מאהבים

פעם הייתי קוראת להם 'זיונים', היום אני מעדיפה את המילה 'מאהבים'. רכה יותר, חומלת. לא אהבות, כאלה היו רק מעט, למרות שעם השנים אני משתכנעת שגם במגע האגבי ביותר יש שמץ של אהבה. סער בטח היה אומר שזה הצד הרוחניקי שבי שמקבל ביטוי, אבל הוא תמיד מיעט להבין אותי. מיעט להבין, הגדיל לאהוב. דיסוננס שאני עדיין מהורהרת לגביו — איך אפשר לאהוב אדם שלא מבינים.

מה בעצם הוא אהב? את מי שקיווה שאהיה, את מי שחשב שאני. אבל למה להטיל אשמה? אולי הוא אהב את מי שהייתי מסוגלת להציג בפניו. ואולי אותי, אותי באמת, ואני צריכה כבר לקבל את העובדה שאפשר לאהוב אדם ולא להכיר את כל נימי נפשו. כמו שאפשר לאהוב טעם ולא לדעת איך הגיעו אליו וממה הוא מורכב.

סער היה משהו בין מאהב לאהבה. אז הייתי אומרת שאני אוהבת אותו, ודאי. את ההיסוס הייתי שומרת לעצמי, את התחושה המנקרת שלא ככה מרגישה אהבה. אולי זה מוזר שאני אוהבת אותו יותר דווקא עכשיו, אחרי שנים. אוהבת באמת, את כולו, עד עומק הלב. בלי להכיר את מי שהוא היום. ככה זה זיכרונות. אפשר לשנות את כל מה שאנחנו מרגישות לגביהם, ולדעת שבתוכם הרגשנו אחרת.

עשרים וחמש היה גיל מוזר. הכרנו כשהייתי כבר יותר קרובה לעשרים ושש, אבל זה לא משנה, כי אחד הדברים שמצאו חן בעיניי היה שיכולתי לומר שהוא מבוגר ממני בחמש שנים. זה, והעמידה הכפופה שלו, שהזכירה לי את בן. ולא רק העמידה הכפופה, אם להגיד את האמת, כל שפת הגוף הייתה דומה. זה משך אותי אליו ברגע שהוא נכנס לחדר, בדירה ההיא, בקצה פלורנטין.

הוא קלט אותי מביטה. זה לא הפריע לי. הקפוצ'ון השחור שישב עליו יפה, למרות המבנה הגרום, נחרת לי בזיכרון. הוא התאים לחולצה הלבנה הצמודה. תמיד הייתה לי חולשה לעצמות בריח בולטות, מודגשות, כאלה שאפשר לראות בעדינות מבעד לעור.

זיהיתי בו מניירות שמצאו חן בעיניי. השפיפות ותנועות הידיים, החיוך במבט מהצד, השילוב בין ביטחון עצמי לגמלוניות.

זה לא מוזר להימשך לגבר מהרגע הראשון רק כי הוא מזכיר לך גבר אחר בשפת הגוף שלו. בשבילי זה כמו להתענג על בושם מוכר. במקרה הזה, הבושם עשה אותי חרמנית. גיל עשרים וחמש היה מוזר, כי הוא בא בעקבות השיא של גיל עשרים וארבע. אפשר לומר שגיל עשרים וארבע היה אורגזמה, ואת השנה הבאה ביליתי עם ההתכווצויות שבאו אחריה.

המבטים שלי משכו אותו אליי. הוא השתמש בחבר משותף כדי להכיר בינינו, וכשגיליתי בן כמה הוא הרגשתי את החום העמוק והמוכר מתפשט לי בתחתית הבטן. מבוגר בחמש שנים, עם אצבעות ארוכות שבאור הקלוש הייתי יכולה לפנטז שהן דומות לאלה של בן (למרות שתוך זמן קצר ומבט מעמיק גיליתי שהן שונות בתכלית). כבר אז ידעתי שהוא עומד לזיין אותי. הוא כנראה חשד בזה בעצמו, אבל גברים לא מעזים להניח את זה מראש. רוב הגברים. אלה שלא הגיעו לראש הפירמידה והתרגלו לקבל את מבוקשם.

"איך קוראים לך?" הוא שאל. העיניים שלו היו חמות ועמוקות באור האפלולי. החום היה אמיתי, העומק היה השתקפות.

