מי זה מיסטר צריך?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי זה מיסטר צריך?

מי זה מיסטר צריך?

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: יוני 2023
  • קטגוריה: עיון, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 395 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 35 דק'

אביגדור קפלן

אביגדור קפלן (נולד ב-23 ביולי 1939) הוא מנהל ישראלי, כיהן כמנכ"ל המרכז הרפואי הדסה בשנים 2013 - 2014, קודם לכן כיהן כיו"ר כלל עסקי ביטוח ממרץ 2008 ועד יוני 2013, כמנכ"ל כלל עסקי ביטוח במשך 11 שנים וכמנכ"ל קופת חולים כללית במשך כ-4 שנים.

קפלן בעל תואר ראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים (1964), תואר מוסמך מהאוניברסיטה במנהל עסקים ותואר מוסמך בהנדסת תעשייה וניהול מהטכניון (1973)‏. ביוני 2011 הוענק לו תואר דוקטור מהפקולטה למדעי הבריאות שבאוניברסיטת בן-גוריון, נושא עבודת הדוקטורט שלו, אותה כתב בהנחייתן של פרופסור שפרה שוורץ וד"ר רויטל גרוס, היה "התפתחות שוק ביטוח הבריאות הפרטי בישראל לצידו של ביטוח הבריאות הציבורי - בעידן חוק ביטוח בריאות חובה"‏. הוא החל לכהן כפרופסור באוניברסיטת חיפה, ועומד בראש תוכנית לימודים חדשה בתחום ההתמחות בביטוח וניהול סיכונים במסגרת לימודי MBA בבית הספר לניהול של האוניברסיטה‏.

תקציר

מי זה "מיסטר צריך"? שם הספר שואב השראתו מאלפי ישיבות שקיימתי במהלך חיי העבודה שלי, ובהן נתקלתי לעיתים קרובות בתופעה שאחד המשתתפים או כמה החלו את דבריהם במילים כגון "צריך לעשות...", "צריך לפקח על...", "צריך לבוא  בדברים עם..." ועוד משפטים כגון אלה המשקפים, ברוב המקרים, את רצונו של הדובר  לגלגל ביצוע מטלה על מישהו אחר. מדי פעם הייתי עונה למשמע משפט כזה: "מי הוא ה'מיסטר צריך' הזה?" ולמראה הבעת הבלבול מהשאלה המשכתי ואמרתי לדובר, "אם לא ברור לך מי זה 'מיסטר צריך' אז זה אתה". 
ידיעה מה צריך לעשות היא תנאי הכרחי לביצוע מטלה, אך אינה תנאי מספיק; כדי לא לשכוח מה צריך לעשות נדרש גם לקבוע מי אכן יעשה את מה שצריך לעשות.

אביגדור קפלן נולד ב־23 ביולי 1939, בישראל. בעל תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בעל תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול מהטכניון בחיפה ובעל תואר שלישי במדעי הבריאות מאוניברסיטת בן גוריון. 
בספר זה מגולל קפלן את סיפור חייו האישיים, החל מילדותו במושבה זכרון יעקב ועד להקמת בית בישראל עם רעייתו, ובהם רקום ניסיון חיי העבודה העשיר שלו, שבו הוא משתף את קוראי הספר. הפרקים עוברים דרך כל התעשיות המגוונות שבהן קפלן פעל ובהן רכש את ניסיונו העשיר, המשלים את השכלתו הפורמלית; 
התעשייה האווירית לישראל, משטרת ישראל, קופת חולים כללית, חברת אפריקה ישראל להשקעות, קבוצת כלל, המרכז הרפואי הדסה, קבוצת אלון – ועד תפקידו הראשון בשירות הציבורי כמנכ"ל משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. שישים ושלוש שנות ניסיון תעסוקתי בתפקידים ניהוליים בכירים נחשפות כאן 
ומציעות שיעורים יקרים מפז לקוראים.

פרק ראשון

פתח דבר

לאחר לבטים ממושכים החלטתי לסכם בספר את סיפור חיי ואת הניסיון שרכשתי במהלך למעלה מ־63 שנות עבודה במגוון תפקידים בכירים שמילאתי.

בחלק מתפקידיי היו לי ממשקי עבודה עם דמויות פוליטיות, אך אינני דמות פוליטית ואינני מזוהה זה שנים רבות עם זרם פוליטי כלשהו.

אינני איש שמחפש פרסום, הופעותיי בתקשורת היו עקב צורכי התפקידים שמילאתי. מעולם לא התחרטתי על ריאיון שלא נתתי לעיתונאי, אך היו פעמים שהתחרטתי על ריאיון שנתתי, ולא משום שחזרתי בי מדברים שאמרתי, אלא משום שהכותרת שניתנה על ידי העורך לא תאמה כלל את הדברים שנאמרו בריאיון עצמו. הספר הזה לא נועד לפרסום עצמי אלא לתת פומבי לתובנות שרכשתי במהלך חיי העבודה הארוכים שלי.

