מאסטר בייקר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מאסטר בייקר
מכר
מאות
עותקים
מאסטר בייקר
מכר
מאות
עותקים

מאסטר בייקר

3.4 כוכבים (50 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Master Baker
  • תרגום: טל לוי אסקרי
  • הוצאה: קוקיס
  • תאריך הוצאה: אפריל 2024
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 456 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 34 דק'

תקציר

קוראים לי הלוחש לסוכר.
כל מה שלשונכם משתוקקת לו, אני יכול לאפות.
לחמניות מתוקות או מלוחות? משחק ילדים.
קאפקייקס? אצפה אותם בציפוי כל כך טעים שלא תדעו מה פגע בכם.
דונאטס? בכיף.
אתם מדברים עם מאסטר בייקר.

אבל יש ביצה אחת שמעולם לא הצלחתי לשבור.
החברה הכי טובה שלי.
תיקון: החברה הכי טובה שלי לשעבר.
היא התפוח בפאי שלי. השמנת בקצפת שלי. הלימון במרנג שלי.
היא האחת שהצליחה לחמוק ממני. אניקה ויליאמס.

לאחר עשר שנים בצבא, היא חזרה.
אומנם היא חזרה חבולה ומוכה על ידי החיים, אבל היא חזרה.
אלא שהיא לא ההזדמנות השנייה שלי. היא עברה לצד האפל.
אניקה מנהלת מאפייה יריבה, בעיירה שלא גדולה מספיק עבור שנינו.
עכשיו אני חייב להחליט מה אני רוצה יותר – את המאפייה שלי, או את האחת שמעולם לא הייתי צריך לשחרר?

מאסטר בייקר מאת סופרת רבי־המכר פיפה גרנט הוא קומדיה רומנטית מהנה ביותר בכיכובם של אופה בעל לשון חלקלקה, הבחורה שהצליחה להימלט, ועז ממין זכר עם נטייה לשידוכים יותר מסבתא זקנה וחטטנית.

ותקשיבו למה שקוקיס אומרות –
הטרופ מיריבים> לאוהבים מעולם לא היה מתוק יותר!

פרק ראשון

פרק 1

גריידי

~ וירג'יניה בלו מגזין

גריידי רוק, הידוע בכינויו 'מאסטר בייקר', הוא מספיק גבר כדי להתמודד עם כל בדיחה בנוגע לכינוי שלו, אבל לא בטוח שהוא מוכן לרכילות היומית.

"נכון מאוד, בייבי," אני לוחש כשאני חודר עוד יותר לתוך העומקים הקרמיים שלה. היא מכווצת. כבר מלאה כל כך. "אה, כן, ככה בדיוק. את מרגישה את זה? זה טוב גם לך?"

עוגיית הדונאט לא עונה, אבל היא כן גונחת תחת הלחץ של כל הפודינג שאני דוחס לתוכה.

או אולי זו הייתה שקית המילוי שפלטה גיהוק.

"את יכולה להכניס אותי עוד קצת," אני ממלמל כשדלת המטבח שלי נפתחת. "אני יודע שאת יכולה. ואז אני מתכוון ללקק אותך ככה טוב־טוב —"

"איכס, אתה כזה דוחה." אחותי מכריזה כשהיא נכנסת.

אני מחייך לדונאט. "אל תקשיבי לה. את יפהפייה."

"אתה קולט שאם אי פעם היית טורח לדבר ככה לאישה, סבא לא היה משתדל כל כך לשדך לך כל אישה רווקה בווירג'יניה."

"ואל תשכחי גם את החצי הצפוני של צפון קרוליינה." אני מעביר אגודל על עוגיית הדונאט — חלקה ונחושה, בדיוק כמו שהיא צריכה להיות — וממשיך להתקדם כדי למלא את העוגייה הבאה. "אי פעם ראית מקבץ של עוגיות דונאטס יפהפיות כל כך?"

"בכל בוקר אתה אומר את זה."

"הקסם בחיים זה להשתפר מדי יום. כדאי לך לנסות את זה פעם."

טילי ג'ין נכנסת לתוך המאורה שלי ומתרווחת לה על שרפרף שמונח בצד השני של שולחן העבודה ממתכת שבמטבח המאפייה שלי.

המגשים על גלגלים שלי חצי מלאים בכל הדברים הטעימים שאמכור עד המאפה האחרון עוד לפני שהיום הזה ייגמר. בתנורים שלי נאפים מגשי דונאטס, מאפינס ולחמניות. קערת הערבוב מחכה לבלילת הדונאטס של מחר, והכיור שלי מלא בכלים מלוכלכים.

בדיוק כמו שאני אוהב את זה.

אם רק השורה התחתונה שלי בבנק הייתה מתחילה לשקף את מה שהמטבח שלי עושה — שפע ותפוקה — החיים היו מושלמים.

אני מוכר הכול כמעט מדי יום. לכן אני רוצה להעסיק עוד אופה. וזה חייב לקרות בקרוב. או אולי לעולם לא, כי לא משנה כמה טוב אני מרגיש בקשר למכירות, ברגע שאני מתיישב לעבור על ספרי החשבונות שלי, אני קולט שאני בקושי מיישר קו.

זה לא שאני יכול להגדיל את מעגל הלקוחות שלי בעיירה הקטנה הזאת, שיפּרֶק — שברי ספינה.

"כבר ראית את סבא היום?" טילי ג'ין שואלת.

"השעה חמש בבוקר."

"כן."

"ביום שלישי."

"אה־הא."

"זה אומר סקס במקלחת היום. לא נראה את סבא או את סבתא לפחות עוד ארבע שעות."

היא לא עונה. לא כדי להגיד לי שוב שאני מגעיל, ולא כדי להיאנח ולקוות בקול שכשהיא תהיה בת שמונים, היא תהיה נשואה למישהו שעדיין ירצה לעשות אותה במקלחת.

חשוד.

במיוחד כי גם היא אף פעם לא יוצאת מהמיטה לפני חמש בבוקר.

אני מסיים למלא את עוגיית הדונאט האחרונה שנייה לפני שהמגש הבא מוכן בתנור, ומרים את עיניי אליה.

יש לה מין מבט מהורהר שמכווץ לה את העיניים וגם את השפתיים שאני לא רואה לעיתים קרובות, אבל זה תמיד מצליח להאיץ לי את הדופק ולגרום לי לרצות לטמון את הראש בחול.

או אולי להכין מגש של מקרוּנים, כי אני צריך זמן וריכוז כדי להכין אותם, והם הסחת דעת מעולה.

שלא נדבר על כמה שהם טעימים, והם אוהבים במיוחד כשאני מחמיא לגבעות החלקות והמושלמות שלהם.

אבל טילי ג'ין לא נראית כאילו היא חושבת על משהו מהדברים האלה.

"מה?" אני שואל כשאני מושיט יד לאחור כדי להרים את הציפוי לדונאטס.

היא ממצמצת ומנידה בראשה. "איזה טעם היום?"