"רוני." אמרתי. והחיוך שלי העמיק כשהוא התיישב לצדי.

שעתיים אחר כך הוא היה בתוכי. עם קונדום, הוא הקפיד לעצור באמצע הנשיקה, כשכבר היינו עירומים, כדי לשים אותו. אחריות שהערכתי מאוד, וכבר היוותה רמז לאכזבה קלה.

פישקתי את הרגליים קצת יותר, שייכנס עד הסוף. הוא נשען על המרפקים והתבונן לי בעיניים. היה לו זין ממוצע, אבל ישר וזקוף בקטע מחמיא. הייתי מאוד רטובה ולא רק טיפה שיכורה. תנאים אידיאליים. "אני לא מכאיב לך?" שאל בזהירות.

"תזיין אותי," אמרתי. נמאסו עליי הנימוסין, הג'נטלמניות שלו. רציתי להבהיר לו שכאב לא יהיה בעיה כאן.

"את משהו, את," מלמל ונדחק לתוכי לאט. הרגשתי אותו פועם, גם דרך הקונדום. הוא גנח לי באוזן כשכיווצתי עליו את הכוס. לא גניחה מחרמנת, קצת קופית, אבל הייתי מספיק חמה כדי שזה לא ישנה.

הוא התחיל להיכנס לקצב, נכנס ויוצא בעדינות. העדפתי זיון שהוא יותר כמו פטיש אוויר, מכות חזקות של אגן לאגן. רציתי שהוא יקפל לי את הרגליים ויצמיד אותן לכתפיים בכוח, שלא ייתן לי לזוז בזמן שהוא נועץ את הזין פנימה ושם אותי במקום. האטיות הייתה עוד בסדר, אבל רציתי שהחדירה תהיה חזקה. אז סטרתי לו בתחת, שיבין את הרמז.

הוא גנח שוב, הפעם בקול רם מאוד. "פאאאאאק!" אני זוכרת את ההברה הנגררת, את העיצור הגודע אותה. אני זוכרת את ההתכווצות של שרירי הישבן מתחת לידיי, את החדירה האחת שהייתה חזקה כמו שרציתי, את הפעימה שעוררה לרגע את הלהט שלי.

ואז זה הסתיים. הזין שלו התחיל להתרכך בתוכי, הנשימות המואצות שלו הואטו.

"היה לך טוב?" שאל בביישנות, בלחישה.

ליטפתי אותו והנהנתי בזמן שבהיתי בתקרה. הריח שלו היה שונה מאוד משל בן, הבחנתי. דווקא הבושם היה גברי מאוד, כמו של ערסים.

זיון ראשון לגיל עשרים וחמש, סימנתי לעצמי וי. חלפו שמונה חודשים של התנזרות.

זה קורה בסקס ראשון עם אדם חדש. לא כולם יכולים להיות כל כך טובים.

אחרי מספיק זמן וניסיונות, סער הצליח להגמיר אותי, לפעמים. שיאים בינוניים, אהבה פושרת, נוחה, נעימה. מקום לנוח בו מהאורגזמה של גיל עשרים וארבע.

היינו יחד במשך שנה.

לפני שלוש שנים הוא הפסיק לשלוח לי מזל טוב בימי ההולדת. הרבה אחרי שהתחתן. אף פעם לא גיליתי בדיוק למה.

כמה שאני אוהבת אותו עכשיו, במיטה ההיא, בלילה הראשון, המאכזב, יחד. בלי להשוות לאף אחד, בלי לחשוב שיכול להיות טוב ממנו.

ככה זה זיכרונות. יש להם חיים משלהם, הרבה אחרי ששלך כבר נגמרו.

#

בחורים אמרו עליי שיש לי שפתיים של מוצצת מגיל שלוש עשרה בערך. זה היה מחמיא לי, גם כשהייתי מעמידה פנים שזה מרגיז או מעליב. אהבתי את המבטים שלהם, את הידיעה שהם חשבו על זה, שהם חשבו עליי באיזשהו הקשר. אהבתי את זה גם בגיל חמש עשרה, כשגברים מבוגרים היו מסתכלים בי ברחוב. הייתי לובשת בכוונה מחשופים ומכנסיים קצרים ומתענגת על מבטים, שריקות והערות. אף אחד לא שלח ידיים, לא אז. חשבתי שזה כי ידעתי איפה להסתובב ומתי. היום מובן לי לגמרי שפשוט היה לי המון מזל. היום זה לא מחמיא לי כשמדברים על השפתיים שלי.

