הקדמה
זהו סיפור מומצא על שתי בנות אמיתיות מאוד: עָדָה בַּיירוֹן, שנחשבת למתכנתת המחשבים הראשונה בעולם, ומַרִי שֶׁלי, סופרת המדע הבדיוני הראשונה בעולם. עדה ומרי לא באמת הכירו זו את זו, וגם לא הייתה להן סוכנות בילוש משותפת. במציאות, מרי נולדה שמונה־עשרה שנים לפני עדה, ולא שלוש שנים בלבד, כמו בעולם של ווּלסְטוֹנְקְרַאפְט.
אבל חוץ מהפרטים האלה, הדמויות עצמן נאמנות להיסטוריה, ככל שידוע לנו. בסוף הספר יש הערות המתארות עוד מקורות חייהן של כל אחת מהן במציאות, כדי שתוכלו ליהנות מההיסטוריה באותה מידה שאני מקווה שתיהנו מהסיפור. כי החלק הזה של ההיסטוריה מעולה!
— ג'ורדן סטראטפוֹרד
הכובע המגוחך
״כוח... שווה... מסה... כפול... תאוצה,״ מילמלה עדה בזמן שכתבה במחברת שלה. עדה חשבה שכאשר מפילים פטיש על כף הרגל, הוא מכאיב יותר מאשר כשמפילים עליה, למשל, גרב. התאוצה, או צבירת המהירות, היא זהה, אבל המסה, הפְלַאאח המוצק של החפץ, היא שונה. פְלַאאח כפול שְׁווּנְג שווה טְרַאאח!
עדה ומחשבותיה הסתגרו להן בתוך תיבת נצרים מרובעת שנראתה כמו סל פיקניק ענקי, בדיוק בגובה שאיפשר לה לעמוד בה ובאורך שאיפשר לה לשכב בה. אור חָדר פנימה דרך חלונות עגולים שסביבם מסגרת פליז והאיר ערימות של ספרים, כמה גלילי נייר, כמה מברגים וצרור עפרונות. הסל היה תלוי על חבלים עבים מתחת לכדור פורח עצום עשוי טלאים־טלאים, שלעתים קרובות התנדנד ברוח בפראות, וכל המתקן המוזר הזה היה מעוגן בחבלים נוספים לגג ביתה של עדה בדרך מָרִילְבּוֹן שבלב לונדון.
הכדור הפורח היה אחת ההמצאות הטובות ביותר של עדה. הוא התמלא באוויר חם מהארובות הרבות של הבית, אוויר שעדה הזרימה לתוכו דרך מספר רב של צינורות מוברגים יחד. המתקן בכללותו — צינורות, חבלים, סל וכדור פורח — נראה כמו כובע מגוחך בראש הבית המפואר.
עדה שכבה שרועה על רצפת הגונדולה בשמלת הקטיפה החביבה עליה בצבע אדום־דובדבן, שאפילו לא הגיעה כבר לכסות את קרסוליה, והייתה בלויה ומעוטרת בכמה כתמים שחורים של שמן מכונות. שערה היה חום כהה, כמעט שחור, ואסוף בפקעת שקווצות שיער קטנות ניסו פה ושם להימלט ממנה.
מה יקרה, תהתה עדה בסל הנצרים שלה, אם אפשר יהיה להאיץ גרב? מה יקרה אם הגרב ינוע מהר עד כדי כך שיהיה לו אותו כוח כמו לפטיש? האם יכאיב באותה מידה? באיזו מהירות יצטרך הגרב לנוע, ואיך אפשר לגרום לגרב לנוע במהירות כזאת?
עדה חשבה בצורה כזאת כל הזמן. וכדי לתעד את המחשבות שלה, היא ציירה ציורים — רישומים קטנים במחברות או על פיסות נייר או על מפות שולחן, או פעם אחת (במהלך פיקניק משעמם מאוד, ולמורת רוחה הרבה של האומנת שלה, שלפני זמן קצר הפכה לאומנת־לשעבר, העלמה קָאבֶרְלֶט), על השמלה החדשה שלה. הציור שעדה ציירה עכשיו היה של תותח־גרביים שהמציאה.
תותח־הגרביים הלך ולבש צורה על הנייר ובין אוזניה של עדה. אבל אפילו כשאוזניה היו עסוקות בהכלת התוכניות של תותח־הגרביים, היא הבחינה ברעש של כרכרה המתקרבת אל הבית במָרילבּון.
