הנביא

פרק ראשון: 1.

אדם אוסטין הרים את החולצה, בוחן את החבורה בצבע חלודה שנוצרה לאורך כלוב הצלעות שלו, כשהנערה פתחה את הדלת. היא סובבה את ראשה באימה גלויה, כאילו תפסה אותו רכון עירום מאחורי השולחן שלו. הוא העיף מבט אחרון בחבורה, עיקם את מבטו וכיסה את עצמו.

"רוצה ללמוד משהו חדש?".

הנערה, ברונטית ושזופה מאוד - שזופה מדי לתקופה הזאת של השנה בחלק הזה של העולם - הסתובבה אליו בחשדנות ולא דיברה.

"אם את מתכוונת להודיע לגבר שיכור שהגיע הזמן שלו לחזור לכלא, כדאי שלפני זה תוודאי שהוא לא מחזיק מקל ביליארד ביד", אמר לה אדם.

היא פישקה את שפתיה בחוסר הבנה, ואז חזרה וסגרה אותן.

"זאת לא הבעיה שלך", אמר אדם. "אני מצטער. בואי, תיכנסי".

היא נכנסה פנימה ונתנה לדלת להיסגר אחריה. כשהמנעול השמיע צליל של קליק, היא הציצה לאחור, מודאגת מכך שהיא כלואה עם האיש הזה.

הבעל מבוגר ממנה בעשור לפחות, חשב אדם. הוא לא היכה אותה, בינתיים, בכל אופן, או לא בזמן האחרון, אבל הוא מסוג האנשים שעלולים להרביץ לנשים שלהן. ההאשמות בטח לא קשורות לאלימות במשפחה. כנראה התנהגות בלתי הולמת תחת השפעת אלכוהול. זה לא יעלה הרבה לשחרר אותו. לא בדולרים, בכל אופן.

הוא יצא מאחורי שולחן העבודה, הושיט את ידו ואמר, "אדם אוסטין".

היסוס נוסף לפני שהיא הושיטה את ידה קדימה ולחצה את שלו. עיניה נפלו אל פרקי כף היד שלו, שהיו נפוחים ומצולקים. כשמשכה את ידה בחזרה, הוא ראה שעל אצבעותיה היה לק אדום, בוהק, עם נצנצים כסופים בתוכו.

"קוראים לי אפריל".

הוא נפל לתוך כיסא העור המסתובב שמאחורי השולחן שלו, מנסה לא להתעוות כשהכאב בצד הגוף שלו תקף אותו. "מישהו שאכפת לך ממנו הסתבך קצת, אפריל?".

היא הטתה את ראשה הצידה ואמרה, "מה?".

"אני מניחה שאת מחפשת מישהו שיפקיד ערבות עבור מישהו שחשוב לך".

היא נענעה בראשה לשלילה. "לא, זה לא הסיפור".

היא החזיקה תיקיית נייר ביד ועכשיו הרימה אותה. היא החזיקה אותה קרוב לחזה בזמן שהתיישבה באחד משני הכיסאות שמול השולחן.

"לא?", הוא שאל. על השלט בכניסה היה כתוב 'א.א. - שחרור בערבות'. אנשים באו לפגוש אותו רק אם הייתה להם סיבה טובה.

"אתה בלש, נכון?".

אמנם הייתה לו תעודת חוקר פרטי, אבל הוא לא זכר שמישהו אי פעם התייחס אליו בתור בלש.

"אני... כן. אני עושה עבודות כאלה".

הוא אפילו לא מופיע בספר הטלפונים בתור חוקר פרטי. הוא מופיע רק בתור 'א.א. שחרור בערבות', מה שכיסה אותו גם מבחינת ראשי התיבות של שמו, וגם מבחינת זה שהוא מוקם ראשון ובמקום מרכזי בדפי זהב, כשאנשים חיפשו שם, בידיים רועדות, מישהו שיעזור להם.

