פרחי בר – כרך ב'

פרולוג

סיילם

לקח לי הרבה זמן להבין שלא משנה כמה אוהבים מישהו, או משהו, אנחנו מוכרחים לתת לו ללכת. אי אפשר להציל ספינה טובעת.

לפעמים, יש אדם אחר שאתם צריכים להיות חזקים בשבילו, שצריך אתכם יותר.

אתם נאלצים לבחור.

בחירה כואבת.

וכל מה שנותר לכם לעשות הוא לקוות שיום אחד האדם שנתתם לו ללכת יחזור אליכם.

1

סיילם

האביב בהותורן מילס הוא העונה האהובה עליי. לא ביליתי כאן בכלל מאז שעזבתי לפני שש שנים. חזרתי כמה פעמים במהלך הקיץ הראשון, בתקווה שהגבר שאהבתי וגר בבית הסמוך יתעשת ויראה אותי, יחזור אליי. אבל זה מעולם לא קרה.

איבדתי את תאייר הולמס, אז המשכתי הלאה עם הזנב בין הרגליים.

מצאתי עבודה בתור מלצרית בדיינר שנמצא קרוב לדירה של לורן. חסכתי כל סנט שיכולתי. קיילב ואני חזרנו לדבר, ואז התחלנו לצאת שוב. כמעט שנה אחרי החתונה של ג'ורג'יה, הוא הציע לי נישואים, ואני אמרתי כן. התחתנו חודשיים אחר כך. הוא סיים את הלימודים בקולג' ועברנו לגור בקליפורניה. אהבתי לגור שם, כמעט כמו כאן, אבל אז הוא קיבל הצעת עבודה לפני כשנה בבוסטון ונאלצנו לחזור.

ועדיין, כף רגלי לא דרכה כאן, בבית שבו גדלתי.

קיילב ידע בדיוק למה, וזה פגע בו.

כל מה שעשיתי זה לפגוע בו.

אז נתתי לו ללכת.

הגירושים שלנו היו קלים, כמו כל דבר ביחסים שלנו. אני יודעת שהוא תמיד יהיה בחיים שלי, אבל עכשיו הוא חופשי למצוא את האהבה שפעם הייתה לי. ברגע שמרגישים אותה, שום דבר לא משתווה אליה — לא משנה כמה אנחנו מנסים או כמה מאמץ נשקיע.

זה כמו לנסות לחבר חתיכת פאזל למקום שהיא לא שייכת אליו.

למרות שנשבעתי שאני לעולם לא אחזור לכאן, למקום הזה, אליו — יש רק דבר אחד שיכול להחזיר אותי. אני נכנסת אל הבית ומוצאת את אימא שלי במיטת בית החולים שמוקמה בסלון.

״היי, אימא.״ אני משתמשת בכל הכוחות שלי כדי לעצור את הדמעות. אני לא רוצה שהיא תראה אותי בוכה.

״הנה הילדה שלי,״ היא מחייכת, מסמנת לי להתקרב בנפנוף של יד חיוורת ורזה.

אימא שלי גוססת.

הסרטן מצא את דרכו חזרה, ושום טיפול לא הצליח הפעם. לא משנה כמה היא נלחמת, הוא חזק יותר ממנה, ועכשיו נותרו לה חודשיים בלבד לחיות — אולי אפילו פחות.

צעדיי נשמעים רועשים מדי באוזניים שלי כשאני נכנסת אל הסלון ורוכנת כדי לחבק אותה.

״הרגע פספסת את ג'ורג'יה,״ היא אומרת לי, החיבוק שלה חלש. נשארו לה מעט מאוד שומן ורקמת שריר בגוף. היא נובלת מול העיניים שלנו. ״אני בטוחה שאני אראה אותה מאוחר יותר.״

״הילדים שאלו עליכם.״

אני מחייכת, מלטפת באצבעותיי את העור הדק של הלחי שלה. ״הם יראו אותנו בקרוב.״ לג'ורג'יה ומייקל יש עכשיו שני ילדים, והשלישי בדרך. הם עסוקים מאוד — בלשון המעטה — אבל מאושרים. ״את צריכה משהו?״

״אני בסדר כרגע. אולי נוכל לצפות בסרט או משהו אחרי שתכניסי את כל הדברים שלך?״

״נשמע לי טוב, אימא.״

קיילב ואני המשכנו לגור יחד אחרי הגירושים. זה פשוט נראה לנו הגיוני עד שאחליט מה הצעד הבא שלי. אבל עכשיו, כשהמצב של אימא שלי מתדרדר, ידעתי שהגיע הזמן לחזור הביתה. רציתי לטפל בה בימים האחרונים שלה ולקחת קצת מהעומס שעל ג'ורג'יה, וכשהבלתי נמנע יקרה — אני אצטרך לפנות את הבית ולחשוב מה יקרה הלאה.