התובנות שרכשתי כמנהל עשויות לעניין הן את אלה שבחרו במסלול מקצועי במקום עבודתם, והן את אלה שבחרו במסלול ניהולי. על כל מנהל העומד בראש הפירמידה הארגונית להתמודד עם גיבוש החזון והאסטרטגיה של הארגון, מיפוי הסביבה העסקית שבה הארגון פועל, עוצמותיו וחולשותיו, איומים והזדמנויות, פיתוח הארגון וגיבוש המבנה הארגוני שלו, התמודדות עם משברים הפוקדים אותו וניהולו השוטף תוך הסתייעות במנהלים ובאנשי המקצוע הרלוונטיים הכפופים לו.

הייתה לי הזכות למלא תפקידים מרכזיים במגוון של ארגונים גדולים: תעשייה עתירת ידע, שירותי בריאות, חברות עסקיות ציבוריות, מרכז רפואי גדול ומשרד ממשלתי. לכל ארגון המאפיינים שלו ובהתאם להם גם מגוון הנושאים שעימם מתמודד העומד בראשו. בסיכומו של דבר הצלחתו של מנהל נגזרת מכישוריו הניהוליים, הכוללים יכולות מולדות ויכולות נרכשות מלימודים גבוהים ומניסיון חיים.

ניסיון החיים שלי מלמד שמוטיבציה ונחישות הן התכונות הנחוצות ביותר להשגת יעדים ומטרות. גם מי שהעורף הביתי שלו או שלה חסר נקודת התחלה כלכלית בסיסית, שתהווה נקודת הזנק להגיע לפסגת שאיפותיהם, יוכלו, בהתמדה ובנחישות, להתמודד עם האתגרים והמכשולים שיעמדו בדרכם ולהשיג את היעדים שהציבו לעצמם.

אין בכוונת ספר זה להדגיש עד כמה הצלחתי בתפקידים שמילאתי, זאת יעשו אחרים. בכוונתי להמחיש לקורא עד כמה ניהול הוא מקצוע חשוב ומורכב המטיל אחריות רבה על העוסקים בו ויש בו פוטנציאל גדול להגשמה עצמית ולסיפוק רב מהעשייה.

מאחל קריאה מהנה לכל מי שימצא עניין בספר.

אביגדור קפלן

פרק 1
ראשית דרכי

נולדתי בזכרון יעקב ב־23.7.1939, כחודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. גם אבי ראובן נולד בזכרון יעקב, בתחילת המאה שעברה, ונושא את שם אביו שנפטר עוד טרם לידתו. סבי ראובן היה איש העלייה הראשונה וממייסדי חדרה, שם חלה במלריה. המתיישבים שחלו במחלה קשה זו נשלחו להירפא ב"בית חולים" בזכרון יעקב, שהוקם על ידי ד"ר הלל יפה, מחלוצי הרפואה בארץ. סבי נפטר במוצאי יום הכיפורים בשנת 1900, ביום שבו הגיע לבית החולים, והוא בן 31 בלבד. הוא השאיר אחריו שני יתומים ואת סבתי בהיריון עם אבי. אחיו ואחותו לא חזרו למושבה כשבגרו. לאחר שהייה ממושכת בבית יתומים בירושלים דודי השתקע בתל אביב, ודודתי בחיפה. אבי חזר למושבה מבית היתומים כנער וגר עם סבתי.

אבי הקים חנות שפרנסה את משפחתנו ובה עבד עד ליום מותו, והוא בן שישים שנים בלבד. הוא נשא לאישה בת למשפחת איכרים במושבה, וממנה נולדו לו שלושה בנים. הוא התאלמן בטרם מלאו לו ארבעים וכעבור כשנתיים נשא את אימי חינה לאישה, ממנה נולדנו אחותי ואני. אימי עלתה ארצה בעקבות אחותה כשלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, משפחתה הענפה, לבד ממנה ומשתי אחיותיה, נשארה בליטא. סבי מצד אימי נפטר קצת לפני פרוץ המלחמה, ואני נושא את שמו. שאר בני המשפחה חוסלו על ידי הנאצים והליטאים, שותפיהם האכזריים להרג הנורא של יהודי ליטא.

בעשור התשיעי של חיי נשארו חרותים בזיכרוני מספר אירועים חריגים שחוויתי בילדותי.

