הימור בטוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הימור בטוח
מכר
מאות
עותקים
הימור בטוח
מכר
מאות
עותקים

הימור בטוח

3.2 כוכבים (27 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2438מקורי
ספר מודפס
4968.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 21/06/2025

עוד על הספר

תקציר

"זה פשוט לא מתקבל על הדעת! אפילו עובד מתחיל לא היה נופל בפח הזה! כמה זמן את כבר עובדת כאן?"

"זה היום הראשון שלי," אמרתי בשפתיים יבשות מפחד.

"את הדילרית הכי יקרה בהיסטוריה של הקזינו!"

מגי ידעה שהיא הולכת להקריב הרבה מאוד על מנת לממן טיפולים רפואיים לאימא שלה והשכלה גבוהה לאחותה, אבל היא לא תיארה לעצמה שתיפול בעוקץ מתוחכם כבר ביום העבודה הראשון שלה בקזינו.

כדי לפצות על ההפסד שגרמה, היא נשלחת למשימת פיתוי ובילוש.

אלא שאין לה מושג אפילו מה היא צריכה להשיג ועם מי היא מסתבכת.

אם כל זה לא מספיק, מגי גם מתאהבת בטירוף בבוס שלה.

אבל פרנק הוא לא הגבר הנכון להסתבך איתו.

הימור בטוח הוא רומן ארוטי סוער שבמרכזו בחורה אמיצה אחת שמסתכלת לפחד בלבן של העיניים ובמקביל נותנת ללב שלה דרור חושני ומענג.

מתילדה סטאר היא סופרת רבי מכר רבים, זהו ספרה הראשון המתורגם לעברית.

פרק ראשון

פרולוג


עמדתי לפניו ורעדתי מפחד. פשוטו כמשמעו. כעלה נידף. מכף רגל ועד ראש. בקושי עמדתי בדחף לפרוץ בבכי. אולי הייתי מבוהלת כל כך, שלא הייתי מסוגלת אפילו לבכות.

"את מבינה שאיבדתי סכום כסף עצום בגללך?"

הבנתי. כל כך הרבה פעמים אמרו לי את זה, שהייתי מבינה אפילו אם הייתי מאותגרת שכלית. כל אחד היה מבין.

"מה אני אמור לעשות איתך עכשיו?" ניצוץ מאיים הופיע בעיניו. ליבי שקע.

לא ידעתי מה הוא עושה בדרך כלל עם אנשים שחייבים לו. גם לא רציתי לדעת. לכן אמרתי במהירות, "אני אעבוד ואחזיר לך הכול. אתן לך את כל המשכורת... ואחר כך..."

הוא פרץ בצחוק, כאילו סיפרתי בדיחה ממש הורסת.

"תצטרכי לעשות את זה עד זקנה ושיבה... חוץ מזה, מי אמר לך שתהיה לך משכורת בכלל? את באמת חושבת שתמשיכי לעבוד כאן?"

אוף... איזו שטות מצידי. כמובן שלא חשבתי שהוא ימשיך להעסיק אותי. למה דיברתי על משכורת בכלל?

"אני לא יודעת..."

המחשבות התרוצצו במוחי — מעורפלות, מטופשות. חסרות תועלת. הרי דווקא באותו רגע הייתי צריכה להיות צלולה ולחשוב על פתרון כלשהו. אבל לא הצלחתי.

הייתי מאובנת מרוב פחד, והתבוננתי באדם שעינה אותי כמו שמסתכל ארנב על נחש — משותקת, מבועתת, מרוסקת.

"תיגשי אליי," הוא הורה.

פסעתי צעד קדימה כמהופנטת, למרות שבפועל רציתי בדיוק ההפך — להסתובב ולהימלט כל עוד נפשי בי.

אבל לא יכולתי להמרות את פיו בשום פנים ואופן.

התקרבתי אליו — קופאת במקומי באימה, קרובה אליו מדי. הסכנה שקרנה ממנו הייתה מוחשית יותר עכשיו.