זה קשה, הידיעה שהעתיד שלי הוא סימן שאלה גדול כרגע. אני אהיה בת עשרים ושש השנה, ובדיוק כמו בגיל שמונה־עשרה, עדיין אין לי תוכנית. אולי זו האמת שאף אחד לא רוצה לגלות לך לגבי החיים הבוגרים — כולנו רק מאלתרים כל הזמן.

כשאני יוצאת החוצה, אני מתעלמת בנחישות מהבית הסמוך. אני יודעת שהוא עדיין גר בו, אימא שלי מזכירה אותו מדי פעם. לפעמים אני תוהה אם היא עושה את זה כדי לבחון את התגובה שלי. מעולם לא סיפרתי לה מה קרה עם תאייר. אחרי שהלב שלי נשבר והשלמתי עם העובדה שהוא ואני נפרדנו באופן סופי, לא ראיתי סיבה לספר.

אני מצליחה להכניס את כל החפצים שלי פנימה בלי להגניב הצצה לעבר הבית שלו.

טוב, זה שקר.

אני מעיפה מבט מהיר, אבל ממושך מספיק כדי לראות את בית העץ הגמור בחצר האחורית ורמז קטן לגג של החממה.

״הבאת הכול?״ קולה השברירי נשמע כל כך חלש מהסלון.

״כן, אני אקח חלק מהדברים למעלה.״

״בסדר. אני חושבת שאני רק... אנמנם קצת... לאיזה זמן.״

היא לא יכולה לראות אותי עומדת במטבח, אבל דמעות ממלאות את עיניי.

היא נעלמת לנו. החיים שיכלו להיות ארוכים כעת נמדדים בשבועות, שעות, דקות ושניות, וכל אחד מהם הוא יקר ערך.

2

סיילם

החדר שלי נראה כמו שריד מעבר רחוק.

הוא נשאר בדיוק אותו הדבר. מסיבה כלשהי, ציפיתי שאימא תשנה אותו בדרך כזו או אחרת. הוא נקי כי ג'ורג'יה ואני משלמות יחד למנקה כדי שתגיע פעם בשבוע, ואין כאן גרגיר אחד של אבק. המיטה מוצעת, והשמיכה מקופלת באופן מושלם.

כיוון שאימא ישנה ואין סיכוי שתהיה מוכנה לצפות בסרט בזמן הקרוב, אני מסדרת את הבגדים ואת כלי הרחצה שלי ואחר כך מתקשרת לקיילב.

״היי,״ הוא אומר, קולו עמוק. ״הכול בסדר? הגעת?״

״כן, תודה.״

״מה שלום אימא שלך?״

אני נאנחת ומשפשפת את המצח שלי. ״ישנה. היא נראית חלשה יותר ממה שציפיתי.״

״אני מצטער.״ אני יכולה לשמוע את הכנות בקול שלו. למרות שהיחסים בינינו התפרקו, קיילב הוא עדיין אחד מהאנשים הכי טובי לב שאני מכירה.

״אלה החיים,״ אני אומרת בלחש, יושבת על קצה המיטה הפונה אל החלון שדרכו הייתי מזדחלת החוצה כדי לשבת על הגג, לעיתים קרובות עם קיילב.

״מישהי מנסה לגנוב ממני את הטלפון,״ הוא מגחך.

גם אני צוחקת. ״תן לי אותה.״

״אימא!״ לשמוע את הקול של הבת שלי זה כמו למרוח משחה מרגיעה על פצע. בקצרה, היא גורמת לי להרגיש טוב יותר. מקורקעת.

״היי, מתוקה. איך עבר היום שלך?״

״בסדר. אבא לקח אותי מבית הספר והלכנו לסופר. קיבלתי סוכריה.״

אני שומעת את קיילב צוחק ברקע. ״זה היה אמור להיות הסוד שלנו.״

״אופס,״ היא מצחקקת.

סידָה הייתה המתנה הלא צפויה שתאייר השאיר לי, זו שלא ידעתי שאני רוצה או צריכה. להיות אימא שלה גורם לי להרגיש כמו גיבורת על.

״אני כבר מתגעגעת אלייך,״ אני אומרת לה.

״גם אני מתגעגעת, אימא. תיתני לסבתא נשיקות — את תמיד אומרת שנשיקות עוזרות להכול.״

אוי, פאק. אני עומדת לבכות. הלוואי שהן יכלו לעזור לאימא שלי, אבל אני לא חושבת שנשיקות קסם יכולות להביס את הסרטן.