ביתנו שבקצה המושבה היה די מרווח, אך מרוחק מהחנות של אבי, שהייתה ממוקמת במרכז המושבה. המרחק הזה הקשה על הוריי להפעיל את החנות ברצף במשך כל שעות היום. ביתנו היה הקיצוני במושבה בצד דרום מזרח, במרחק לא רב מכפר ערבי בשם בוריכה שנכבש במלחמת העצמאות וננטש. מהכפר הזה היו יורים מדי פעם על ביתנו.

בשנת 1944, ואני בן חמש, אבי החליט להעתיק את מגורי המשפחה לדירה קטנה, בת שניים וחצי חדרים, סמוך מאוד לחנות במרכז המושבה. בדירה הזו גרנו שמונה נפשות בתנאים קשים. אימי טיפלה במשק הבית ועזרה לאבי בהפעלת החנות ביחד עם אחיי הבוגרים. גרתי עם הוריי בדירה זו עד לסיום שירותי בצבא.

מול ביתנו גרה משפחת דוידסקו. ראש המשפחה, יוסף דוידסקו, נחשד על ידי אנשי לח"י כמשתף פעולה עם הבריטים. ישבתי עם הוריי במרפסת ביתנו (ואני בן חמש בלבד) וראינו את הוצאתו להורג על ידי שני אנשי לח"י שהגיעו רכובים על אופנוע וירו בו למוות.

זכרון יעקב הייתה מוקפת כפרים ערביים. בדרך לבנימינה נמצא הכפר בוריכה, בדרך לבת שלמה הכפר סבארין ומספר כפרים ערביים בדרך לחיפה: פורדיס, עין ע'זאל (כיום עין אילה), ג'בע (כיום גבע כרמל), איג'זים (כיום כרם מהר"ל), טנטורה (כיום מושב דור וקיבוץ נחשולים) ועין חוד (כיום כפר האומנים עין הוד). וגם הכפר ג'סר א זרקא השוכן כיום בין קיבוץ מעגן מיכאל לקיסריה. היחסים עם תושבי הכפרים הללו, זולת היחסים עם תושבי פורדיס וג'סר א זרקא, היו עוינים למדי.

הייתי בן שמונה כששכן שלנו בשם שפירא נסע עם רכבו לחיפה ובדרך הותקף על ידי תושבי הכפרים הערביים, נרצח ורכבו נשרף והוא בתוכו. אני זוכר את הבאת רכבו השרוף ואת גופתו למושבה.

באחד הימים שבהם עזרתי לאבי בחנות ואני רק בן שמונה, נכנס לחנות שוטר בריטי, שחום עור, בעל גוף ענק ונטל מהמדפים מצרכים כראות עיניו. כל בני המשפחה שנכחו בחנות הוכו בתדהמה למראה השוטר והתנהגותו הברברית. הוא לא שילם עבור המצרכים שלקח. היינו חסרי אונים בהתמודדות עימו והשלמנו עם העוקץ החצוף הזה. אותו שוטר עיצב לשנים רבות את דמות הבריטים במוחי, שהשתנתה רק כעבור כארבעה עשורים, כשביקרתי בבריטניה.

ביום הכרזת העצמאות יצאו רבים מתושבי זכרון לרחובות ונתנו ביטוי לפרץ השמחה בריקודים וביריות שמחה באוויר. השמחה הייתה מהולה בעצב עקב הקרבות שהתנהלו סביב המושבה. אני זוכר שיחד עם אחדים מבני כיתתי צפינו בכיבוש טנטורה משיפולי ההר, מצד מערב, שהיה אז כולו אדמת טרשים וכיום מאוכלס בעשרות בתים צמודי קרקע הצופים לנוף מרהיב.

בכ"א בסיוון תש"ח, קצת פחות מחודשיים לאחר הקמת המדינה ואני כבן תשע, פקד את משפחתנו אסון כבד. אחי הבכור, יהונתן, נהרג בתאונת אופנוע והוא רק בן עשרים וחמש במותו. אחי משה, הבוגר ממני בשמונה שנים, רכב יחד עימו על המושב האחורי ונפצע. אחי אמציה, הצעיר מיהונתן בשלוש שנים, לחם באותה עת כחייל בצבא שהוקם זמן קצר קודם לכן. גופת אחי הובאה לזכרון כשהיא מכוסה בסדין. אבי הסיר את הסדין, ראה את בנו ההרוג והתמוטט. עמדתי לצד אבי וראיתי את גופת אחי, כשאבי לידה זועק ומתייפח. תמונה זו נחרתה בזיכרוני ומלווה אותי מאז, וכנראה תמשיך ללוות אותי עד סוף חיי.