"ובכל זאת, אני יכול לעשות משהו בשבילך," הוא הביט היישר בעיניי. ידו החליקה מתחת לחצאית שלי, החלה לנוע כלפי מעלה על גבי הגרביון הדק ונעצרה ליד קצהו עטור התחרה.

נהייתי משותקת.

קפואה.

פרק 1


יומיים קודם לכן

היום הזה התחיל ונמשך כמו כל יום אחר. קשה, ארוך, בלתי נסבל — רגיל. כאבו לי הרגליים מהעקבים הגבוהים, הגב כאב מהמדים הצמודים, אצבעותיי דאבו מהמתח.

"זה בגלל שאת לא רגילה," אמרו לי הקְרוּפּיֶה (מצרפתית. הדילר, הממונה על שולחן המשחקים בקזינו האוסף או המשלם כספים) האחרים, "זה יעבור." והוסיפו בצחוק, "אבל קל יותר לא יהיה."

אני זורקת את הכדור בתנועה בוטחת.

"נא להמר, רבותיי!" חייכתי חיוך רחב.

כולם חייכו אליי בחזרה... בעצם, החיוכים האלה הזכירו יותר שיניים חשופות באיום של חיות פרא.

אלה ששמו עכשיו את הצ'יפים על המשבצות — הם לא עשירים שרוצים לבזבז את הכסף העודף שלהם, וגם לא מהמרים כפייתיים שמקווים שהסיכוי האחרון הזה שייך דווקא להם. סביב השולחן עמדו הקולגות שלי לעתיד, שכרגע היו גם הם מתלמדים ב'גן' של הקזינו.

המשימה שלהם היא להקשות עליי את המשימה שלי.

הם ידברו בגסות, יריבו עם השכנים, יזיזו את הצ'יפים וינסו לרמות. ולא בגלל שיש להם בעיה איתי. פשוט הדרישה היא שיהיה לי קשה. כמה שיותר קשה. כדי שאחר כך יהיה לי יותר קל.

למרות שאני מאמינה לחבר'ה המנוסים, לא נראה לי שיהיה קל יותר.

תשומת ליבי התרכזה בשולחן ההולך ומתמלא בצ'יפים, אבל המשכתי לעקוב בזווית עיני אחר הכדור. הספקתי להבחין שזרקתי אותו טוב, והוא מנתר על השולחן זמן רב. ככל שהוא יסתובב יותר זמן — כך יותר טוב.

הלקוחות יספיקו לעשות יותר הימורים, ואני אספיק ליישר את הצ'יפים, כדי שאחר כך לא יהיו ויכוחים בסגנון 'זה לא היה כאן, אלא שם!' מדובר במילימטרים שיכולים לעשות הבדל ענק.

"כל ההימורים התקבלו, נא להפסיק להמר!" קראתי בקול.

כולם קפאו ונעצו מבט בכדור. המתח כאן מוזר מאוד — אף אחד לא יזכה בכלום, אנחנו לא משחקים, אלא מתאמנים, אבל עדיין אי אפשר שלא להסתכל על הכדור.

"אפס!" הכרזתי והתחלתי לאסוף בזהירות את הצ'יפים.

ללא חיפזון, אבל בזריזות. המהירות חשובה מאוד. ככל שמסיימים מהר יותר, כך מספיקים יותר סבבים. יותר סבבים — יותר רווח לקזינו.

אף אחד לא שם על 'אפס' הפעם. ה"שחקנים" נאנחו באכזבה, אבל אף אחד לא התווכח. כנראה החליטו לעשות טובה ולתת לי הפוגה.

אספתי את הצ'יפים וזרקתי את הכדור פעם נוספת. אבל אף אחד לא הספיק להמר.

אורח שאף אחד לא ציפה לו נכנס ל'גן'. האמת היא שזה לא מקום שמיועד לזרים. רק מי שאמור להיות כאן, או מי שעתיד לעבוד כאן — רשאי להיכנס. זה מבנה מותאם שנועד ללימודי קרופיה.