״אני אתן לה,״ אני אומרת לבת שלי. ״אני אוהבת אותך.״

״גם אני אותך, אימא!״ היא מנתקת את הטלפון, והקו נעשה שקט.

אימא עדיין ישנה כשאני יורדת בחזרה למטה, אז אני מתחילה להכין את ארוחת הערב. ג'ורג'יה אומרת שאימא אוכלת מעט מאוד בימים האחרונים, אבל אני חייבת לפחות לנסות.

אני מחטטת בארונות ומוצאת בקבוק יין, כנראה משהו שג'ורג'יה השאירה כאן לפני שנכנסה שוב להיריון. אני פותחת אותו, מוזגת לכוס ושותה בזמן שאני מבשלת. אני לא שתיינית גדולה, אבל היום זה מתבקש. אני צריכה להרגיע את העצבים המתוחים שלי.

״סיילם?״ אימא קוראת, ואני מפנה את הגב לסיר המבעבע.

״כן?״ אני עונה, מופתעת שהיא ערה. חשבתי שאצטרך להעיר אותה בעצמי.

״את יכולה להביא לי מים?״

אני ממלאת כוס ומוסיפה קשית, מביאה אותה אליה ומקרבת את הקשית לשפתיים שלה. היא שותה בצימאון, עיניה מלאות בהכרת תודה. אני מניחה את הכוס ושואלת, ״את צריכה עוד משהו? אני מכינה ארוחת ערב.״

״לא, רק רציתי מים.״ היא טופחת על היד שלי בחיבה. ״סליחה שנרדמתי לפני שראינו סרט.״

״זה בסדר, נוכל לראות סרט בזמן שנאכל.״

היא מסתכלת עליי בעיניים עצובות, ואני תוהה על מה היא חושבת. ״את מאושרת, סיילם? זה לא נראה ככה.״

״אני מאושרת עד כמה שאני יכולה כרגע.״

״אני מניחה שזה מספיק.״

אני מחייכת אליה בעצב ויוצאת מהחדר כדי לסיים לבשל את ארוחת הערב.

כשאני מסיימת, אני מביאה שתי צלחות עם ספגטי ולחם שום אל הסלון. אחרי שאני עוזרת לאימא לקום ולשבת בנינוחות, אני מניחה מגש על הברכיים שלה ומתיישבת כדי לאכול בעצמי.

הסרט מתנגן בטלוויזיה, אבל אני לא מצליחה להתרכז בו.

הוא ממשיך להתנגן בזמן שאני שוטפת את הכלים המלוכלכים. אימא כמעט ולא נגעה בצלחת שלה, אבל אני יודעת שהיא ניסתה לאכול עד כמה שהיא יכולה.

כשאני חוזרת אחרי כמה דקות בודדות, היא כבר נרדמה שוב.

השעה כבר מאוחרת, אז אני מכבה את הטלוויזיה, מכסה אותה טוב יותר, מוודאת שיש לה מספיק מים ומניחה את הטלפון שלה בהישג יד למקרה שהיא תצטרך אותי.

״אני אוהבת אותך, אימא.״ אני מנשקת אותה על המצח.

דמעה זולגת מזווית העין שלי. אני מנגבת אותה ועולה בשקט במדרגות כדי להתקלח לפני שאלך לישון. זה היה יום ארוך, ואני זקוקה למנוחה.

כשאני חוזרת מריצת הבוקר שלי, אני נכנסת הביתה דרך הדלת המובילה אל המטבח ומחייכת כשאני רואה את אימא יושבת על יד השולחן. לעור שלה יש קצת צבע הבוקר בהשוואה לאתמול, מעט יותר ורוד מאשר אפור, ואני מקווה שזה אומר שהיא ישנה טוב בלילה.

״היי,״ אני מחייכת, מסדרת את שערי האסוף. ״את רעבה?״

״אכלתי קצת דגני בוקר,״ היא אומרת, מדפדפת במגזין.

״את יודעת,״ אני אומרת בעדינות, ״את לא אמורה ללכת לבד בלי מישהו שיעזור לך.״

היא יכולה ליפול, והיא יודעת את זה.

אבל אני מניחה שאם הייתי במצב שלה, יכול להיות שגם אני הייתי עקשנית לפעמים. אני בטוחה שקשה להתמודד עם הידיעה שאת זקוקה לאדם אחר כדי לעשות דברים בסיסיים כמו ללכת לשירותים או להתקלח.

״שמתי גרביים מונעות החלקה.״

״אימא,״ אני אומרת באזהרה ומרתיחה את קנקן הקפה. ״את יודעת שזה לא מספיק טוב.״

היא נאנחת. ״הרגשתי בסדר הבוקר. רציתי לזוז בעצמי.״

״רק תהיי זהירה,״ אני מתחננת.