היא תפסה טלסקופ עשוי פליז שהתגלגל על הרצפה עם נדנודי הסל, נעמדה והרימה את המכסה שבגג הסל. היא טיפסה בשלושת השלבים של סולם החבלים אל הסיפון הקטן של הכדור הפורח. משם יכלה להשקיף למרחק, עד רחוב אוקספורד. היא ראתה את רחוב וִימְפּוֹל ואת רחוב וֶלְבֶּק, את רחוב וֶסְלִי ואת רחוב וֶסְטְמוֹרְלָנְד, את כל רחוב וֵיימוּת’ עד כיכר קָוֶנְדִישׁ ואת רחוב קְוִוין אָן, ואפילו את הסמטאות הקטנות שיוצאות מרחוב בֵּייקֶר. רק היא והעורבים הכירו את השכונה שלה מנקודת המבט הזאת, מלמעלה.
בטנה התהפכה. בדרך מָרילבּון העמוסה צעדה העלמה קאבֶרלט, עם מזוודות הבד בידיה, חצתה אותה בפעם האחרונה ועזבה את עדה לבדה לנֶצח.
עדה נאלצה להודות שזה לא לגמרי מדויק שהיא ״לבדה״. בבית שבלונדון עבדו שתי נשים שהיא אף פעם לא ממש הצליחה לזכור את שמותיהן: העלמות כְּרוּבִית וקָרַמְבּוֹלָה, או אולי לימונית ולואיזה — באמת לא היה לה מושג. כשהגיע אוכל — פרט ללחם וחמאה, שאותם לקחה בעצמה מהמטבח שבקומה העליונה — הוא תמיד הוגש על־ידי העלמה קאבֶרלט, או על־ידי המשרֵת הראשי הגבוה מאוד והשותק לגמרי של עדה, מר פְרַנְקְלִין. ואחר כך הכלים נעלמו, כאילו בכוחות עצמם, אל מקום כלשהו שבו, כך הניחה, בוודאי קורה להם משהו זה או אחר.
אבל להרגשתה של עדה, בלי העלמה קאבֶרלט, שאותה הכירה עדה במשך כל חייה, שטיפלה בה כשנשרטה וענתה על שאלותיה והביאה לה את הספרים החביבים עליה ווידאה שהגרבונים שלה לא מגרדים — דבר שעדה שנאה באופן נואש למדי — כן, היא תרגיש לגמרי לבד.
בגיל אחת־עשרה נחשבה עדה לבוגרת מדי בשביל אומנת, ועכשיו עמדה לקבל במקומה מורה פרטי. מורה! עדה ידעה שאין שום אפשרות שאדם חי כלשהו יתרום להשכלתה. בשביל זה היו לה הספרים שלה. ספרים ללמידה, ספרים לבידור, ספרים לחֶברה, ספרים כדי להבין כל מיני דברים. הספרים של עדה היו מלאים בעובדות ובנתונים, בתרשימים ובחישובים. ספרים שאי־אפשר לחלוק עליהם. ספרים שנשארים במקומם כשצריכים אותם ולא בורחים כדי להתחתן, כפי שהלכה לעשות העלמה קאבֶרלט, מה שנראה לעדה כמו הרעיון הכי טיפשי בעולם.
ברוב הנושאים, עדה הייתה גאונה. ברגע שהעובדות והנתונים והשרטוטים והחישובים נדדו מתוך הספרים אל תוך ראשה, הם אף פעם לא יצאו ממנו. אפילו כשהייתה תינוקת היא אהבה משחקי מִספּרים וחידות. היא תיקנה דברים שנשברו, ואחר כך התחילה לתקן דברים שלא היו שבורים, או שברה דברים כדי שאפשר יהיה לתקן אותם בדרכים שאיש מלבדה לא הבין ולא חשב שהן נוחות במיוחד. אבל החידה היחידה שלא הצליחה לפתור הייתה בני אדם. בעיני עדה נראו כולם שבורים בצורות שלא הצליחה להבין, ולא ידעה לתקן.
ברגע זה החידה הייתה לִבּה, שנשבר כשהעלמה קאבֶרלט עלתה לכרכרה.
