פורקן יקום

1

אתם מכירים את אפקט הפרפר? אותו פרפר שמנפנף בכנפיו מעל סידני שבאוסטרליה וגורם לבסוף לסופת טורנדו בקליבלנד, אוהיו שבארצות הברית? לפעמים אירועים קטנים ושוליים יכולים לשנות סדרי עולם, או לחלופין, להפוך על פניו את עולמכם הפרטי.

אצלי הכול התחיל בתאונה. כמו בהרבה תאונות אחרות, לא היה שום דבר בעולם שהכין אותי אליה. אני אוהב טבע וטיולים ואני מרבה לרכוב על אופניים. אופני שטח. רק שטח. כי אני אוהב את הקרבה אל הטבע, והכביש בעיניי הוא לא טבע.

מכל מקום, באותו יום רכבתי לבדי על השביל המתפתל בין הגבעות שבשיפולי הרי ירושלים לכיוון מוצא. זהו שביל שאני מרבה לרכוב בו. הוא מתפתל בין העצים ביער ירושלים ומדי פעם מבליח אל שולי החורש, והנוף הנגלה עוצר נשימה. בתחתית העמק בו זורם נחל שורק אפשר לראות את האגם העונתי שמשיק למושב בית זית. מעליו, במעלה ההר, גולש הכביש הישן לירושלים בפיתולי שבע האחיות, וכשמעלים את המבט עוד למעלה, אפשר להבחין, ממש בקצה הרכס, בגבעת הקסטל המפורסמת.

באותו בוקר רכבתי לי כהרגלי, זורם עם השביל ושואף את אוויר הבוקר הקריר, כשהאופניים מרקדים להם על אבני הכורכר. אלא שהפעם משהו השתבש ופתאום החלקתי. במהירות אפס.

כנראה שהייתי עסוק מדי בהתבוננות בנוף או בהרהורים ופשוט לא הבחנתי בסלע שבלט אל תוך השביל. נפלתי כמו טירון ומייד הרגשתי שזו הייתה נפילה מאוד לא מוצלחת. אחסוך מכם את הפרטים — פינוי, בית חולים, צילום רנטגן. בקיצור — שבר בעצם הבריח וסדקים בצלעות. והכי גרוע — ריתוק למיטה למשך שלושה שבועות. אני? במיטה? באמת לא מתאים לי. אני טיפוס פעלתן, כל הזמן עסוק במשהו. פתאום היה לי זמן למכביר וכל המשימות שהרכיבו את השגרה היום־יומית שלי כאילו איבדו מחשיבותן. נקודת האור היחידה, כך חשבתי באותו רגע, הייתה שלא נדרשתי להישאר בבית החולים, אלא שוחררתי לאשפוז בית.

אספר קצת על עצמי, או ליתר דיוק, על מי שהייתי עד לאותה תאונה.

קוראים לי יונתן והייתי איש הייטק. עבדתי בחברות הזנק שנים רבות, מאז שסיימתי את הדוקטורט שלי בפיזיקה. קודם לתאונה עבדתי בחברה קטנה בשם טֶסטיט (Testit), בה מילאתי את תפקיד המוביל הטכנולוגי (CTO). הייתי בוחר לחברה שם אחר, פחות אפור אולי, אבל החברה לא הייתה שלי.

טסטיט הייתה חברה קטנה אשר בניגוד לרוב חברות ההייטק בישראל לא רדפה אחרי הטרנדים החמים. בחברה פיתחנו טכנולוגיה שעשויה, כאשר תבשיל לכלל מוצר, לעשות מהפך בדרך בה נבדקים מוצרים בקווי הייצור. הדרך להצלחה הייתה עדיין ארוכה, ואלמלא התאונה ייתכן שהייתי ממשיך שם עד היום. אבל לפעמים, כמו שאמרתי, גם אירוע שולי עשוי להוציא אותך מהמסלול ולגרום לך לראות את הדברים אחרת.

אצלי, השינוי התחיל מתוך הכאב. שעות של ׳בילוי׳ במיטה ללא יכולת למצוא תנוחה מתאימה, יכולות לעשות נפלאות לעולם הפנימי שלך, אם אתה רק בנוי לכך. וכך, מתוך הכאב יצאתי למסע מופלא של חקר פילוסופי, תיאולוגי ופיזיקלי, אשר הוביל אותי למחקר שבו עסקתי בשנתיים האחרונות.