"מסקרפונה ונוטלה. למה את נראית כאילו את עומדת לספר לי שהעז שלי מת?"

"כאילו תתעצב אם סו ימות."

"את מתחמקת מהשאלה, טילי ג'ין. מה הביא אותך לפה לפני זריחת השמש, ביום שלישי, כדי לדבר על סבא?"

העפעפיים שלה נסגרים מעל עיניה הכחולות, ואני יכול לראות אותה נלחמת לעצור את עצמה מלפלוט את מה שאוכל אותה כשהדלת האחורית נפתחת שוב, והפעם בטריקה.

ג'ורג'יה מייברי, הסגנית שלי, נכנסת בסערה עם עלון ביד וזעם בעיניה החומות. היא כועסת עד כדי כך שהצמות בתסרוקת האפריקאית שלה עומדות גם כן, וזועמות בזכות עצמן.

"ראית את זה?" היא שואלת בעצבים ומנופפת בנייר.

טילי ג'ין מזנקת וחוטפת את זה ממנה. "לא, הוא לא ראה," היא אומרת בלחישה צווחנית, "ואנחנו נגלה לו את זה בהדרגה, בסדר?"

"תגלו לי בהדרגה מה?"

"שמאפיית דה־נאטס המזורגגת מפרסמת בכל רחבי שיפרק!" ג'ורג'יה מכריזה. היא נוחרת בזלזול וצועדת למקרר, ומתחילה להוציא משם חמאה וביצים. "הם לא יכלו להישאר בתוך העיירה סרְקַזֶם כמו שהם היו צריכים. לא ולא. הם היו חייבים לבוא לפה לשיפרק ולנסות לגנוב לנו את הלקוחות. החוצפה של... של... חורי הדונאטס האלה."

"חוצפה." אני מסכים, כי להסכים עם ג'ורג'יה עוזר לה להיות מאושרת, ולעזור לג'ורג'יה להיות מאושרת משאיר אותה לעבוד פה בלי לבקש העלאה, ומאפינס האוכמניות שלה טובים יותר משלי, וזה אומר משהו.

האם אני מודאג?

ברור שלא. דה־נאטס כבר פשטו את הרגל פעם אחת מאז שקניתי את קרו'ז נסט. הם יפשטו את הרגל שוב.

אבל לחץ הדם שלי עדיין גבוה.

מבחינה הגיונית, אני יודע שכף רגלם של מעגל הלקוחות המוגבל שלי לעולם לא ידרוך בסרקזם — וכן, ככה הם באמת קוראים לעיירה שלהם במורד הכביש. אבל זה עדיין עסק מתחרה, והרווחים שלי עדיין לא נמצאים במקום שבו הם אמורים להיות.

אפילו לא קרוב.

ונוסף לזה, היא אמרה סרקזם.

פעם הכרתי מישהי מסרקזם. לפני הרבה שנים.

ראשה של טילי ג'ין מסתובב לעברי, ו־הההה.

היא עדיין לבושה פיג'מה. ויש לה — כן. יש לה שפתיים מרקדות עם רגליים וידיים קטנות ממקלות על הפיג'מה. מתוק.

וכנראה זו גם הסיבה שבגללה היא עדיין רווקה.

אני אומר לעצמי לזכור את זה בפעם הבאה שסבא ינסה לשכנע אותי לצאת לדייט עם אישה שהוא בחר בעצמו.

רק בגלל העובדה שכבר עברו חודשיים... אמממ... שלושה... בסדר, הרבה חודשים מאז החברה האחרונה שלי, זה לא אומר שהעז שלי ואני צריכים מישהי עכשיו, ואם אוכל לשכנע אותו להתרכז בחיי האהבה של טילי ג'ין במקום בשלי, זה בונוס.

"גריידי." היא אומרת בשקט.

אני מתחיל לטבול את הדונאטס בציפוי הנוטלה ומרים אליה גבה בתגובה.

היא מושיטה אליי את העלון כדי שאעבור עליו.

פתיחה מחודשת וחזרה הביתה של דה־נאטס! נכתב שם בגאווה.

אבל זה לא מה שגורם לביצים שלי להתכווץ לפתע.

לא.

אלא השורה הבאה.

עכשיו אני מבין למה טילי ג'ין אורבת לי בשעה הזו של היום.

החיוך שלי קופץ מצוק, ואני מפיל את הדונאטס בתוך הציפוי, ומרגיש כאילו מישהו דחף פודינג לתוך התחת שלי.

"הם חושבים שהם יכולים להגיד 'אה, בואו לעיירה העלובה שלנו לפתיחה מחודשת של חנות דונאטס שמכינה דונאטס עלובים, זה כל כך מרגש!' נו, באמת." ג'ורג'יה ממלמלת בנחרה כשהיא מטיחה את הקמח והסוכר על שולחן העבודה הקטן יותר. "מניאקים מסרקזם. למי מזיז בכלל שאיזו בחורה חזרה הביתה?"

"אז דה־נאטס בסרקזם פותחים מחדש. אז מה?" אני מנסה להשאיר את קולי שקול ולא מושפע כשאני מחלץ את הדונאט מקערת הציפוי, אבל לא מצליח ממש, כי גם אני קראתי את השורה השנייה, ואני יודע מי חזרה הביתה.

"גריידי —" טילי ג'ין מתחילה, אבל ג'ורג'יה דורסת אותה.

מילולית, זאת אומרת.

"הם מנסים לגנוב את הלקוחות שלנו. ממש פה. בעיירה שלנו. כאילו הם לא גנבו חצי מהתיירים שלנו בחודש שעבר עם פסטיבל החד־קרן המזורגג שלהם. אנחנו חוגגים את פסטיבל הפיראט בכל שבוע שני של יוני מאז ומתמיד, והם חושבים שהם יכולים פשוט לחגוג פסטיבל מתחרה באותו שבוע?"

אני מניח לה לרטון בזמן שאני צופה בטילי ג'ין מסתכלת על כל דבר במטבח חוץ ממני.

"אז היא חזרה לתמיד?" אני שואל.

העובדה שאחותי לא מסתכלת עליי זו תשובה מספקת.

אניקה ויליאמס חזרה. חזרה חזרה.

אניקה ויליאמס, שלא ידעה בכלל לאפות.

אניקה ויליאמס שבילתה את התיכון בספירת הימים עד שתוכל לעזוב מאחור את פיסת גן העדן הקטנה שלנו בהרי בלו רידג', אבל עדיין הבטיחה לי שהיא תחזור יום אחד, ותהיה המנהלת העסקית שלי כשאפתח את המאפייה הכי טובה בצד הזה של הרי בלו רידג'.

אניקה ויליאמס, שלקחה את ליבי איתה כשהיא עזבה.

היא חזרה.

ופתחה מאפייה ארורה משלה.

ומנסה לגנוב את הלקוחות שלי.

חשבתי שכבר הרגשתי את כל מה שארגיש כלפי אניקה ויליאמס אי פעם.

מתברר שטעיתי.