״אני הולכת לכדור הפורח שלי,״ אמרה עדה באותו בוקר כשקיבלה את ההודעה על עזיבתה של העלמה קאבֶרלט. היא הניחה שהעלמה קאבֶרלט אולי ציינה פעם שהיא עומדת להתחתן, אבל עדה לא הבינה שמשמעות הדבר היא שהיא תעזוב, ושעזיבה משמעותה לבד. ועדה בהחלט לא ידעה שהעלמה קאבֶרלט תעזוב היום.
עדה ידעה שאם נגזר עליה להישאר לבד, אז חדר המגורים, עם הטפטים המהודרים שלו ומסגרות הזהב המצועצעות, עם השטיח ההודי המפואר ועם קומץ פסלי החרסינה העדינים, לא יהיה המקום שבו יתרחש ה״לבד״ הזה.
העלמה קאבֶרלט הביטה בעדה המסתובבת ומתרחקת ממנה, רוקעת ברגליים רק קצת, למען הרושם. העלמה קאבֶרלט ראתה את עדה רוקעת ברגליים במומחיות רבה מאוד במרוצת השנים, ונראה היה לה שהרקיעות האלה לא נעשו בלב שלם.
אכן, כשעדה צפתה עתה בעלמה קאבֶרלט מתרחקת בכרכרה, היא הרגישה שנותר לה רק חצי לב.
עדה בקושי הספיקה לחזור אל תוכניות תותח־הגרביים שלה כששמעה את מקוש הדלת הגדול והשחור בצורת ראש האריה הולם על דלת הכניסה.
מי־שזה־לא־יהיה, עדיף שיסתלק. היא רצתה להישאר לבדה — לבדה כמו שהעלמה קאבֶרלט השאירה אותה, כאן במבצר הנצרים המוגן שלה מתחת לכדור הפורח, המעוגן בחבל ימי חזק אל ראש הגג הגבוה ביותר של ביתה. היא אמנם ידעה שהיא אמורה להחליק במורד החבל אל המרפסת המקיפה את הגג ולהיכנס פנימה דרך חלון עליית הגג, כפי שעשתה מאות פעמים בעבר, אבל היא הרגישה הכי מוגנת כאן, בסל המתנדנד, עם ההמצאות שלה והספרים שלה והציורים שלה. לא, היא לא תרד.
לעולם לא.
הקדמה
זהו סיפור מומצא על שתי בנות אמיתיות מאוד: עָדָה בַּיירוֹן, שנחשבת למתכנתת המחשבים הראשונה בעולם, ומַרִי שֶׁלי, סופרת המדע הבדיוני הראשונה בעולם. עדה ומרי לא באמת הכירו זו את זו, וגם לא הייתה להן סוכנות בילוש משותפת. במציאות, מרי נולדה שמונה־עשרה שנים לפני עדה, ולא שלוש שנים בלבד, כמו בעולם של ווּלסְטוֹנְקְרַאפְט.
אבל חוץ מהפרטים האלה, הדמויות עצמן נאמנות להיסטוריה, ככל שידוע לנו. בסוף הספר יש הערות המתארות עוד מקורות חייהן של כל אחת מהן במציאות, כדי שתוכלו ליהנות מההיסטוריה באותה מידה שאני מקווה שתיהנו מהסיפור. כי החלק הזה של ההיסטוריה מעולה!
— ג'ורדן סטראטפוֹרד
הכובע המגוחך
״כוח... שווה... מסה... כפול... תאוצה,״ מילמלה עדה בזמן שכתבה במחברת שלה. עדה חשבה שכאשר מפילים פטיש על כף הרגל, הוא מכאיב יותר מאשר כשמפילים עליה, למשל, גרב. התאוצה, או צבירת המהירות, היא זהה, אבל המסה, הפְלַאאח המוצק של החפץ, היא שונה. פְלַאאח כפול שְׁווּנְג שווה טְרַאאח!
עדה ומחשבותיה הסתגרו להן בתוך תיבת נצרים מרובעת שנראתה כמו סל פיקניק ענקי, בדיוק בגובה שאיפשר לה לעמוד בה ובאורך שאיפשר לה לשכב בה. אור חָדר פנימה דרך חלונות עגולים שסביבם מסגרת פליז והאיר ערימות של ספרים, כמה גלילי נייר, כמה מברגים וצרור עפרונות. הסל היה תלוי על חבלים עבים מתחת לכדור פורח עצום עשוי טלאים־טלאים, שלעתים קרובות התנדנד ברוח בפראות, וכל המתקן המוזר הזה היה מעוגן בחבלים נוספים לגג ביתה של עדה בדרך מָרִילְבּוֹן שבלב לונדון.