באחד הימים הראשונים לאשפוז הביתי שלי, ביקשתי מאשתי, יעל, להביא לי את ספר התנ״ך. אני לא אדם דתי, וגם לא מרבה לעיין במקורות, אך יש לי כלפיהם מקום חם בלב, כנראה בגלל אבא שלי. גם אבי לא היה דתי, אבל הוא גדל בבית דתי, עד שיום אחד קם ונטש את הדרך. הוא עזב את הישיבה בה למד בעיר הולדתו בטרנסילבניה, וסלל את דרכו בעולם השאלות. אבי היה איש חינוך, וממנו קיבלתי את הסקרנות והעניין להתמודד עם שאלות. אני זוכר איך היה מאתגר תדיר אותי ואת אחי בשאלות של ׳מי אמר למי׳ ו׳איפה נזכר׳. עד היום אני מסוגל לצטט פסוקים מהמקורות, וכל זאת בזכותו.

פתחתי את ספר בראשית וקראתי את הפסוק הראשון.

״בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום״.

שכבתי במיטתי ודיברתי אל עצמי בקול. אני אוהב לדבר בקול כי זה עוזר למחשבות לשקוע ולהיצרב טוב יותר בתוך מערך הזיכרונות שלי. המחשבות הן דבר מתעתע משום שהן חולפות דרכי, מתפוגגות, ובעיקר מתערבבות בחוסר סדר ומשמעת. אבל כשאני מדבר, השוטר הפנימי שלי נכנס לפעולה, מארגן את הדברים, בונה את ההרהורים בסדר לוגי ואף מכריח אותי לחשוב באופן לינארי ומסודר יותר.

יעל רגילה לכך, ולמעט חיוך פה ושם למדה להתעלם מהמלמול שלי. היא המזל של חיי, אבל על כך אפרט בהמשך.

היטבתי את תנוחתי על מנת להקל עליי קמעה את הכאב והתחלתי לנתח את הפסוק.

״מה זה תוהו ובוהו?״ שחתי לעצמי, ״תוהו ובוהו הוא חוסר סדר מוחלט. אבל חוסר סדר מוחלט של מה? כנראה היה שם משהו ולכן מודגש שהוא כל כך לא מסודר. רגע, אבל אם זה חוסר סדר מוחלט, איך יש לו שם? הרי ברגע שאנחנו נותנים למשהו שם, יש לו זהות, ואם כך הרי שהכנסנו בו קצת סדר. זו, כנראה, דרכנו להתמודד עם העולם. אנחנו מעניקים לדברים שמות ובכך אנו עושים לנו את החיים קלים יותר. זוהי למעשה אבן יסוד בעצם מהותנו כיצורים אינטליגנטיים, היכולת לעשות הכללות. תארו לעצמכם שלא היינו עושים הכללות? האם היינו באמת מסוגלים לחשוב? לתקשר האחד עם השני? מה המשמעות של שפה ללא הכללות?״

״תן דוגמה,״ מלמלתי לעצמי והבטתי סביבי על חדר השינה. ״אני שוכב במיטה,״ עניתי לי וזעתי במקום בחוסר נוחות בניסיון להפחית מעט את הכאב. ״מה זאת מיטה? אם לא הייתי חושב עליה כעל עצם מסוים עם פונקציונליות מסוימת, המוח שלי היה מתעסק עד אינסוף בלהבין מהי מיטה. אוסף של מוטות וקרשים ובדים וקפיצים? או החלקיקים שמהם עשויים הבדים והקפיצים? רגע, גם חלקיקים הם סוג של הכללה, לא?...״

״בקיצור,״ המשכתי למלמל לעצמי, ״כל תפיסת עולמנו ויכולתנו לחשוב בנויה על היררכיות. מדרגים. מצד אחד, אנחנו מפרקים דברים לגורמים ומנסים להבין קשרים והקשרים בין הגורמים. מצד שני, אנחנו בונים מבנים שלמים מהחלקים המרכיבים אותם. כדי לבנות בניין אנחנו לוקחים בלוקים, ברזלים וקרשים ומחברים אותם באמצעות בטון. כשזה גמור, אנחנו קוראים לו בית. כשמחברים מספר בתים יחד וסוללים כבישים ביניהם, זו כבר עיר, וגם לה אנחנו נותנים שם. זה פשוט מקל על החיים ומפנה לנו את המוח להתעסק בעוד דברים. אחרת היינו מוצפים לחלוטין.״

עצמתי את עיניי ונזכרתי בסיפור ׳פונס הזכרן׳ של חורחה לואיס בורחס,1 שבו מתאר הסופר המדהים אדם בשם פונס, שהיה בעל זיכרון פנומנלי. הוא פשוט זכר כל פרט. העץ שבו התבונן לפני דקה איננו אותו עץ שהוא רואה באותו רגע, כי מצב העלים שלו שונה. הרוח הזיזה אותם מעט. אם כך מהו עץ? הסיפור מעורר את המחשבה שאולי מי שיש לו זיכרון אבסולוטי איננו יכול להיות אדם חושב. הוא תמיד שקוע בפרטים ולא יכול להתרומם מעליהם ולראות מכלולים. היכולת לראות מכלולים שזורה ביכולת אחרת, לעשות השמטות. לא לזכור את כל הפרטים. לבחור, אולי בתת־מודע, מה אני זוכר וממה אני מתעלם.

