ספר מתוק כל כך, סיפור אהבה מהיפים שיש, מאויבים לאוהבים. אני רוצה ווס משל עצמי. מי שמעדיפה ספר ללא סמאט אז זה בשבילה ולאלו שלא מתחברות לספרים שלוקח זמן עד הזוג נהיה יחד אז פה זה לא מפריע מדי. סיימתי את הספר מהר כי הוא היה כזה כיפי ונעים לקריאה, ממליצה בחום
חמוד ממש, ספר לנוער בוגר , אך גם בגילי המופלג נהנתי ממנו. כתוב היטב, דמויות מעניינות, דיאלוגים קולחים ושנונים. אפשר לראות את הספר בדימיון כמו רומן רומנטי. קיטש במיטבו
הספר הזה הפתיע אותי. רק קודם כל חשוב לציין שהוא מסופר מנקודת מבט של הגיבורה בלבד. מצד אחד הספר שחרר אותי ממחסום קריאה נוראי, כי הוא פשוט מתוק (אפילו להחליא) וחמוד ותמים וחסר יומרות. בחיים לא הייתי מאמינה שאצליח לקרוא ספר כזה ברצף וליהנות ממנו. מצד שני הספר נורא ילדותי כך שהוא באמת מתאים לנוער מאד מאד צעיר. זה קצת מטופש כי אני בספק אם נערות בנות 10 יכירו אפילו עשירית מהציטוטים של הסרטים והשירים שמוזכרים בספר (שהיו ממש מיותרים בעיני ולא תרמו לעלילה). אני בקושי זיהיתי מאיפה כל דבר. וזה היה מעצבןןןן, קטע את רצף הקריאה. ווס וליז הם באמת דמויות מקסימות וכיפית לקריאה.
איפה היה הספר הזה שאני הייתי נערה ?? הוא כל מה שרציתי לקרוא ואפילו לא ידעתי את זה! ספר מקסים🩷
נהניתי! בהתחלה ליזי קצת ילדותית, בהמשך התחברתי והרגשתי כלפיה אמפתיה. הקשר עם ווס ממוגג.
ספר מצחיק ומקסים על אהבה בתיכון. כיף להתמסר לתמימות ולדרמה שמייצרים הגיל הזה.
ספר מושלם באמת שרק לין יכולה לכתוב סיפור כ״כ יפה אין שום קטעים לא מתאימים והסיפור כ״כ מושלם ויפה💕 רק לין יכולה להגיע לכזאת שלמות❤️🔥❤️🔥 ממליצה בחום😍😍❤️🧡💛💚💙💜
ספר מושלם!! מרגש, צפוי אבל גם לא צפוי במידה מושלמת. אתם תבינו שתקראו!! חובה
רומנטיקה במייטבה. כתוב מעולה וכיף לקרוא. נשאבתי! ממליצה בחום!!
ספר שעושה טוב בלב! צפוי אבל בצורה הטובה ביותר אהבתי את הטאץ׳ של הוספת שירים! תנסו לשמוע בין לבין כדי לחוות את כל החוויה
ספר נעורים מקסים, אחרי שקראתי קניתי גם לאחותי המתבגרת שנהנתה ממנו גם היא. אהבה בריאה שכזו כיף לקרוא
האזנתי לספר. הקול, ההדגשות הנכונות- נעשו בצורה מדהימה ומרגשת. הגיבורה מעט פתטית, קצת ( קצת הרבה) חריגה. לא ״מייצרים״ נשים שכאילו עכשיו. הבחור מדהים! קצת לא ברור איך הוא אף פעם לא ניסה לדבר איתה על רגשותיו. - הוא מוצלח, חברותי, ׳מבוקש׳ ע״י בנות- פופולרי, ספורטאי מצטיין.. ועוד מחמאות ותכונות חיוביות- אז זה לא הגיוני שאין לו את הביטחון העצמי לדבר איתה, לנסות להתחבר איתה במקום למשוך שנים בהתנהגות של ילד מאוהב ש׳מושך בצמה׳ של הילדה החביבה עליו. אז הסיפור- מציאותי בכאילו . 🌺🌹🌺🌹🌺🌹🌺🌹 סה״כ אהבתי, היה כיף לקרוא. ובטוח שאקרא ספרים נוספים שלה.
אהבתי ברמות. כתיבה קלילה וסוחפת, גיבורים עם אופי שכיף לאהוב, והמון דמויות שרוצות לעשות טוב ויוצא טיפה עקום, כמו בחיים. כיף כיף כיף לקרוא, נהניתי ממש!
ספר מתוק ממש. כתוב טוב. רמה מעל אחרים בסוגיה. ממש מענג וטוב מומלץ בחום! תהני(-;
איזה ממתק מהנה כמו קומדיה רומנטית קולנועית משמחת לב להתאהב
סיפור רומנטי, כתוב היטב. מצחיק, עצוב, מפתיע. כל מה שספר טוב וסוחף צריך. נהנתי מכל רגע.
