הזר בסירת ההצלה

1 

ים

כשמשינו אותו מהמים, לא היתה על גופו ולוּ שריטה אחת. זה היה הדבר הראשון ששמתי לב אליו אצלו. כולנו היינו פצע וחבורה, אבל עליו לא היה כל סימן. עורו היה חלק ושחום כשקד, ושערו הסמיך והכהה היה מדובלל ממי ים. הוא היה חשוף חזה ולא שרירי במיוחד, כבן עשרים, ועיניו היו תכולות כצבע האוקיינוס שאנחנו רואים בדמיוננו כשאנחנו חולמים על חופשה טרופית — לא כמו הגלים האפורים האינסופיים שהקיפו את סירת ההצלה הצפופה הזאת והמתינו לנו כמו קבר פתוח.

סלחי לי על הייאוש הגדול, אהובתי. עברו שלושה ימים מאז טבעה הגלקסי. איש לא בא לחפש אותנו. אני משתדל להישאר חיובי, להאמין שההצלה קרובה, אבל יש לנו מחסור באוכל ובמים. הבחנו בכרישים. אני רואה כניעה בעיניים של רבים פה בסירה. המילים אנחנו נמות נהגו יותר מדי פעמים.

אם זאת גזירת הגורל, אם אכן בא סופי, אני כותב לך עכשיו על דפי המחברת הזאת, אָנָבֶּל, בתקווה שיזדמן לך איכשהו לקרוא אותה כשאני כבר לא אהיה פה. אני חייב לספר לך משהו, ואני חייב לספר גם לעולם.

יכולתי להתחיל בהסבר למה נמצאתי על הגלקסי באותו לילה, או בתוכנית של דוֹבּי, או בתחושת האשמה העמוקה הרובצת עלי עקב ההתפוצצות של היאכטה, אם כי אני לא יכול לדעת מה קרה בדיוק. אבל כרגע הסיפור חייב להתחיל הבוקר, כשמשינו מהמים את הצעיר הזר. הוא לא היה חגור בחגורת הצלה וגם לא החזיק בשום דבר, כשגילינו אותו מתנדנד בין הגלים. הנחנו לו לשאוף אוויר והצגנו את עצמנו, כל אחד ממקומו בסירה.

לֶמבֶּרט, הבוס, דיבר ראשון. הוא אמר, "ג'ייסון למברט, הבעלים של הגלקסי." אחריו בא תורו של נֶווין, הבריטי הגבוה, והוא התנצל, שהוא לא יכול לקום כדי לברך את הבא כראוי כי הוא פצע את רגלו כשניסה להימלט מן הספינה הטובעת. ג'רי רק הנהנה וגלגלה את החבל שבעזרתו משכה פנימה את הבחור. יאניס הציע לחיצת ידיים חלשה. נינה מלמלה, "היי." גברת לַגהארי, האישה מהודו, לא אמרה מילה, נראה שהיא חושדת בחדש שהצטרף לחבורה. זַ'ן פיליפ, הטבח מהאיטי, חייך ואמר, "ברוך הבא, אחי," אבל לא הרים את כף ידו מכתפה של בֶּרנַדֶט, אשתו הישֵנה, שנפצעה מהפיצוץ, נפצעה קשה, אני נוטה לחשוב. הילדה שאנחנו קוראים לה אליס, שלא דיברה מאז מצאנו אותה במים צמודה לכיסא נוח, המשיכה לשתוק.

אני הייתי האחרון. "בֶּנג'י," אמרתי. "קוראים לי בנג'י." מסיבה לא ברורה קולי נתקע בגרוני.

חיכינו שהזר יגיב, אבל הוא רק הסתכל עלינו בעיני איילה. למברט אמר, "יש להניח שהוא בהלם." נווין צעק, "כמה זמן היית במים?" אולי הוא חשב שקול חזק יחזיר אותו למציאות. אבל הבחור לא ענה, ונינה נגעה בכתפו ואמרה, "תודה לאל שמצאנו אותך."

ואז הבחור דיבר סוף־סוף.

"אני הָאֵל," הוא לחש.

יבשה

חוקר המשטרה כיבה את הסיגריה. הכיסא שהוא ישב עליו חרק. במונטסֵרָט היה היום חם מהבוקר, והחולצה הלבנה המגוהצת דבקה לגבו המיוזע. ברקותיו הלם כאב ראש מהנגאובר. הוא הביט בגבר הרזה והמזוקן שכבר חיכה לו כשהגיע אל תחנת המשטרה.