מדובר על לימודים במשרה מלאה. שישה ימים בשבוע, עשר שעות עם הפסקות קצרות לקפה ולארוחת צהריים. זו מערכת אינטנסיבית קשה מאוד, עד בכי, עד תשישות — כזאת שמפילה אותך מהרגליים. הרבה מהמתלמדים לא עמדו בזה ועזבו. הרבה אחרים עוד יעזבו בהמשך.

גם אני הייתי רוצה שלא לעמוד בזה, אבל אסור לי.

הפרס הגדול שווה מאוד, עוד שבועיים מהגיהינום הזה, ואני אעבוד בקזינו הטוב ביותר בעיר. אקבל שכר נאה, וגם טיפים שהזוכים משאירים לדילר בנדיבות רבה מתוך אמונה שזה יביא להם מזל...

"להפסיק לשחק!" הכריז קול בריטון שלא הייתי מגדירה כנעים. צמרמורת חלפה בגבי מהקול הזה.

הרמתי את ראשי ונתקלתי במבט קר של עיניים כחולות־בהירות. אולי רק נדמה לי, אבל המבט הזה השתהה עליי יותר ממה שצריך.

"זהו, ילדים, מבחינתי למדתם את כל מה שצריך!"

הכרתי את פניו של האדם הזה.

כל אחד כאן הכיר אותו!

פרנק, הבעלים של הקזינו. אדם ששמועות איומות הסתובבו על אודותיו. וסביר להניח שאלו לא היו שמועות, אלא האמת לאמיתה. כולם מעדיפים להחזיר לו את מה שהם חייבים לו, ומייד. עדיף להיות חייבים לכל אדם אחר, רק לא לפרנק.

כאן הייתי לגמרי בדעה שלו. אם הפסדת — תשלם. אני חושבת שזה הוגן. למשל, לעולם לא יעלה בדעתי לבוא לקזינו ולקנות צ'יפים בכסף האחרון שנותר לי. כשנאלצים להתמודד לבד עם אימא חולה ואחות קטנה, לא חושבים על האורות הנוצצים, לא משנה עד כמה הם בוהקים, עד כמה הם קוסמים ומפתים.

פרנק היה אכזרי כלפי החייבים לו, אבל גם לא סבל להיות חייב בעצמו. כל מי שעובד אצלו מקבל את מלוא התשלום שמגיע לו בזמן. לכן רציתי לעבוד כאן. "פיטרתי היום את כל העובדים במשמרת! מישהו שיתף פעולה עם המבקרים," הכריז פרנק.

אף אחד לא הופתע. זו התנהלות רגילה. אם הקזינו מפסיד, אחד מהדילרים הוא המשת"פ, ולא יתחילו לחפש אשמים, אלא יפטרו את כולם, כדי ללכת על בטוח. הצד הלא נעים של המקצוע שלנו.

"אני לא אקח אף אחד מבחוץ. אז ככה," הוא פנה למדריך שלנו, סם, "תן לי שמות של שבעה אנשים שמוכנים להתחיל לעבוד כבר עכשיו."

"אף אחד מהם עדיין לא מוכן לעבוד, פרנק," ענה המדריך האמיץ, מתבונן היישר בעיניו הכחולות של הבעלים, מה שהעלה את רמת הכבוד שהייתה לי כלפיו בכמה וכמה דרגות.

לסרב לפרנק, זה ממש אמיץ מצידו! גם אם פרנק ישלוף עכשיו את האקדח שלו מהחגורה ויחסל את החצוף, זה עדיין מגניב ביותר! אבל פרנק לא עשה שום דבר כזה. הוא רק קפץ לרגע את שפתיו, מפגין את מורת רוחו, ואמר, "אז תגיד לי את השמות של השבעה שמוכנים יותר מהשאר."

המדריך התחיל למנות את השמות בחוסר רצון, מביט בפנים שלנו. התבוננתי באלה שהוא הכריז את שמם. חלקם היו מבוהלים, אחרים שמחים, היו בינינו אנשים חסרי סבלנות שלא רצו "להתמזמז כאן בחינם" וחלמו לצאת כמה שיותר מהר לאולם הגדול.

לא הבנתי אותם. תמיד פחדתי מסיכונים מיותרים. והיה לי מה להפסיד.