לקחתי לי הפוגה קצרה, ושיניתי שוב תנוחה בניסיון להקל עליי את הכאב. הבטתי סביבי. חדר השינה שלנו מרווח ומלא אור. שני חלונות גדולים, המוסתרים חלקית על ידי וילונות, האחד פונה מערבה והשני דרומה, משרים בחדר אווירה נעימה. הם מעניקים לחדר אור וזרימת אוויר ובעיקר שקט. השקט שכל כך מאפיין את סביבת המגורים שלנו.

שאפתי מלוא ריאותיי אוויר, התכווצתי מעט מהכאב, ארגנתי לי מחדש את המחשבות וחזרתי לדיון עם עצמי אודות התוהו ובוהו.

״תוהו ובוהו זה חוסר סדר מוחלט. כלומר, בלגן שלם. האם אפשר להגדיר חוסר סדר? אולי אפילו למצוא דרך לכמת2 אותו?״

חייכתי לעצמי כי ידעתי את התשובה. ״הפיזיקה כבר מתמודדת עם השאלה הזו באמצעות המושג אנטרופיה. זהו מדד לאי־סדר. ככל שהוא גדל, כך גדלה האנטרופיה.

חוק ידוע הוא בפיזיקה שהאנטרופיה במערכת המבודדת מהשפעות חיצוניות יכולה רק לגדול במשך הזמן. לא יכולה לקטון. אנחנו, הפיזיקאים, אנחנו אנשים מוזרים,״ דיברתי אל עצמי ועל עצמי בחיבה.

״כדי להבין משהו אנחנו מדמיינים עולם אידיאלי, לא מציאותי, שבו אנחנו מצליחים לפשט אותו ואז לבחון את התיאוריות שלנו בתוך העולם הפשוט הזה. כדי להדגים שהאנטרופיה רק גדלה, אנחנו יוצרים בדמיון מערכת מבודדת מהעולם האמיתי ובוחנים רק מה שקורה בתוך אותה מערכת. למשל, אנחנו מדמיינים תא מחולק לשניים על ידי חוצץ. בחצי האחד של התא יש גז מסוג אחד ובחצי השני גז מסוג שני. כאשר מסירים את החוצץ הגזים מתערבבים, וכך, אחרי כמה דקות נוכל למצוא את שני הגזים בכל מקום בתא. למרות שקודם להסרת המחיצה היה סדר מסוים שהופר עם הזזתה, האם אתם יכולים לדמיין מצב שבו המערכת תחזור שוב להפרדה בין שני הגזים? סתם כך באופן ספונטני? הסיכוי לכך הוא כמובן אפסי. הנה דוגמה לכך שהאנטרופיה שואפת לגדול...״

״מעניין,״ חשבתי, ״העולם התחיל במצב של חוסר סדר טוטאלי — תוהו ובוהו. כלומר, אנטרופיה בשיאה. איך פתאום יש עולם שבו הדברים מסודרים יותר? יש עצים וחיות, יש ים מופרד מיבשה. אם כך, אולי מעשה הבריאה הוא לאו דווקא יצירת יש מאין, אלא יצירת סדר בכאוס? הרי כתוב במפורש שאלוהים הפריד בין חושך לאור ובין ים ליבשה. כלומר, לא שלא היה כלום ועכשיו פתאום יש משהו, אלא שהיה בלגן ועכשיו יש סדר.״

״יעל!״ קראתי בקול, ״את יכולה בבקשה להביא לי בלוק כתיבה ועט?״ כמובן שהייתי מעדיף לא להטריח אותה וללכת בעצמי לשולחן הכתיבה, אבל במצבי הנוכחי עדיין הייתי תלוי לחלוטין ביעל. לא ריחמתי עליה, פשוט מעודי לא הייתי כל כך חסר אונים.

יעל, כמובן, ששה למלא את משאלתי ולסייע לי ככל יכולתה. משהביאה לי את מבוקשי, מיהרתי ושרבטתי את התובנה:

מעשה הבריאה הוא הכנסת סדר חדש במערכת קיימת!