"בוא נתחיל מההתחלה," אמר החוקר.

היה יום ראשון. הוא היה במיטה כשהתקשרו אליו. יש פה מישהו שאומר שהוא מצא רפסודה מהיאכטה האמריקאית ההיא שהתפוצצה. החוקר גידף. פַּטריס, אשתו, גנחה והסתובבה על הכרית שלה.

"מתי הגעת הביתה בלילה?" היא מלמלה.

"מאוחר."

"כמה מאוחר?"

הוא התלבש בלי לענות לה, הכין קפה נמס בכוס חד־פעמית, וכשיצא מהבית בעט בדלת והבוהן שלו נפגעה. היא עדיין כאבה.

"שמי גַ'רטי לֶה־פלֶר," הוא אמר ואמד במבטו את האדם שישב מולו. "אני החוקר הראשי באי הזה. ושמך..."

"רוֹם, המפקד."

"יש לך שם משפחה, רום?"

"כן, המפקד."

לה־פלר נאנח. "מהו?"

"רוש, המפקד."

לה־פלר רשם את השם והצית עוד סיגריה. הוא גירד את ראשו. הוא היה זקוק לאספירין.

"אז מצאת רפסודה, רום?"

"כן."

"איפה?"

"במפרץ מרגריטה."

"מתי?"

"אתמול."

לה־פלר הרים את מבטו וראה שהבחור בוהה בתצלום של לה־פלר ואשתו מנדנדים את בתם הקטנה מעל מגבת חוף, שהיה מונח על השולחן.

"זאת המשפחה שלך?" שאל רום.

"אל תסתכל על זה," התיז לה־פלר. "תסתכל עלי. הרפסודה הזאת. איך ידעת שהיא מהגלקסי?"

"כתוב בצד הפנימי."

"ומצאת אותה זרוקה על החוף."

"כן."

"ולא היה לידה אף אחד?"

"לא."

לה־פלר הזיע. הוא קירב אליו את המאוורר שעמד על השולחן. הסיפור היה סביר. כל מיני דברים נשטפו אל החוף הצפוני. מזוודות, מצנחים, סמים, ציוד של דיג מסחרי שנסחף בזרמים וצף בצפון האוקיינוס האטלנטי.

דברים מוזרים ביותר נסחפו עם הגאות, אבל רפסודת הצלה מהגלקסי? זה אירוע גדול. יאכטת הפאר הענקית טבעה בשנה שעברה במרחק שבעים וחמישה קילומטרים מכֵּף וֶרדֶה, בחוף מערב אפריקה. הטביעה הגיעה לכותרות החדשות בכל העולם, בעיקר בגלל העשירים והמפורסמים שהיו על סיפונה. איש מהם לא נמצא.

לה־פלר התנדנד קדימה ואחורה. הרפסודה לא ניפחה את עצמה. אולי הרשויות טעו. אולי מישהו כן שרד אחרי אסון גלקסי, לפחות לזמן מה.

"בסדר, רום," הוא אמר וכיבה את הסיגריה. "בוא ניסע לראות."

ים

"אני האל."

מה אומרים על דבר כזה, אהובתי? אולי בתנאים רגילים צוחקים או מתבדחים. אתה האל? השתייה עליך. אבל לבד בלב האוקיינוס הזה, במצב של צמא ושל ייאוש, היה בזה משהו מטריד, למען האמת.

"מה הוא אמר הרגע?" לחשה נינה.

"הוא אמר שהוא האל," לעג למברט.

"יש לך שם פרטי, אל?" שאל יאניס.

"יש לי הרבה שמות," אמר הזר. קולו היה רגוע אבל ניחר, כמעט צרוד.

"ואתה שוחה כבר שלושה ימים?" התערבה גברת לגהארי. "לא יכול להיות."

"היא צודקת," אמרה ג'רי. "טמפרטורת המים היא תשע־עשרה מעלות. אי־אפשר לחיות בקור כזה שלושה ימים."

לג'רי יש יותר ניסיון ימי מאשר לכולנו. בצעירותה היא היתה שחיינית אולימפית, ונעימת הדיבור שלה מעידה שהיא יודעת לתפוס פיקוד — היא בטוחה בעצמה, פסקנית, קצרת רוח כלפי שאלות מטופשות — ואנשים מתייחסים אליה בתשומת לב.

"צפתָ על משהו?" צעק נווין.

"ג'יזס כרייסט, נווין," אמר יאניס. "הוא לא חירש."