פרק 2

אניקה 

~וירג'יניה בלו מגזין

אניקה ויליאמס ידועה גם כבת ואחות שהשתנתה מאוד, אבל עדיין הכי מפורסמת בעוגיות פצפוצי השוקולד שלה, וזה אומר שהרעיון הזה של מאפייה לא יסתיים טוב.

כשאנשים אומרים שהחיים שלהם בזבל, בדרך כלל הם לא מתכוונים לזה מילולית.

החיים של המשפחה שלי כבר היו בזבל עוד לפני זה, כך שאני לא משועשעת במיוחד מהשתלשלות האירועים של היום.

בלשון המעטה.

"אתה יכול לתקן את זה?" אני שואלת את רוג'ר רוג'רס, הבעלים של נו שיט אינסטלציה, שעומד מעל האסלה בשירותים היחידים במאפיית דה־נאטס, ובוהה מטה במים האפורים המסתחררים.

הוא מגרד את ראשו המקריח, ואז חובש חזרה את כובע הבייסבול שלו עם הלוגו של קופר ואלי פיירבולז. פסים אפורים מעטרים את זקנו הכהה, והוא לא מפסיק להביט לעבר המטבח כאילו הוא מצפה לקבל תשלום בעוגיות שוקולד־פאדג' כפול.

שאני לא מתכוונת לאפות, כי אני הפכתי את ביצוע החטאים נגד סוכר לאומנות.

"בדרך כלל שירותים סתומים זה לא סיפור גדול," רוג'ר אומר, "אבל בדרך כלל הפומפה לא שבורה וגם תקועה עמוק בתוך האסלה."

אני מדחיקה את הדחף להעיף את ידית הפומפה על ראשו ולצעוק אני יודעתתת, בגלל זה התקשרתי אליך, כששפתיו מתעקלות כלפי מעלה בחיוך עיקש.

"נו, באמת, אניקה. הייתי חייב להאכיל אותך קצת חרא בגלל זה. הא. חרא. עם שירותים מקולקלים. זה מצחיק. ברור שאני יכול לתקן את זה. אני רק צריך להביא פומפה חדשה כדי להוציא את החלקים של הפומפה הישנה, כי שברת את שלך לשניים כשמשכת את הידית והשארת את הפומפה עצמה תקועה בתוך האסלה."

הוא מחייך על הבדיחה של להוציא עם פומפה את ראש הפומפה שכרגע תקוע בתוך האסלה ומפריע למים לזרום כמו שהם אמורים לזרום לאחר שמישהו ניסה להוריד בצק של רול קינמון במורד האסלה לפני כשעה.

אני לא מחייכת חזרה, כי אם לא אצליח להרים ולנהל את המאפייה הזו, אני לא יודעת איך אצליח לטפל באימא ובאחותי.

אני בולעת גוש של דמעות בגודל הקרחון שהטביע את הטיטניק.

על מי אני מנסה לעבוד?

אני יכולה להרים חזרה את הבניין של אימא, אבל אני לא יודעת איך אני עומדת לפתות מספיק לקוחות להיכנס כדי להשאיר את המאפייה החדשה שלה עובדת.

לא עם הכישורים שלי.

עדיף לי לקנות את כל העוגות שיש בסופר ולתקוע בתוכן קרניים של חד־קרן כדי שייראו ייחודיות מאשר לתת לי לנהל את המאפייה.

אבל עכשיו אני לא יכולה להגיד לאימא שהרעיון להתקדם עם התוכניות שלה בנוגע לדה־נאטס הוא רעיון גרוע.

לא כשזה כל מה שהיא תמיד חלמה עליו.

לא כשסוף־סוף היא הצליחה להניח את ידיה עליו.

ולא כשזה הדבר היחיד שמוציא אותה מהמיטה ועוזר לה להתמודד בימים אלה.

"היי, תתעודדי, ילדונת. את יודעת שזה קטן עלינו." רוג'ר טופח לי על הכתף עם ידו הבשרנית. "אצטרך פחות מחמש דקות. קדימה. תמדדי לי זמנים."

בקריצה, הוא יוצא מהשירותים, ודקה לאחר מכן אני שומעת את הפעמונים בדלת הכניסה מצלצלים כשהוא יוצא להביא את הכלים שלו מהטנדר.

אני נשענת על קיר השירותים, עם ידית הפומפה ביד, ומנסה לשכנע את עצמי שאני יכולה לעשות את זה. שאנחנו יכולות לעשות את זה.

מצחיק.

עשר שנים בצבא לא נראו מפחידות כל כך כמו לעבור את היום הזה.

אבל בעשר שנותיי בצבא, ידעתי שאימא שלי ואחותי מסתדרות לבד. הייתה לי עבודה שבה יכולתי להכין גיליון אלקטרוני ולתכנן את הכול לפרטי פרטים, שם בעצם הכישורים האמיתיים שלי באים לידי ביטוי, ולא הייתי צריכה להתאמן כדי להפוך בן לילה למומחית באפייה באמצע ריצות עם אימא לרופאים ופגישות עם העובדת הסוציאלית שממונה עלינו וביקורי הקבלן בביתה.

"הבעיה עם החרא כבר נפתרה?" ביילי, אחותי הקטנה, שואלת כשהיא מציצה מעבר לפינה. עיניה הגדולות והכהות מתריסות בי לגעור בה על השפה הגסה שלה — או על כך שהיא הפושעת שניסתה להוריד את רול הקינמון הנורא, העבה והמקומח מדי שלי באסלה — אבל יש לי בעיות גדולות יותר מבת שלוש־עשרה שמתגרה בגורל עם הפה שלה, במיוחד כשאני יודעת שהיא רק ניסתה להעלים כל ראיה לפשעים שלי נגד הבצק כדי שתוכל להכין בצק משלה.

שהייתי צריכה לתת לה להכין מלכתחילה.

"לא. סיימת את הציפוי של הקאפקייקס?" אלה שהיא הכינה, כי הקאפקייקס שלי נוטים להיראות יותר כמו גושים של פחם שאפילו סנטה קלאוס לא ירצה לתת לילדים רעים, ואלה עוד הקאפקייקס וניל שלי. אל תשאלו איך יצאו הקאפקייקס שוקולד שלי.

"כן. אבל... הכנתי ציפוי חדש, וכנראה עדיף שתשאירי גם את העוגיות בשבילי."

נכון מאוד.

החנות החדשה של אימא נקראת דה־נאטס, כמו דונאטס. אבל האם יש לנו דונאטס מוכן כלשהו הבוקר?

לא, אין לנו.

כי אני לא יכולה להכין דונאטס אפילו אם חיי היו תלויים בזה, ועם אימא שלפתע הפכה עיוורת ולא מסוגלת לטגן שום דבר, בגלל הבטיחות, אנחנו מתמקדות בחלק של האפייה בעסק שלה במקום על החלק של הדונאטס בימים האחרונים.

"למזלנו, כל הלקוחות שלנו היום יגיעו מתוך רחמים." אני ממלמלת באנחה.