אריאל היה בן עשרים ושלוש כשהתחלתי להתכתב איתו בלילות. הוא היה מנגן ומעלה סרטונים שלו לפייסבוק וליוטיוב. הייתי עסוקה בלאסוף אנשים מוכשרים לרשימת החברים שלי, זה גרם לי להרגיש חשובה, אז התחלתי לעשות לו לייקים. פה ושם הגבתי לדברים שהעלה. לפעמים במחמאות, לפעמים דווקא בקצת ביקורת. רציתי שהוא יתייחס, לא שיחשוב שאני סתם מעריצה.

השיער שלו היה חום, מתולתל משהו, והיו לו פנים גסים אבל חתיכיים בעיניי בגלל שחשבתי עליהם כגבריים. גבות עבות, שיני סוס, עיניים כחולות עמוקות שלא התאימו ללוק בכלל, אבל הצילו את הפרצוף. הייתי צופה בו מנגן על גיטרה בסרטונים ההם. הוא היה שר, והשירה הייתה לא רעה, אבל האצבעות הן שריתקו אותי. כבר אז אהבתי אצבעות. קצת עבות מדי, אבל איכשהו עדינות על המיתרים. הייתי מחליקה אצבע מעל התחתונים ומתחילה להזיז אותה במעגלים קטנים, מדמיינת שזאת האצבע שלו. בדרך כלל הייתי צריכה שתי אצבעות, כדי שהעובי יתאים.

הוא כתב לי ראשון, אחרי תגובה ביקורתית במיוחד לקאבר של ביונסה. זה משהו שהבנתי כבר אז — האומנים, הזמרים, הסופרים והמשוררים למיניהם ברשתות החברתיות, זוכרים את המעריצות שלהם, ושונאים לאבד אותן, את אלה שבאמת מקשיבות, או קוראות, אלה שצורכות את האומנות שלהם. קבצנים של תשומת לב, הם חיים בשבילנו, לא בשביל היצירה, ולא משנה כמה הם מנסים להעמיד פנים אחרות. רק מתי מעט שונים. ומהם פגשתי בודדים בלבד בחיי, מהסוג שימשיך ליצור גם אם הקהל ייעלם.

אז הוא כתב לי, 'מה בעצם לא אהבת?', וזאת ההזדמנות היחידה שהייתי צריכה כדי שיראה כמה אני בוגרת ופיקחת, שיתרשם, שישכח שיש בינינו פער של שמונה שנים. בת חמש עשרה, בן עשרים ושלוש. מה זה משנה בכלל, הייתי מספיק בוגרת וחכמה כדי לדעת מה אני רוצה. בין ההורים שלי היו אחת עשרה שנה. זה לא שינה. הם התגרשו בסוף, אבל אף פעם לא חשבתי שבגלל הגיל.

מלכתחילה תכננתי לפתות אותו. אלא שפיתוי של נערה בת חמש עשרה הוא לא פיתוי של אישה. רק נדמה לך שאת יודעת להיות מינית, שאת מבינה מגע או חשק. החרמנות של ילדים בגיל שלך היא שמבלבלת אותך, כי יש בה משהו פשטני, גולמי. הם לא מסתירים אותה מספיק טוב כדי שתסכימי להיות איתם לבד בחדר אם את לא מעוניינת. את עוד מספיק צעירה כדי לחשוב שגברים מבוגרים באמת שונים, כי הם לובשים כסות משעשעת ומחוכמת לפעמים, כי יש להם ניסיון, מקצוע, או קריירה. כי הם יודעים לדבר. הם רוצים ממך יותר מרק מין, את חושבת, כי זה מה שאת רוצה מהם.

זה לא היה פיתוי קשה. כנראה כי התפקידים של המפותה והפתיין משתנים כל הזמן בשיחה טובה. פיתיתי לא מעט גברים בחיי, יותר משפיתו אותי. למרות — אני מחייכת מהמחשבה — שרובם בטח חשבו שהתפקידים היו הפוכים בשעתו. זה חלק מהטריק, לגרום לצד השני לחשוב שהוא זה שעושה את העבודה הקשה. ואני יודעת, היום, שעם אריאל אני זאת שעבדה קשה. במבט לאחור הדברים האלה הרבה יותר ברורים.