לא היה לי שום ספק בכך שלא יקראו בשמי, לא הייתי תלמידה מצטיינת במיוחד, הייתי במקום טוב באמצע. אולי אפילו בקצה של האמצע לכיוון הפחות מקצועי...

סם אמר שזה לא נורא, פשוט לוקח לי זמן לקלוט את המלאכה. אבל כשאני קולטת — זה כבר חקוק באבן. הוא היה בטוח שעד סוף הלימודים הכול יסתדר.

ולא טעיתי, הוא באמת לא קרא בשמי.

"...ואולי אלכס!" הוכרז השם האחרון ונאנחתי בהקלה.

כמובן שהייתי זקוקה נואשות לכסף. אבל יותר מזה הייתי זקוקה לא להסתבך בצרות, ולהיות דילרית לא מנוסה ולא חדה — זה מתכון לאסון.

"בסדר," הנהן פרנק. "מחר בשמונה תגיעו כולכם לאולם הגדול. המשמרת מתחילה בתשע."

חיכיתי שהוא ילך כדי לחזור לתרגול הרגיל, אבל הוא לא הלך, ומשום מה קדח בי במבטו. הרגשתי לא נעים מתחת למבט הזה, למרות שלא עשיתי שום דבר רע. עדיין.

"איך קוראים לך?" הוא שאל.

למרות שידעתי שכמעט ואין סיכוי, בכל זאת פניתי להביט מאחוריי, אולי הוא לא התכוון אליי, אלא למישהי שעמדה מאחוריי. אבל לא היה שם אף אחד.

"מגי," עניתי בקול ניחר.

"גם את תבואי מחר!"

מה?! לא! זה לא ייתכן!

העפתי מבט לעבר סם, שברגעים האחרונים הפך בעיניי למעין גיבור־על, ולכן ברור היה לי שהוא מוכרח לבוא לעזרתי. להגיד לאדם המחריד הזה שאני עדיין לא מוכנה, שאני לא התלמידה הטובה ביותר, או כל דבר אחר שישכנע אותו!

אלא שהמדריך שלי שתק. כך שהוא איבד מייד את כל נקודות הזכות שהרוויח הרגע וחזר לדרגה הקודמת שלו — בחור נחמד, לא מעבר.

בעצם, זה לא שינה דבר.

פרנק יצא מה'גן' בצעד מהיר. הוא לא היה זקוק להסכמתי.

ואני מצאתי את עצמי קרובה בצעד נוסף למפלה שלי. לרגע שישנה לנצח את חיי. רק שבזמנו עדיין לא ידעתי זאת.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
27 דירוגים
9 דירוגים
2 דירוגים
7 דירוגים
3 דירוגים
6 דירוגים
23/6/2023

אהבתי שהדמות של פרנק מסתורית. מגי ילדותית, אבל התחברתי לסקרנות שלה ולרצון לחוות ולגלות את כל מה שקורה שם. היו פעמים שרציתי לנזוף בה או להוביל לדרך הנכונה.

1
15/12/2024

ספר פצצה , מלא במתח תככים ואהבה . נהנתי כל כך לקרוא את הספר הזה . סופרת מעולה💜💜💜👌👌👌

9/11/2024

מעניין קצת שונה ממה שרגיל בז'אנר אך מיוחד בדרכו שלו אהבתי

21/10/2024

יש מתח, יש פה רגש מיוחד, קצת תמימות של הגיבורה, אבל נהנתי מאוד

6/8/2023

אמאלה ואבאלה. מי היה מאמין שספר שפחות מ-300 עמודים יהיה כזה מטריף ומסחרר? תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב- הוא ספר חובת קריאה!! יש בו הכל מהכל, הוא מתח, רומנטי, נגיעות של פשע ומסתורין ונותן הצצה לתוך עולם הקזינו כמו שמעולם לא ראיתם. מתלידה עשתה פה עבודת קודש! באמת שאני יותר ממרוצה מהספר הזה, נהנתי מכל רגע, גם הדמות הגברית שם היא פשוט וואו אחד גדול. רוצו לקרוא את הספר המדהים הזה!