ביום קיץ חם בחודש יוני 1948, קצת אחרי האסון הכבד שפקד את משפחתנו, ישבנו על מדרגות בית המרקחת מול החנות של אבי. מנהל בית הספר פרץ אלופי, שגר ליד החנות, אחי משה בן השבע־עשרה ואנוכי בן התשע. לפתע שמענו רעש של מטוסים חולפים מעל ראשנו. למראה המטוסים התגאה אלופי ואמר, "ראו איזה חיל אוויר מרשים יש לנו". חלפו כ־20 דקות ונשמעה שריקה רועשת. היה זה רעש של שתי פצצות שהוטלו על המושבה. היו אלה מטוסים מצריים שכנראה ניסו להטיל את הפצצות על בתי הזיקוק בחיפה והונסו משם. בדרך חזרה חיפשו מטרה חלופית וכנראה בחרו ביקב הגדול בזכרון יעקב. הפצצות החטיאו את היקב ונפלו במרחק קטן מאוד מהחנות ומביתנו. כשנשמעה השריקה של הפצצות, האיץ בנו אחי להיכנס לתוך החנות. לא נפגענו, ואחי הזדרז לסייע בפינוי הריסות והוצאת לכודים משני הבתים שנהרסו. כעבור מספר שנים שכל אלופי את שני בניו במהלך שירותם הצבאי; האחד בתאונת דרכים והשני במבצע קדש.

כילד לא עמדו לרשותי אופניים, משחקים, צעצועים וספרי ילדים כלשהם. אני ובני גילי שיחקנו בג'ולות או במשחקים שלא נעשה בהם שימוש בציוד עזר כלשהוא. רדיו היה המכשיר המשוכלל היחידי שהיה ברשותנו, בזכות דודי שנתן לנו אותו במתנה. את המזון שמרנו בארון קרח. בכל פעם שנמס הקרח ב"מקרר" הזה, בני המשפחה ואני ביניהם "תדלקנו" אותו בבלוק קרח שהבאנו ממפעל קרח סמוך. לרחצה חיממנו דוד מים גדול על ידי הבערת עצים מתחתיו. את הבגדים והמצעים כיבסנו אחת לשבוע בגיגית גדולה בחצר, במי סבון שהורתחו בעזרת עצים. בישול אוכל נעשה באמצעות פתיליית נפט, אשר שימשה גם להכנת חמין לשבת, בבישול איטי שנמשך מיום שישי בבוקר עד לשבת בצוהריים.

כנער מתבגר לא חוויתי חיי חברה, כי לא היו כאלה בזכרון יעקב. לא היו תנועות נוער או פעילות נוער אחרת זולת משחקי כדורגל שלא נטלתי חלק בהם.

למדתי בבית ספר היסודי "נילי" שהיה בית הספר היסודי היחידי במושבה. בית ספר תיכון לא היה קיים באותה עת ולמדנו בכיתות ט'–י' שפעלו בבית הספר היסודי. את לימודיי בכיתות י"א–י"ב השלמתי בבית ספר תיכון בחדרה, שהיה היחידי באזור שבו ניתן היה לסיים לימודים תיכוניים עם תעודת בגרות. הנסיעה ללימודים מדי יום מזכרון יעקב לחדרה הייתה מאתגרת. בשעות הבוקר ניתן היה להגיע לחדרה באוטובוס שאסף נוסעים בעשרות תחנות, במסלול שעבר דרך בנימינה, פרדס חנה, גבעת שמואל והגיע לתחנה המרכזית בחדרה, וממנה היה עליי ללכת עוד כקילומטר עד לבית הספר. כדי להגיע לתחילת הלימודים בשעה 08:00, היה עליי לצאת מזכרון יעקב בשעה 06:30. בגמר הלימודים החזרה הביתה התאפשרה באמצעות אוטובוס מאסף מתל אביב לחיפה עד למשטרת זכרון יעקב, ומשם עלייה ברגל למרכז המושבה במסלול שאורכו כארבעה קילומטרים.

כשלמדתי בחדרה לא יכולתי ליטול חלק בפעילויות חברתיות של בני כיתתי, כי אלה התקיימו בשעות הערב הרחק ממקום מגוריי. גדלתי בעל כורחי כ"זאב בודד", גם כשבגרתי ונישאתי לא פיתחתי חברויות חדשות. במשך כל שנות נישואינו חוג החברים שלי ושל רעייתי היה מצומצם מאוד והתבסס על חברי הילדות של רעייתי, שגדלה והתחנכה בתל אביב.

אבי עבד קשה מבוקר עד לילה בחנות לפרנסת המשפחה. מדי פעם היה נוסע לאחת הערים הגדולות לרכוש סחורות כדי למלא את המלאי החסר בחנות. כילד עזרתי לאבי ולאחיי לפרוק את המשאית שהגיעה כשהיא מלאה בסחורה. מדי פעם עזרתי בניקיון החנות ושטיפת רצפתה.

