שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי

מבוא

בשנת 1964 עיבד המשורר אברהם שלונסקי את המעשייה "רומפלשטילצכן" (Rumpelstilzchen), שבקובץ אגדות האחים גרים,¹ למחזה בחרוזים בשם עוץ לי גוץ לי עבור תיאטרון 'הקאמרי'. הבמאי הצעיר יוסי יזרעאלי, שהיה אז בראשית דרכו, הפך את המחזה למחזמר והמלחין דובי זלצר הוסיף לו לחנים. הצגת הבכורה התקיימה ב-15 בדצמבר 1965 וזכתה להצלחה עצומה: קהל גדול של ילדים צפו בה יחד עם הוריהם. מאז ועד היום, קרוב לשישה עשורים, ממשיכים להעלות את עוץ לי גוץ לי על הבמה. בעקבות ההצלחה פרסם שלונסקי את המחזה כספר בהוצאת עם עובד עם איוריו של אריה נבון, בנובמבר 1966.^‏2

המעשייה של האחים גרים מספרת על טוחן שמגיע למלך, וכדי להעלות את ערכו בעיניו מספר לו כי בתו יודעת להפוך קש לזהב. המלך מחליט לבחון את בת הטוחן, כולא אותה בחדר מלא קש ומודיע לה כי אם לא תצליח להפוך את הקש לזהב עד הבוקר - מות תומת. לעזרתה בא גובלין (שדון) שיודע להפוך קש לזהב, אך הוא מתנֶה את עזרתו בתמורה. הניסיון נמשך שלושה לילות. בלילה הראשון נותנת לו בת הטוחן מחרוזת, בלילה השני - טבעת ובלילה השלישי, כשאין לה עוד דבר לתת לו, מסכים השדון לעזור לה אם תבטיח לו שהוא יקבל את הבן הבכור שייוולד לה. בת הטוחן הופכת למלכה, ולאחר שנולד הבן בא השדון לגבות את חובו. היא מתחננת שלא ייקח את הילד, והשדון מוכן לתת לה הזדמנות נוספת: אם במשך שלושה ימים תמצא את שמו - יישאר הילד אצלה ואם לא - הוא יהיה שלו. במשך שני לילות היא מנסה לנחש את שמו אך לשווא. לפני הלילה האחרון, אחד משליחי הארמון שומע את השדון שר ביער, ובשירו חושף את שמו. הוא מספר זאת לבת הטוחן ולאחר שהיא קוראת לשדון בשמו הנכון, הוא מתרגז וקורע את עצמו לשניים.

עטיפת הספר "עוץ לי גוץ לי", 1966

שלונסקי לקח את המעשייה הקצרה של האחים גרים והפך אותה למחזה עשיר הן בהתרחשויות והן בלשון ייחודית. הוא העמיק, הרחיב והעשיר את הדמויות ויצר מחזה רב־גוונים. בפתח הספר עוץ לי גוץ לי כתב שלונסקי:

מחזה בחרוזים

על־פי האחים גרים

עיבד

אברהם שלונסקי

צייר אריה נבון

שלונסקי השקיע בתרגומים לעברית את מיטב כוחו היצירתי, והייתה הסכמה כמעט מקיר לקיר כי הוא מתרגם רב־אמן וכי שליטתו בלשון העברית ראויה לשבח ולהערכה. בעיני שלונסקי עצמו התרגום לא היה מלאכה סתם אלא "מלאכת מחשבת": היצירה המוצלחת היא נס חד־פעמי, ואילו התרגום המוצלח הוא פלא כפול ומכופל, הוא בבחינת "נס בתוך נס", טען. הוא השווה את המתרגם לשחקן המזדהה עם הדמות שאותה הוא משחק. המתרגם, כמו השחקן, חייב להיכנס לעורו של הסופר ולהיות הוא ולא הוא בעת ובעונה אחת.³ אהבת התרגום נבעה בעיקר מראייתו בתרגום עבודה לשונית מרתקת. הוא ראה בו מעין מעבדה לשונית המאפשרת לו לבחון את יכולותיה של השפה העברית, להגמיש אותה, לגוון, לחדש מילים, להוציא מילים ממגרות נשכחות של המקורות היהודיים, לאוורר אותן ולהעניק להן חיים חדשים. תוך כדי עבודת התרגום גילה לא פעם מילים ומושגים שעדיין לא היו להם מקבילות בעברית ושמח לחדש את המילים הנחוצות לו. מעשה התרגום ניזון גם מתחושת השליחות הלאומית של שלונסקי, שביקש להעשיר את התרבות העברית ביצירות ממיטב ספרות העולם. עַם החוזר לארצו ומבקש לחיות חיים מלאים, חייב לנכס לעצמו את מיטב ספרות העולם ולקרוא בשפת אמו את יצירות כל העמים, טען שלונסקי.

