שישה סיפורים קצרים

נחש

  

נחש מתעטף סביב צווארי. הוא מסתלסל, מתענג על פעולת החניקה. אני מושיטה את ידי, מלטפת את ראשו. הנחש תופס את קצה האצבע שלי, ונושך אותה. טיפה של דם יורדת, מטיילת על ידי. אני מביטה בה זולגת, צבעה אדום, בהיר וחזק. עוד טיפה יורדת, היא מעט פחות אדומה, מצטרפת במהרה לטיפה הראשונה.

הנחש עדיין כרוך סביב צווארי, ראשו נע מעט ימינה ושמאלה. פתאום מתחיל כאב חזק באצבע הנשוכה, ומעט יותר דם מתחיל לזלוג, מעט יותר סגלגל. אני מרימה את האצבע לשפתי, ומוצצת אותה מעט. לדם יש טעם מר שמעקצץ לי בפה. אני מרגישה מעט חלשה ומנסה להניד את ראשי, אך אחיזת הנחש רק ממשיכה להתחזק ומגבילה את התנועה שלי. אני מרימה את האצבע המדממת, שכבר מעט סגולה, ומנסה לתפוס את תשומת לבו של הנחש. הוא מפסיק להניד את ראשו ימינה שמאלה, ומסתכל על האצבע שלי. אני מקרבת אליו את האצבע, הוא מתקרב אליה וחושף את שיניו. אני מרחיקה את האצבע מעט, והנחש ממשיך להתקרב, רודף קצת, אבל בהתרחקותו ממני הוא מחזק גם את אחיזתו בצווארי. אני נחנקת מעט, אבל מנסה שלא ישים לב לכך דרך קצב נשימתי, ובמקום זאת מוליכה את אצבעותיי לכיוון השני. הנחש ממשיך לעקוב אחרי האצבע, ומשחרר את אחיזתו בצווארי. אני נושמת לרווחה, אך עוצרת את עצמי במהרה. לצערי, הנחש שם לב ומפנה את מבטו התמים והאכזר חזרה אליי. הוא מכווץ מעט את עיניו, וממצמץ פעם אחת. אני מביטה בו, ונושמת בקצב אחיד, מנסה למנוע התגברות בקצב פעימות ליבי. הנחש שוב חושף את שיניו, ומתקרב לפניי. האחיזה שלו בצווארי מעט מתחזקת, והוא מיישר את ראשו מולי. אני מביטה לו בעיניים והוא מביט בי, חושף את שיניו. אני מנסה להשתיק את המחשבות החרדתיות ואת הלחצים, להוריד את קצב דפיקות ליבי, אבל לא מצליחה. הנחש ממשיך להתבונן בי, ואני מרגישה כאילו יש לו איזושהי בדיחה פנימית שהוא מריץ עליי, כאילו הוא יודע שאני לא יודעת מה הוא רוצה, כאילו הוא בכוונה מנצל את היכולת שלו להפחיד אותי, את כוחו עליי, את אובדן השליטה שהוא כופה עליי. אני ממצמצת פעם אחת, פוקחת את עיניי בתקווה שהנחש זז, אבל לצערי הוא עוד שם, מלקק עם לשונו את פניו. במאמץ מפוחד, אני מרימה את ידי הסגולה, ומלטפת את ראש הנחש. הוא מטה את ראשו, ואני נבהלת, מרחיקה את ידי, אבל הוא לא מתקרב אליי, כאילו מחכה שאמשיך ללטפו. אני נוגעת בראשו שוב, ועם האצבע שנשך משחקת במעלה ראשו. הוא עושה מעין צליל מוזר, ואני מטה מעט את ידי, אבל מבינה שזה קול דמוי גרגור. אני חוזרת ללטף אותו, וממשיכה בתנועות מעגליות על ראשו. הוא נהנה, ואני ממשיכה ללטפו, מתקדמת מעט במעלה גבו. אני מנסה לא להילחץ, ולהראות לנחש שאני רגועה, אני גם נהנית ללטף אותו. הוא עושה שוב את הצליל, ואני ממשיכה ללטפו, מעלה בכל לטיפה מעט את ידי, עד שאני מגיעה לחלק בו הנחש עוטף את צווארי. הנחש עדיין מגרגר, והוא לא זז. אני מנסה להרגיע את ליבי, שפועם בחוזקה, ונושמת באיטיות. אני מעלה את ידי עוד מעט, ומנסה ללטף את הנחש מבפנים, מאיפה שהוא מתחיל לחנוק אותי. הוא לא מגיב בחשיפת שיניים, אלא נרגע מעט, גופו נרפה, ודומה הדבר כאילו הוא נמשך למטה, חי פתאום לפי הכבידה. אני ממשיכה ללטף אותו מפנים, ומצליחה מעט להחליש את אחיזתו. אין לי כבר כוח רב ביד, ועל כן גם הפעולה הזו מקשה עליי, אבל העדינות שנכפתה עליי היא גם זו שעוצרת את הנחש מלשים לב לכך שאני משחררת את אחיזתו בצווארי. אני מרימה את ידי השנייה, נזהרת לא לגעת בנחש ולא להזיז אף איבר אחר בגופי. עם היד החלשה אני ממשיכה לשחרר את האחיזה, ועם היד האחרת אני מחזיקה את הנחש, שלא ייפול או ירגיש חלילה שהוא מתחיל ליפול ויחזור לתנוחה הלוחמנית שממנו שחררתי אותו. במעין תנועה מסונכרנת, אני כל פעם מסדרת מחדש את ידיי, כדי שהנחש לא ישים לב. בסוף אחיזתו ובכוחותיי הנעלמים, אני מגיעה לקיצו השני, כשהראש לא שם לב. אני מנסה להמשיך לנשום, זוהי הישורת האחרונה, חבל להעירו - ומצליחה לנתקו מצווארי. אני מתנשפת ומחזיקה בידי בשקט את הנחש. הוא נרדם בעת הניסיוניות שלי לשחררו, ואני מבינה כי במקום מסוים, מאזן הכוחות התחלף, וכרגע, אני יכולה לשחרר אותו, או אולי לחנוק אותו, אם אני רוצה. ברור לי כי לאחד מאיתנו יש כמות ארס רצחנית בפה, ואחת מאיתנו עומדת לאבד את ידה, אבל עדיין אני מריצה את המחשבה האם אולי, רק אולי, לחנוק אותו? הפחד כבר עזב את גופי, וכעת הוא מלא אדרנלין. אני מרגישה כמו דוד אחרי שהבין כי הרג את גוליית. כעת נשאר רק לבצע את פעולת ההרג האמיתית.