ההתמודדות עם קשיי החיים לא אפשרה לי זמן איכות עם בני משפחתי ולא הותירה להוריי זמן לעקוב אחר הישגיי בלימודים. נדרשה ממני משמעת עצמית גבוהה כדי להתמודד לבדי עם הלימודים, ללא כל סיוע, תחילה בבית הספר העממי ובהמשך בבית הספר התיכון בחדרה.

הקשר שלי ושל אחותי עם שני אחינו למחצה ובני משפחותיהם היה כשל אחים מלאים לכל דבר ועניין. עתה, כשהם כבר לא בין החיים, אנו מקיימים קשרים טובים מאוד עם גיסותינו, האחיינים והאחייניות.

ילדות זו חישלה אותי ונטעה בי את הנחישות לצאת מהמצוקה ולהתקדם בחיים. כבר כנער צעיר הטיפה לי אימי, ללא הרף, בערך בזו הלשון: "תרכוש השכלה, כי בלעדיה ייחרץ גורלך לחיים קשים בבגרותך. כאן במושבה לא תוכל להתפתח, ועליך לשאוף לצאת ממנה למקום טוב יותר שבו תוכל להתפרנס בכבוד". לשמחתי הצלחתי להגשים את משאלתה של אימי והיא זכתה לראות אותי, עוד בחייה, עובד במקום עבודה מכובד, מקים משפחה ומפרנס אותה בכבוד. לצערי אבי לא זכה לראות זאת.

*המשך הפרק בספר המלא*

אביגדור קפלן

אביגדור קפלן (נולד ב-23 ביולי 1939) הוא מנהל ישראלי, כיהן כמנכ"ל המרכז הרפואי הדסה בשנים 2013 - 2014, קודם לכן כיהן כיו"ר כלל עסקי ביטוח ממרץ 2008 ועד יוני 2013, כמנכ"ל כלל עסקי ביטוח במשך 11 שנים וכמנכ"ל קופת חולים כללית במשך כ-4 שנים.

קפלן בעל תואר ראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים (1964), תואר מוסמך מהאוניברסיטה במנהל עסקים ותואר מוסמך בהנדסת תעשייה וניהול מהטכניון (1973)‏. ביוני 2011 הוענק לו תואר דוקטור מהפקולטה למדעי הבריאות שבאוניברסיטת בן-גוריון, נושא עבודת הדוקטורט שלו, אותה כתב בהנחייתן של פרופסור שפרה שוורץ וד"ר רויטל גרוס, היה "התפתחות שוק ביטוח הבריאות הפרטי בישראל לצידו של ביטוח הבריאות הציבורי - בעידן חוק ביטוח בריאות חובה"‏. הוא החל לכהן כפרופסור באוניברסיטת חיפה, ועומד בראש תוכנית לימודים חדשה בתחום ההתמחות בביטוח וניהול סיכונים במסגרת לימודי MBA בבית הספר לניהול של האוניברסיטה‏.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: יוני 2023
  • קטגוריה: עיון, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 395 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 35 דק'
מי זה מיסטר צריך? אביגדור קפלן

פתח דבר

לאחר לבטים ממושכים החלטתי לסכם בספר את סיפור חיי ואת הניסיון שרכשתי במהלך למעלה מ־63 שנות עבודה במגוון תפקידים בכירים שמילאתי.

בחלק מתפקידיי היו לי ממשקי עבודה עם דמויות פוליטיות, אך אינני דמות פוליטית ואינני מזוהה זה שנים רבות עם זרם פוליטי כלשהו.

אינני איש שמחפש פרסום, הופעותיי בתקשורת היו עקב צורכי התפקידים שמילאתי. מעולם לא התחרטתי על ריאיון שלא נתתי לעיתונאי, אך היו פעמים שהתחרטתי על ריאיון שנתתי, ולא משום שחזרתי בי מדברים שאמרתי, אלא משום שהכותרת שניתנה על ידי העורך לא תאמה כלל את הדברים שנאמרו בריאיון עצמו. הספר הזה לא נועד לפרסום עצמי אלא לתת פומבי לתובנות שרכשתי במהלך חיי העבודה הארוכים שלי.

התובנות שרכשתי כמנהל עשויות לעניין הן את אלה שבחרו במסלול מקצועי במקום עבודתם, והן את אלה שבחרו במסלול ניהולי. על כל מנהל העומד בראש הפירמידה הארגונית להתמודד עם גיבוש החזון והאסטרטגיה של הארגון, מיפוי הסביבה העסקית שבה הארגון פועל, עוצמותיו וחולשותיו, איומים והזדמנויות, פיתוח הארגון וגיבוש המבנה הארגוני שלו, התמודדות עם משברים הפוקדים אותו וניהולו השוטף תוך הסתייעות במנהלים ובאנשי המקצוע הרלוונטיים הכפופים לו.