"לא נראה לי." קול עמוק עונה, ומבהיל את שתינו.

אני נשענת מחוץ לשירותים בזמן שעיניה של ביילי מתרחבות, ומייד אני חוזרת לגיל שמונה־עשרה — לא מוכנה, לא לגמרי שמחה, ולא בטוחה מה אני אמורה לעשות עם ידית הפומפה... וממש על הקצה.

"או מיי פאקינג גאד." ביילי לוחשת.

"דברי יפה." אני אומרת בשקט, כי זה או ככה, או שאני עלולה להתחיל לזרוק מילים יצירתיות שלמדתי בצבא שהיא לא צריכה לדעת עדיין.

"או מיי פאדג'." היא מתקנת את עצמה. "הוא חתיך, יחסית לגבר מבוגר."

עיניו הכחולות של גריידי רוק מתכווצות בקצוות כשהוא מחייך לביילי, וזו הבעה שהוא לא כיוון אליי, רק שיהיה ברור.

וגם, שיהיה ברור, הוא לא מבוגר.

הוא בגילי, עדיין לא בן שלושים, והוא התבגר יפה כמו ויסקי משובח.

"מבוגרים הורסים את כל הכיף." הוא אומר לה.

"אני יכולה להגיד מה שבא לי בבית. רק לא פה, אחרת אניקה תחליף את המסקרה שלי בקרם השוקולד המיוחד שהיא מכינה. מי אתה?"

"הוא —" אני מתחילה, וקולטת שאין לי מושג איך לסיים את המשפט הזה.

החבר הכי טוב שלי בעבר?

הבחור שהייתי דלוקה עליו כל התיכון, למרות שידעתי שלא כדאי לי?

הבחור שביקש ממני להקריב את העתיד שלי והעצמאות שלי ואת כל התוכניות שלי בחיים כדי לחכות לו שיחזור מבית הספר לקולינריה כי הוא הבין סוף־סוף, בערב סיום הלימודים שלנו, שעות ספורות לפני שהייתי צריכה לתפוס אוטובוס לטירונות בצבא, שהוא לא יכול לחיות בלעדיי?

הגבר שהשארתי מאחור כי למרות שאני אוהבת את אימא שלי ואעשה הכול למענה, לא רציתי להיות כמוה?

"אני גריידי," הוא אומר, ומזיז מבט לא ברור הרחק ממני ומושיט יד חסונה וחזקה עם אצבעות ארוכות אל ביילי. הוא לובש טי־שירט שחורה עם הכיתוב, 'שיפרק — אנחנו עושים את זה בסגנון פיראטי', כי כמובן, זה מה שהוא, ושרירי הזרועות הללו בהחלט לא היו פה קודם. "אני מנהל את מאפיית קרו'ז נסט בעיירה שיפרק."

בועות סודה ממלאות לי את הוורידים.

לא דאגתי להתעדכן ברכילות בכל הקשור לגריידי רוק לאחר שעזבתי את הבית. לא הצטרפתי לפייסבוק או לטוויטר, לא עשיתי מנוי על חדשות סרקזם לתיבת הדואר הנכנס שלי ולא חזרתי הביתה בחופשות ועקבתי אחריו כדי לגלות עם איזו מקומית משיפרק הוא התחתן או כמה ילדים יש לו.

הייתי זקוקה למרחב ומרחק כדי להתגבר עליו ולהתחיל את החיים שלי מחדש ולהיות מישהי, מישהי שתוכל לדאוג לעצמה, הרחק מהמקום שבו הייתי הבת של הילדה הפראית ההיא שנכנסה להיריון בגיל שש־עשרה.

הייתי חייבת ללמוד להכיר מי אני כשלא הייתי מאוהבת בגריידי רוק, כי למרות ארבע שנים של חברות אמיתית, אחרי אותו ערב, הוא לא התקשר. או סימס. או שלח אימייל.

הוא נעלם לגמרי מחיי בדיוק כשהייתי חייבת חבר.

אבל לא ידעתי שהוא מנהל את קרו'ז נסט.

לא ידעתי שלמעשה אנחנו מתחרים על פיסת גן העדן הקטנה הזו של הרי בלו רידג', למרות שאני מתחרה בשם אימא כרגע. אם לא נצליח למצוא אופה אמיתי בחודש הבא, הוא יגרום לנו לפשוט את הרגל עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, וחלומותיה של אימא יעלו באש מהר יותר משהיא איבדה לפתע את ראייתה לפני שלושה שבועות.

אני מנסה להיות האדם הבוגר פה, להיות שמחה בשבילו ולהיות מקצוענית, כאופה אחת לשני — או יותר נכון כבלגן מסורבל ונורא במטבח לאלוהי האפייה — אבל העצבים שלי הפכו מתוחים ביותר מאז שביילי התקשרה בפניקה באמצע הלילה כי אימא הייתה במיון ולא הצליחה לראות בכלל.

שום דבר בנוגע לבוקר הזה — האסלה המקולקלת, רולי הקינמון ההרוסים, והפניקה הכללית בקשר לכמה מהחיים של אימא וביילי אוכל לתקן לפני שתיגמר לי חופשת החירום המיוחדת שלקחתי מהצבא ואצטרך לחזור לבסיס בפורט בליס, טקסס, אם מסמכי השחרור שלי לא יעברו — לא מקל עליי לראות אותו שוב.

"אתה משיפרק?" ביילי שואלת וכל שפת הגוף שלה הופכת חשדנית. "אז מה אתה עושה פה? אין לך איזה כפר אחר לבזוז?"

הוא מעביר עוד מבט כחול־ירוק לא קריא לעברי.

יש לו כתם של קרם שוקולד ליד התנוך השמאלי, אבל חוץ מזה, הוא רגוע ושַלֵו ומאופס על עצמו עם מכנסי הג'ינס שלו שיושבים בשלמות על ירכיו, זיפים של יומיים על הסנטר והצוואר, ושערו הכהה ארוך מספיק כדי להתעגל בקצוות.

"שמעתי שידידה ותיקה חזרה לעיירה." הוא אומר לביילי.

ברור שהיא מבינה מה זה אומר כשהיא זועפת לעברי. "יש לך חברים בשיפרק?"

"גם לך יהיו, ברגע שתתחילי ללמוד בתיכון." אני מציינת.

"לא. אני אבלה אך ורק עם אנשים מסרקזם. עדיף פה. אנשים מסרקזם מקבלים עשרים נקודות יותר במבחני האיי־קיו מאנשים רגילים, וכולנו יודעים שפיראטים סתומים יותר מאנשים רגילים."

"ואם אחד מהם טוב בכדורעף?"

עיניה מצטמצמות, כי היא יודעת שהצלחתי להערים עליה. "השיחה הזו הסתיימה." היא מסתובבת לגריידי ומעיפה את שערה לצד. "ואתה צריך ללכת."

"חיבבתי אותך יותר כשהיית בת שנתיים." הוא אומר לה, וזה כמעט מהמם אותה — אני יכולה לראות מהדרך שבה עיניה רושפות — אבל היא בת למשפחת ויליאמס, בלב ובנשמה.