אבל הנחש מתעורר ומביט בי, עם אותו מבט אכזרי ותמים. בשבילי זה מאבק כוחות, עניין פסיכולוגי ורוחני, בשבילו רק חיפוש ציד, מוצלח או כושל. הוא לא יתלבט אם להכיש אותי, אלא ישר, בלי מחשבה, יתקע את ניביו בבשרי. אני מעט מאוכזבת מהמחשבה הזו, הרי אם אותי היו מצילים ככה ומשחררים בצורה כה רגועה, לאחר שהבעתי רצון ברור להרוג את המצילה, הייתי מלאת חמלה ופחד. הנחש ממלא אותי כעס, באי היכולת שלו להגיד תודה. הוא כאילו מצפה ממני להבין כי כרגע מגיעה לו הזדמנות שניה להרוג אותי, אם אני לא אהרוג אותו. הדבר הזה מעלה בי זעם ואני מחליטה, למרות שהיה חמוד כשישן, למרות שהערך היחיד העומד לנגד עיניו הוא חיים ומזון, כך גם בשבילי. אני משחררת את ידי החלשה מהנחש, ומלפפת אותה סביב צווארו עם ידי החזקה. הוא רק התחיל להתעורר, לכן הוא עוד לא לגמרי מודע למעשיי. אחיזתי על צווארו מתחזקת והוא מתעורר, מתחיל לשקשק כולו. אני ממשיכה לחנוק אותו, מתעלמת מהפחד שבעיניו וחושבת על כך שהוא גרם לי לאבד את ידי, ואף אולי גם את זו, שכן רעל נחשים מתפשט, ולכן יתכן כי הרעל כבר מפוזר בכל גופי וכרגע רוצח את תאיי בזה אחר זה. אם הוא הרג אותי, שימות. אני חונקת אותו חזק ככל שאני יכולה, וגופו מתרכך. הוא נשכב לי על היד וכוח החיים יוצא ממנו. היד שלי, כבר סגולה ומגעילה, נחלשת גם ואני משחררת אותו לרצפה. אחרי דבר כזה מלחיץ, את חייבת לשחרר.

