האי בין מסעות, גָלויות, שמחות קטנות וצרות גדולות — חוויות שהיו משותפות לכל בני העם הווייטנאמי במשך חצי מאה — אבל אף על פי שהוא עצמו היה לחייל, הוא לא פגש מעולם לוחם שהעיר את עיניו בזוהר הרומנטי שהציתו בו סמל ויֵין וחצוצרתו.

***

וייטנאם ידעה אלף שנות שלטון סיני קודם שגירשה את הסינים בשנת 938. הסינים חזרו כמה פעמים, אך סולקו סופית ב-1426. לאחר מכן נהנתה הארץ מעצמאות, אך כשלה במבחן היציבות הפוליטית והניהול התקין. שושלות יריבות שלטו בצפון ובדרום עד שבשנת 1802 הצליח הקיסר גִיהַ לוֹנג לאחד את הארץ, ושלט בה ממקום מושבו בהוּאֶה.

באמצע המאה ה-19, כאשר המעצמות היו נתונות בתחרות על שטחים מעבר לים, מיקדה צרפת את תשומת ליבה בהודו־סין2 והשתלטה בשלב הראשון על החלק הדרומי של וייטנאם (קוצ'ין־סין; קוֹשׁינְשׁין בפי הצרפתים). במאי 1883, במהלך הצבעה שבה אישרה האסֵפה הלאומית של צרפת תקציב גדול לחיזוק אחיזתה בווייטנאם כמדינת חסות, קם אחד מחברי הפרלמנט והכריז: "חברים נכבדים, הבה נקרא לילד בשמו. לא חסות אתם רוצים אלא בעלות." הצרפתים גם הקצו כוח של 20,000 חיילים לכבוש את טוֹנקין — צפון וייטנאם. בתום קרבות קשים שנמשכו שנה תמימה הם כבשו את השטח וכוננו משטר של שעבוד ודיכוי. הם אמנם ביטלו את המנהג הישן לדון נשים נואפות לרמיסה תחת רגלי פיל, אבל הרחיבו את עונש העריפה, שעד אז היה שמור לגנבים בלבד, והטילו אותו על כל מי שהעז להתנגד לשלטון הצרפתי. צריכת האופיום הרקיעה שחקים אחרי שהשלטון הקולוניאלי התחיל להפעיל מפעל זיקוק בסייגון.

שטחה של וייטנאם כ-330,000 קילומטרים רבועים, מעט יותר מאיטליה או צרפת. חלקה הררי ומכוסה בצמחייה אקזוטית, וחלקה מישורי ונהנה משפע של גשם ומקרקעות פוריות במידה בלתי רגילה. כמעט כל המבקרים שהצליחו להתגבר על עונש החום הדביק, עמדו על יופייה הקסום של הארץ, ומשכו עטם בתיאורים פיוטיים, מהללים נוף של "שדות אורז ובהם תאוֹאֵי מים שכמעט על כל אחד מהם נחה אנפה לבנה מלקטת חרקים, של צמחייה בוהקת מסנוורת בירקותה, של זמרים במעבורות השטות בנהרות רחבים בצבע קפה בחלב, של פגודות בשלל צבעים ובתי עץ על כלונסאות מוקפים כלבים וברווזים, של אוויר אפוף אדים, ריחות חזקים ומים שמצויים בכל מקום ומעוררים תחושה של פוריות, של טבע מתחדש, מבשיל, מיוחם."

מבקרים מן המערב התפעלו ממיומנות הטווייה של הווייטנאמים, שבאה לידי ביטוי ביצירת סככים, בעבודות נצרים ובקליעת כובעי קולי מחודדים. הם עקבו בסקרנות אחר גוויות בעלי החיים האקזוטיים שהוצעו למכירה בדוכני רחוב, ועל שפע התבלינים, מגידי העתידות והמהמרים בהטלת קוביות. והם נדהמו מפרפרי הג'ונגל, שהגיעו לממדים של עטלפים, ומתרבות המים המפליאה: סירות סַמפָּן החליקו על מימי הנהרות והתעלות בשקט שמימי, והדיג היה תענוג וגם מקור מזון עשיר. מבקרים תיארו קרבות תרנגולים, אולמי הימורים, וגם נשפים זוהרים בארמון המלוכה בהוּאֶה, שם הציבו הצרפתים קיסר בובה שקיים משתאות שבהם הוגשו מנות של בשר טווס (מי שהתנסו בו סיפרו שהוא מזכיר בשר עגל קשה). תושבי אזור הדלתא של נהר המֶקוֹנג התייחסו בחשדנות ניכרת לאנשי אזור החוף סביב הבירה הישנה: "ההרים אינם גבוהים דיים," נהגו לומר עליהם, "והנהרות אינם עמוקים דיים, אבל הגברים ערמומיים והנשים מכורות למין." איש מערב אחד, שכתב באהדה על וייטנאמים, אמר שהם מדברים בקָדֶנצוֹת "שנשמע באוזני כמו געגוע של ברווזים. השפה החד־הברתית שלהם נשפכת כמו מחרוזת של געגועים מתוקים."

