אלילי רוק 3 - גוסט נוט

פרולוג

דייזי פייפר

דני נעץ בי מבט ממקומו על מכסה המנוע של מכונית הפולקסווגן שירוקו הלבנה שלו. המכונית הזאת הייתה גאוות חייו, מייד אחריי ברשימה.

כלומר, זה מה שהוא אמר פעם.

עכשיו ידיו החזקות היו תלויות בין רגליו הפשוקות, ועיניו היו עצובות, כשהוא חיכה שאגיב לחדשות שהוא חלק איתי הרגע.

חדשות. ככה הוא קרא להן.

הוא לא הזהיר אותי שהחדשות האלה הן סיום מערכת היחסים בינינו מצידו, כאילו מדובר בעניין בכלל לא משמעותי. הוא לא הזהיר אותי שזאת הפעם האחרונה שאנשק את שפתיו בלי לדעת זאת מראש או שהחדשות האלה בכלל לא היו חדשות. מה שהן היו, אחרי שקילפת מהן את כל הבולשיט, זאת פרידה.

בחנתי אותו וחיפשתי את בן זוגי בן העשרים, שהחזיק את ידי והוביל אותי בחיי בשש השנים האחרונות. במקום זה, ראיתי אדם זר.

אני חייב לעשות את זה, דייזי. אני חייב ללכת בעקבות הלב שלי, והלב שלי מוביל אותי למוזיקה.

המוזיקה.

המוזיקה המחורבנת!

אחרי שנים שנשבענו באהבה שלנו זה לזה, הוא השליך אותי הצידה, כמו צעצוע לעוס ומאוס ששעמם אותו, ואני הייתי אמורה לעמוד כאן ולומר לו שאני נותנת לו את ברכתי, שאני מעריכה אותו על כך שהוא רודף אחרי החלום שלו, בלי שיישא אותי על גבו כמו משא כבד.

״זה מה שאתה רוצה?״ שאלתי בסופו של דבר בקול רועד.

דני הביט בי בעיניים ירוקות. עיניים שהתעוררתי איתן מאות אם לא אלפי פעמים, ושכנראה לעולם לא אתעורר איתן שוב. בחנתי את שערו החום הקצר, ותמונות של כל הפעמים שבהן חפנתי אותו, כשהוא היה בתוכי, הבליחו במוחי. כל ההתעלסויות המתוקות שלנו. כל הדברים שאמרנו זה לזה. כל הזיכרונות שחלקנו.

״מוזר להשתמש במילה רוצה,״ הוא ענה. התגובה שלו הייתה חסרת חיים וגרמה לי להתקדר לתוך פנסי המכונית הקדמיים החזקים. דני היה התגלמות החיים. שום דבר כאן לא היה הגיוני. הוא נאנח בדרמטיות. ״אני לא רוצה להכאיב לך, דייזי...״

״אבל אתה עושה את זה בכל מקרה. אנחנו ביחד מגיל ארבע־עשרה, דני,״ הזכרתי לו.

״בדיוק. יש בחיים יותר מזה.״

״יותר מאיתנו?״

״יותר מדֵבוֹן, מהוֹפּ קוב! מהכפר העלוב והמחורבן הזה שאנחנו גרים בו. מדרך החיים הזאת. מ...״ הוא הרים ידיים והוריד אותן בחבטה על ירכיו. תסכולו ניכר בנשיפת האוויר העייפה שהוא פלט כשהוא הביט סביבו. ״יש בחיים יותר ממה שאנחנו מכירים. אני חייב לצאת מפה ולנסות לגלות חלק מזה.״

״למה אנחנו לא יכולים לגלות ביחד?״

״לקחת אותך איתי לא יעבוד. את אוהבת את דרך החיים השקטה הזאת. את אוהבת להתעורר לדברים מוכרים ולדעת מה יקרה בעשרים וארבע השעות הבאות. אני רוצה יותר מזה, זי. אני רוצה לחיות בעולם האמיתי. הופ קוב היא לא העולם האמיתי.״

רציתי לרוץ אליו, להשליך את זרועותיי סביב צווארו ולנשק את שפתיו, כפי שעשיתי אין־ספור פעמים קודם לכן. רציתי ללחוש תזכורת באוזנו, תזכורת על ההבטחות שהבטחנו, על הדברים שהתגברנו עליהם יחד ועל כל הדרכים שבהן נוכל להיות מאושרים. אבל דני היה שונה עכשיו, ומאז שהוא הצטרף ללהקה המחורבנת שלו, לפני שנה בלבד, ראיתי אותו מתרחק ממני יותר ויותר, עוד קצת ועוד קצת, שבוע אחרי שבוע, חלק אחר חלק.