"ובכן, תבורך." היא אומרת במתיקות. "אניקה, אני חושבת שמתחילים להגיע אנשים. כדאי שנלך לסיים להכין את עוגיות הדונאטס טרס־לצ'ס ההן ונתחיל לעבוד על הוופל בועות שלנו."

בקושי הצלחנו להסתדר עם קנקן הקפה הבוקר, אבל היא זוכה בנקודות על התמכרותה לערוץ האוכל והיומרנות שמלווה את הבלוף.

"תכף אני באה." אני אומרת לה.

היא מטה את ראשה אליי בהבעה שאומרת את לא באמת מתכוונת לעמוד פה ולשוחח עם המתחרה משיפרק, נכון? ואני בקושי מצליחה לעצור את החיוך שלי.

המשך הפרק בספר המלא

עוד על הספר

  • שם במקור: Master Baker
  • תרגום: טל לוי אסקרי
  • הוצאה: קוקיס
  • תאריך הוצאה: אפריל 2024
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 456 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 34 דק'
מאסטר בייקר פיפה גרנט

פרק 1

גריידי

~ וירג'יניה בלו מגזין

גריידי רוק, הידוע בכינויו 'מאסטר בייקר', הוא מספיק גבר כדי להתמודד עם כל בדיחה בנוגע לכינוי שלו, אבל לא בטוח שהוא מוכן לרכילות היומית.

"נכון מאוד, בייבי," אני לוחש כשאני חודר עוד יותר לתוך העומקים הקרמיים שלה. היא מכווצת. כבר מלאה כל כך. "אה, כן, ככה בדיוק. את מרגישה את זה? זה טוב גם לך?"

עוגיית הדונאט לא עונה, אבל היא כן גונחת תחת הלחץ של כל הפודינג שאני דוחס לתוכה.

או אולי זו הייתה שקית המילוי שפלטה גיהוק.

"את יכולה להכניס אותי עוד קצת," אני ממלמל כשדלת המטבח שלי נפתחת. "אני יודע שאת יכולה. ואז אני מתכוון ללקק אותך ככה טוב־טוב —"

"איכס, אתה כזה דוחה." אחותי מכריזה כשהיא נכנסת.

אני מחייך לדונאט. "אל תקשיבי לה. את יפהפייה."

"אתה קולט שאם אי פעם היית טורח לדבר ככה לאישה, סבא לא היה משתדל כל כך לשדך לך כל אישה רווקה בווירג'יניה."

"ואל תשכחי גם את החצי הצפוני של צפון קרוליינה." אני מעביר אגודל על עוגיית הדונאט — חלקה ונחושה, בדיוק כמו שהיא צריכה להיות — וממשיך להתקדם כדי למלא את העוגייה הבאה. "אי פעם ראית מקבץ של עוגיות דונאטס יפהפיות כל כך?"

"בכל בוקר אתה אומר את זה."

"הקסם בחיים זה להשתפר מדי יום. כדאי לך לנסות את זה פעם."

טילי ג'ין נכנסת לתוך המאורה שלי ומתרווחת לה על שרפרף שמונח בצד השני של שולחן העבודה ממתכת שבמטבח המאפייה שלי.

המגשים על גלגלים שלי חצי מלאים בכל הדברים הטעימים שאמכור עד המאפה האחרון עוד לפני שהיום הזה ייגמר. בתנורים שלי נאפים מגשי דונאטס, מאפינס ולחמניות. קערת הערבוב מחכה לבלילת הדונאטס של מחר, והכיור שלי מלא בכלים מלוכלכים.

בדיוק כמו שאני אוהב את זה.

אם רק השורה התחתונה שלי בבנק הייתה מתחילה לשקף את מה שהמטבח שלי עושה — שפע ותפוקה — החיים היו מושלמים.

אני מוכר הכול כמעט מדי יום. לכן אני רוצה להעסיק עוד אופה. וזה חייב לקרות בקרוב. או אולי לעולם לא, כי לא משנה כמה טוב אני מרגיש בקשר למכירות, ברגע שאני מתיישב לעבור על ספרי החשבונות שלי, אני קולט שאני בקושי מיישר קו.

זה לא שאני יכול להגדיל את מעגל הלקוחות שלי בעיירה הקטנה הזאת, שיפּרֶק — שברי ספינה.

"כבר ראית את סבא היום?" טילי ג'ין שואלת.

"השעה חמש בבוקר."

"כן."

"ביום שלישי."

"אה־הא."

"זה אומר סקס במקלחת היום. לא נראה את סבא או את סבתא לפחות עוד ארבע שעות."

היא לא עונה. לא כדי להגיד לי שוב שאני מגעיל, ולא כדי להיאנח ולקוות בקול שכשהיא תהיה בת שמונים, היא תהיה נשואה למישהו שעדיין ירצה לעשות אותה במקלחת.

חשוד.

במיוחד כי גם היא אף פעם לא יוצאת מהמיטה לפני חמש בבוקר.

אני מסיים למלא את עוגיית הדונאט האחרונה שנייה לפני שהמגש הבא מוכן בתנור, ומרים את עיניי אליה.

יש לה מין מבט מהורהר שמכווץ לה את העיניים וגם את השפתיים שאני לא רואה לעיתים קרובות, אבל זה תמיד מצליח להאיץ לי את הדופק ולגרום לי לרצות לטמון את הראש בחול.

או אולי להכין מגש של מקרוּנים, כי אני צריך זמן וריכוז כדי להכין אותם, והם הסחת דעת מעולה.

שלא נדבר על כמה שהם טעימים, והם אוהבים במיוחד כשאני מחמיא לגבעות החלקות והמושלמות שלהם.

אבל טילי ג'ין לא נראית כאילו היא חושבת על משהו מהדברים האלה.

"מה?" אני שואל כשאני מושיט יד לאחור כדי להרים את הציפוי לדונאטס.

היא ממצמצת ומנידה בראשה. "איזה טעם היום?"

"מסקרפונה ונוטלה. למה את נראית כאילו את עומדת לספר לי שהעז שלי מת?"

"כאילו תתעצב אם סו ימות."

"את מתחמקת מהשאלה, טילי ג'ין. מה הביא אותך לפה לפני זריחת השמש, ביום שלישי, כדי לדבר על סבא?"

העפעפיים שלה נסגרים מעל עיניה הכחולות, ואני יכול לראות אותה נלחמת לעצור את עצמה מלפלוט את מה שאוכל אותה כשהדלת האחורית נפתחת שוב, והפעם בטריקה.

ג'ורג'יה מייברי, הסגנית שלי, נכנסת בסערה עם עלון ביד וזעם בעיניה החומות. היא כועסת עד כדי כך שהצמות בתסרוקת האפריקאית שלה עומדות גם כן, וזועמות בזכות עצמן.

"ראית את זה?" היא שואלת בעצבים ומנופפת בנייר.