פשוט מושלם. דמויות נהדרות ולא מושלמות - אנושיות, עלילה כייפית, מצחיקה, עצובה, מותחת ואופטימית. כתוב נהדר. כאלה ספרים אני אוהבת!
הספר הזה העלה לי את כל הסטנדרטים וגרם לי להרגיש כל כך הרבה רגשות. הוא מקסים, הכתיבה כל כך זורמת, העלילה מעולה וההייפ עליו לגמרי שווה את זה! שמישהו יאהב אותי כמו שווס אוהב את ליז. זהו. זה כל מה שאני מבקשת.
ספר מתוק וחמוד ברמות, קליל וסוחף אותך ברמותתת. הדמויות כלכך כיפיות ווס פשוט מושלם
אמאלה אין ספרים כאלה תקראו זה אחד המושלמים כאילו לקחו את כל הבנים שאהבתי מסרטים וספרים וריכזו לבחור אחד מושלם אתם חייבים לקרוא
וואו איזו סופרת!! פחות מתחברת לספרי מתבגרים אבל עברתי הכל בספר הזה.. צחקתי בכיתי, כעסתי על ווס הנסיך הזה שלא אומר לה כבר שהוא רוצה אותה וכאבתי את כאבה של ליז.. נהנתי מכל רגע!! ספר מתוק! נקרא בכמה שעות..
ספר מקסים, מעניין, מצחיק עד כדי דמעות, מרגש וגרם לי להתאהב בדמויות!!! אחד הספרים הכי טובים שקראתי לאחרונה, וכל כך אהבתי את זה שכל פרק כלל משפט מקומדיה רומנטית אייקונית כלשהי. במילה אחת - מושלם!
הופתעתי לטובה מספר שבו גיבוריו הם בני נוער. הספר רומנטי, מצחיק ויחד עם זאת עמוק ומרגש.
וואו וואו וואו ספר כזה מתוק וקליל בלעתי אותו בשנייה, מודה שאחרי קריאה של המון רומנים רומנטים וכבר נפלתי על כאלה לא טובים הופתעתי ממש לטובה. ספר קליל עם דמויות שממש קל להתחבר אליהן ממליצה ממש למי שמחפשת ספר קומדיה רומנטית מתוקה שגרם לי ממש לצחוק בקול והשם שלו מדוייק הוא באמת יותר טוב מסרט!!
מדהים סיפור יפייפה עם דמויות מושלמות כתיבה ממכרת הסיפור נבנה בצורה מעולה לא פלא שכולם אוהבים אותו
סיפור אהבה מתוק. מתאים מאוד לנוער. הדמות של ליז לפעמים קצת ילדותית ועקשנית מידי (נו טוב, בת 17..) חוץ מזה הספר ממש זרם והיה תענוג
סיפור מעולה עצ להיות מי שאתה❤️ לשחרר מהעבר לחיות ולחוות את החיים עכשיו, שונאים לאוהבים מושלמים
זה הספר הכי מדהים שקראתי בחיים שלי!!! הוא הפך להיות הספר האהוב עליי בשניות. קשה לי להסביר כמה אהבתי את הספר הזה במילים. באמת. הוא היה כל כך מדהים. סיימתי אותו ביומיים וזה הדבר הכי לא אופייני לי כי אני קוראת כמו חילזון. באמת שאני לא רוצה סתם לדבר ולזרוק מילים מיותרות אז פשוט תקראו אותו. ״הבחור הזה מת עלייך מאז שהייתם ילדים קטנים.״ ליז בקסבאום היא מעריצה שרופה של קומדיות רומנטיות. היא צופה בהן יחד עם אימא שלה מאז שהיא זוכרת את עצמה. אבל לפני כמה שנים אימא שלה נפטרה, וליז נשברה. היא ממשיכה לצפות בקומדיות הרומנטיות האהובות על אימא שלה בכל לילה, כי זה מה שעוזר לה לזכור אותה ולהרגיש קרובה אליה. ווס בנט הוא - במילה אחת - נודניק. ובשתי מילים - נודניק מעצבן. ליז לא יכולה לסבול את ווס. מאז שהם ילדים קטנים הוא לא מפסיק להציק לה. הוא זה שתקע צפרדע בבית הבובות החלומי שלה, והוא גם היה אחראי לראש הכרות של גמד גינה שהתגלה בספרייה השכונתית שהקימה. הוא מאז ומתמיד היה הילד המעצבן מהבית שממול ותמיד הצליח להוכיח לליז שוב ושוב שהוא בסך הכול מִטרד. וכיום, עשר שנים לאחר מכן, זאת השנה האחרונה של ליז בתיכון. ופתאום, ליז מגלה שמייקל, הקראש החלומי שלה עוד מתקופת היסודי, חזר לעיר. ולמרבה הצער, הוא גם חבר של ווס. ובדיוק בגלל זה היא צריכה את עזרתו של ווס. כלומר, אם ליז מעוניינת שמייקל יבחין בה, וגם יזמין אותה לנשף הסיום, היא צריכה את ווס. הוא כרטיס הכניסה שלה. אך ככל שהם הולכים ומתקרבים, ליז נאלצת לבחון מחדש את כל מה שהיה נדמה לה שהיא יודעת על אהבה, ולחשוב מחדש על מהי באמת המשמעות של "והם חיו באושר ועושר…" ״יכולתי להגיד לו דברים כאלה בלי לסנן כי הוא לא התרגש מזה. ווס בנט ידע מי אני מתחת לכל ההצגות - ידעתי שהוא רואה את האני האמיתית שלי, והיה בזה משהו משמח. ומשחרר.