עד שהגענו לרגע הזה.

אף אחד לא רוצה להישמע נואש, לכן בלעתי את תחנוניי והתרכזתי רגע בעצמי.

הלילה הזה היה אמור להיות שונה כל כך.

בחרתי ללבוש שמלה מושלמת למה שחשבתי שיהיה עוד דייט מלא ברומנטיקה. דייט שבו אולי נצעד יחפים בים. דייט שבו הוא יעביר את ידו בשערי החום הארוך ויאמר לי עד כמה הוא אוהב להרגיש אותו בין אצבעות הגיטריסט שלו. דייט שבו אולי הוא יאמר לי עד כמה שמלת התכלת שלי יפה ושהוא אוהב את האופן שבו היא נצמדת לשדיי... או אולי דייט שבו סוף־סוף, סוף־סוף הוא יביט בי כמו שהביט בי כשרק התחלנו לצאת.

פעם הוא היה אומר לי שאני החלום שלו ושאף אחת לא תוכל להחליף אותי.

כנראה זה לא היה שקר. אף אחת לא החליפה אותי.

לא אישה או איש גנבו את העתיד שלי אלא חפץ. תשוקה. התמכרות שהזדחלה לתוך ליבו וראשו של אהבת חיי, עיוורה אותו אליי ואל העתיד האפשרי שלנו — אותם הדברים שהוא אמר פעם שהוא חי למענם.

גיטרה החליפה אותי, ונראה שרק אחד מאיתנו התאבל על כך.

״אל תעשי את זה,״ הוא לחש בחספוס ומשך את עיניי בחזרה אליו. ״אל תקשי עליי יותר ממה שצריך.״

דמעות עלו ואיימו לזלוג על לחיי. ״אני אוהבת אותך, דני.״ זאת הייתה הצהרה פשוטה, אבל האמת הכי חזקה שהייתה לי.

״אני יודע את זה. אני יודע.״

״אבל זה לא מספיק.״

״לא... לא מספיק כדי לעצור אותי.״

דבריו הלמו בי, גרמו לשפתיי להיפשק ולנשימה להיתקע בגרוני. ״זה לא מספיק,״ חזרתי בשקט על דבריו.

״דייזי, תקשיבי, יש עוד דברים שאני רוצה לומר, אבל...״

״כדאי שתלך.״

״בואי נדבר על זה רגע.״

״אין על מה לדבר. אתה עוזב. זה נגמר בינינו.״

פניו של דני נפלו, והמילים שתמיד באו לו בקלות, נראו תקועות בגרונו, כשהוא בהה בי בחוסר אונים.

פסעתי אחורה והתרחקתי מפניו הנאות. לא הייתי מסוגלת להביט עוד רגע אחד נוסף בדברים שאהבתי בו, למשל בוורידים שפעמו באמותיו החזקות תחת עורו או בשרירים שנדרכו תחת הטי־שירט השחורה הצמודה שלו. לא הייתי מסוגלת להביט עוד רגע אחד נוסף בלסת החזקה שלו ובשפתיו המושלמות. הגיטרה הייתה ההתמכרות שלו, אבל הוא תמיד היה ההתמכרות שלי. הייתי אישה צעירה המאוהבת נואשות בגבר, שבחיים לא חשבתי שיעשה לי את זה, שירסק אותי. דני תמיד היה מהגברים הטובים. ילד שהתבגר מהר מדי, כי הנשמה שלו, שהייתה אצילית מדי לגילו הצעיר, הייתה כאן לפני כן. הוא היה מהבחורים ששמרו עלייך מכל הדברים הרעים בעולם.

עד שהוא הפך להיות הדבר הגרוע ביותר בעולם שלי.

״לך, דני,״ אמרתי בקול צרוד. ״פשוט פאקינג תלך.״

הוא הזדקף לעמידה, ופניו התכרכמו בכאב עם כל צעד שהתרחקתי ממנו. לא יכולתי לשאת את זה. לא יכולתי לשאת את העובדה שהוא נראה כמו קורבן פצוע, כשזה היה מה שהוא רצה. לא יכולתי לשאת עוד כאב, כשבקושי יכולתי לשאת את שלי.