אני עומדת מעליו. כלומר, לא מעליו באמת, אבל הוא כבר שרוע לרגלי. הוא מתנשף קלות, אבל כבר אין בו יכולת להיאבק. תחושת הניצחון ממלאת אותי מבפנים, היא כל כך זרה ומשונה. את עקצוץ הרעל מחליף עקצוץ הניצחון, טעמו ממלא את פי, מחליף את המרירות. ידי הנפוחה מדגדגת, כאילו מרגישה שהרוויחה מחדש את זכותה לחיים וניצחה יצור עלוב שרק יודע להכיש ולזחול. הוא כזה עלוב, תחשבו על זה. לא יכול לעשות שום דבר בכוחות עצמו. כל מה שהוא יכול לעשות זה להכיש, רק מהרוע ומהסבל שגורם לאחרים הוא מסוגל לחיות. יצור עלוב. אסור לי לתת לו לגרום לי להרגיש רע, אני חושבת לעצמי, אסור לי להראות לו שאני חלשה, אני מזכירה לעצמי. הרי רק ככה ניצחתי אותו. אבל, הוא גם עדיין בחיים ונחש גוסס זה לא נחש מת.

הרגליים שלי עוד לא מרגישות את הרעל, אבל ידיי כבר גמורות, סגולות ולא מגיבות. הן נשרכות מאחורי גבי, כמו שתי משקולות תפורות. הנחש עוד מחרחר על הרצפה. מתוך רצון הישרדות אבל גם קצת נקמנות (אין מה להתבייש, זה מה שהביא אותי עד הלום), אני מרימה את רגלי ודורכת על הנחש. אני מועכת את ראשו, מחכה לשמוע קול פיצוח. אני דורכת עליו בכל הזעם והכעס. הוא לא ייצא מזה בחיים, אף אחד לא יוצא חי מהמוות ואני כרגע המוות שלו. כל אצבעותיי מלופפות מסביב לראשו, ועם כף רגלי אני מפעילה כל לחץ ומשקל שאני יכולה. כל ארוחה, כל כוס מים, כל ריב, כל מקום בלתי ממומש, כל הדברים שעשיתי ואני לא רוצה לחשוב עליהם יותר בחיים - הכול מושקע לתוך כף רגלי, כדי לרצוח אותו. אני לא אתפתה לרחמים, אני אגמור אותו.

אני מניחה את כף רגלי השנייה על ראשו, מצמידה, אבל הוא עדיין לא מתפחלץ, עדיין לא נשמעת שריקת המוות שאני מצפה לה.

אני מועכת את הנחש בין רגלי, מנסה טכניקה קצת שונה. בין רגל לרגל אני ממקמת אותו, מנסה למעוך, אבל זה לא עובד. הלחץ הנוסף לא משפיע ואני עדיין שומעת את החרחורים המזדיינים שלו. כל הרוגע הקודם, כל האיזון, כל הניסיונות לא להגביר נשימות, לחץ דם וקצב לב — כל זה יכול ללכת לפח מבחינתי, זה הזמן לפנצ'ר אותו. אני אף פעם לא יודעת לעשות את זה, לגרום ליצורים אחרים להרגיש חרא ולרצות למות, לקחת את כל החרא שלי ולזרוק אותו על כל העולם. במקום זה אני יודעת רק להיות נחמדה, מקסימום לצעוק בדרך שהגיונית רק לי. אני יודעת להיות רק כלבה היסטרית, לא גל גדות שיורה חצי רעל, אלא כלבה משוגעת, היסטרית ונוירוטית. הנחש יודע את זה. הוא יודע שאני לא יכולה להרוג אותו. הוא יודע שאני לא יכולה באמת לעשות כלום, רק לבכות ולצרוח, אני לא עושה שום דבר שאני מאיימת לעשות. כל מי שמכיר אותי מתעלל בי, וכל מה שאני עושה זה לצעוק. הנחש הוא הראשון שהכאבתי לו, לא רק נתתי לו להכאיב. חתיכת מזדיין מפגר, עוד אחד שחושב שהוא יכול לגרום לי להרגיש רע.