״ הדבר היחידי שטיפה הציק לי בספר זה שהפרקים ארוכים. ברמה שבאמצע הספר הייתי רק בפרק 8. אבל האמת שלא הרגשתי את זה כי קראתי בדיגיטלי וזה עבר לי בשנייה. וחוץ מזה התאהבתי בזה שכל תחילת פרק הסופרת שמה קטע מקומדיה רומנטית וכותבת מאיזה סרט זה. זה כל כך מקסים!!! נראה לי שאני לא צריכה להמשיך לפרט, לא? פשוט תקראו ותודו לי אחר כך. ~מתוך הסקירה שלי באינסטגרם~
מדובר בקומדיה רומנטית קלילה ומגניבה שגמעתי בשקיקה, נכון שזה היה קצת נוסחתי ויש אף שיחמירו ויציינו זאת כמתקתק עד קלישאתי, אבל הי, מה טוב יותר מאהבה ראשונה עם כל הפרפרים, הנצנצים ושאר עניינים?! מה יותר כיפי מסיפור שמתחיל במערכת יחסים בדיונית?! מבחינתי זה היה לחלוטין עונג צרוף! אויבים שהפכו לאוהבים תוך כדי התלקחות איטית. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורה. אל תפספסו את הציטוטים מהסרטים ואת הפלייליסט המשובח! הרי כולם כבר יודעים שמוסיקה וסרטים תמיד משפרים את החיים. לפעמים קורים בחיים דברים שאף אחד לא צפה, החיים בלתי צפויים מטבעם, כל התוכניות וכל אמצעי הזהירות, אין בכוחם לעצור את המשתנה המופשט שעלול להרים ראש ברגע ולהרוס את הכול. לכן צריך לנצל כל רגע ולטרוף את הרגעים הטובים. אני נהניתי במיוחד מזמינה גם אתכם יפעת ארניה
דידידי אני כל כך מאוהבת בהם שזאת כבר אובססיההה אני באמת חושבת שהתחרפנתי לגמרי מי שלא קרא אז יש לו משהו לעשות בזמן הקרוב…
ספר מתוק ממש! לא הצלחתי להפסיק לקרוא מהרגע שפתחתי את העמוד הראשון עד שסיימתי אותו! עושה חשק לצפות שוב בכל הקומדיות הרומנטיות שמאוזכרות בו. ממליצה בחום!
וואו כמה שספר מקסים וכמה שנהניתי לקרוא אותו. הרגשתי בזמן הקריאה כאילו אני צפה על ענן של מרשמלו וכאחת שפחות אוהבת ספרים קלילים ומתוקים זה הפתיע אותי עד כמה שהספר הזה הצליח לחדור לי ללב עם כל הקלילות שבו. יש פה סיפור רומנטי יפיפה ומלא בקסם. ואני חייבת לומר שיש משהו בתמימות ובניקיון שלו ששבה וסחף אותי לחלוטין. ממליצה באהבה ❤❤❤
ספר כל כך טוב ומומלץ הוא מוציא ממחסום קריאה ומכניס בגלל שהוא כל כך טוב תקראו 😘😘😘
חמוד וקיצ׳י במובן הכי טוב שיש, סיימתי בפחות מיום ונהניתי ממש. ממליצה ממליצה ממליצה.
מקסים, כייפי, ורומנטיייי! הכתיבה מצויינת ושילוב הציטוטים נהדר. ווס בנט לגמרי בטופ book boyfriends -התאהבתי בו קשות. קראתי בשקיקה בלי לעצור, וכבר עכשיו יודעת שאחזור לספר הזה. comfort read.
מה אגיד מה אומר? ווס, ווסי, ווסי'לה נער-גבר מתוק ונפלא שכמוך! היה לי קצת קשה עם הדמות "החיה בסרט" בהתחלה, אבל ככל שמתקדמים עם הספר יש כל כך הרבה תובנות על הדמות של ליבי וגם על החיים! מנעד של רגשות הספר הזה גרם לי להרגיש ורק בזכות זה נתתי 5 כוכבים. תודה שבחרתם לתרגם את הספר ♡
ספר מקסים, כתוב מהמם מלא תובנות על מה אנחנו רוצים בחיים מול מה מתאים לנו , מתאים גם לבנות צעירות, לא כולל סצינות ארוטיות , אלה נשיקה בלבד ומתאים לקריאה של אמא ובת , פשוט ממתק , מומלץ בחום .
כמה נהניתי מהספר הזה! הוא לחלוטין ההגדרה לספר שגורם לך להרגיש טוב, ליהנות מהקריאה שלו ופשוט רומנטיקה שמחממת את הלב.