״סיילם,״ היא אומרת את שמי ברכות ובזהירות. הגב שלי מופנה אליה כשאני מוציאה ספל מהארון, אז אני מסתובבת. ״את יודעת שאני עומדת למות, נכון?״

אני מרכינה את הראש. אני יודעת. ג'ורג'יה יודעת. כולנו יודעים.

״כן.״

״אני רק רוצה להרגיש כמו עצמי בזמן הקצר שנשאר לי. בסדר?״

אני מהנהנת בהבנה, נאבקת בדמעות שמאיימות להתפרץ. זו תחושה נוראית, להתאבל על מישהו בעודו בחיים.

״חשבתי,״ היא ממשיכה, ״שאולי נוכל להכין קאפקייקס ביחד היום, כי אני מרגישה יותר טוב.״

הכתפיים שלי מתקשחות. לא הכנתי קאפקייקס מאז הפעם האחרונה שאפיתי אותם בשביל תאייר. זה כאב מדי. הם רק גרמו לי לחשוב עליו.

״כן, אה... אפשר.״

אני לא מתכוונת לסרב לאימא הגוססת שלי.

״חשבתי שנוכל לאפות כמה קאפקייקס בצק עוגיות. הם תמיד היו האהובים עלייך. תאייר, השכן, גם הוא אוהב אותם. תמיד הבאתי לו כמה בכל פעם שהכנתי אותם, את יודעת, לפני שנהייתי חולה מדי לאפות.״

אני נהיית מתוחה עוד יותר.

״כ...כן,״ אני ממלמלת. ״אני זוכרת שהוא אהב אותם.״

היא בוחנת אותי ביסודיות במבטה, ואני בוהה בה בחזרה. ״הוא גבר נחמד. זה נורא, מה שקרה לפני כמה שנים. הילד המסכן שלו. אני חושבת שהייתי בורחת מכאן, אבל הוא נשאר.״

״אימא,״ אני מנסה לשנות את הנושא, ״את רוצה לשתות משהו?״

״לא ממש.״ היא סוגרת את המגזין ומרחיקה אותו ממנה על השולחן. ״הוא מכסח בשבילי את הדשא, את יודעת?״ היא ממשיכה לדבר על תאייר. אני לא רוצה לשמוע עליו. אני לא רוצה לדעת. זה כואב מדי, אבל אני לא יכולה להגיד לה את זה. כשהגב שלי מופנה אליה, אני מוסיפה קצת חלב וסוכר לקפה שלי. הידיים שלי רועדות, אבל אני יודעת שהיא לא יכולה לראות את זה מהמקום שבו היא יושבת. ״הוא בא לבקר מדי פעם. אני חושבת שהוא בודד. אנחנו לפעמים שותים —״

״את בקטע שלו?״ השאלה נפלטת לי מהפה לפני שאני מספיקה לעצור את עצמי, ואני מייד מתכווצת באי־נוחות.

אני אפילו לא רוצה לחשוב על האפשרות שתאייר ואימא שלי יהיו יחד. עצם הרעיון גורם לי לבחילה.

״אלוהים, לא.״ היא צוחקת, אבל הצחוק שלה הופך לשיעול. אני מתיישבת מולה, צופה בה מקרוב כדי לוודא שהיא בסדר. ״אבל זה היה נחמד לדבר עם מישהו. את עברת לצד השני של המדינה וג'ורג'יה הייתה עסוקה בעבודה ובמשפחה שלה. הייתי צריכה חבר.״

״טוב, אני שמחה שהיה לכם אחד את השני.״

שתאייר הולמס ילך להזדיין. הוא יכול להיות חבר של אימא שלי, אבל הוא לא יכול לדבר איתי?

אני נזכרת בכל הפעמים שניסיתי לגרום לו להיפתח אליי. ידעתי שהוא עדיין אהב אותי כמו שאני אהבתי אותו, אבל מתברר שזה לא היה מספיק. בסופו של דבר ויתרתי — אני לא יכולה להיות היחידה שמנסה לתקן את מה שנשבר. גם הוא היה צריך להשקיע מאמץ, ובחר שלא לעשות את זה.

״כשנסיים להכין את הקאפקייקס, את יכולה להביא לו כמה.״

אני נוקשת באצבעות על השולחן ומכריחה את עצמי לחייך. ״נשמע מעולה.״

עברו שש שנים. אני אמורה להתגבר עליו, להמשיך הלאה.

אבל אני לא בטוחה שאפשר להתגבר על האהבה האמיתית שלך.