הפראיות שב-50 הקבוצות האתניות שאכלסו את וייטנאם חיו באזורים הפראיים ביותר של מחוז אָנָאם במרכז הארץ, באזור שהיו בו נמרים ודובים וחזירי בר וקרנפים אסיאתיים. שתי דלתות רחבות ידיים, זו של הנהר האדום (סוֹנג קוֹי) בצפון וזו של נהר המֶקוֹנג בדרום, הניבו תוצר חקלאי עצום. ההכנסות העצומות מן האורז משכו מתיישבים צרפתים, שהשתלטו על חלק ניכר מאדמות המקומיים, ומיסים כבדים הוטלו על התושבים כדי לממן את שעבודם שלהם. עד שנות ה-30 של המאה שעברה ירדו כ-70 אחוז מהאיכרים למעמד של אריסים, או של בעלי משק זעירים. בעלי האדמות הצרפתים — כמה מאות משפחות שהיו לבעלי ההון הגדולים ביותר של הודו־סין — אימצו במאה ה-20 יחס קשה כלפי הווייטנאמים. לדברי תייר בריטי, לא היה היחס הזה שונה מיחסן של אריסטוקרטיות ישנות כלפי העבדים שלהן. "זהו יחס של זלזול מוחלט שבלעדיו אי אפשר, מן הסתם, לקיים מנגנון ניצול יעיל." גם אילי הגומי ובעלי מכרות הפחם נהגו אכזריות תעשייתית כלפי כוח העבודה שלהם. המינהל הקולוניאלי הכתיב שער המרה מלאכותי של הפרנק כלפי הפּיאסְטְר המקומי לתפארת ניפוח קופת האוצר בפריז. הכובשים פעלו גם להנחלת שפתם ותרבותם לווייטנאמים. בדומה לילדים בצרפת, ובכל מושבותיה ברחבי העולם, גם ילדי וייטנאם למדו בכיתה שאבות אבותיהם היו הגאלים. וייטנאמי אחד, שגדל תחת שלטון צרפת, מספר כי למד את האמת רק כשאביו, נַגָד בצבא צרפת, אמר לו בנימה חמורה ובגאווה: "אבות אבותיך הם וייטנאמים." רופא אוסטרלי כתב על מודעות גבוהה אפילו בקרב האנשים הפשוטים "להיסטוריה ולציוויליזציה הארוכה שלהם".

מצבם היה קצת יותר טוב מזה של תושבי קונגו שתחת השלטון הבלגי ובמידה מסוימת גרוע יותר ממצבם של ההודים שתחת השלטון הבריטי. וייטנאמים בני המעמד הגבוה והבינוני חיו בסתירה. הם נאנסו לאמץ תרבות אירופית, אבל לא נתקלו כמעט בצרפתים מחוץ לשעות העבודה. נגוּיֶין דוּאוֹנְג מספר, כי קרא בשקיקה חוברות טֶנטֶן וסיפורי ריגול צרפתיים. עם זאת, בדומה לכל האסיאתים שמכה פיזית היא החמורה שבעלבונות עבורם, גם הוא סלד ממנהגם של המורים הצרפתים לסטור לתלמידים שלא הדביקו את הקצב, ומעולם לא ראה את הוריו מזמינים לביתם משפחות "מתנחלים" או יוצאים לבלות עם צרפתים. הסופר והעיתונאי נורמן לוּאיס תיאר את סייגון כ"עיירה צרפתית בארץ חמה". "יש בהחלט מקום לכנות אותה 'פריז של המזרח הרחוק' ממש כפי שאפשר לקרוא לקינגסטון, ג'מייקה, 'אוקספורד של איי הודו המערבית'. עשרים אלף אירופאים שמרו ככל האפשר על פרטיותם במספר קטן של רחובות מוצלים בעצי תמר־הודי."