ספר מתוק וחמוד. אני לא קוראת כל כך הרבה רומנטיקה, אבל הספר הזה היה קליל בדיוק בצורה הנכונה. אמנם הספר מאוד קלישאתי והסוף היה צפוי מההתחלה, אבל בכל זאת נהנתי♡
ספר מרגש, זורם, עם הומור ורומנטיקה. קריא ומעביר את הזמן בכייף והנאה. 2 דברים שפחות אהבתי - ההתנהלות וסגנון הדיבור לא מתאימים בכלל לסוף י"ב (תובנות של מבוגרים, סגנון הדיבור ובחירת המילים, למשל שימוש רב במילה "בחור" כשליז מדברת על ווס, בחור יפה וכד'), היה יותר מתאים אם היו מוצאים אירוע אחר מנשף הסיום בבי"ס כנקודת יעד ו"שמים" אותם בקולג'. ודבר שני, כנראה עניין של עריכה או הגהה אבל יש כמה מקומות שיש רק 3-4 מילים בשורה - ושורה מתחת רצף מילים עם מקף ביניהם (מילים קשורות ).
**הביקורת מכילה ספויילר!** היה קצת צפוי, ברור שהשכן מאוהב בדמות הראשית בטירוף והיא לא שמה לב. לסופרת יש סגנון יחודי בכתיבה שלה והספר נחמד סך הכל.
אהבתי את זה. לדעתי הוא היה מושלם, אבל יותר מתאים לנוער ולכן רק הארבעה כוכבים.
ספר חמוד מאוד! סיימתי תוך יומיים הדמויות מתוקות וזה בדיוק הספר שהייתי צריכה לימים האלו. הדמות הראשית הכניסה גם קצת מוטיבים של שירים וזה היה לי נחמד, מצאתי את עצמי מחפשת שירים שלא הכרתי בשביל להבין במה מדובר
חביב וצפוי, דביק וילדותי אך חביב. המון רפרנסים לסרטים ושחקנים ולשירים. לעיתים קצת יותר מדי... לא בטוחה מה כל ההייפ - כתוב זורם אבל לא גדול ולא מתוחכם בשום צורה
באמת ספר חביב, למרות שאלו דמויות נעריות. יחד עם זאת קשה שלא לזהות את הדמיון הרב מאד בין הספר לאיזשהו סרט נוער עם אותה עלילה בשינויים קלים.
ספר מקסים, על אהבתנעורים כל כך בתולית וסוחפת. התמימות והחברויות הפרום הכל כל כך צעיר ומגניב. נהנתי לקרוא את הספר הזה, בייחוד את ההתייחסות וההקבלות לסרטים רומנטיים אייקונים.
הבנתי שאני יותר לא בקטע של ספרי בית ספר, אבל היה בכל זאות אחלה.
ספר מתוק מתוק אולי קצת יותר מידי. קצת ילדותי אבל הדמות הגברית עושה את כל הספר. הדמות הנשית ילדותית מידי עבורי ופחות התחברתי אליה. אבל חייבת לפרגן שסוף סוף ספר תיכון על תיכוניסטים שבאמת מתנהגים ככה. חשוב לציין שאין סצנות של מגע וקרבה למי שזה חשוב לה. בת'כלס ספר מושלם למתבגרות.
ספר ממש מתוק ומקסים שגרם לי לעשות קולות מוזרים של התרגשות שקטה תוך כדי הקריאה. האזכורים של הקומדיות הרומנטיות היה ככ חמוד ומוסיף :)) אהבתי את הספר הזה אפילו יותר אחרי שסיימתי אותו כי נזכרתי באיך שהוא גרם לי להרגיש.
חביב, קיטש מדי, אולי כי מתאים לבני נוער. סיפור אהבה צפוי שנמתח כמו מסטיק, בלי עלילה מיוחדת ומרתקת
כל כך מתוק שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו. בא לי אותם גם בקולג' בגרסה לא מצונזרת
נחמד. מזכיר סרט שראיתי על בחור שעוזר לשכנה שלו והסיפור דומה. לא המציאה את הגלגל, אבל הספר נחמד
סיפור אהבה בתיכון, שהוא לגמרי כצפוי - מאד קלישאתי, בנאלי, ילדותי ונאיבי. מכיוון שזה בדיוק מה שחיפשתי, די נהניתי מהקריאה. רציתי כמה שעות של אסקפיזם קליל, שלא יאלץ אותי להפעיל את המוח, וגם לא יותר מדי עמוק את הרגש. קיבלתי! בקיצור - זה לגמרי ענה על הציפיות שלי, אבל מי שפחות מתחברת לסגנון - שתדע מראש, ותימנע...