טילי ג'ין מזנקת וחוטפת את זה ממנה. "לא, הוא לא ראה," היא אומרת בלחישה צווחנית, "ואנחנו נגלה לו את זה בהדרגה, בסדר?"

"תגלו לי בהדרגה מה?"

"שמאפיית דה־נאטס המזורגגת מפרסמת בכל רחבי שיפרק!" ג'ורג'יה מכריזה. היא נוחרת בזלזול וצועדת למקרר, ומתחילה להוציא משם חמאה וביצים. "הם לא יכלו להישאר בתוך העיירה סרְקַזֶם כמו שהם היו צריכים. לא ולא. הם היו חייבים לבוא לפה לשיפרק ולנסות לגנוב לנו את הלקוחות. החוצפה של... של... חורי הדונאטס האלה."

"חוצפה." אני מסכים, כי להסכים עם ג'ורג'יה עוזר לה להיות מאושרת, ולעזור לג'ורג'יה להיות מאושרת משאיר אותה לעבוד פה בלי לבקש העלאה, ומאפינס האוכמניות שלה טובים יותר משלי, וזה אומר משהו.

האם אני מודאג?

ברור שלא. דה־נאטס כבר פשטו את הרגל פעם אחת מאז שקניתי את קרו'ז נסט. הם יפשטו את הרגל שוב.

אבל לחץ הדם שלי עדיין גבוה.

מבחינה הגיונית, אני יודע שכף רגלם של מעגל הלקוחות המוגבל שלי לעולם לא ידרוך בסרקזם — וכן, ככה הם באמת קוראים לעיירה שלהם במורד הכביש. אבל זה עדיין עסק מתחרה, והרווחים שלי עדיין לא נמצאים במקום שבו הם אמורים להיות.

אפילו לא קרוב.

ונוסף לזה, היא אמרה סרקזם.

פעם הכרתי מישהי מסרקזם. לפני הרבה שנים.

ראשה של טילי ג'ין מסתובב לעברי, ו־הההה.

היא עדיין לבושה פיג'מה. ויש לה — כן. יש לה שפתיים מרקדות עם רגליים וידיים קטנות ממקלות על הפיג'מה. מתוק.

וכנראה זו גם הסיבה שבגללה היא עדיין רווקה.

אני אומר לעצמי לזכור את זה בפעם הבאה שסבא ינסה לשכנע אותי לצאת לדייט עם אישה שהוא בחר בעצמו.

רק בגלל העובדה שכבר עברו חודשיים... אמממ... שלושה... בסדר, הרבה חודשים מאז החברה האחרונה שלי, זה לא אומר שהעז שלי ואני צריכים מישהי עכשיו, ואם אוכל לשכנע אותו להתרכז בחיי האהבה של טילי ג'ין במקום בשלי, זה בונוס.

"גריידי." היא אומרת בשקט.

אני מתחיל לטבול את הדונאטס בציפוי הנוטלה ומרים אליה גבה בתגובה.

היא מושיטה אליי את העלון כדי שאעבור עליו.

פתיחה מחודשת וחזרה הביתה של דה־נאטס! נכתב שם בגאווה.

אבל זה לא מה שגורם לביצים שלי להתכווץ לפתע.

לא.

אלא השורה הבאה.

עכשיו אני מבין למה טילי ג'ין אורבת לי בשעה הזו של היום.

החיוך שלי קופץ מצוק, ואני מפיל את הדונאטס בתוך הציפוי, ומרגיש כאילו מישהו דחף פודינג לתוך התחת שלי.

"הם חושבים שהם יכולים להגיד 'אה, בואו לעיירה העלובה שלנו לפתיחה מחודשת של חנות דונאטס שמכינה דונאטס עלובים, זה כל כך מרגש!' נו, באמת." ג'ורג'יה ממלמלת בנחרה כשהיא מטיחה את הקמח והסוכר על שולחן העבודה הקטן יותר. "מניאקים מסרקזם. למי מזיז בכלל שאיזו בחורה חזרה הביתה?"

"אז דה־נאטס בסרקזם פותחים מחדש. אז מה?" אני מנסה להשאיר את קולי שקול ולא מושפע כשאני מחלץ את הדונאט מקערת הציפוי, אבל לא מצליח ממש, כי גם אני קראתי את השורה השנייה, ואני יודע מי חזרה הביתה.

"גריידי —" טילי ג'ין מתחילה, אבל ג'ורג'יה דורסת אותה.

מילולית, זאת אומרת.

"הם מנסים לגנוב את הלקוחות שלנו. ממש פה. בעיירה שלנו. כאילו הם לא גנבו חצי מהתיירים שלנו בחודש שעבר עם פסטיבל החד־קרן המזורגג שלהם. אנחנו חוגגים את פסטיבל הפיראט בכל שבוע שני של יוני מאז ומתמיד, והם חושבים שהם יכולים פשוט לחגוג פסטיבל מתחרה באותו שבוע?"

אני מניח לה לרטון בזמן שאני צופה בטילי ג'ין מסתכלת על כל דבר במטבח חוץ ממני.

"אז היא חזרה לתמיד?" אני שואל.

העובדה שאחותי לא מסתכלת עליי זו תשובה מספקת.

אניקה ויליאמס חזרה. חזרה חזרה.

אניקה ויליאמס, שלא ידעה בכלל לאפות.

אניקה ויליאמס שבילתה את התיכון בספירת הימים עד שתוכל לעזוב מאחור את פיסת גן העדן הקטנה שלנו בהרי בלו רידג', אבל עדיין הבטיחה לי שהיא תחזור יום אחד, ותהיה המנהלת העסקית שלי כשאפתח את המאפייה הכי טובה בצד הזה של הרי בלו רידג'.

אניקה ויליאמס, שלקחה את ליבי איתה כשהיא עזבה.

היא חזרה.

ופתחה מאפייה ארורה משלה.

ומנסה לגנוב את הלקוחות שלי.

חשבתי שכבר הרגשתי את כל מה שארגיש כלפי אניקה ויליאמס אי פעם.

מתברר שטעיתי.

פרק 2

אניקה 

~וירג'יניה בלו מגזין

אניקה ויליאמס ידועה גם כבת ואחות שהשתנתה מאוד, אבל עדיין הכי מפורסמת בעוגיות פצפוצי השוקולד שלה, וזה אומר שהרעיון הזה של מאפייה לא יסתיים טוב.

כשאנשים אומרים שהחיים שלהם בזבל, בדרך כלל הם לא מתכוונים לזה מילולית.

החיים של המשפחה שלי כבר היו בזבל עוד לפני זה, כך שאני לא משועשעת במיוחד מהשתלשלות האירועים של היום.

בלשון המעטה.

"אתה יכול לתקן את זה?" אני שואלת את רוג'ר רוג'רס, הבעלים של נו שיט אינסטלציה, שעומד מעל האסלה בשירותים היחידים במאפיית דה־נאטס, ובוהה מטה במים האפורים המסתחררים.