החיים במושבות נעמו מאוד לרוב האירופאים — לזמן־מה. מי שהשתהו יתר על המידה הסתכנו במחלה חמורה יותר ממלריה או דיזנטריה. זאת היתה הרפיסות המשתקת של המזרח, שהנגישות לאופיום ולמשרתים רבים רק החמירה אותה. ותיקי המתיישבים - les ancients d'Indo - דיברו על le mal jaune ("המחלה הצהובה"). כוחם של הצרפתים לא פטר אותם מהזלזול שרחשו להם הווייטנאמים בני המעמד הגבוה. לווייטנאמים היה מנהג להשחיר את שיניהם באֶמַייל, והם הביטו בזלזול בבעלי שיניים לבנות. מסופר על קיסר אחד ששאל, בעת שקיבל את פניו של שגריר: "מי זה האיש הזה עם שיניים של כלב?" נורמן לואיס כתב: "הם מנומסים מכדי לירוק בראותם אדם לבן, אבל הם מתעלמים ממנו לחלוטין... אפילו נהג ריקשָה, כשמשלמים לו ליתר ביטחון סכום כפול, לוקח את הכסף בשקט ובארשת קודרת, ומיד מפנה את מבטו. אתה מרגיש שנוא, מעין שֵד זר, וזוהי הרגשה מאוד לא נעימה."

הווייטנאמים לא קיבלו את השלטון הצרפתי בשוויון נפש. מרידות מקומיות היו דבר שבשיגרה. בשנות ה-30 של המאה שעברה היו הפגנות של כפריים, יבולים הועלו באש ופרצו התקוממויות. איכרים מרוששים נשלחו לכלא על אי־תשלום מיסים, אחרים נרמסו תחת משדדת המלווים בריבית. הממשל הקולוניאלי היה בטוח שהדיכוי הוא הפתרון הטוב ביותר. כפי שאמר קצין מודיעין וייטנאמי למהפכן שנעצר: "האם חגב יכול להתנגד למכונית?"

אבל חרף מדיניות הדיכוי המשיכו לוחמי גרילה ושודדי דרכים לפעול באזורים הפראיים הרבים של הארץ — les grands vides ("השממות הגדולות"). בכלא שעל האי פּוּלוֹ קוֹנדוֹר היו התָאים מלאים כמעט תמיד. השלטונות לא דקדקו בכללי הטיפול הנאות באסירים הווייטנאמים, והמקום היה לבית ספר למהפכנים. רבים ממי שמילאו תפקידים מרכזיים במאבק לעצמאות היו בוגרי המכללה הזאת. למעשה, האיש שהפך למנהיגם, אחד המהפכנים המפורסמים ביותר של המאה ה-20, היה מהיחידים שלא עברו שם.

נגוּיֶין סין קוּנג, לימים הוֹ צ'י מין, נולד ב-1890 בכפר במרכז וייטנאם. אביו היה בנה של פילגש, שהצליח לטפס למעמד של פקיד בכיר קודם שעזב את חצר המלוכה ונעשה מורה נודד. בדומה לכמה מהמנהיגים לעתיד של וייטנאם, ובהם ווֹ נגויין גיאַפּ ופאם ואן דוֹנג, גם הוֹ למד בתיכון היוקרתי קוּאוֹק הוֹק בעיר הואה. ב-1908 הוא סולק משם, בגלל מעורבותו בפעילות מהפכנית, ולאחר מכן עזב את משפחתו ועבד כמַסיק ושוליית טבחים באוניית משא צרפתית. הוא נדד בעולם במשך שלוש שנים, ובילה שנה בארצות הברית (שהקסימה אותו) קודם שנעשה עוזר קונדיטור במלון קרלטון בלונדון. בה בעת הוא הגביר את פעילותו הפוליטית, ונפגש עם פעילים מכל העולם. הוא דיבר אנגלית וצרפתית שוטפות וכן כמה ניבים סיניים, ובהמשך למד רוסית.

המשך הפרק בספר המלא