אני חושבת שמה שגרם לי לרצות להמשיך לקרוא זה הדמות של ווס, שכתובה כמו גבר שקיים רק בספרים, מכבר לזה לא הרגשתי חיבור לאף אחד מהדמויות האחרות, מה גם שהעלילה לא סחפה יותר מידי, אולי זה באמת ספר שיותר רלוונטי לקהל צעיר יותר. ספר נחמד ששווה קריאה אך לא נפלתי אליו
ספר באמת מקסים דמויות נהדרות סיפור על ילדה בבית אמריקאי טיפוסי, היא אבדה את אמא שלה בגיל צעיר ואבא שלה בסוגיות שניה, ההתמודדות עם האובדן , שקיעה הפנטזיות רומנטיות קומדיה של טעויות הספר באמת מתוק אבל אוי כל כך כל כך צפוי, וכל כך בנאלי . אהבתי את הציטוטים בתחילת כל פרק. יש חלק שני לספר עוד לא קראתי.. באמת קליל לימים אלה לא רע אבל לא וואוו
לא ככ אהבתי אבל נתתי 3 כי כן סיימתי את הספר ורציתי להגיע לסוף סיפור האהבה. הגיבורה די אגואיסטית מעצבנת ודופקת לעצמה כל הזמן עם השקרים שלה. אולי אם הייתי נערה הייתי יותר נהנית מהספר
חביב, ילדותי , יותר מידי ציטוטים מסרטים , שירים וספרים בשבילי.
ספר לבני נוער (או לבנות נוער, ליתר דיוק), ממש לא לאנשים בוגרים. הסוף ברור מהמשפט הראשון בערך. חבל שהגדרת הז'אנר לא הובררה מלכתחילה. לא מומלץ למי שעברה את גיל 14.
חמדמד לא מספיק סוחף לטעמי ולא מספיק רומנטי רוב הזמן הדמות הראשית במחשבותיה והעלילה לא ממש מתקדמת.
פתח דבר
"אני בסך הכול בחורה שעומדת מול בחור ומבקשת ממנו שיאהב אותה."
נוטינג היל
אמא שלי לימדה אותי את חוק הזהב בדייטינג עוד לפני שעליתי לכיתה ב'.
בגיל שבע המופלג הייתי מתגנבת לחדר שלה אחרי כל חלום רע (צרצר בגודל בית אולי לא נשמע מפחיד במיוחד, אבל כשהוא מדבר בקול של רובוט ויודע את השם והכתובת שלך זה כבר סוג של סרט אימה). לילה אחד שודר בטלוויזיה השמנמנה שעל השידה שלה "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", וראיתי נתח די נכבד ממנו לפני שהיא בכלל הבחינה בי לרגלי המיטה. היה מאוחר מדי לחסום בפנַי את התכנים ההו־כה־לא־מתאימים־לילדה־בכיתה־א', אז היא פשוט התכרבלה לצדי וצפינו יחד בסוף הטוב.
אבל המוח־כיתה־א' שלי לא הצליח להבין בשום אופן: למה ברידג'ט ויתרה על המקסים והחמוד מבין השניים לטובת הפיהוק הגדול בתבל? מה ההיגיון בבחירה כזאת?
כן - פספסתי לגמרי את המסר והתאהבתי בטירוף בנער השעשועים. אני זוכרת עד היום את הקול של אמא ואת ריח הווניל שנדף ממנה כשהיא שיחקה לי בשיער והעמידה את הדברים על דיוקם.
"קסם אישי ותחכום פועלים רק בהתחלה, ליבי לו. אחר כך הם תמיד נעלמים, ולכן אף פעם, אף פעם לא בוחרים בילד הרע."
בהמשך חלקנו מאות רגעים דומים שבהם חקרנו יחד את החיים באמצעות סרטים רומנטיים. זה היה ממש הקטע שלנו. נהגנו להצטייד בחטיפים, התמקמנו בין הכריות וצפינו בשלל סופים טובים חתומים בנשיקה, כמו שאנשים אחרים מתמכרים לצפייה בסדרות ריאליטי.
במבט לאחור, זאת כנראה היתה הסיבה לכך שחיכיתי לרומן המושלם מרגע שלמדתי לכתוב את המילה "אהבה".
במותה הנחילה לי אמא את אמונתה הבלתי מעורערת ב"אושר ועושר עד עצם היום הזה". המורשת שלה היתה הידיעה שהאהבה תמיד נמצאת שם, תמיד אפשרית, תמיד מצדיקה את הציפייה.
הגבר הנכון - תמיד נחמד להפליא ואמין ללא סייג - מחכה ממש מעבר לפינה.
ולכן לא היה שום סיכוי לתפוס אותי לא מוכנה.
הרי זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה גם לי.
פרק ראשון
"אף אחד לא מוצא את הנפש התאומה שלו בגיל עשר. כי מה הכיף בזה, נכון?"
אין כמו אלבמה
היום התחיל כמו כל יום רגיל.
החתול פלט גוש שערות בנעל הבית שלי, מחליק השיער שרף לי את התנוך, וכשפתחתי את הדלת כדי לצאת לבית הספר קלטתי את השכן, אויבי המושבע, שרוע באופן מעורר חשד על מכסה המנוע של האוטו שלי.