הנערה לא אמרה דבר נוסף. היא השפילה את מבטה אל הקלסר הנוצץ כאילו שהסתתרו בתוכו סודות חייה. בקצות אצבעותיו אדם נגע בעדינות בצד השמאלי של גופו, מנסה עדיין לנחש אם הצלעות שלו סדוקות או סתם מוכות.

"אז מה בדיוק מביא אותך אליי, אפריל?".

"שמעתי... מישהו הפנה אותי".

"מישהו הפנה אותך", הוא חזר על דבריה. "יורשה לי לשאול מי?".

היא הסיטה את השיער שכיסה את אוזנה השמאלית והתיישבה בכיסא כשפניה קדימה, פוגשת את מבטו בפעם הראשונה, כאילו גייסה קצת ביטחון עצמי. "החבר שלי. אח שלך היה מאמן הפוטבול שלו. בזמנו הוא אמר לנו שאתה בלש".

"אח שלי?", אדם אמר בקול ריק.

"כן, המאמן אוסטין".

"קנט", הוא אמר. "אנחנו לא השחקנים שלו. אנחנו יכולים לקרוא לו קנט".

נדמה היה שהיא לא מחבבת את הרעיון, אבל הנהנה בכל זאת.

"אז אח שלי הפנה אותך אליי", הוא אמר ומצא את עצמו משועשע במקצת, למרות הצלעות הדואבות והיד החבולה והעיניים היבשות, תוצאה של שבוע שינה בלתי סדירה ויותר מדי אלכוהול. כשאפריל נכנסה פנימה, זה היה שתי דקות לפני שהוא התכוון לנעול את המשרד ולצאת לחפש קפה שחור. הכוס הגדולה ביותר של הקפה החזק ביותר שיוכל למצוא. כאב ראש פראי החל להתפתח בתוכו ואדם נזקק למשהו חזק יותר מאדוויל כדי לחסל אותו.

"נכון", היא אמרה. נראה שהיא לא מרוצה מהתגובה שלו, כאילו חשבה שאם תזכיר את אחיו ייווצר ביניהם קשר אישי. "אני לומדת בקולג' בולדווין־ואלאס. שנה אחרונה ללימודים".

"נהדר", אמר אדם.

"זה בית ספר טוב".

"כך תמיד אומרים". הוא ניסה להמשיך ולהתרכז בה, אבל כל מה שהיא ייצגה מבחינתו זה עיכוב נוסף בינו לבין כוס הקפה שלו. "מה יש בקלסר שלך?".

היא הסתכלה למטה במבט מגונן, כאילו הפר את הפרטיות שלה. לבסוף אמרה, "כמה מכתבים".

הוא המתין. האם זה יכול לקחת יותר זמן? הוא היה רגיל לשמוע סיפורים אישיים שלא עניינו אותו והרחיק מעל עצמו סיפורי ייסורים ושיברונות לב, אבל לא הייתה לו סבלנות לשחק עם הבחורה הזאת עד שהיא תתחיל לספר מה הביא אותה למש.

"מה את צריכה בדיוק, אפריל?".

"אני רוצה לאתר את אבא שלי".

"את לא מכירה אותו?", שאל אדם, יודע שעם בעיה כזאת הוא לא יידע להתמודד, אפילו אם אפריל הייתה מעניינת אותו. איך לעזאזל הוא אמור למצוא מישהו שנטש את הילדה שלו לפני כמה עשורים? זה לא כמו לרדוף אחרי בחור שברח למרות הערבות, משאיר אחריו שובל טרי של חברים, קרובי משפחה ורכוש.

"פגשתי אותו", היא אמרה. "אבל הוא היה... ובכן, כשהייתי מספיק גדולה להכיר אותו, הוא כבר היה בכלא".

אדם הבין עכשיו למה היא טרחה לספר לו שהיא לומדת בבית ספר טוב. היא לא רצתה שהרושם הראשוני שלו לגביה ייווצר מפריט המידע האחד הזה, שאביה בכלא.