הייתה לי הזכות למלא תפקידים מרכזיים במגוון של ארגונים גדולים: תעשייה עתירת ידע, שירותי בריאות, חברות עסקיות ציבוריות, מרכז רפואי גדול ומשרד ממשלתי. לכל ארגון המאפיינים שלו ובהתאם להם גם מגוון הנושאים שעימם מתמודד העומד בראשו. בסיכומו של דבר הצלחתו של מנהל נגזרת מכישוריו הניהוליים, הכוללים יכולות מולדות ויכולות נרכשות מלימודים גבוהים ומניסיון חיים.

ניסיון החיים שלי מלמד שמוטיבציה ונחישות הן התכונות הנחוצות ביותר להשגת יעדים ומטרות. גם מי שהעורף הביתי שלו או שלה חסר נקודת התחלה כלכלית בסיסית, שתהווה נקודת הזנק להגיע לפסגת שאיפותיהם, יוכלו, בהתמדה ובנחישות, להתמודד עם האתגרים והמכשולים שיעמדו בדרכם ולהשיג את היעדים שהציבו לעצמם.

אין בכוונת ספר זה להדגיש עד כמה הצלחתי בתפקידים שמילאתי, זאת יעשו אחרים. בכוונתי להמחיש לקורא עד כמה ניהול הוא מקצוע חשוב ומורכב המטיל אחריות רבה על העוסקים בו ויש בו פוטנציאל גדול להגשמה עצמית ולסיפוק רב מהעשייה.

מאחל קריאה מהנה לכל מי שימצא עניין בספר.

אביגדור קפלן

פרק 1
ראשית דרכי

נולדתי בזכרון יעקב ב־23.7.1939, כחודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. גם אבי ראובן נולד בזכרון יעקב, בתחילת המאה שעברה, ונושא את שם אביו שנפטר עוד טרם לידתו. סבי ראובן היה איש העלייה הראשונה וממייסדי חדרה, שם חלה במלריה. המתיישבים שחלו במחלה קשה זו נשלחו להירפא ב"בית חולים" בזכרון יעקב, שהוקם על ידי ד"ר הלל יפה, מחלוצי הרפואה בארץ. סבי נפטר במוצאי יום הכיפורים בשנת 1900, ביום שבו הגיע לבית החולים, והוא בן 31 בלבד. הוא השאיר אחריו שני יתומים ואת סבתי בהיריון עם אבי. אחיו ואחותו לא חזרו למושבה כשבגרו. לאחר שהייה ממושכת בבית יתומים בירושלים דודי השתקע בתל אביב, ודודתי בחיפה. אבי חזר למושבה מבית היתומים כנער וגר עם סבתי.

אבי הקים חנות שפרנסה את משפחתנו ובה עבד עד ליום מותו, והוא בן שישים שנים בלבד. הוא נשא לאישה בת למשפחת איכרים במושבה, וממנה נולדו לו שלושה בנים. הוא התאלמן בטרם מלאו לו ארבעים וכעבור כשנתיים נשא את אימי חינה לאישה, ממנה נולדנו אחותי ואני. אימי עלתה ארצה בעקבות אחותה כשלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, משפחתה הענפה, לבד ממנה ומשתי אחיותיה, נשארה בליטא. סבי מצד אימי נפטר קצת לפני פרוץ המלחמה, ואני נושא את שמו. שאר בני המשפחה חוסלו על ידי הנאצים והליטאים, שותפיהם האכזריים להרג הנורא של יהודי ליטא.

בעשור התשיעי של חיי נשארו חרותים בזיכרוני מספר אירועים חריגים שחוויתי בילדותי.

ביתנו שבקצה המושבה היה די מרווח, אך מרוחק מהחנות של אבי, שהייתה ממוקמת במרכז המושבה. המרחק הזה הקשה על הוריי להפעיל את החנות ברצף במשך כל שעות היום. ביתנו היה הקיצוני במושבה בצד דרום מזרח, במרחק לא רב מכפר ערבי בשם בוריכה שנכבש במלחמת העצמאות וננטש. מהכפר הזה היו יורים מדי פעם על ביתנו.

בשנת 1944, ואני בן חמש, אבי החליט להעתיק את מגורי המשפחה לדירה קטנה, בת שניים וחצי חדרים, סמוך מאוד לחנות במרכז המושבה. בדירה הזו גרנו שמונה נפשות בתנאים קשים. אימי טיפלה במשק הבית ועזרה לאבי בהפעלת החנות ביחד עם אחיי הבוגרים. גרתי עם הוריי בדירה זו עד לסיום שירותי בצבא.