22/7/2023

ספר מצויין, מותח, מסקרן, רומנטי,

27/6/2023

ספר מקסים. קראתי בנשימה אחת. פגשתי את הסופרת בשבוע הספר והיא מקסימה. מומלץ.

22/6/2023

אהבתי 💞

15/12/2023

נחמד לא יותר מזה

22/6/2023

קצת פספוס. מתחיל טוב אבל מאוד צפוי וחבל שדמותו של פראנק מאוד שטוחה ולא מפותחת.

17/12/2024

הספר נקרא במהירות היה קליל וחמוד.. היה חסר לי בשר מזכיר את ספרי שלגי המוצלחים. היה חסר לי הרבה פרטים ומה גרם להם להתאהב.. בנוסף זה היה האפילוג הכי מוזר שקראתי וקראתי המוני ספרים בסגנון.. מפגש סקס לא הצעת נישואין לא להתוודת על כמה הוא אוהב אותה והיא אותו... שטוח שטוח. קליל קליל.

1/10/2024

עלילה טובה אך הספר כתוב בצורה ילדותית ולא משכנעת

4/9/2024

ספר בסדר לא מעבר, היה אפשר לכתוב עוד כמה פרקים בכדי לאפשר לכתוב יותר פרטים בעלילה ועומק לדמויות.

28/8/2023

נחמד, קצת ילדותי לטעמי.

9/4/2025

לא משהוא ‏הרבה דלקתי ‏יש הרבה סקס אבל אין אהבה

14/8/2023

הספר הזה לא ראוי לקריאה(מבחינתי גם לא ראוי לדרוג) מכמה סיבות: א. אין עלילה ב. דמות האישה פתטית, חסרת מוח טיפשה וחדלת אישים ללא שימור אישי והגבר אנטי גיבור עד גועל ללא אישיות. ג. הרגיש לי שילדה מתבגרת/מפגרת כתבה את הספר. מאוכזבת שב"עברית" קיימים ספרי "זבל", ציפיתי מ"עברית" שיסננו את כל ה"ג'נק" שיוצא לאור. לא!!! ממש לא לרכוש את הספר, מזלי שזה היה בהשאלה

1
23/10/2024

הרבה זמן לא קראתי ספר כל כך מזעזע , העלילה קופצת מנקודה לנקודה , אין הסבר , הכל מופרך ולא הגיוני . פעם הדמות ילדותית ופתטית ופעם בוגרת , הכל מתקדם מהר מידי וכאילו מיהרו לסיים , לא הצלחתי לסיים את הספר, כל פרק קראתי ממש בכל .

12/11/2023

גרוע חבל לבזבז את הזמן על הספר

3/7/2023

עלוב.לא אמין .מטופש ומרגיז

22/6/2023

מזעזע בזבוז זמן וכסף. הדמות הנשית סתומה. אין שום דרך אחרת לתאר אותה. הדמות הגברית אפילו לא מעוררת ענין. לוותר לוותר לוותר

הימור בטוח מתילדה סטאר

פרולוג


עמדתי לפניו ורעדתי מפחד. פשוטו כמשמעו. כעלה נידף. מכף רגל ועד ראש. בקושי עמדתי בדחף לפרוץ בבכי. אולי הייתי מבוהלת כל כך, שלא הייתי מסוגלת אפילו לבכות.

"את מבינה שאיבדתי סכום כסף עצום בגללך?"

הבנתי. כל כך הרבה פעמים אמרו לי את זה, שהייתי מבינה אפילו אם הייתי מאותגרת שכלית. כל אחד היה מבין.

"מה אני אמור לעשות איתך עכשיו?" ניצוץ מאיים הופיע בעיניו. ליבי שקע.

לא ידעתי מה הוא עושה בדרך כלל עם אנשים שחייבים לו. גם לא רציתי לדעת. לכן אמרתי במהירות, "אני אעבוד ואחזיר לך הכול. אתן לך את כל המשכורת... ואחר כך..."