הכדור הפורח היה אחת ההמצאות הטובות ביותר של עדה. הוא התמלא באוויר חם מהארובות הרבות של הבית, אוויר שעדה הזרימה לתוכו דרך מספר רב של צינורות מוברגים יחד. המתקן בכללותו — צינורות, חבלים, סל וכדור פורח — נראה כמו כובע מגוחך בראש הבית המפואר.
עדה שכבה שרועה על רצפת הגונדולה בשמלת הקטיפה החביבה עליה בצבע אדום־דובדבן, שאפילו לא הגיעה כבר לכסות את קרסוליה, והייתה בלויה ומעוטרת בכמה כתמים שחורים של שמן מכונות. שערה היה חום כהה, כמעט שחור, ואסוף בפקעת שקווצות שיער קטנות ניסו פה ושם להימלט ממנה.
מה יקרה, תהתה עדה בסל הנצרים שלה, אם אפשר יהיה להאיץ גרב? מה יקרה אם הגרב ינוע מהר עד כדי כך שיהיה לו אותו כוח כמו לפטיש? האם יכאיב באותה מידה? באיזו מהירות יצטרך הגרב לנוע, ואיך אפשר לגרום לגרב לנוע במהירות כזאת?
עדה חשבה בצורה כזאת כל הזמן. וכדי לתעד את המחשבות שלה, היא ציירה ציורים — רישומים קטנים במחברות או על פיסות נייר או על מפות שולחן, או פעם אחת (במהלך פיקניק משעמם מאוד, ולמורת רוחה הרבה של האומנת שלה, שלפני זמן קצר הפכה לאומנת־לשעבר, העלמה קָאבֶרְלֶט), על השמלה החדשה שלה. הציור שעדה ציירה עכשיו היה של תותח־גרביים שהמציאה.
תותח־הגרביים הלך ולבש צורה על הנייר ובין אוזניה של עדה. אבל אפילו כשאוזניה היו עסוקות בהכלת התוכניות של תותח־הגרביים, היא הבחינה ברעש של כרכרה המתקרבת אל הבית במָרילבּון.
היא תפסה טלסקופ עשוי פליז שהתגלגל על הרצפה עם נדנודי הסל, נעמדה והרימה את המכסה שבגג הסל. היא טיפסה בשלושת השלבים של סולם החבלים אל הסיפון הקטן של הכדור הפורח. משם יכלה להשקיף למרחק, עד רחוב אוקספורד. היא ראתה את רחוב וִימְפּוֹל ואת רחוב וֶלְבֶּק, את רחוב וֶסְלִי ואת רחוב וֶסְטְמוֹרְלָנְד, את כל רחוב וֵיימוּת’ עד כיכר קָוֶנְדִישׁ ואת רחוב קְוִוין אָן, ואפילו את הסמטאות הקטנות שיוצאות מרחוב בֵּייקֶר. רק היא והעורבים הכירו את השכונה שלה מנקודת המבט הזאת, מלמעלה.
בטנה התהפכה. בדרך מָרילבּון העמוסה צעדה העלמה קאבֶרלט, עם מזוודות הבד בידיה, חצתה אותה בפעם האחרונה ועזבה את עדה לבדה לנֶצח.
עדה נאלצה להודות שזה לא לגמרי מדויק שהיא ״לבדה״. בבית שבלונדון עבדו שתי נשים שהיא אף פעם לא ממש הצליחה לזכור את שמותיהן: העלמות כְּרוּבִית וקָרַמְבּוֹלָה, או אולי לימונית ולואיזה — באמת לא היה לה מושג. כשהגיע אוכל — פרט ללחם וחמאה, שאותם לקחה בעצמה מהמטבח שבקומה העליונה — הוא תמיד הוגש על־ידי העלמה קאבֶרלט, או על־ידי המשרֵת הראשי הגבוה מאוד והשותק לגמרי של עדה, מר פְרַנְקְלִין. ואחר כך הכלים נעלמו, כאילו בכוחות עצמם, אל מקום כלשהו שבו, כך הניחה, בוודאי קורה להם משהו זה או אחר.