כשיאניס אמר, "ג'יזס כרייסט," הזר התבונן בו, ויאניס סגר את הפה כאילו ניסה לבלוע בחזרה את המילים.

"מה הסיפור האמיתי שלך, אדון?" אמר למברט.

"אני פה," אמר הזר.

"למה אתה פה?" שאלה נינה.

"לא קראתם לי?"

החלפנו בינינו מבטים. אנחנו חבורה מעוררת רחמים — פנינו מכוסות בשלפוחיות מהשמש, בגדינו נוקשים ממי מלח. אנחנו לא יכולים לעמוד בכוחות עצמנו בלי ליפול על מישהו, והרצפה מסריחה מגומי, מדבק ומהקיא שלנו. נכון שרובנו, ברגע זה או אחר, כשהתחבטנו במים באותו לילה ראשון או כשבהינו באופק הריק בימים הבאים, קראנו להתערבות אלוהית. בבקשה, אלי!... עזור לנו, אלוהים! האם לזה הבחור החדש התכוון? לא קראתם לי? כפי שאת יודעת, אנבל, כל חיי נאבקתי בשאלת האמונה. מילאתי את חובתי כנער מזבח, כמו הרבה ילדים אירים, אבל הכנסייה ואני נפרדנו לפני שנים רבות. מה שקרה עם אמא שלי. מה שקרה איתך. יותר מדי אכזבות. לא מספיק נחמה.

ובכל זאת, לא הרהרתי מעולם בשאלה, מה אעשה אם אקרא לאל, והוא אכן יופיע לפני.

"אולי יש לכם מים ותוכלו לתת לי?" שאל הבחור.

"אלוהים צמא?" צחק למברט. "בדיחה טובה. עוד משהו?"

"אולי משהו לאכול?"

"שטות כזאת," רטנה גברת לגהארי. "ברור שהוא משחק משחקים."

"לא!" צעקה נינה לפתע, ופניה התעוותו כמו של ילד שסירבו לו. "תנו לו לדבר." היא סבה אל הבחור. "באת הנה להציל אותנו?"

קולו התרכך. "אני אוכל לעשות את זה רק כשכולם כאן יאמינו שאני מי שאני אומר שאני," הוא אמר.

איש לא זע. היה אפשר לשמוע את התנפצות הים על דופנות הסירה. בסופו של דבר, סקרה ג'רי, שהיא מעשית מדי בשביל דיבורים מהסוג זה, את החבורה כמו מורה נרגזת.

"טוב, חבוב," היא אמרה. "תודיע לנו כשזה יקרה. עד אז, כדאי לחלק מחדש את קצבת האוכל."

חדשות

כתבת: כאן ולֶרי קורטֶס, על סיפון הגלקסי, היאכטה המרהיבה של ג'ייסון למברט. איש העסקים המיליארדר קיבץ כמה מהשמות המפורסמים בעולם לשבוע של הרפתקה, והוא נמצא כאן איתנו עכשיו. שלום, ג'ייסון.

למברט: ברוכה הבאה, ולרי.

כתבת: קראת למופע הראווה הזה "לחשוב בגדול". למה?

למברט: כי כל אחד מהאנשים והנשים שנמצאים על סיפון הספינה הזאת עשה משהו גדול, משהו ששינה את פניו של ענף התעשייה שהוא או היא עוסקים בו, או את המדינה שלהם, אולי אפילו את כל כדור הארץ. יש לנו פה מובילים ומובילות בטכנולוגיה, בעסקים, בפוליטיקה, בבידור. אלה אנשים של רעיונות גדולים.

כתבת: בולדוזרים, כמוך.

למברט: כן, טוב. את אמרת.

כתבת: ומה הסיבה שכינסת אותם פה?

למברט: ולרי, זאת יאכטה של 200 מיליון דולר. נראה לי שאפשר ליהנות פה!

כתבת: ברור!

למברט: לא, ברצינות. אנשי רעיונות צריכים להתחכך עם אנשי רעיונות. הם מדרבנים זה את זה לשנות את העולם.

כתבת: אז זה משהו דומה לפורום הכלכלי העולמי בדבוס?

למברט: נכון. אבל גרסה יותר כיפית — על מים.

כתבת: ואתה מקווה שהרבה רעיונות גדולים יצמחו מההפלגה הזאת?

למברט: זה וכמה הנגאוברים איכותיים.

כתבת: הנגאוברים, אמרת?

למברט: מה שווים החיים בלי חגיגות, ולרי? נכון או לא?