לא לכל תרגומיו התייחס שלונסקי באותו אופן. הוא הבדיל בין תרגומים שתרגם יותר מצורך פרנסה שהתאים לו ולאישיותו היוצרת, לבין תרגומים שתרגם "מתוך קונטקט נפשי". האחרונים היו מועטים ועליהם נמנה, קרוב לוודאי, עוץ לי גוץ לי.⁴

אולם ממרחק השנים נראה שניתן לראות בעוץ לי גוץ לי לא עיבוד, ובוודאי לא תרגום, אלא מחזה מקורי של שלונסקי המבוסס על מעשייה של האחים גרים. מה שאירע עם עוץ לי גוץ לי דומה לתהליך שעברו יצירות של כמה מהחשובים שבסופרי העולם. סופרים אלה ביססו את יצירותיהם על סיפורים היסטוריים, מיתוסים, אגדות, מעשיות ומחזות עממיים, ואין חולק על כך כי בסופו של דבר הן הפכו ליצירות מקוריות.

המחזה עוץ לי גוץ לי הוא היצירה השלישית שכתב שלונסקי לילדים. קדמו לו הספרים עלילות מיקי מהו (1947) ואני וטלי או ספר מארץ הלמה (1957).⁵ ספרים אלה לא זכו להצלחה כה גדולה בדומה למחזה עוץ לי גוץ לי. בשנת 1933, כאשר ביקש שלונסקי לפרסם את הפרקים הראשונים מעלילות מיקי מהו, התקשה למצוא במה שתסכים לפרסמם. הוא שלח את הפרקים הראשונים למוסף של דבר לילדים, אך העורך, יצחק יציב, סירב לפרסמם מכיוון שלדעתו היו כתובים בשפה גבוהה וקשה להבנה שאינה מתאימה לילדים.

הוא הציע לשלונסקי לפרסם את הפרקים בעיתון דבר: "והרי הילדים לא יבינו כלום. זה קשה מדי. לילדים! מה פתאום? זה לא ילך", טען יציב. "התווכחנו", סיפר שלונסקי,

ניסיתי להוכיח, כי הם, דווקא הם, השובבים הנחמדים, יתעלסו במשובה זו של מעשה־קונדס פיוטי [...] והוחלט לשמוע עצת מומחים: דהיינו לשאול את פי הגננות והמורים". "המומחים" פסקו כולם שאין לפרסם את הפרקים כי אינם "לפי המנטאליות הילדותית [...] הריתמיקה - אינה לפי הטרָא־לָה־לָה הילדותי; ההמצאות פרועות, וכביכול, מנפצות זגוגיותיה של השלווה המנומסת של גן־הילדים ובית־הספר. והעיקר: הם לא יבינו בזה כלום!⁶