הוא פרץ בצחוק, כאילו סיפרתי בדיחה ממש הורסת.

"תצטרכי לעשות את זה עד זקנה ושיבה... חוץ מזה, מי אמר לך שתהיה לך משכורת בכלל? את באמת חושבת שתמשיכי לעבוד כאן?"

אוף... איזו שטות מצידי. כמובן שלא חשבתי שהוא ימשיך להעסיק אותי. למה דיברתי על משכורת בכלל?

"אני לא יודעת..."

המחשבות התרוצצו במוחי — מעורפלות, מטופשות. חסרות תועלת. הרי דווקא באותו רגע הייתי צריכה להיות צלולה ולחשוב על פתרון כלשהו. אבל לא הצלחתי.

הייתי מאובנת מרוב פחד, והתבוננתי באדם שעינה אותי כמו שמסתכל ארנב על נחש — משותקת, מבועתת, מרוסקת.

"תיגשי אליי," הוא הורה.

פסעתי צעד קדימה כמהופנטת, למרות שבפועל רציתי בדיוק ההפך — להסתובב ולהימלט כל עוד נפשי בי.

אבל לא יכולתי להמרות את פיו בשום פנים ואופן.

התקרבתי אליו — קופאת במקומי באימה, קרובה אליו מדי. הסכנה שקרנה ממנו הייתה מוחשית יותר עכשיו.

"ובכל זאת, אני יכול לעשות משהו בשבילך," הוא הביט היישר בעיניי. ידו החליקה מתחת לחצאית שלי, החלה לנוע כלפי מעלה על גבי הגרביון הדק ונעצרה ליד קצהו עטור התחרה.

נהייתי משותקת.

קפואה.

פרק 1


יומיים קודם לכן

היום הזה התחיל ונמשך כמו כל יום אחר. קשה, ארוך, בלתי נסבל — רגיל. כאבו לי הרגליים מהעקבים הגבוהים, הגב כאב מהמדים הצמודים, אצבעותיי דאבו מהמתח.

"זה בגלל שאת לא רגילה," אמרו לי הקְרוּפּיֶה (מצרפתית. הדילר, הממונה על שולחן המשחקים בקזינו האוסף או המשלם כספים) האחרים, "זה יעבור." והוסיפו בצחוק, "אבל קל יותר לא יהיה."

אני זורקת את הכדור בתנועה בוטחת.

"נא להמר, רבותיי!" חייכתי חיוך רחב.

כולם חייכו אליי בחזרה... בעצם, החיוכים האלה הזכירו יותר שיניים חשופות באיום של חיות פרא.

אלה ששמו עכשיו את הצ'יפים על המשבצות — הם לא עשירים שרוצים לבזבז את הכסף העודף שלהם, וגם לא מהמרים כפייתיים שמקווים שהסיכוי האחרון הזה שייך דווקא להם. סביב השולחן עמדו הקולגות שלי לעתיד, שכרגע היו גם הם מתלמדים ב'גן' של הקזינו.

המשימה שלהם היא להקשות עליי את המשימה שלי.

הם ידברו בגסות, יריבו עם השכנים, יזיזו את הצ'יפים וינסו לרמות. ולא בגלל שיש להם בעיה איתי. פשוט הדרישה היא שיהיה לי קשה. כמה שיותר קשה. כדי שאחר כך יהיה לי יותר קל.

למרות שאני מאמינה לחבר'ה המנוסים, לא נראה לי שיהיה קל יותר.

תשומת ליבי התרכזה בשולחן ההולך ומתמלא בצ'יפים, אבל המשכתי לעקוב בזווית עיני אחר הכדור. הספקתי להבחין שזרקתי אותו טוב, והוא מנתר על השולחן זמן רב. ככל שהוא יסתובב יותר זמן — כך יותר טוב.

הלקוחות יספיקו לעשות יותר הימורים, ואני אספיק ליישר את הצ'יפים, כדי שאחר כך לא יהיו ויכוחים בסגנון 'זה לא היה כאן, אלא שם!' מדובר במילימטרים שיכולים לעשות הבדל ענק.