הוא התנשא עליי לא מעט, הזכיר את פער הגילים בינינו, קרא לי 'ילדה'. התרעמתי בפניו שיפסיק, שיתייחס אליי כבן אדם וישפוט אותי לפי המעשים והמילים שלי, לא לפי הגיל. הוא הסכים, אבל לא הפסיק לכנות אותי כך. לפעמים הוא היה משיב לי במעט לגלוג, להראות שעדיין יש פער, שיש לו יתרון, אבל רוב הזמן הוא התייחס אליי ברצינות. והאמת הייתה שאהבתי את המשחק הזה. במיוחד כשהוא היה מקליט לי הודעות ומתחיל אותן ב'תקשיבי, ילדה'. זה שיחק על הפנטזיה. כי למרות שרציתי שיראה בי מבוגרת, רציתי גם להרגיש שיש לו את היתרון הזה, שיש מה ללמוד ממנו. שיהיה 'שווה' יותר. זה רק אמר שאני שווה יותר אם אני משיגה אותו. אפילו כשהשיחות לא היו פלרטטניות מאוד, הייתי מסיימת אותן רטובה ואז מאוננת כמו משוגעת. לפעמים הייתי מקשיבה שוב ושוב לקול שלו, להודעות ממנו. 'תקשיבי, ילדה'. עם הפאוזה הקצרה הזאת, שמבהירה מי פה הבוס.

פעם ביקשתי ממנו שינגן משהו רק בשבילי. הוא שאל, 'ומה ייצא לי מזה'? חייכתי מהמהירות שבה נפל לפח שטמנתי לו. שאלתי, 'מה תרצה?'

'תמונה שלך. משהו שלא היית מפרסמת בפייסבוק'.

'זה לא תשלום גדול מדי בשביל נגינה?'

'למה ככה, ילדה? את נולדת עם הגוף שלך, אני הייתי צריך להשקיע עשר שנים כדי לנגן ככה. אז התוצר שלי יקר יותר, ברמת ההשקעה'.

'להורים שלי לקח 15 שנה לגדל אותי. זה יותר מ-10 שנים', הקלדתי לו ביד אחת. האמת הייתה שכבר הורדתי חולצה וניסיתי למצוא תנוחה מחמיאה מול המראה.

'נו לפי ההיגיון הזה לי יש 33 שנה. הזמן שלקח להורים שלי פלוס הזמן שאני השקעתי'.

'אתה לא טועה..'

'אני מחכה.'

הנקודה בסוף המשפט הייתה כל מה שהייתי צריכה. דמיינתי אותו אומר את המילים בקול המתנשא שלו, המזלזל. שלחתי לו את התמונה הטובה ביותר, לטעמי, מתוך השלושים שצילמתי. אני בחזייה שחורה ותחתונים תואמים. כבר אז היה לי גוף יפה, מפותח לגילי, ובטן שטוחה של גנטיקה טובה. וגם את המודעות להכניס אותה, ליתר ביטחון.

'לא רע. אבל זה לא מספיק.'

'מה עוד?'

'להיום? תורידי את החזייה. שנראה כמו שצריך. לפעם הבאה? חוטיני, ילדה. זה א'-ב'. תמיד תלבשי חוטיני בשביל גבר'.

הייתי בהלם מהדרישה, אבל לא עמדתי לסרב. ציינתי לעצמי שאני חייבת לקנות כמה שיותר חוטינים ולהשתזף בהם. התחת שלי לא היה יפה כמו החזה, אבל העצה שלו התבררה, עם השנים, כאחת טובה. גברים אוהבים חוטיני, ואני, התברר, אוהבת לרַצוֹת. שאר השיקולים היו פחות חשובים בשנים ההן.

צילמתי בשבילו ושלחתי. דאגתי לרגע מכך ששלחתי תמונות במסנג'ר של פייסבוק, אבל הנחתי שאוכל למחוק אותן בסוף השיחה. חיכיתי בפטמות זקורות ובשפה נשוכה לתגובה שלו.

'יפה, ילדה. אפילו יפה מאוד.'

'תודה', חייכתי לעצמי.

'שנעצור את השיחה כאן?'

'מה, למה?' הייתי מאוכזבת. חשבתי שהוא ישאל מתי נפגשים.

'אנחנו בפער שנים קצת גדול מדי, נראה לי. את אפילו לא בגיל ההסכמה'.