אני מסוחררת. הרעל כבר בתוכי, ואם אני לא אפעל מהר, אנחנו נהיה בטוח בסיטואציה של מת אחד — וזה לא יהיה הוא. אני מנסה למצוא איזון, להיזכר במקום שבו הצלחתי קודם. כשאני בלחץ לא הולך לי, והנחש גם שם לב. הוא מריח ממני לחץ וחרדה, ויודע מה הסיכויים שלו לחיות. לא אתן לו. הפעם אני מנצחת.

אני שומטת את הנחש מרגלי, אבל לא מניחה לו, אלא מתיישבת לידו, ליד גופו החצי חי. יש לו עיניים צהבהבות, ריקות מתוכן ומלאות רשע תמים וחסר משמעות. לפני עשר דקות הוא היה חושף אליי שיניים, אבל עכשיו הוא כבר לא יכול. הוא ממשיך לחרחר, כל הזמן פותח וסוגר את עיניו. אני מרימה אותו, או מנסה לפחות כי הידיים שלי כבר מתות יותר מהנחש. בחוסר יכולת מסוימת, אני מניחה את הנחש בין רגליי. החרחורים שלו נשמעים כמו נחירות, ואם הוא היה חתול, ולא נחש מזדיין רוצח, היה בזה קסם. חתיכת חרא. אני משכיבה אותו על גבו, מסדרת מעט עם הרגל כי כואב לי נורא והרגל כבר בקושי מגיבה. כעת הוא מולי ובפעם ראשונה אני מביטה בו, לא הוא מביט בי וחושף שיניים. העיניים שלו לא מכוערות. יש לו עור רגיל, וזה קצת עצוב. נראה לי להיות נחש חום סתמי זה חיים קצת משמימים, אתה לא בקבוצת סיכון או סכנת הכחדה או איך שלא קוראים לזה, אתה סתם נחש חום מסוכן ומטומטם. אין לך מאפיין מיוחד, כמו צפע או קוברה, אתה סתם נחש וכמעט אף אחד אפילו לא יודע מה שם הזן שלך. חבל שהוא ניסה להרוג אותי, אם הוא לא היה כזה רע היינו יכולים להיות חברים, היה בא לגור איתי ועם חתול. היה מרוויח מלהיות נחמד אליי. אני לא רעה, כיף איתי. יש לי טעם טוב בספרים, בסרטים. אבל הוא היה חייב להכיש אותי, היה חייב להיות זה שגורם לי להרגיש רע. הוא לא הצליח לראות את כל התמונה, להבין שאם יתנהג יפה ויכבד אותי ואת מקומי הוא יקבל מקום ואהבה. בשביל רגע אחד של הישרדות הוא הפסיד אותי.