מול ביתנו גרה משפחת דוידסקו. ראש המשפחה, יוסף דוידסקו, נחשד על ידי אנשי לח"י כמשתף פעולה עם הבריטים. ישבתי עם הוריי במרפסת ביתנו (ואני בן חמש בלבד) וראינו את הוצאתו להורג על ידי שני אנשי לח"י שהגיעו רכובים על אופנוע וירו בו למוות.

זכרון יעקב הייתה מוקפת כפרים ערביים. בדרך לבנימינה נמצא הכפר בוריכה, בדרך לבת שלמה הכפר סבארין ומספר כפרים ערביים בדרך לחיפה: פורדיס, עין ע'זאל (כיום עין אילה), ג'בע (כיום גבע כרמל), איג'זים (כיום כרם מהר"ל), טנטורה (כיום מושב דור וקיבוץ נחשולים) ועין חוד (כיום כפר האומנים עין הוד). וגם הכפר ג'סר א זרקא השוכן כיום בין קיבוץ מעגן מיכאל לקיסריה. היחסים עם תושבי הכפרים הללו, זולת היחסים עם תושבי פורדיס וג'סר א זרקא, היו עוינים למדי.

הייתי בן שמונה כששכן שלנו בשם שפירא נסע עם רכבו לחיפה ובדרך הותקף על ידי תושבי הכפרים הערביים, נרצח ורכבו נשרף והוא בתוכו. אני זוכר את הבאת רכבו השרוף ואת גופתו למושבה.

באחד הימים שבהם עזרתי לאבי בחנות ואני רק בן שמונה, נכנס לחנות שוטר בריטי, שחום עור, בעל גוף ענק ונטל מהמדפים מצרכים כראות עיניו. כל בני המשפחה שנכחו בחנות הוכו בתדהמה למראה השוטר והתנהגותו הברברית. הוא לא שילם עבור המצרכים שלקח. היינו חסרי אונים בהתמודדות עימו והשלמנו עם העוקץ החצוף הזה. אותו שוטר עיצב לשנים רבות את דמות הבריטים במוחי, שהשתנתה רק כעבור כארבעה עשורים, כשביקרתי בבריטניה.

ביום הכרזת העצמאות יצאו רבים מתושבי זכרון לרחובות ונתנו ביטוי לפרץ השמחה בריקודים וביריות שמחה באוויר. השמחה הייתה מהולה בעצב עקב הקרבות שהתנהלו סביב המושבה. אני זוכר שיחד עם אחדים מבני כיתתי צפינו בכיבוש טנטורה משיפולי ההר, מצד מערב, שהיה אז כולו אדמת טרשים וכיום מאוכלס בעשרות בתים צמודי קרקע הצופים לנוף מרהיב.

בכ"א בסיוון תש"ח, קצת פחות מחודשיים לאחר הקמת המדינה ואני כבן תשע, פקד את משפחתנו אסון כבד. אחי הבכור, יהונתן, נהרג בתאונת אופנוע והוא רק בן עשרים וחמש במותו. אחי משה, הבוגר ממני בשמונה שנים, רכב יחד עימו על המושב האחורי ונפצע. אחי אמציה, הצעיר מיהונתן בשלוש שנים, לחם באותה עת כחייל בצבא שהוקם זמן קצר קודם לכן. גופת אחי הובאה לזכרון כשהיא מכוסה בסדין. אבי הסיר את הסדין, ראה את בנו ההרוג והתמוטט. עמדתי לצד אבי וראיתי את גופת אחי, כשאבי לידה זועק ומתייפח. תמונה זו נחרתה בזיכרוני ומלווה אותי מאז, וכנראה תמשיך ללוות אותי עד סוף חיי.

ביום קיץ חם בחודש יוני 1948, קצת אחרי האסון הכבד שפקד את משפחתנו, ישבנו על מדרגות בית המרקחת מול החנות של אבי. מנהל בית הספר פרץ אלופי, שגר ליד החנות, אחי משה בן השבע־עשרה ואנוכי בן התשע. לפתע שמענו רעש של מטוסים חולפים מעל ראשנו. למראה המטוסים התגאה אלופי ואמר, "ראו איזה חיל אוויר מרשים יש לנו". חלפו כ־20 דקות ונשמעה שריקה רועשת. היה זה רעש של שתי פצצות שהוטלו על המושבה. היו אלה מטוסים מצריים שכנראה ניסו להטיל את הפצצות על בתי הזיקוק בחיפה והונסו משם. בדרך חזרה חיפשו מטרה חלופית וכנראה בחרו ביקב הגדול בזכרון יעקב. הפצצות החטיאו את היקב ונפלו במרחק קטן מאוד מהחנות ומביתנו. כשנשמעה השריקה של הפצצות, האיץ בנו אחי להיכנס לתוך החנות. לא נפגענו, ואחי הזדרז לסייע בפינוי הריסות והוצאת לכודים משני הבתים שנהרסו. כעבור מספר שנים שכל אלופי את שני בניו במהלך שירותם הצבאי; האחד בתאונת דרכים והשני במבצע קדש.