הוא מגרד את ראשו המקריח, ואז חובש חזרה את כובע הבייסבול שלו עם הלוגו של קופר ואלי פיירבולז. פסים אפורים מעטרים את זקנו הכהה, והוא לא מפסיק להביט לעבר המטבח כאילו הוא מצפה לקבל תשלום בעוגיות שוקולד־פאדג' כפול.

שאני לא מתכוונת לאפות, כי אני הפכתי את ביצוע החטאים נגד סוכר לאומנות.

"בדרך כלל שירותים סתומים זה לא סיפור גדול," רוג'ר אומר, "אבל בדרך כלל הפומפה לא שבורה וגם תקועה עמוק בתוך האסלה."

אני מדחיקה את הדחף להעיף את ידית הפומפה על ראשו ולצעוק אני יודעתתת, בגלל זה התקשרתי אליך, כששפתיו מתעקלות כלפי מעלה בחיוך עיקש.

"נו, באמת, אניקה. הייתי חייב להאכיל אותך קצת חרא בגלל זה. הא. חרא. עם שירותים מקולקלים. זה מצחיק. ברור שאני יכול לתקן את זה. אני רק צריך להביא פומפה חדשה כדי להוציא את החלקים של הפומפה הישנה, כי שברת את שלך לשניים כשמשכת את הידית והשארת את הפומפה עצמה תקועה בתוך האסלה."

הוא מחייך על הבדיחה של להוציא עם פומפה את ראש הפומפה שכרגע תקוע בתוך האסלה ומפריע למים לזרום כמו שהם אמורים לזרום לאחר שמישהו ניסה להוריד בצק של רול קינמון במורד האסלה לפני כשעה.

אני לא מחייכת חזרה, כי אם לא אצליח להרים ולנהל את המאפייה הזו, אני לא יודעת איך אצליח לטפל באימא ובאחותי.

אני בולעת גוש של דמעות בגודל הקרחון שהטביע את הטיטניק.

על מי אני מנסה לעבוד?

אני יכולה להרים חזרה את הבניין של אימא, אבל אני לא יודעת איך אני עומדת לפתות מספיק לקוחות להיכנס כדי להשאיר את המאפייה החדשה שלה עובדת.

לא עם הכישורים שלי.

עדיף לי לקנות את כל העוגות שיש בסופר ולתקוע בתוכן קרניים של חד־קרן כדי שייראו ייחודיות מאשר לתת לי לנהל את המאפייה.

אבל עכשיו אני לא יכולה להגיד לאימא שהרעיון להתקדם עם התוכניות שלה בנוגע לדה־נאטס הוא רעיון גרוע.

לא כשזה כל מה שהיא תמיד חלמה עליו.

לא כשסוף־סוף היא הצליחה להניח את ידיה עליו.

ולא כשזה הדבר היחיד שמוציא אותה מהמיטה ועוזר לה להתמודד בימים אלה.

"היי, תתעודדי, ילדונת. את יודעת שזה קטן עלינו." רוג'ר טופח לי על הכתף עם ידו הבשרנית. "אצטרך פחות מחמש דקות. קדימה. תמדדי לי זמנים."

בקריצה, הוא יוצא מהשירותים, ודקה לאחר מכן אני שומעת את הפעמונים בדלת הכניסה מצלצלים כשהוא יוצא להביא את הכלים שלו מהטנדר.

אני נשענת על קיר השירותים, עם ידית הפומפה ביד, ומנסה לשכנע את עצמי שאני יכולה לעשות את זה. שאנחנו יכולות לעשות את זה.

מצחיק.

עשר שנים בצבא לא נראו מפחידות כל כך כמו לעבור את היום הזה.

אבל בעשר שנותיי בצבא, ידעתי שאימא שלי ואחותי מסתדרות לבד. הייתה לי עבודה שבה יכולתי להכין גיליון אלקטרוני ולתכנן את הכול לפרטי פרטים, שם בעצם הכישורים האמיתיים שלי באים לידי ביטוי, ולא הייתי צריכה להתאמן כדי להפוך בן לילה למומחית באפייה באמצע ריצות עם אימא לרופאים ופגישות עם העובדת הסוציאלית שממונה עלינו וביקורי הקבלן בביתה.

"הבעיה עם החרא כבר נפתרה?" ביילי, אחותי הקטנה, שואלת כשהיא מציצה מעבר לפינה. עיניה הגדולות והכהות מתריסות בי לגעור בה על השפה הגסה שלה — או על כך שהיא הפושעת שניסתה להוריד את רול הקינמון הנורא, העבה והמקומח מדי שלי באסלה — אבל יש לי בעיות גדולות יותר מבת שלוש־עשרה שמתגרה בגורל עם הפה שלה, במיוחד כשאני יודעת שהיא רק ניסתה להעלים כל ראיה לפשעים שלי נגד הבצק כדי שתוכל להכין בצק משלה.

שהייתי צריכה לתת לה להכין מלכתחילה.

"לא. סיימת את הציפוי של הקאפקייקס?" אלה שהיא הכינה, כי הקאפקייקס שלי נוטים להיראות יותר כמו גושים של פחם שאפילו סנטה קלאוס לא ירצה לתת לילדים רעים, ואלה עוד הקאפקייקס וניל שלי. אל תשאלו איך יצאו הקאפקייקס שוקולד שלי.

"כן. אבל... הכנתי ציפוי חדש, וכנראה עדיף שתשאירי גם את העוגיות בשבילי."

נכון מאוד.

החנות החדשה של אימא נקראת דה־נאטס, כמו דונאטס. אבל האם יש לנו דונאטס מוכן כלשהו הבוקר?

לא, אין לנו.

כי אני לא יכולה להכין דונאטס אפילו אם חיי היו תלויים בזה, ועם אימא שלפתע הפכה עיוורת ולא מסוגלת לטגן שום דבר, בגלל הבטיחות, אנחנו מתמקדות בחלק של האפייה בעסק שלה במקום על החלק של הדונאטס בימים האחרונים.

"למזלנו, כל הלקוחות שלנו היום יגיעו מתוך רחמים." אני ממלמלת באנחה.

"לא נראה לי." קול עמוק עונה, ומבהיל את שתינו.

אני נשענת מחוץ לשירותים בזמן שעיניה של ביילי מתרחבות, ומייד אני חוזרת לגיל שמונה־עשרה — לא מוכנה, לא לגמרי שמחה, ולא בטוחה מה אני אמורה לעשות עם ידית הפומפה... וממש על הקצה.

"או מיי פאקינג גאד." ביילי לוחשת.

"דברי יפה." אני אומרת בשקט, כי זה או ככה, או שאני עלולה להתחיל לזרוק מילים יצירתיות שלמדתי בצבא שהיא לא צריכה לדעת עדיין.

"או מיי פאדג'." היא מתקנת את עצמה. "הוא חתיך, יחסית לגבר מבוגר."

עיניו הכחולות של גריידי רוק מתכווצות בקצוות כשהוא מחייך לביילי, וזו הבעה שהוא לא כיוון אליי, רק שיהיה ברור.