"אני מבין. ובכן, אנחנו יכולים לברר איפה הוא יושב בקלות רבה".

"הוא השתחרר. הוא כבר בחוץ".

לעזאזל, זה יאט את הכול.

"מה שיש לי זה כמה מכתבים", אמרה הבחורה השזופה מדי בשביל אוקטובר. "התחלנו להתכתב כשהוא עוד היה בכלא. זה היה, בעצם, רעיון של אחיך".

"את צוחקת עליי", אמר אדם, מתאמץ כמיטב יכולתו להסתיר את הבחילה שהחלה לעלות ממורד הגרון. לדעתו, הדבר האחרון שהבחורה הזאת הייתה צריכה זה מערכת יחסים עם איזה מניאק שיושב בבית כלא, אבל אחיו בטח חשב שזה רעיון נפלא. שניהם ביקרו בכלא לא מעט פעמים, אם כי בנסיבות שונות לגמרי. הוא הגיע לשם כדי להיות ערב לאסירים בזמן שאחיו הגיע לשם כדי להרצות להם על דת ועל החיים שבחוץ. הביקורים של קנט אוסטין זכו לכיסוי תקשורתי נרחב. 'נרדף על ידי עברו', היה כתוב בכותרת אחת. אדם חשב שזאת אבחנה מובנת מאליה. כולם נרדפים על ידי העבר שלהם כל הזמן. האם לעברו של קנט היה תפקיד בביקורים שלו בבתי הכלא? כמובן. האם העבר הזה שיחק תפקיד גם בביקורים של אדם בכלא? ברור שכן.

"אני לא", היא ענתה. "וזה היה פשוט רעיון נפלא. למדתי לסלוח לו, אתה מבין? הבנתי שהוא לא המפלצת שחשבתי שהוא או משהו בסגנון, אלא מישהו שעשה טעות ו...".

"הוא הפסיק לכתוב כשהוא השתחרר?".

היא גמגמה ונעצרה. "לא. טוב, הוא המשיך לכתוב קצת. זאת הסתגלות".

"זאת בהחלט הסתגלות", אמר אדם וחשב, זאת הסיבה שרובם חוזרים מיד פנימה. היא הייתה כל־כך צעירה. ככה נראות היום סטודנטיות בשנה האחרונה ללימודים? לעזאזל, הוא מזדקן. נראה שהילדות האלה חוזרות אחורה בזמן, מחליקות ממנו באותה מהירות שבה הוא מזדקן לכיוון ההפוך, עד שהנעורים שלהן הופכים למשהו שאי אפשר להבין.

"בדיוק", אמרה אפריל, מרוצה מההסכמה שלו. "עבר קצת זמן. חמישה חודשים ליתר דיוק. זה היה מתסכל, אבל אז קיבלתי עוד מכתב. הוא כתב לי שהוא השתחרר, הסביר כמה קשה לו והתנצל".

כמובן. הוא כבר ביקש ממך כסף? אם לא, תהיי בטוחה שזה יקרה במכתב הבא.

"אז עכשיו הוא כתב לי, אבל הוא לא נתן לי את הכתובת שלו. הוא אמר שהוא לחוץ מהפגישה איתי, ואני לגמרי מבינה את זה. אני לא רוצה להכריח אותו לעשות שום דבר, אבל לכל הפחות אני רוצה להיות מסוגלת לכתוב לו בחזרה, אתה מבין? ואני לא רוצה שהוא... יפחד ממני".

אדם חשב שאולי הוא כבר לא צריך קפה. אולי הוא כבר צריך בירה. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. קרוב מספיק להפי האוור.

"אולי כדאי שתתני לו קצת זמן. אולי...".

"אני אתן לו זמן, אבל אני לא יכולה להגיד לו את זה אם אני לא יכולה לכתוב לו בחזרה".

זאת בדיוק המטרה, מתוקה. את לא צריכה לומר לו כלום, רק לתת לו זמן ומרחק.