״מה קרה?״ שאלה, ״מה ההתרגשות הרבה?״ והוסיפה בדאגה, ״תיזהר שלא להחמיר את המצב.״

״אני מרגיש שאני עומד על סף תובנות חדשות.״

ראיתי את המבט התוהה על פניה של יעל והחלטתי לשתף אותה. סיפרתי לה מעט על השתלשלות הדיון הפנימי שלי והבטחתי לפרט יותר בהמשך. היא, בחושיה החדים, הבינה שעדיין אני זקוק לזמן עם עצמי, ליטפה את לחיי וחזרה לעבודתה.

לקחתי אוויר. בלי דעת עשיתי כאן את הצעד הראשון לקראת השינוי של חיי.

״האם ייתכן שישנו כאן גישור בין המדע לבין הדת? האם הפירוש המדעי שאני הוגה אכן משתלב עם האמונה הדתית במעשה הבריאה? אם אכן מעשה הבריאה איננו יצירת יש מאין, אלא הכנסת סדר במערכת קיימת, אדירה ככל שתהיה, האם זה לא מקרב את האלוהים אלינו? שהרי נבראנו בצלמו.״

התנערתי משרעפיי, שיניתי תנוחה במיטה, בעוד עווית של כאב חולפת על פניי, וחזרתי לדיון עם עצמי. ״איך הפיזיקאים מתמודדים עם שאלת הבריאה? איך הם מסבירים את העובדה שבכל זאת בעולם יש סדר מסוים, אם המציאות התחילה מחוסר סדר טוטאלי והאנטרופיה אמורה רק לגדול?״ גירדתי את פדחתי והעליתי באוב את שיעורי הפיזיקה מימיי באוניברסיטה.

"אין על כך תשובה אחת,״ המשכתי במונולוג שלי, ״יש מספר דרכים להתמודד עם השאלה הגדולה הזו. דרך אחת היא לומר שפעם, לפני המון שנים, היקום כולו היה נקודה סינגולרית3 קטנה, נוצר פיצוץ, המפץ הגדול, ומשם היקום הלך והתפשט. במילים אחרות, התחלנו ממצב מסודר, יחסית, ומאז התחיל לגדול אי־סדר. ובתוך אי־הסדר הזה יש איים של סדר, כגון כוכבים, גלקסיות, אנשים. אבל בסך הכול היקום ממשיך להתפשט ואי־הסדר גדל עם הזמן.״

שיניתי תנוחה. קשה מאוד להישאר באותה תנוחה גם אם בהתחלה היא נראית נוחה יחסית. שינוי עושה טוב לתחושת הכאב, אבל כשמתרגלים לתנוחה החדשה הכאב חוזר ומשתלט על ההוויה. חשבתי לעצמי שרק דרך הכאב מצליחים להיות מודעים לכל מיני איברים ושרירים שנמצאים בגוף, שאף פעם לא באמת מרגישים אותם.

״דרך אחרת, משלימה את הראשונה אבל אינטואיטיבית יותר עבורי, היא לדבר במונחים של פלוקטואציות, שינויים ספונטניים. אם נחזור לתא שלנו עם שני הגזים, הרי בנקודות זמן מסוימות יש אזורים מסוימים שבהם יש יותר גז מסוג אחד, מאשר מהסוג השני, ורגע לאחר מכן הכול משתנה. כלומר, יצירת סדר היא רק שאלה של סיכוי. קיים סיכוי מאוד נמוך, אפסי, שברגע מסוים יחזור כל הגז האחד ויתרכז באזור מסוים של התא.״

״תסכימו איתי,״ דיברתי לקהל דמיוני, ״שאם היו בתא הנדון מעט מאוד חלקיקים מכל גז (נניח עשרה), אזי יש סיכוי לא רע שבשלב כלשהו כל עשרת החלקיקים של אחד הגזים יהיו קרובים זה לזה. אולי כל היקום שלנו איננו אלא פלוקטואציה אחת גדולה? המוני חלקיקים שקשה לדמיין אפילו את מספרם, פתאום מתארגנים באיזשהו סדר. נכון שככל שמספר החלקיקים גדל, אזי הסיכוי למצוא את כולם מבודדים יורד פלאים. אפשר לומר שהוא אפסי. אבל אפסי איננו אפס! גם שינוי אפסי הוא גדול מאוד ביחס לאפס, כי אפס הוא שום דבר, ואפסי זה בכל זאת משהו. כלומר, נכון שהיקום שלנו קיים כבר כמה מיליארדי שנה, אבל כמה הם מיליארדי שנה לעומת הנצח? הנצח הוא אינסוף, וכל תקופה, ארוכה ככל שתהיה, היא עדיין אפסית ביחס לאינסוף. ובתוך זמן אינסופי, גם סיכוי אפסי מאפשר יקום מסודר בן מיליארדי שנה.״

*המשך הפרק בספר המלא*