"כל ההימורים התקבלו, נא להפסיק להמר!" קראתי בקול.

כולם קפאו ונעצו מבט בכדור. המתח כאן מוזר מאוד — אף אחד לא יזכה בכלום, אנחנו לא משחקים, אלא מתאמנים, אבל עדיין אי אפשר שלא להסתכל על הכדור.

"אפס!" הכרזתי והתחלתי לאסוף בזהירות את הצ'יפים.

ללא חיפזון, אבל בזריזות. המהירות חשובה מאוד. ככל שמסיימים מהר יותר, כך מספיקים יותר סבבים. יותר סבבים — יותר רווח לקזינו.

אף אחד לא שם על 'אפס' הפעם. ה"שחקנים" נאנחו באכזבה, אבל אף אחד לא התווכח. כנראה החליטו לעשות טובה ולתת לי הפוגה.

אספתי את הצ'יפים וזרקתי את הכדור פעם נוספת. אבל אף אחד לא הספיק להמר.

אורח שאף אחד לא ציפה לו נכנס ל'גן'. האמת היא שזה לא מקום שמיועד לזרים. רק מי שאמור להיות כאן, או מי שעתיד לעבוד כאן — רשאי להיכנס. זה מבנה מותאם שנועד ללימודי קרופיה.

מדובר על לימודים במשרה מלאה. שישה ימים בשבוע, עשר שעות עם הפסקות קצרות לקפה ולארוחת צהריים. זו מערכת אינטנסיבית קשה מאוד, עד בכי, עד תשישות — כזאת שמפילה אותך מהרגליים. הרבה מהמתלמדים לא עמדו בזה ועזבו. הרבה אחרים עוד יעזבו בהמשך.

גם אני הייתי רוצה שלא לעמוד בזה, אבל אסור לי.

הפרס הגדול שווה מאוד, עוד שבועיים מהגיהינום הזה, ואני אעבוד בקזינו הטוב ביותר בעיר. אקבל שכר נאה, וגם טיפים שהזוכים משאירים לדילר בנדיבות רבה מתוך אמונה שזה יביא להם מזל...

"להפסיק לשחק!" הכריז קול בריטון שלא הייתי מגדירה כנעים. צמרמורת חלפה בגבי מהקול הזה.

הרמתי את ראשי ונתקלתי במבט קר של עיניים כחולות־בהירות. אולי רק נדמה לי, אבל המבט הזה השתהה עליי יותר ממה שצריך.

"זהו, ילדים, מבחינתי למדתם את כל מה שצריך!"

הכרתי את פניו של האדם הזה.

כל אחד כאן הכיר אותו!

פרנק, הבעלים של הקזינו. אדם ששמועות איומות הסתובבו על אודותיו. וסביר להניח שאלו לא היו שמועות, אלא האמת לאמיתה. כולם מעדיפים להחזיר לו את מה שהם חייבים לו, ומייד. עדיף להיות חייבים לכל אדם אחר, רק לא לפרנק.

כאן הייתי לגמרי בדעה שלו. אם הפסדת — תשלם. אני חושבת שזה הוגן. למשל, לעולם לא יעלה בדעתי לבוא לקזינו ולקנות צ'יפים בכסף האחרון שנותר לי. כשנאלצים להתמודד לבד עם אימא חולה ואחות קטנה, לא חושבים על האורות הנוצצים, לא משנה עד כמה הם בוהקים, עד כמה הם קוסמים ומפתים.

פרנק היה אכזרי כלפי החייבים לו, אבל גם לא סבל להיות חייב בעצמו. כל מי שעובד אצלו מקבל את מלוא התשלום שמגיע לו בזמן. לכן רציתי לעבוד כאן. "פיטרתי היום את כל העובדים במשמרת! מישהו שיתף פעולה עם המבקרים," הכריז פרנק.

אף אחד לא הופתע. זו התנהלות רגילה. אם הקזינו מפסיד, אחד מהדילרים הוא המשת"פ, ולא יתחילו לחפש אשמים, אלא יפטרו את כולם, כדי ללכת על בטוח. הצד הלא נעים של המקצוע שלנו.