״בסדר,״ לחשתי. ״אם אתה לא תלך, אני אלך.״

״זי...״

״שלא תעז לבוא אחריי.״

ובדיוק לפני שהסתובבתי כדי לברוח משם, חשבתי שראיתי אותו מושיט יד, פותח את פיו לדבר, אבל הוא מעולם לא אמר את מה שרצה לומר. הוא מעולם לא עשה את מה שהוא חשב לעשות, לכן רצתי.

רצתי עד שנשימותיי הפכו להיות הדוקות מדי, רגליי כשלו וברכיי פגעו באדמה. צעקות הייאוש שלי מילאו את השמיים כמו זאב שמיילל לירח. התפרקתי תחת שמי לילה זרועי כוכבים, כשאין איש סביבי כדי להרים אותי או להגיד לי שהכול יהיה בסדר, לא משנה עד כמה התפללתי.

אף אֵל לא נענה לקריאותיי.

אף אחד מהוריי לא בא להציל אותי.

אף חבר לא מצא אותי באפר.

אף מאהב לא הרים אותי בזרועותיו.

ובלילה הגורלי ההוא, אהבת חיי, דני סילבר, בחר בעתיד עם הלהקה שלו על פני חיים של סיפוק איתי...

הודות לדבר קטן ומטופש הנקרא מוזיקה.

1

כעבור חמש שנים

״בבקשה, גברת ראפרטי.״ הושטתי שקית נייר מלאה בחפצי נוי ובכדורי צמר לגברת הקשישה, שהייתה לקוחה קבועה. ״תדאגי לשמור על עצמך. אל תיתני לשמש לבלבל אותך. שמעתי שיהיה קצת סוער מאוחר יותר.״

״אני אף פעם לא נותנת לתחזיות מזג האוויר המטופשות האלה לבלבל אותי. אני מספיק זקנה כדי להרגיש את הגשם מתקרב. תאמיני לי, יהיה בסדר גמור היום.״

״אני שמחה לשמוע.״ חייכתי, כשהיא לקחה את השקית בידיה העדינות. העור שמעל מפרקי אצבעותיה היה כמעט שקוף עכשיו והדגיש את עצמותיה הדקות ואת שבריריותה. ״אם תצטרכי עוד משהו, תתקשרי ואכין לך.״

״את כזאת מתוקה, דייזי פייפר,״ גברת ראפרטי אמרה בחיוך נוקשה משלה.

לא נדרש לה זמן רב לדשדש ליציאה, שם חיכה לה בן והחזיק את הדלת פתוחה, עד שהיא יצאה, כשהיא מנופפת לו לשלום.

הפעמון צלצל, כשבן סגר את הדלת ופנה אליי, חיוכו הזחוח קבוע במקומו.

״את ממש מקסימה,״ הוא אמר בחנופה, לפני שניגש אליי בהליכתו האיטית והבטוחה.

״אני יודעת.״ נשענתי על הדלפק והנחתי את הסנטר על היד שלי.

שערו של בן היה קצר וכהה, ועורו היה שזוף תמיד מהעבודה בחוץ. הוא היה ימאי עם צי סירות קטן שהשכיר לתיירים באביב ובקיץ, כך שהוא תמיד היה בהרבור ביץ', שם תיקן או צבע משהו חדש. עיני הענבר שלו נצצו תחת אורות החנות הזוהרים, וחיוכי גדל ככל שהוא התקרב עד שעמד מולי.

״אתה נועץ בי את המבט הזה,״ אמרתי לו. ״המבט שאומר לי שאתה חרמן.״

״איתך, דייז, אני תמיד חרמן.״

״אל תנסה לגרום לי להרגיש מיוחדת. ראיתי אותך קודם. נעצת מבט אפילו בגברת ראפרטי.״

״ראית את זה, אה?״

״כל מי שגר בהופ קוב רואה את זה על בסיס יום־יומי, מר אטווד.״

״את אומרת שאני פלרטטן, מיס פייפר?״

הזדקפתי, הושטתי את ידיי לפניי והתחלתי לטפס איתן באוויר. ״יש פלרטטן קטן. יש פלרטטן בינוני. יש פלרטטן גדול. ויש אותך.״ ידי השתהתה מעל ראשי. בן תפס אותה ומשך אותי קדימה, כך שרכנתי מעל הדלפק.