"הֵיי!" סידרתי את משקפי השמש על האף, סגרתי מאחורי את הדלת וממש רצתי אליו - ובדרך נזהרתי לא לשפשף את נעלי הסירה הפרחוניות החדשות שלי. "עוף לי מהאוטו."
וֶוס קפץ למטה והרים ידיים במחווה האוניברסלית של אני חף מפשע, בניגוד גמור לחיוך הרחב שעלה על פניו. חוץ מזה, אני מכירה אותו מהגן; חף מפשע הוא אף פעם לא היה.
"מה יש לך ביד?"
"שום דבר." הוא מיהר להסתיר את היד מאחורי הגב. נכון שהוא גבה ונעשה קצת גברי, אפילו חתיך, מאז בית הספר היסודי, אבל ווס עדיין היה התינוק הזה ש"בטעות" שרף את שיח הוורדים של אמא שלי בירייה מאקדח קפצונים.
"את ממש פרנואידית," הוא אמר.
עצרתי מולו ונעצתי בו מבט בעיניים מצומצמות. היה לו פרצוף מהסוג השובב, עם עיניים כהות - מוקפות בריסים עבים באורך קילומטר כי אין צדק בעולם - שאמרו הרבה, ובקול רם, גם כשהפה שלו נשאר סגור.
הוא הבהיר לי בהרמת גבה עד כמה אני מגוחכת בעיניו. בהתחשב במפגשים הלא־נעימים־בלשון־המעטה שכבר היו לנו בעבר, ידעתי שהוא אומד אותי במבטו, שהצטמצם מרגע לרגע, ושתכף יפרוץ פה ריב מהסרטים. הברק הערמומי שריצד בעיניו החומות בישר לי שאכלתי אותה. ווס הערמומי תמיד ניצח.
נעצתי אצבע בחזה שלו. "מה עשית לאוטו שלי?"
"לא עשיתי שום דבר לאוטו שלך, כשלעצמו."
"כשלעצמו?"
"היי, בלי קללות, בקסבאום."
גלגלתי עיניים, ואז הפה שלו התרחב בגיחוך מרושע והוא אמר, "היה כיף להיפגש אבל אני חייב לזוז. אגב, הנעלי־סבתא שלך מהממות."
"ווס..."
הוא הסתובב והלך כאילו אני לא באמצע משפט. פשוט... הלך לו לעבר הבית שלו בהילוך הרגוע הזה, המתפוצץ מביטחון עצמי. כשהגיע למרפסת הקדמית, פתח את דלת הרשת וצעק לי מעבר לכתף, "שיהיה לך יום טוב, ליז!"
מיד היה לי ברור שטוב זה לא יהיה.
כי אין סיכוי שהוא באמת רוצה שיהיה לי יום טוב. נעצתי מבט באוטו, חששתי אפילו לפתוח את הדלת.
בין ווס בנט לביני שררה יריבות נצחית, מלחמה של כל־האמצעים־כשרים, על החניה בה"א הידיעה: מקום החניה היחיד בקצה הרחוב. הוא בדרך כלל ניצח, אבל רק כי הוא כזה רמאי נבזי. הוא חשב שמצחיק לשמור לעצמו את המקום באמצעות חפצים כבדים שלא יכולתי להזיז: שולחן פיקניק מברזל, מנוע של משאית, גלגלים של משאית. זה היה הראש.
(ואף על פי שהגרוטאות שלו כיכבו בעמוד הפייסבוק של השכונה - אבא שלי היה חבר בקבוצה הזאת - וכולם נרעשו ושפכו את זעמם על המקלדת בגלל המפגע במרחב הציבורי, אף אחד לא אמר לו שום דבר ולא דרש ממנו להפסיק. איפה הצדק?)
אבל הפעם רכבתי אני על גלי הניצחון לשם שינוי, כי אתמול הפציע במוחי הרעיון המבריק לצלצל לעירייה אחרי שהוא החליט להשאיר את האוטו שלו בחניה במשך שלושה ימים רצופים. באומהה יש מגבלת חניה של עשרים וארבע שעות, וכך זכה ווסלי שלנו בדוח חניה חביב.
אודה ולא אבוש - היה ריקוד ניצחון קטן במטבח כשראיתי את הפקח מחליק את הדוח מתחת למגב של ווס.
בדקתי את כל ארבעת הצמיגים לפני שנכנסתי לאוטו וחגרתי את חגורת הבטיחות. שמעתי את ווס צוחק, וכשרכנתי הצדה להסתכל עליו מבעד לחלון הימני, הוא סגר את דלת הבית בטריקה.
ואז הבנתי מה הצחיק אותו כל כך.
דוח החניה היה עכשיו על האוטו שלי, מודבק בשכבות על גבי שכבות של מסקינג־טייפ שקוף במרכז השמשה הקדמית.
יצאתי מהאוטו וניסיתי לקלף איזו פינה בציפורן, אבל כל הקצוות היו מהודקים לשמשה בקפידה.
איזה אידיוט.