אולם שלונסקי התעקש ובסופו של דבר התרצה יצחק יציב ופרסם את חרוזי מיקי מהו. לדברי שלונסקי הילדים קיבלו את הפרקים בשמחה, ציטטו קטעים שלמים מהם בעל־פה ואף המציאו על חרוזיו וריאציות הקשורות להווי בית הספר.⁷ שתי היצירות נחשבו במשך שנים ליצירות קלסיות וזכו להערכות חוקרי ספרות הילדים, אולם קהל קוראיהן הלך והתמעט. בשנת 2003, כאשר ביקשו אנשי הוצאת ספרית פועלים לפרסם מחדש את אני וטלי, הוחלט שישנו צורך לערוך שינויים בספר. "כדי להתאים את היצירה המקורית - הדורשת הרבה ריכוז, אינטליגנציה, מעוף וסקרנות לשונית - לטעמם של הקוראים הקטנים של היום, בחרו בספריית פועלים לקצרה לכדי מחצית בערך ולהעניק לה אריזה חזותית חדשה, עם איורים חדשים וצבעוניים של דני קרמן במקום איוריו המקוריים של יחזקאל קמחי", כתבה יעל דר.⁸

גם בבואו להעלות את עוץ לי גוץ לי בתיאטרון 'הקאמרי' נתקל שלונסקי בקושי דומה. "כולם אמרו שזה לא לילדים. זה הווירטואוזיות, שייהנו מזה הגדולים. חריזה יותר מדי מורכבת, יותר מדי חכמה, לא יבינו את המלים", סיפר שלונסקי באחד מהראיונות שנערכו עימו. לטענות אלה השיב: "יש לכם טעות יסודית. בניגוד למבוגר המבין רק בשעה שהוא מבין את המשמעות לפי השכלתו וכו' וכו' הילד מבין לפני שיש לו כוח להבין. ואגב, הוא מבין הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים".⁹ גם השחקנים שהיו אמורים לשחק בעוץ לי גוץ לי חששו מאוד ש"ההצגה תתגלה כטעות איומה בקריירה" בגלל חוסר היכולת של הילדים להבין את הלשון הפיוטית והמסובכת של שלונסקי. מנהל תיאטרון הקאמרי, ישעיהו (שייקה) ויינברג, הרגיע אותם כשהבטיח שיציגו את ההצגה רק עשר פעמים בחנוכה לפי ההתחייבות ואז יהיו חופשיים מההצגה "המסובכת והמוזרה". אולם כבר בהצגת הבכורה, בפתיחת המחזה, כאשר החל המשרת, בגילומו של השחקן אריק לביא, לנהל דיאלוג עם הילדים, הם יצאו מגדרם בשאגות של שמחה והתלהבות כשאריק לביא ניצח על שאגותיהם.¹⁰ דבר זה קרה לראשונה בתולדות הצגות הילדים בארץ, והיה ברור כי המחזה עוץ לי גוץ לי הוא הצלחה גדולה.

יוסי יזרעאלי סיפר כי בהצגה הראשונה הוא עצמו פרש לפינה עם פחדיו עד ששמע את קולות הצחוק של הילדים, לעומת זאת "שלונסקי ישב רגוע במקומו. על פניו חיוך של אושר עילאי. כאילו ביקש לומר: ידעתי שכך יהיה, לא ייתכן אחרת".¹¹ בסופו של דבר, הצגה זאת האריכה ימים יותר מכל הצגת ילדים אחרת. שלונסקי צדק. למרות השפה הגבוהה והעשירה הפך עוץ לי גוץ לי להצגת ילדים קלסית, אהובה, שדורות רבים של ילדים, יחד עם הוריהם, חזו בה ואהבו אותה.

להצלחת המחזה עוץ לי גוץ לי היו סיבות אחדות. עוץ לי גוץ לי נבדל מספרי הילדים של שלונסקי, עלילות מיקי מהו ואני וטלי. בשני הספרים הקודמים הלשון עמדה במרכז והעלילה הייתה מעוטת אירועים ודרמה ושימשה יותר מעין "קולב" לתלות עליו את החידודים הלשוניים. ארבעת פרקי מיקי מהו שהתפרסמו בשנים 1936-1933 (וגם הפרקים שהתפרסמו מאוחר יותר) אינם יוצרים רצף עלילתי, אלא מהווים מעין קלידוסקופ ססגוני וצוהל. שלונסקי השתעשע בשפה והביא את הדברים לידי גוזמא ואבסורד: ההיגיון הוא הגיונם של החרוז והשפה ולא של המציאות; בשירה הכול ייתכן, וניתן לראות בחלק מחרוזי מיקי מהו שירי אִיגָיוֹן (נונסנס): מרכז הכובד של הספר עלילות מיקי מהו אינם האירועים המתרחשים בו, ואף לא הדמויות שמאכלסות אותו: מיקי מהו, מיקה, פיט, פוט, קונציון או גמליאל. הגיבורה האמיתית, האחת והיחידה של מיקי מהו היא השפה העברית. כך גם בספרו אני וטלי.