'אמרנו שלא תתייחס לגיל שלי'.

'אני לא רוצה להתייחס, אבל הקירות של הכלא יקשו עליי בעניין'.

'טוב.' כעסתי עליו בטירוף. הוא קיבל מה שהוא רצה. אני נשארתי עם התחושה שהשפילו אותי. אולי לא הכנסתי את הבטן מספיק, אולי החזה שלי לא יפה כמו שהיה נדמה לי. הוא באמת היה נראה פתאום קצת נפול, במראה, עם פטמות מוזרות, ורודות וארוכות מדי.

'אז לילה טוב'.

'מה טוב בו?' השבתי והתנתקתי. לא לפני שמחקתי את התמונות. אפילו לא טרחתי לבקש שינגן בשבילי כמו שהוא הבטיח.

בימים הבאים הסתרתי את הפוסטים שלו והתאמצתי לשכוח שהוא קיים. העליתי קצת פוסטים בעצמי שחשבתי שהיו שנונים, ותמונה אחת שלי בביקיני, עם הכיתוב 'געגועים לקיץ '. אבל ביני לבין עצמי הרגשתי שבורה. הפסקתי לאכול, הייתי חייבת לרזות. אפילו שאלתי את אמא אם יש טיפול לחזה נפול. היא רק צחקה ואמרה שכשאגיע לגיל שבו זה יהיה רלוונטי, נטפל בזה. אבל זה כבר היה רלוונטי, ולא ידעתי איך להסביר לה עד כמה.

קיבלתי תגובות לתמונה בביקיני, אבל מה שבאמת רציתי לראות זה את הלייק שלו. הוא לא הגיע, והדיכאון שאפף אותי התגבר. בחור אחר, בן עשרים ואחת, חמוד ממש, הציע לי להיפגש. חשבתי לפלרטט איתו קצת, אבל לא הצלחתי לגייס את החשק, אז אמרתי שאני בתקופה סופר עמוסה בבית ספר. זה הרחיק אותו. הם שנאו להיזכר שאני בכיתה ט'.

אחרי שבוע הגיעה ההודעה מאריאל.

'מה קורה? קצת נעלמת'.

הלב שלי קפץ. הייתי עם אמא בבית קפה, היא הוציאה אותי 'כדי להתאוורר'. כי באמת, גם עם יכולת ההבחנה הדלה שלה, היא ידעה לזהות מתבגרת מצוברחת בבית. אני חושבת שהיא אפילו הבינה שיש בחור מאחורי העניין. אבל בחכמה של אמא, היא לא ניגשה לנושא מיד.

'אני מאוד עסוקה פשוט.' כתבתי. ואז הוספתי, לא מסוגלת לעמוד בפיתוי, 'חוץ מזה, חשבתי שאמרת שעדיף שלא נדבר'.

"עם מי את מתכתבת?" אמא שאלה מעל לספל הקפה שלה.

"סתם ידיד."

"כן? ידיד טוב כנראה לפי איך שאת מחייכת."

הסמקתי. לא שמתי לב שהכעס כמעט נעלם מתחת לשכבה של התרגשות. "כן, סתם, לא דיברנו הרבה זמן."

"הבנתי. ידיד מבית ספר?" העיניים שלה היו בצבע חום בהיר, כמעט צהובות בשמש. פתאום היא הייתה מאוד אמא.

'כן אבל חשבתי על זה אחר כך ותכלס את צודקת, את מאוד בוגרת לגילך. סתם אולי עדיף שלא יידעו שאנחנו מדברים וזה', אריאל כתב. קראתי את ההודעה, הבטתי באמא.

"כן. סוג של. האמת שהוא בתיכון שלנו, שנה מעליי."

"הבנתי." אמא שתקה לרגע, משחקת בספל שלה. כשהשפילה מבט, העיניים קיבלו את צבע הקפה. "שמחה שיש לך כזה... ידיד. רק תיזהרי טיפה, בסדר, חמודה? בנים בגיל הזה הם קצת סתומים."

"אני יודעת, אמא," גלגלתי עיניים. בגלל זה מזמן ויתרתי על תיכוניסטים. מאז שהתמזמזתי עם יודבתניק על הקיר מאחורי בית הספר. הוא ליקק את האוזן שלי כל כך הרבה שהרגשתי שאני מתמזמזת עם כלב. כשהוא התחיל לנשוך את הפטמה, כבר הייתי משוכנעת, אז אמרתי לו בעדינות שאני חייבת לזוז כי אמא מחכה לי. וחוץ מזה, הוא קצת הסריח, וכל הזמן ניסה לדחוף לי אצבעות כאילו יש לי מתג בתוך הכוס שאליו הוא חייב להגיע.