חבל. חבל שהוא צריך ככה למות. אני מרימה את כף רגלי ודורכת עליו שוב, אבל הוא עדיין לא מת. אני צריכה להיות קשוחה יותר. אני כורעת על ברכי הימנית ומביטה בו שוב. אני מרימה את ברכי השמאלית , שגם כבר קצת חלשה - ומניחה אותה עליו. חצי ממנו נמעך תחת רגלי, והחצי השני מתעוות לחלוטין, נמרח כאילו מותחים אותו, מה שנכון, הברך שלי מותחת אותו בצורה לא שווה לגמרי. אבל הנחש עדיין מחרחר, הוא כבר לא יכול לצעוק, וזה מעצבן, כי אולי, אם היה פונה לרגשותיי, הייתי מרחמת עליו. אם היה בו איזה שמץ אנושיות, משהו לעבוד אתו, הייתי רוצחת אותו בפחות אכזריות, מנסה לחשוב על זה שבעולם הבא הוא יהיה כולו עקום. אבל כל מה שהוא עושה זה לחרחר אליי באדישות, כאילו זה שאני רוצחת אותו לא מזיז לו את הביצה השמאלית שאין לו בכלל וכאילו אני לא מזיזה לו ויש לו דברים יותר חשובים לעשות מלמות מתחת לברכיי. עוד חרא. אני מרימה את ברכי השנייה, ומניחה אותו עליו. הוא מעוך, אבל עוד לא קיבל את המכה האמיתית. בהנחיה של מורה להתעמלות אמנותית, אני מרימה את גופי המורעל, ומשעינה את כל המשקל שלי עליו. אני נשכבת עליו בתנוחת עובר, מחכה לרגע המיוחל בו גולגולתו תתנפץ. קדימה תמות, יאללה, אף אחד לא מחכה לך כבר. אני מתנדנדת הלוך ושוב עד שפתאום - פאק. פתאום הכל מתפוצץ, ואני כבר לא שומעת חרחורים. זהו. אני קמה מהנחש, ורואה כי הוא מעוך ומפוצץ. עין אחת יצאה מהמקום, הזנב שלו נתלש והכי חשוב- הוא כבר לא מחרחר.

הנה, אני לא רק היסטרית, אני גם רעה. אני גם יודעת להכיש ולפגוע. הוא מת לגמרי, אפילו איבד כמה איברים בקרב. ניצחתי אותו. אני מרימה אותו על רגלי, ועם יד מתה מרימה אותו לפניי, אבל הוא נופל ואני לא מצליחה להרימו. הוא נופל על צדו, נראה כאילו הוא נח. אני נשכבת לידו, גופי כבר חלש ועייף. אני מביטה בו. ״חבל״, אני אומרת, ״זה יכול להיגמר אחרת, אני יודעת שיש אנשים שמאמצים נחשים״. בליבי יש מקום שרוצה לשמוע ממנו חרחור אחרון, לדעת שיש עוד, כי זה היה סוף קצת מאכזב, במקום מסוים רציתי מלחמה מטורפת, שכל איבריו יהיו מרוחים על גופי והוא רק רעל שפוך על הרצפה.

יוצאת מפיו שריקה קטנה, נדמה לי. אני מקרבת את אוזני לפיו, אבל לא שומעת דבר. חבל. אני מנסה שוב, לשמוע את הנשימה הדוחה ומוזרה שלו רק עוד פעם אחת, חשוב לנצור. הוא שומר על זכות השתיקה, והיא שלו לנצח. זה מעצבן אבל מתחייב מכללי הכבוד הבסיסיים, כמו לחיצת יד בין שחקני קבוצות יריבות אחרי משחק כדורגל. אני מצמידה את פניי עוד יותר לפיו, מנסה לראות אולי אני מפספסת משהו, אבל נראה שלא יוצא כלום. היה שלום חבר, כנראה שלא נדבר יותר. זה נראה קצת, עם הפרצוף המעוקם שלו, כאילו הוא סוף סוף מביע רגש, קצת זעם, הוא נראה כמו הדרקונים הסיניים האלה שיורקים אש. כאילו בכל רגע עומד לצאת לו מהפה אש ירוקה בוהקת. ואז לפתע, כמו בעין תרועת מוות אחרונה, יוצא לו משהו מהפה, שהוא מתיז אליי לפנים. יש לזה טעם מעט מוכר, זו לא פעם ראשונה שהטעם המר הזה פוגש את שיני. זה הרעל שלו. בכמות הרבה יותר גדולה ממקודם, וכנראה הפעם האחרונה אז הוציא את כל הרעל שנשאר בו. הכל הוא ירק עליי, החרא הקטן. אין לו יכולת למעשה חסד אחד. אני נשכבת שוב לידו, מביטה למעלה. הטעם המר ממלא את פי , את כל איבריי. הוא כבר לא מחרחר בכלל.