לעומתם, במחזה עוץ לי גוץ לי, מטבע הדברים, העלילה תופסת מקום חשוב הרבה יותר. העובדה שהמחזה שלו התבסס על מעשיית עם גרמנית, והייתה לו עלילה מן המוכן, גרמה לכך שהמחזה דרמטי יותר מספרי הילדים האחרים של שלונסקי. נראה שגם אופייה המיוחד של הסוגה "מחזה" דרבן את שלונסקי להוסיף אירועים.

להצלחת המחזה סייעה גם העובדה שעובד למחזמר. לימים סיפר במאי ההצגה יוסי יזרעאלי, כי כשקיבל את המחזה לראשונה בהיותו בלונדון הוא נראה היה לו כ"פואמה ארוכה לילדים, קשה להצגה". שלונסקי נענה לבקשתו של יזרעאלי והתאים אותו לצורכי הבמה והשחקנים, בעיקר באמצעות הפיכת הטקסט הכתוב לטקסט שחלקים רבים בו מושרים. "גישתו הנוחה לשינויים וקולמוסו הקל והשופע הקלו עלי מאד את העבודה", אמר יזרעאלי. לעומת זאת, שלונסקי לא היה מוכן לשום פשרות בנושא "העברית הקשה".¹²

גם המלחין דובי זלצר סיפר כי שלונסקי גילה גמישות רבה לגבי הכשרת המחזה לצורכי הבמה. "כשיוסי יזרעאלי ואני ביקשנו לערוך שינויים, הוא הסכים. הוא לא היה צריך לדאוג", הוסיף זלצר, "התיחסנו לטקסט שלו כמו לספר תנ"ך".¹³

השילוב של הדרמה, הלחנת השירים הנפלאה של דובי זלצר, הבימוי הייחודי של יוסי יזרעאלי, המשחק המצוין של השחקנים, התפאורה והתלבושות - עזרו למחזה לקרום עור וגידים ולהפכו לחוויה של ממש לילדים ולמבוגרים כאחד. את המחזה הקדיש שלונסקי לנכדתו הבכורה סיגל אשל בת החמש, שגרה באותן שנים בקיבוץ רמת הגולן:

לְמַעֲנֵךְ, סִגָּלִי

וּשְׁאָר הַחֲבֵרִים

עֲשִיתִי הַצָּגָה לִי

בְּשִׁיר וְסִפּוּרִים.

הַשֵּׁם הוּא 'עוּץ־לִי־גוּץ- לִי'

וְלָמָה? - זוֹ חִידָה.

הַשֵּׁם הַזֶּה נָחוּץ לִי...

וְהַקּוֹרֵא - יֵדָע.

סבא אברהם.¹⁴

לאורך השנים המבקרים שיבחו את המחזה ורובם ראו בהצגה פנינה של ממש, מופת להצגת ילדים משובחת. יחד עם זאת, המחזה ספג גם כמה ביקורות שליליות. בשבועון העולם הזה מיום 15.2.1965, למשל, התפרסמה ביקורת, ללא שם הכותב, תחת הכותרת "מפחידים ילדים", ובה נכתב כי "העלילה האכזרית מחרידה את הילדים הרכים, משעממת את הגדולים יותר".

בשנת 1967, זכה המחזה בפרס ההצגה המקורית הטובה ביותר לשנת תשכ"ו מטעם המועצה הציבורית לתרבות ואמנות.¹⁵ המחזה עוץ לי גוץ לי הפך לקלסיקה, והיה להצגת הילדים המפורסמת ביותר והמצליחה ביותר בתולדות התיאטרון הישראלי.¹⁶