'אוקי... אז חוזרים לדבר?' הקלדתי בחיפזון, שאמא לא תראה.

'אפשר גם להיפגש נראה לי'.

'מה באמת?' החנקתי את צווחת ההתרגשות שעלתה בי.

'כן, רוצה הערב? אני יאסוף אותך. ניסה ל... בית קפה, כי את לא יכולה לשתות'.

ברור שאמרתי כן. אפילו לא תיקנתי את האיות שלו, זה לא היה הזמן להיות מתוחכמת. לאמא רק אמרתי שמתחשק לי פתאום עוגה. היא הביטה בי בעיניים למודות־ניסיון והזמינה בלי להתלונן על הכסף. התלבטתי איך להגיד לה שאני יוצאת בערב בלי שהיא תחבר אחד ועוד אחד, אבל כל השקרים שעלו בדעתי היו שקופים מדי. בסוף לא הייתי צריכה שקר, כי היא הייתה צריכה לנסוע לעבודה להשלים פרויקט כלשהו שלא סבל דיחוי. לי לא היה אכפת. העיקר היה שיכולתי להתלבש כמו שרציתי ולצאת ככה מהבית.

התאפרתי בעדינות, עיפרון שחור, ליפגלוס שהבליט את השפתיים העבות שלי, שכבר היו די בולטות בעצמן. לבשתי חוטיני אדום וחזיית פוש־אפ תואמת. הוספתי גופייה שחורה שחושפת את הבטן, ג'ינס וז'קט, כי היה די קריר בחוץ. מדדתי את הבגדים לפחות עשר פעמים ושקלתי להחליף אותם בכל פעם. ניסיתי כל כך הרבה שילובים ותלבושות, ומה שקבע מה אלבש היה בעיקר הזמן שנגמר. וטוב שכך, כי כבר הייתי פקעת עצבים בשלב הזה.

'אני למטה, ילדה', הגיעה ההודעה. התנשפתי ובדקתי פעם אחרונה מול המראה שאני נראית בסדר. חשבתי שהייתי די כוסית, רק קיוויתי שגם הוא יחשוב ככה.

רצתי במדרגות. הוא היה ברכב שעשה רושם מאוד ישן, אבל לא התלוננתי. היו לו דירה ורכב, זה כבר עשה אותו מבוגר אמיתי. הלכתי באטיות על העקבים, גם כדי שיהיה לו זמן לראות אותי מגיעה, וגם כי לא הייתי בטוחה שלא איפול. אהבתי את המבט שעלה לו על הפנים כשהגעתי מספיק קרוב. לא כזאת ילדה עכשיו, אה? הוא לא הצליח להסתיר את ההתרגשות שלו.

"היי," חייכתי ונכנסתי. הרחוב היה ריק בחוץ. לא היה מאוד מאוחר, אבל גרנו בשכונה מנומנמת.

"היי," הוא נשמע קצת מתנשם. הייתי מרוצה מאוד. "אז מה, נראית יותר טוב במציאות מבתמונות."

"אתה חושב?"

"בטוח."

"יש." עשיתי אגרוף ומשכתי את הזרוע בניצחון בזמן שקרצתי לו.

"ומה זה השפתיים האלה, מהממות."

"והן גם לא רק ליופי, יודעות את העבודה," הבטחתי לו את נשיקת חייו בסוף הדייט הזה.

"מה את אומרת..." הוא גחן קרוב יותר, הנשימה שלו הריחה ממנטה. הוא כנראה לעס מסטיק. אוקי, אז אולי לא בסוף הדייט, חשבתי. הוא הניח יד אחת על אחורי הראש שלי. עצמתי עיניים ופשקתי שפתיים.

אבל הוא לא משך אותי אל הפנים שלו, אלא הרבה יותר נמוך. קלטתי את התנועה רק כשכבר הייתי בחצי הדרך ושמעתי את הריצ'רץ' נפתח. הזין שלו היה קצר ועבה. בחיים לא מצצתי למישהו קודם, אבל לא התנגדתי. הנחתי שזה טבעי. ניסיתי להיזכר מה אמורים לעשות. חברה אמרה לי שאני צריכה לכסות את השיניים בשפתיים ולהשתמש בלשון.