אחרי שגירדתי את הדבק מהשמשה בסכין גילוח ונשמתי ממש, אבל ממש עמוק כדי לחזור למצב זֶני סביר, נכנסתי לבית הספר עם הפסקול של "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" באוזניות. ראיתי את הסרט ערב קודם - בפעם האלף אולי - אבל הפעם הפסקול פשוט דיבר אלי. ברור שהיה מחרמן בטירוף לראות את מארק דארסי אומר לברידג'ט, "דווקא כן, ועוד איך" ומנשק אותה, אבל זה לא היה כזה הורס בלי "Someone Like You" ברקע.
כן, יש לי קטע חנוני עם פסקולים של סרטים.
השיר הזה התחיל בדיוק כשחלפתי על פני הקפטריה ופילסתי את דרכי בין ההמונים שסתמו את המסדרונות. מה שאני אוהבת במוזיקה - כששומעים אותה חזק באוזניות טובות (ושלי הכי טובות שיש) - זה שהיא מרככת את הפינות החדות של העולם. בזכות הקול של ואן מוריסון הצלחתי להידחק מול הזרם במסדרון כאילו כל זה חלק מסרט, ולא הסיוט הרגיל.
הייתי בדרך לשירותים בקומה השנייה, שם נפגשתי בכל בוקר עם ג'וסלין. החברה הכי טובה שלי היתה מאלה שאף פעם לא מצליחים להתעורר בזמן, וכמעט לא היה בוקר שבו היא לא נאבקה באייליינר שלה עד דקה לפני הצלצול.
"חולה על השמלה שלך, ליז." ג'וס לכסנה אלי מבט בשעה שניקתה את העין במקלון אוזניים. נכנסנו לשירותים והיא שלפה שפופרת מסקרה והתחילה למרוח את הריסים. "הפרחים האלה זה כל כך את."
"תודה!" הלכתי למראה ועשיתי סיבוב כדי לוודא ששמלת הווינטג' המתרחבת לא תקועה לי בתחתונים או דבוקה אלי בקטע מביך אחר. שתי מעודדות אפופות ענן לבן עישנו סיגריה אלקטרונית מאחורינו, וחייכתי אליהן בפה סגור.
"את מנסה להתלבש כמו הגיבורות בסרטים שלך, או שזה סתם במקרה?" שאלה ג'וסלין.
"אל תגידי 'בסרטים שלך' ככה, כאילו אני מכורה לפורנו או משהו."
"את יודעת למה אני מתכוונת," אמרה ג'וס והפרידה ריסים בסיכת ביטחון.
ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת. צפיתי כמעט בכל ערב בקומדיות הרומנטיות האהובות על אמא שלי, מתוך אוסף הדי־וי־די שירשתי ממנה כשהיא מתה. הרגשתי קרובה יותר לאמא כשצפיתי בהן, כאילו חלק קטן ממנה נמצא לצדי וצופה בהן יחד איתי. ברור שהרגשתי ככה כי צפינו בהן יחד כל כך. הרבה. פעמים.
אלא שג'וסלין לא ידעה כלום. גדלנו יחד באותו רחוב אבל נעשינו חברות טובות רק בכיתה י'. היא אמנם ידעה שאמא שלי מתה כשהייתי בכיתה ה', אבל אף פעם לא דיברנו על זה. היא תמיד חשבה שאני אובססיבית לאהבה פשוט כי אני רומנטיקנית חסרת תקנה. ואני לא תיקנתי אותה.
"תגידי, שאלת את אבא שלך על הפיקניק של שכבה י"ב?" היא הציצה בי במראה, וידעתי שהיא עומדת להתרגז. האמת היא שהופתעתי שזה לא היה הדבר הראשון שהיא שאלה אותי כשנפגשנו.
"הוא לא היה בבית אתמול עד שהלכתי לישון." זאת היתה האמת, אבל יכולתי לשאול את הלנה אם באמת הייתי רוצה לברר את זה. "אני אדבר איתו היום."
"כן, בטח." היא סגרה את שפופרת המסקרה והכניסה אותה לתיק האיפור שלה.
"באמת. אני מבטיחה."
"בואי." ג'וסלין תחבה את תיק האיפור לתיק שלה ולקחה איתה את הקפה. "עוד איחור אחד לשיעור ספרות וישעו אותי. חוץ מזה, אמרתי לקייט שאני אשים לה מסטיקים בלוקר בדרך."
סידרתי את תיק הצד על הכתף והצצתי במראה. "רגע. שכחתי שפתון."
"אין לנו זמן לשפתון."
"תמיד יש זמן לשפתון." פתחתי את הכיס הצדדי ושלפתי את הגוון האהוב עלי, אדום־רטרו. ידעתי שאני חייבת פה מושלם, ולו בגלל הסיכוי ההו־כה־קלוש להיתקל בגבר החלומות שלי. "לכי, אני כבר באה."
היא הלכה ואני מרחתי את השפתיים. או, ככה הרבה יותר טוב. החזרתי את השפתון לתיק ואת האוזניות לאוזניים ויצאתי מהשירותים מוקפת בצלילי הפסקול של ברידג'ט ג'ונס.