״האישה היחידה שאני מעוניין בה מביטה בעיניי ברגע זה.״ הוא הצמיד נשיקה עדינה לשפתיי המחייכות. שמרתי על עיניים פקוחות והתבוננתי כשהוא עצם את שלו. תמיד עשיתי את זה איתו. הנשיקות שלו היו נחמדות, אבל כבר לא היה לי קל ללכת לאיבוד ברגע.

״אני עובדת,״ הזכרתי לו בערמומיות. בן נאנח, התרחק ואפשר לי לנחות בחזרה על רגליי ולהסיט את שערי מפניי. ״אולי כדאי גם לך לשקול לעשות את זה.״

״שקט היום.״

״איזה כיף לך.״ הסתכלתי עליו בגבה מורמת. ״לחלקנו עדיין יש תיירים שבאים לקנות.״

ובאותו רגע הפעמון שמעל הדלת צלצל שוב, וזוג תיירים נכנס כשהם לובשים מכנסי באגי, כובעי שמש וגופיות כמעט תואמות.

בן פנה אליהם, וראיתי אותו מגלגל עיניים, לפני שהוא החזיר את מבטו אליי ונאנח.

״אפשר לחשוב שאת מנסה להיפטר ממני בכוונה, דייזי.״

״אני באמת מנסה. לך מכאן.״

״נתראה הערב?״

״בטח.״

״בשבע?״

״בהחלט. ניפגש במסעדה, אם זה בסדר מצידך. אני צריכה לתת טפסים לג'ינה.״

״מה שמסתדר לך.״

בן תחב את ידיו לכיסי מכנסיו הדהויים, קרץ ויצא מהחנות, שהפכה למרכז חיי בשנים האחרונות.

הדֵבוֹן של דייזי היה בוטיק קטן במרחק של שש מאות מטרים בקושי מקו החוף, מלא עד אפס מקום במציאות יוצאות דופן, בעיצובים מיוחדים, בחפצי נוי למכביר ובמרתף מלא בצמר צבעוני... במיוחד לגברת ראפרטי. מי יכול למנוע מאישה קשישה ומתוקה את ההנאה היחידה שלה בחיים? בטח שלא אני.

בהופ קוב הסתמכו על העונות החמות יותר כדי להביא את התיירים האמיתיים, וברגע שהבניין המקסים הזה הוצע להשכרה, חטפתי אותו עם ג'ינה, חברתי הטובה ביותר. שתינו הקמנו את העסק — ג'ינה הייתה שותפה שקטה שלא רצתה להיות מעורבת בניהול היום־יומי של המקום, רק לקבל נתח מהרווחים בתמורה להון שהשקיעה, שעזר לי להקים את החנות. זה היה מצב שבו שני הצדדים הרוויחו, והייתה לי שליטה מסוימת על חיים שמעולם לא תכננתי.

הזוג הרים סוף־סוף מבט ממדף עמוס במסגרות תמונות מעוצבות, והבחור הציע לי חיוך נוקשה ששידר לי שהוא רצה לערוך קניות, בדיוק כמו שהוא רצה לעבור ניתוח לב פתוח בשוק השחור. כשאשתו לכדה את עיניי, גם היא חייכה. ההתרגשות שלה הייתה אמיתית, כשהיא ריחפה בחנות והבחינה בכול.

״החנות שלך יפהפייה,״ היא השתפכה והצמידה את התיק שלה לבטנה. ״אני מסוגלת לרוקן את המדפים שלך תוך שעה.״

״בבקשה,״ גיחכתי, ״תרגישי חופשי.״

״ג'ואן...״ בעלה רטן.

״או שאולי קודם תתייעצי עם הג'נטלמן שמאחורייך?״ הצעתי.

ג'ואן גלגלה את עיניה וביטלה אותו בהינף יד. אחר כך היא הביטה במדף שמתחת לדלפק, שהיה מלא בכדורי סבון לאמבטיה, בנרות ובסבונים שהדיפו ריח ממש מעורר תיאבון.