"פאק, כן," הוא גנח מעליי. כנראה שעשיתי את זה נכון. הוא דחף אותי עמוק יותר. ולמרות שהוא לא היה מאוד ארוך, העובי הקשה עליי קצת. השיניים הכאיבו לי בשפתיים, אבל הצלחתי להתחרמן טיפה מהדרך שבה תפס לי בשיער. כן, שיראה לי מי מהבוס, כמו שחלמתי.

הידיים שלו קבעו את הקצב, מוליכות אותי מעלה־מטה על הזין. לא היה לי זמן לבלוע רוק, אז הנחתי לו לטפטף מהפה בזמן שמצצתי וניסיתי להזיז את הלשון בדרך שתהיה נעימה. לרגע כמעט נחנקתי משיערה, ואריאל נאנק. כנראה נהנה מהצליל, או שהוא חשב שאני נחנקת מהזין, שהיה די רחוק מהגרון שלי. הוא הגביר את הקצב, מכדרר את הראש שלי, ואז הצמיד אותי לבסיס. התקשיתי לנשום, שיער הערווה החום והסמיך שלו היה לי באף. כאן לא היה ריח של מנטה, רק של זיעה ורוק. הזרע שלו מילא לי את הפה. צמיגי, חם, מלוח. גם הניחוח שלו התמזג בזיעה וברוק.

ניסיתי לסמן לאריאל שישחרר אותי בתנועות ידיים דחופות, אבל הוא היה שקוע באורגזמה שלו, גונח ורועד כמו הומלס בקריז. בלית ברירה, עצמתי עיניים ובלעתי לפני שאיחנק.

"אההה," הוא התנשף והניח לי. עיסיתי את העורף וחייכתי אליו בהיסוס. זה היה שונה מאוד ממה שפנטזתי.

"היה לך טוב?"

"וואלה, יודעות את העבודה."

"אמרתי לך," ניגבתי את הפנים בזהירות ומשכתי את השיערה שנתקעה לי בגרון בלי שיראה. "יש לך כאן מטליות לחות?"

"אה... יש לי נייר סופג מאחורה. את בסדר, כן?" הוא דג החוצה את הגליל, שהיה טיפה מלוכלך. הוצאתי כמה מגבונים להסרת איפור מהארנק שלי. התסרוקת שלי קצת נהרסה, והאיפור הלך לגמרי.

"בטח, כן, רק קצת הפתעת אותי."

"הנחתי שעדיף לשבור את הקרח עכשיו, ככה לא חושבים כל הזמן על מתי מזדיינים."

"אה, כן, צודק."

הוא נתן לי לנגב את הפנים ולסדר קצת את האיפור מול המראה של האוטו ואז נסענו לבית הקפה. ישבנו ודיברנו על הנגינה שלו ועל כמה קשה לפרוץ בארץ. הסכמתי איתו שיש מעט מאוד נגנים 'אמיתיים' בשוק, והרוב סתם מנגנים בשביל הפוזה. המילקשייק שהוא קנה לי העביר את הטעם של הזרע שעמד לי בגרון.

אחרי שעה הוא הקפיץ אותי חזרה. נתן לי נשיקה קטנה על המצח ואמר שאני באמת בוגרת מאוד לגילי. שמחתי שלא החליט לנשק אותי.

נפגשנו עוד כמה פעמים אחר כך. לא שכבתי איתו, אבל ירדתי לו כשהוא רצה. תוך שלושה שבועות מיציתי את ה'קשר'. הוא כבר לא ממש משך אותי, למרות שנהניתי מכמה שהוא חשב שאני חכמה. כנראה כי הייתי חכמה יותר ממנו, בתכלס. וגם הרבה יותר יפה.

הוא ניסה לכתוב לי לא פעם לאורך החיים ולהציע להיפגש, אבל למדתי למסמס את השיחה. בגיל שש עשרה כבר הבנתי שהוא לא בליגה שלי. הוא עדיין כותב לי חג שמח לפעמים, שואל אם מתחשק לי להתעדכן על קפה. אני תמיד עסוקה מדי.

לא כעסתי עליו על שום דבר שקרה. באמת הייתי בוגרת לגילי.

*המשך העלילה בספר המלא*