"הוא הסביר איפה הוא גר", היא אמרה. "האמת, אני מרגישה שהייתי אמורה למצוא את זה בעצמי. ניסיתי באינטרנט, אבל כנראה שאין לי מושג מה אני עושה. בכל אופן, אני אשמח אם תמצא את הכתובת. כל מה שאני רוצה זה להגיב, להסביר לו שהוא לא צריך לפחד ממני. אני לא מתכוונת לבקש ממנו להתחיל להיות אבא שלי".

אדם שפשף את עיניו. "אני... הממ... טיפוס יותר מקומי. אני לא עושה הרבה...".

"הוא בעיר".

"צ'יימברס?".

היא הנהנה.

"הוא מפה?".

נדמה שהיא חשבה שזאת שאלה קשה. "כולנו, במקור. המשפחה שלי. כאילו, כולם עזבו, כמו שאני עזבתי ללימודים, ו...".

ואבא שלך כדי ללכת לכלא. כן, כולם עזבו.

היא פתחה את הקלסר שלה ושלפה העתק של המכתב. "כאן הוא מציין את השם של בעלת הבית שלו. זה לא אמור להיות קשה למצוא רשימה של אנשים שכך קוראים להם, נכון? הוא חי בבית שכור, וזה השם של האישה שהבית שלה. זה צריך להיות קל".

זה יהיה קל. עצירה אחת אצל רואה החשבון שלה והוא יקבל את כל הנדל"ן שרשום על שמה.

"אולי עדיף שתתני לדברים להתקדם בקצב הטבעי שלהם", הוא הציע.

העיניים שלה התמלאו ניצוצות. "יש לי מספיק אנשים שיודעים משהו על המצב הזה ויכולים לתת לי עצות. ממך אני בסך־הכול מבקשת לתת לי כתובת".

הגישה שלה הייתה אמורה לעצבן אותו, אבל היא כמעט גרמה לו לחייך. הוא לא חשב שהיא מסוגלת להתבטאויות כאלה, לא אחרי האופן שבו נכנסה בחוסר נוחות אל המשרד שלו, נבהלת מרעש הדלת שנסגרה מאחוריה. הוא הצטער שהיא לא הגיעה בשעות שצ'לסי עובדת. לא שצ'לסי עדינה במיוחד, אבל בדיוק בגלל זה המצב היה יכול להיות טוב יותר. מישהו היה צריך להפחיד אותה, לגרום לה להסתלק. הוא לא היה טוב בזה.

"זכותך", אמר אדם. "אני יכול לראות את המכתב?".

היא העבירה לו את ההעתק. מכתב מוקלד, הודעה שמילאה בקושי רבע עמוד.

יקרה,

אני מבין שאת בטח לא מאוד מרוצה ממני. פשוט לוקח לי זמן להסתגל, זה הכול. אני לא רוצה שתצפי ממני ליותר ממה שאני מסוגל להיות. כרגע אני רק יכול להגיד שטוב להיות שוב בבית וקצת מפחיד. זה אולי יפתיע אותך, אבל זכרי, עבר זמן מה מאז שהייתי פה, מאז שהייתי במקום כלשהו.

כמובן שנהדר להיות בחוץ, רק שהכול מוזר וחדש. אני חי בבית שכור עם גג דולף ואח שמסריח את הכול כשהוא דולק, אבל זה עדיין מרגיש כמו טירה. גברת רוזיץ' - בעלת הבית שלי - מתנצלת כל הזמן ומבטיחה לתקן את כל הדברים האלה, ואני אומר לה שאין מה למהר, שזה לא מפריע לי. אני לא משקר בקשר לזה.

זאת העונה האהובה עליי. הסתיו כל־כך יפה. גם את אוהבת את הריח של העלים, נכון? אני מקווה שהכול טוב איתך ושאת לא כועסת או עצובה מדי מהאופן שבו אני מתמודד עם הדברים. שמרי על עצמך.