כשהגעתי לכיתה הלכתי לחלק האחורי של החדר, התיישבתי ליד השולחן שבין ג'וס ללייני מורגן והורדתי את האוזניות לצוואר.
"מה כתבת בשאלה שמונה?" ג'וסלין ניסתה לסיים את שיעורי הבית וכתבה במהירות. "שכחתי לקרוא, ואין לי מושג למה החולצות של גטסבי גרמו לדייזי לבכות."
שלפתי את דף העבודה שלי ונתתי לג'וס להעתיק את התשובה, אבל המבט שלי עבר אל לייני. אם היו עורכים סקר בין תושבי כדור הארץ, כולם היו מסכימים פה אחד שהבחורה יפהפייה; זאת היתה עובדה בלתי מעורערת. היה לה אף מקסים - ממש התגלמות ההגדרה "אף מושלם". נוסף על זה היו לה עיניים ענקיות כמו של נסיכה מסרטי דיסני, והשיער הבלונדיני שלה היה תמיד רך וזוהר ונראה כמו פרסומת לשמפו. חבל רק שהנפש שלה היתה ההפך המוחלט מהמראה החיצוני.
ממש לא סבלתי אותה.
ביום הראשון שלנו בגן היא צעקה, "איכסה!" כשירד לי דם מהאף והצביעה עלי עד שכל הילדים בגן בהו בי בגועל. בכיתה ג' היא סיפרה לדייב אדלמן שהיומן שלי מלא הצהרות אהבה אליו (היא צדקה, אבל זה לא העניין). לייני גילתה לו את הסוד, ובמקום להיות מקסים כמו שחשבתי שהוא יהיה - כמו בסרטים! - הוא קרא לי "מוזרה אחת". ובכיתה ה', זמן קצר אחרי שאמא שלי מתה ונאלצתי לשבת ליד לייני בחדר האוכל לפי הסידור שנקבע מראש, בכל פעם שניקרתי בארוחה הלא־ממש־אכילה שלי היא שלפה את קופסת האוכל הוורודה שלה והשוויצה בפני כל השולחן במעדנים שאמא שלה הכינה במיוחד בשבילה.
כריכים חתוכים בצורות מיוחדות, עוגיות תוצרת בית, בראוניז עם סוכריות צבעוניות. זאת היתה תיבת אוצר של מטעמי ילדים נערצים, כל אחד ואחד מהם מוקפד ועשוי באהבה אינסופית.
אבל מה ששבר אותי היה הפתקים.
לא היה יום שבו הארוחה שלה לא כללה פתק בכתב היד של אמה - מין מכתבים קטנים ומצחיקים שלייני נהגה לקרוא בקול רם באוזני חבריה. הם היו מעוטרים בציורים שטותיים בשוליים, ואם הנחתי למבט החקרני שלי לדלג אל סוף הפתק, שנחתם תמיד במילים "באהבה, אמא" עם לבבות מסביב, היה יורד עלי עצב כזה שהוציא לי את כל החשק לאכול.
כולם חושבים, עד היום, שלייני מהממת ויפה וחכמה, אבל אני יודעת את האמת. היא אולי עושה את עצמה נחמדה, אבל היא תמיד נועצת בי מבטים נוקבים ומשונים כאלה - כל פעם שהיא מסתכלת עלי, זה כאילו יש לי משהו על הפנים והיא לא מצליחה להחליט אם זה דוחה או מצחיק. מתחת לכל היופי שלה מסתתר ריקבון עמוק, ויבוא יום וכל העולם יראה את מה שאני רואה.
"מסטיק?" לייני הושיטה לי חבילה של מסטיקים בטעם מנטה, מלווה בהרמת גבות מושלמות.
"לא, תודה," רטנתי והסתובבתי, כי גברת אדמס בדיוק נכנסה וביקשה מכולם להגיש את שיעורי הבית. העברנו את הדפים קדימה והיא התחילה לדבר על ענייני ספרות. כולם כתבו במחשבים הניידים שקיבלנו מבית הספר, וקולטון ספארקס הניד בסנטרו לעברי מהשולחן שלו בפינה.
חייכתי והשפלתי מבט אל המחשב שלי. קולטון נחמד. דיברתי איתו שבועיים שלמים בתחילת השנה, אבל בסוף זה נהיה סתם. אפשר לסכם ככה את כל היסטוריית הדייטים שלי, בעצם: סתם.
שבועיים - זה היה אורכן הממוצע של מערכות היחסים שלי, אם אפשר בכלל לקרוא להן מערכות יחסים.
וככה זה הולך, בדרך כלל: אני רואה בחור חמוד, חולמת עליו בהקיץ במשך כמה שבועות ובונה לו בראש תיק של האחד והיחיד, הנפש התאומה שלי. השלב הזה, של טרום־מערכת־יחסים־תיכונית, תמיד מתחיל בתקוות גדולות. אבל אחרי שבועיים, עוד לפני שאנחנו מתקרבים אפילו לסטטוס של יוצאים־רשמית, אני כמעט תמיד חוטפת חרדת סירוב. גזר דין מוות לכל מערכת יחסים בראשית דרכה.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