וגם, שיהיה ברור, הוא לא מבוגר.

הוא בגילי, עדיין לא בן שלושים, והוא התבגר יפה כמו ויסקי משובח.

"מבוגרים הורסים את כל הכיף." הוא אומר לה.

"אני יכולה להגיד מה שבא לי בבית. רק לא פה, אחרת אניקה תחליף את המסקרה שלי בקרם השוקולד המיוחד שהיא מכינה. מי אתה?"

"הוא —" אני מתחילה, וקולטת שאין לי מושג איך לסיים את המשפט הזה.

החבר הכי טוב שלי בעבר?

הבחור שהייתי דלוקה עליו כל התיכון, למרות שידעתי שלא כדאי לי?

הבחור שביקש ממני להקריב את העתיד שלי והעצמאות שלי ואת כל התוכניות שלי בחיים כדי לחכות לו שיחזור מבית הספר לקולינריה כי הוא הבין סוף־סוף, בערב סיום הלימודים שלנו, שעות ספורות לפני שהייתי צריכה לתפוס אוטובוס לטירונות בצבא, שהוא לא יכול לחיות בלעדיי?

הגבר שהשארתי מאחור כי למרות שאני אוהבת את אימא שלי ואעשה הכול למענה, לא רציתי להיות כמוה?

"אני גריידי," הוא אומר, ומזיז מבט לא ברור הרחק ממני ומושיט יד חסונה וחזקה עם אצבעות ארוכות אל ביילי. הוא לובש טי־שירט שחורה עם הכיתוב, 'שיפרק — אנחנו עושים את זה בסגנון פיראטי', כי כמובן, זה מה שהוא, ושרירי הזרועות הללו בהחלט לא היו פה קודם. "אני מנהל את מאפיית קרו'ז נסט בעיירה שיפרק."

בועות סודה ממלאות לי את הוורידים.

לא דאגתי להתעדכן ברכילות בכל הקשור לגריידי רוק לאחר שעזבתי את הבית. לא הצטרפתי לפייסבוק או לטוויטר, לא עשיתי מנוי על חדשות סרקזם לתיבת הדואר הנכנס שלי ולא חזרתי הביתה בחופשות ועקבתי אחריו כדי לגלות עם איזו מקומית משיפרק הוא התחתן או כמה ילדים יש לו.

הייתי זקוקה למרחב ומרחק כדי להתגבר עליו ולהתחיל את החיים שלי מחדש ולהיות מישהי, מישהי שתוכל לדאוג לעצמה, הרחק מהמקום שבו הייתי הבת של הילדה הפראית ההיא שנכנסה להיריון בגיל שש־עשרה.

הייתי חייבת ללמוד להכיר מי אני כשלא הייתי מאוהבת בגריידי רוק, כי למרות ארבע שנים של חברות אמיתית, אחרי אותו ערב, הוא לא התקשר. או סימס. או שלח אימייל.

הוא נעלם לגמרי מחיי בדיוק כשהייתי חייבת חבר.

אבל לא ידעתי שהוא מנהל את קרו'ז נסט.

לא ידעתי שלמעשה אנחנו מתחרים על פיסת גן העדן הקטנה הזו של הרי בלו רידג', למרות שאני מתחרה בשם אימא כרגע. אם לא נצליח למצוא אופה אמיתי בחודש הבא, הוא יגרום לנו לפשוט את הרגל עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, וחלומותיה של אימא יעלו באש מהר יותר משהיא איבדה לפתע את ראייתה לפני שלושה שבועות.

אני מנסה להיות האדם הבוגר פה, להיות שמחה בשבילו ולהיות מקצוענית, כאופה אחת לשני — או יותר נכון כבלגן מסורבל ונורא במטבח לאלוהי האפייה — אבל העצבים שלי הפכו מתוחים ביותר מאז שביילי התקשרה בפניקה באמצע הלילה כי אימא הייתה במיון ולא הצליחה לראות בכלל.

שום דבר בנוגע לבוקר הזה — האסלה המקולקלת, רולי הקינמון ההרוסים, והפניקה הכללית בקשר לכמה מהחיים של אימא וביילי אוכל לתקן לפני שתיגמר לי חופשת החירום המיוחדת שלקחתי מהצבא ואצטרך לחזור לבסיס בפורט בליס, טקסס, אם מסמכי השחרור שלי לא יעברו — לא מקל עליי לראות אותו שוב.

"אתה משיפרק?" ביילי שואלת וכל שפת הגוף שלה הופכת חשדנית. "אז מה אתה עושה פה? אין לך איזה כפר אחר לבזוז?"

הוא מעביר עוד מבט כחול־ירוק לא קריא לעברי.

יש לו כתם של קרם שוקולד ליד התנוך השמאלי, אבל חוץ מזה, הוא רגוע ושַלֵו ומאופס על עצמו עם מכנסי הג'ינס שלו שיושבים בשלמות על ירכיו, זיפים של יומיים על הסנטר והצוואר, ושערו הכהה ארוך מספיק כדי להתעגל בקצוות.

"שמעתי שידידה ותיקה חזרה לעיירה." הוא אומר לביילי.

ברור שהיא מבינה מה זה אומר כשהיא זועפת לעברי. "יש לך חברים בשיפרק?"

"גם לך יהיו, ברגע שתתחילי ללמוד בתיכון." אני מציינת.

"לא. אני אבלה אך ורק עם אנשים מסרקזם. עדיף פה. אנשים מסרקזם מקבלים עשרים נקודות יותר במבחני האיי־קיו מאנשים רגילים, וכולנו יודעים שפיראטים סתומים יותר מאנשים רגילים."

"ואם אחד מהם טוב בכדורעף?"

עיניה מצטמצמות, כי היא יודעת שהצלחתי להערים עליה. "השיחה הזו הסתיימה." היא מסתובבת לגריידי ומעיפה את שערה לצד. "ואתה צריך ללכת."

"חיבבתי אותך יותר כשהיית בת שנתיים." הוא אומר לה, וזה כמעט מהמם אותה — אני יכולה לראות מהדרך שבה עיניה רושפות — אבל היא בת למשפחת ויליאמס, בלב ובנשמה.

"ובכן, תבורך." היא אומרת במתיקות. "אניקה, אני חושבת שמתחילים להגיע אנשים. כדאי שנלך לסיים להכין את עוגיות הדונאטס טרס־לצ'ס ההן ונתחיל לעבוד על הוופל בועות שלנו."

בקושי הצלחנו להסתדר עם קנקן הקפה הבוקר, אבל היא זוכה בנקודות על התמכרותה לערוץ האוכל והיומרנות שמלווה את הבלוף.

"תכף אני באה." אני אומרת לה.

היא מטה את ראשה אליי בהבעה שאומרת את לא באמת מתכוונת לעמוד פה ולשוחח עם המתחרה משיפרק, נכון? ואני בקושי מצליחה לעצור את החיוך שלי.

המשך הפרק בספר המלא