״תתעלמי ממנו. הוא זקן ובהחלט לא ג'נטלמן,״ היא רטנה. ״הכול כאן יפה כל כך.״ ג'ואן הציצה אליי מתחת לגבות דלילות. ״כמו בעלת הבית. אני מניחה שאת דייזי מהדבון של דייזי.״

״נכון.״ קרנתי אליה, וסומק כיסה את לחיי למשמע המחמאות שלה. ״ותודה. אני אוהבת את החנות הזאת. כבר שנתיים שהיא כל חיי.״

ג'ואן הרימה אוסף של כדורי סבון בשלל צבעים והניחה אותם על הדלפק שבינינו. ״אני רואה, דייזי. רק תדאגי שכל עוד את צעירה, עבודה לא תבוא לפני הנאה.״ היא פשפשה בתיקה עד שמצאה שטר של עשרה פאונד וכשהושיטה לי אותו, חיוך קל דגדג את שפתיה. ״את צריכה ליהנות מהנעורים שלך. תני לדברים הרציניים להגיע מאוחר יותר בחיים. יש מספיק דברים שיעסיקו אותך בבוא העת.״ היא קרצה.

אני לא יודעת למה דבריה גרמו לחיוכי לדעוך, אבל הוא דעך. לקחתי ממנה את השטר, פתחתי את הקופה ואספתי את העודף בשבילה.

״תשמרי את העודף. כדורי הסבון האלה שווים יותר ממה שאת גובה,״ היא אמרה לי, הכניסה את הכדורים לתיק הכותנה שלה ופנתה ללכת. ״חנות יפהפייה, דייזי מהדבון של דייזי. בדיוק כמו הבעלים שלה.״

ג'ואן ובעלה הלכו והשאירו אותי עומדת שם. פעמון הדלת המשיך לצלצל מעל הדלת הסגורה, ופי היה פעור כשהסתכלתי עליהם הולכים.

צמרמורת משונה כיסתה את עורפי ואילצה אותי למצמץ, ללקק את שפתיי ולטרוק את מגירת הקופה בתנועה נחושה.

את צריכה ליהנות מהנעורים שלך.

כיף.

בהחלט עבר זמן.

נזכרתי בעצמי מתגלגלת בין הסדינים, כשחיוך מוכר של נער מרחף מעליי, בעוד קרני השמש חודרות מבעד לחלון חדר השינה שלו. נזכרתי באותו נער רודף אחריי בחוף הים, תופס אותי וזורק את שנינו על החול.

צחוק — צחוק אמיתי — הדהד במוחי והתגרה בי, כשנזכרתי בקולו, במאות הבדיחות הטיפשיות שחלקנו בזמן שרבצנו על הספה שלו או הלכנו יד ביד לאורך מסדרונות בית הספר.

ליבי המתוקן ניתץ תחת כובד הזיכרונות והזכיר לי שהוא חלש מדי מכדי לתת לזמנים מאושרים יותר להשתהות זמן רב מדי. הלב הזה שוקם בעזרת דבק, והחתיכות היו כעת מסורבלות ולא ממש התמזגו יחד בצורה חלקה כמו פעם.

אל תקשי עליי יותר ממה שצריך.

הפעמון צלצל שוב. הרמתי מבט וראיתי את ראשו של בן מציץ פנימה.

כחכחתי בגרוני, אחזתי בדלפק וזקרתי לעברו גבות. ״אפשר לעזור לך?״

״רק מציץ אלייך פעם אחת אחרונה לפני הערב.״

״אתה שוב מפלרטט.״

״דייזי, עוד לא התחלתי להראות לך אפילו מה אני מסוגל.״

גלגלתי עיניים, הרמתי סוכריית מנטה עטופה מהקערה שליד הקופה וזרקתי אותה עליו. הוא תפס את הסוכריה בקלות, חיוכו השחצני הקבוע נכח, כשהוא פתח את העטיפה בקלות וזרק את המנטה לפיו.

״נתראה אחר כך.״

״אחר כך.״ פלטתי נשיפת צחוק.

הדלת נסגרה שוב, ואף שעדיין ראיתי את בן, שרידי זיכרונות מדני דגדגו את מוחי.

״חתיכת בן כלבה מחורבן,״ לחשתי לעצמי, לפני שנאנחתי בכבדות והמשכתי עם יומי. יום רגיל. יום רגיל בחיים רגילים של בחורה רגילה.

בחורה ששמחה להמשיך עם מה שהיא הכירה — מה שהיה בטוח.