אבל להרגשתה של עדה, בלי העלמה קאבֶרלט, שאותה הכירה עדה במשך כל חייה, שטיפלה בה כשנשרטה וענתה על שאלותיה והביאה לה את הספרים החביבים עליה ווידאה שהגרבונים שלה לא מגרדים — דבר שעדה שנאה באופן נואש למדי — כן, היא תרגיש לגמרי לבד.
בגיל אחת־עשרה נחשבה עדה לבוגרת מדי בשביל אומנת, ועכשיו עמדה לקבל במקומה מורה פרטי. מורה! עדה ידעה שאין שום אפשרות שאדם חי כלשהו יתרום להשכלתה. בשביל זה היו לה הספרים שלה. ספרים ללמידה, ספרים לבידור, ספרים לחֶברה, ספרים כדי להבין כל מיני דברים. הספרים של עדה היו מלאים בעובדות ובנתונים, בתרשימים ובחישובים. ספרים שאי־אפשר לחלוק עליהם. ספרים שנשארים במקומם כשצריכים אותם ולא בורחים כדי להתחתן, כפי שהלכה לעשות העלמה קאבֶרלט, מה שנראה לעדה כמו הרעיון הכי טיפשי בעולם.
ברוב הנושאים, עדה הייתה גאונה. ברגע שהעובדות והנתונים והשרטוטים והחישובים נדדו מתוך הספרים אל תוך ראשה, הם אף פעם לא יצאו ממנו. אפילו כשהייתה תינוקת היא אהבה משחקי מִספּרים וחידות. היא תיקנה דברים שנשברו, ואחר כך התחילה לתקן דברים שלא היו שבורים, או שברה דברים כדי שאפשר יהיה לתקן אותם בדרכים שאיש מלבדה לא הבין ולא חשב שהן נוחות במיוחד. אבל החידה היחידה שלא הצליחה לפתור הייתה בני אדם. בעיני עדה נראו כולם שבורים בצורות שלא הצליחה להבין, ולא ידעה לתקן.
ברגע זה החידה הייתה לִבּה, שנשבר כשהעלמה קאבֶרלט עלתה לכרכרה.
״אני הולכת לכדור הפורח שלי,״ אמרה עדה באותו בוקר כשקיבלה את ההודעה על עזיבתה של העלמה קאבֶרלט. היא הניחה שהעלמה קאבֶרלט אולי ציינה פעם שהיא עומדת להתחתן, אבל עדה לא הבינה שמשמעות הדבר היא שהיא תעזוב, ושעזיבה משמעותה לבד. ועדה בהחלט לא ידעה שהעלמה קאבֶרלט תעזוב היום.
עדה ידעה שאם נגזר עליה להישאר לבד, אז חדר המגורים, עם הטפטים המהודרים שלו ומסגרות הזהב המצועצעות, עם השטיח ההודי המפואר ועם קומץ פסלי החרסינה העדינים, לא יהיה המקום שבו יתרחש ה״לבד״ הזה.
העלמה קאבֶרלט הביטה בעדה המסתובבת ומתרחקת ממנה, רוקעת ברגליים רק קצת, למען הרושם. העלמה קאבֶרלט ראתה את עדה רוקעת ברגליים במומחיות רבה מאוד במרוצת השנים, ונראה היה לה שהרקיעות האלה לא נעשו בלב שלם.
אכן, כשעדה צפתה עתה בעלמה קאבֶרלט מתרחקת בכרכרה, היא הרגישה שנותר לה רק חצי לב.
עדה בקושי הספיקה לחזור אל תוכניות תותח־הגרביים שלה כששמעה את מקוש הדלת הגדול והשחור בצורת ראש האריה הולם על דלת הכניסה.
מי־שזה־לא־יהיה, עדיף שיסתלק. היא רצתה להישאר לבדה — לבדה כמו שהעלמה קאבֶרלט השאירה אותה, כאן במבצר הנצרים המוגן שלה מתחת לכדור הפורח, המעוגן בחבל ימי חזק אל ראש הגג הגבוה ביותר של ביתה. היא אמנם ידעה שהיא אמורה להחליק במורד החבל אל המרפסת המקיפה את הגג ולהיכנס פנימה דרך חלון עליית הגג, כפי שעשתה מאות פעמים בעבר, אבל היא הרגישה הכי מוגנת כאן, בסל המתנדנד, עם ההמצאות שלה והספרים שלה והציורים שלה. לא, היא לא תרד.
לעולם לא.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