"אני לא אקח אף אחד מבחוץ. אז ככה," הוא פנה למדריך שלנו, סם, "תן לי שמות של שבעה אנשים שמוכנים להתחיל לעבוד כבר עכשיו."

"אף אחד מהם עדיין לא מוכן לעבוד, פרנק," ענה המדריך האמיץ, מתבונן היישר בעיניו הכחולות של הבעלים, מה שהעלה את רמת הכבוד שהייתה לי כלפיו בכמה וכמה דרגות.

לסרב לפרנק, זה ממש אמיץ מצידו! גם אם פרנק ישלוף עכשיו את האקדח שלו מהחגורה ויחסל את החצוף, זה עדיין מגניב ביותר! אבל פרנק לא עשה שום דבר כזה. הוא רק קפץ לרגע את שפתיו, מפגין את מורת רוחו, ואמר, "אז תגיד לי את השמות של השבעה שמוכנים יותר מהשאר."

המדריך התחיל למנות את השמות בחוסר רצון, מביט בפנים שלנו. התבוננתי באלה שהוא הכריז את שמם. חלקם היו מבוהלים, אחרים שמחים, היו בינינו אנשים חסרי סבלנות שלא רצו "להתמזמז כאן בחינם" וחלמו לצאת כמה שיותר מהר לאולם הגדול.

לא הבנתי אותם. תמיד פחדתי מסיכונים מיותרים. והיה לי מה להפסיד.

לא היה לי שום ספק בכך שלא יקראו בשמי, לא הייתי תלמידה מצטיינת במיוחד, הייתי במקום טוב באמצע. אולי אפילו בקצה של האמצע לכיוון הפחות מקצועי...

סם אמר שזה לא נורא, פשוט לוקח לי זמן לקלוט את המלאכה. אבל כשאני קולטת — זה כבר חקוק באבן. הוא היה בטוח שעד סוף הלימודים הכול יסתדר.

ולא טעיתי, הוא באמת לא קרא בשמי.

"...ואולי אלכס!" הוכרז השם האחרון ונאנחתי בהקלה.

כמובן שהייתי זקוקה נואשות לכסף. אבל יותר מזה הייתי זקוקה לא להסתבך בצרות, ולהיות דילרית לא מנוסה ולא חדה — זה מתכון לאסון.

"בסדר," הנהן פרנק. "מחר בשמונה תגיעו כולכם לאולם הגדול. המשמרת מתחילה בתשע."

חיכיתי שהוא ילך כדי לחזור לתרגול הרגיל, אבל הוא לא הלך, ומשום מה קדח בי במבטו. הרגשתי לא נעים מתחת למבט הזה, למרות שלא עשיתי שום דבר רע. עדיין.

"איך קוראים לך?" הוא שאל.

למרות שידעתי שכמעט ואין סיכוי, בכל זאת פניתי להביט מאחוריי, אולי הוא לא התכוון אליי, אלא למישהי שעמדה מאחוריי. אבל לא היה שם אף אחד.

"מגי," עניתי בקול ניחר.

"גם את תבואי מחר!"

מה?! לא! זה לא ייתכן!

העפתי מבט לעבר סם, שברגעים האחרונים הפך בעיניי למעין גיבור־על, ולכן ברור היה לי שהוא מוכרח לבוא לעזרתי. להגיד לאדם המחריד הזה שאני עדיין לא מוכנה, שאני לא התלמידה הטובה ביותר, או כל דבר אחר שישכנע אותו!

אלא שהמדריך שלי שתק. כך שהוא איבד מייד את כל נקודות הזכות שהרוויח הרגע וחזר לדרגה הקודמת שלו — בחור נחמד, לא מעבר.

בעצם, זה לא שינה דבר.

פרנק יצא מה'גן' בצעד מהיר. הוא לא היה זקוק להסכמתי.

ואני מצאתי את עצמי קרובה בצעד נוסף למפלה שלי. לרגע שישנה לנצח את חיי. רק שבזמנו עדיין לא ידעתי זאת.