ג'ייסון (אבא)

אדם קרא את המכתב והחזיר לה אותו. הוא לא אמר את מה שרצה להגיד - תני לו אוויר, אל תצרי קשר בכוח כי זה יגרום לך רק לכאב - בגלל שכבר ניסה לטעון נגד יצירת קשר, והיא הוציאה לו את כל הרוח מהמפרשים. שמה של בעלת הבית הקל על העניינים. רוזיץ'? אין מצב שיש יותר מדי כאלה.

"רק רציתי לכתוב לו משהו קצר", חזרה אפריל על דבריה. "להגיד לו שאני מאחלת לו רק טוב ושהוא לא צריך לדאוג מהציפיות שלי".

בהחלט בירה, חשב אדם. בהחלט לדלג על הקפה ולקפוץ ישר לבירה.

"אתה יכול להשיג לי כתובת?", היא שאלה.

"סביר להניח שכן. אני מחייב אותך על הזמן שלי, לא יותר ולא פחות. התוצאות של הסיטואציה הן לא באחריותי. כל מה שאני יכול להתחייב לו זה הזמן שלי".

היא הנהנה ושלחה יד אל התיק שלה. "אני מוכנה לשלם מאתיים דולר".

"תני לי מאה. אני גובה חמישים לשעה. אם זה ייקח לי יותר משעתיים, אודיע לך".

הוא גבה מאה לשעה, אבל זה לא היה אמור לקחת לו יותר מ־20 דקות. תמיד טוב להיראות נדיב.

"בסדר", היא אמרה, ספרה חמישה שטרות של עשרים דולר ודחפה אותם לאורך השולחן. "ועוד דבר אחד... אתה שומר על סודיות, נכון? כמו עורך דין?".

"אני לא עורך דין".

היא נראתה לא מרוצה.

"אבל אני גם לא דברן גדול", הוסיף אדם. "אני מתעסק בעניינים שלי ואת בשלך. אני לא מדבר על העניינים שלך אלא אם שוטר נכנס לפה ומכריח אותי לדבר".

"זה לא יקרה".

לא היה לה מושג כמה פעמים זה כן קרה עם הלקוחות של אדם.

"אני רק רוצה להיות בטוחה... זה אישי, אתה מבין", היא אמרה. "זה עניין אישי".

"אני לא מוציא הודעות לעיתונות".

"נכון. אבל אתה גם לא תגיד שום דבר לאח שלך, נכון? שלא תבין אותי לא נכון, אני מאוד מעריכה את המאמן אוסטין, אבל... זה אישי".

"קנט ואני לא מדברים יותר מדי", אמר אדם. "אני אמצא לך כמה כתובות פוטנציאליות. השאר זה בינך לבין אבא שלך. איך אני יוצר איתך קשר?".

היא נתנה לו מספר של טלפון סלולרי, והוא רשם אותו על בלוק כתיבה צהוב. ליד המספר הוא כתב 'אפריל' ואז הרים את מבטו.

"שם משפחה?".

היא עוותה את פניה והוא ידע למה היא לא רוצה לחשוף אותו. אם היא עדיין נושאת את שם המשפחה של אביה, והוא הימר שזה המצב, היא פוחדת שאדם יגלה מה אביה עשה שזיכה אותו בכמה שנים מאחורי הסורגים.

"הארפר", היא אמרה. "אבל תזכור, זה...".

"אישי. כן, מיס הארפר. אני מבין. אני מתמודד עם דברים כאלה כל יום".

היא הודתה לו ולחצה את ידו. היה לה ריח של קוקוס והוא חשב על זה אחר־כך, ועל השיזוף העמוק שלה, והניח שהיא בדיוק יצאה ממיטת שיזוף. אוקטובר בצפון אוהיו. כל הבנות היפות נאבקות עכשיו בקור ובחושך, מנסות לקחת איתן את הקיץ עמוק לתוך החורף.

"נהיה בקשר", הוא אמר וחיכה מספיק זמן לשמוע את מנוע המכונית שלה בחנייה לפני שנעל את המשרד ויצא להשיג את הבירה שלו.