כילד לא עמדו לרשותי אופניים, משחקים, צעצועים וספרי ילדים כלשהם. אני ובני גילי שיחקנו בג'ולות או במשחקים שלא נעשה בהם שימוש בציוד עזר כלשהוא. רדיו היה המכשיר המשוכלל היחידי שהיה ברשותנו, בזכות דודי שנתן לנו אותו במתנה. את המזון שמרנו בארון קרח. בכל פעם שנמס הקרח ב"מקרר" הזה, בני המשפחה ואני ביניהם "תדלקנו" אותו בבלוק קרח שהבאנו ממפעל קרח סמוך. לרחצה חיממנו דוד מים גדול על ידי הבערת עצים מתחתיו. את הבגדים והמצעים כיבסנו אחת לשבוע בגיגית גדולה בחצר, במי סבון שהורתחו בעזרת עצים. בישול אוכל נעשה באמצעות פתיליית נפט, אשר שימשה גם להכנת חמין לשבת, בבישול איטי שנמשך מיום שישי בבוקר עד לשבת בצוהריים.

כנער מתבגר לא חוויתי חיי חברה, כי לא היו כאלה בזכרון יעקב. לא היו תנועות נוער או פעילות נוער אחרת זולת משחקי כדורגל שלא נטלתי חלק בהם.

למדתי בבית ספר היסודי "נילי" שהיה בית הספר היסודי היחידי במושבה. בית ספר תיכון לא היה קיים באותה עת ולמדנו בכיתות ט'–י' שפעלו בבית הספר היסודי. את לימודיי בכיתות י"א–י"ב השלמתי בבית ספר תיכון בחדרה, שהיה היחידי באזור שבו ניתן היה לסיים לימודים תיכוניים עם תעודת בגרות. הנסיעה ללימודים מדי יום מזכרון יעקב לחדרה הייתה מאתגרת. בשעות הבוקר ניתן היה להגיע לחדרה באוטובוס שאסף נוסעים בעשרות תחנות, במסלול שעבר דרך בנימינה, פרדס חנה, גבעת שמואל והגיע לתחנה המרכזית בחדרה, וממנה היה עליי ללכת עוד כקילומטר עד לבית הספר. כדי להגיע לתחילת הלימודים בשעה 08:00, היה עליי לצאת מזכרון יעקב בשעה 06:30. בגמר הלימודים החזרה הביתה התאפשרה באמצעות אוטובוס מאסף מתל אביב לחיפה עד למשטרת זכרון יעקב, ומשם עלייה ברגל למרכז המושבה במסלול שאורכו כארבעה קילומטרים.

כשלמדתי בחדרה לא יכולתי ליטול חלק בפעילויות חברתיות של בני כיתתי, כי אלה התקיימו בשעות הערב הרחק ממקום מגוריי. גדלתי בעל כורחי כ"זאב בודד", גם כשבגרתי ונישאתי לא פיתחתי חברויות חדשות. במשך כל שנות נישואינו חוג החברים שלי ושל רעייתי היה מצומצם מאוד והתבסס על חברי הילדות של רעייתי, שגדלה והתחנכה בתל אביב.

אבי עבד קשה מבוקר עד לילה בחנות לפרנסת המשפחה. מדי פעם היה נוסע לאחת הערים הגדולות לרכוש סחורות כדי למלא את המלאי החסר בחנות. כילד עזרתי לאבי ולאחיי לפרוק את המשאית שהגיעה כשהיא מלאה בסחורה. מדי פעם עזרתי בניקיון החנות ושטיפת רצפתה.

ההתמודדות עם קשיי החיים לא אפשרה לי זמן איכות עם בני משפחתי ולא הותירה להוריי זמן לעקוב אחר הישגיי בלימודים. נדרשה ממני משמעת עצמית גבוהה כדי להתמודד לבדי עם הלימודים, ללא כל סיוע, תחילה בבית הספר העממי ובהמשך בבית הספר התיכון בחדרה.

הקשר שלי ושל אחותי עם שני אחינו למחצה ובני משפחותיהם היה כשל אחים מלאים לכל דבר ועניין. עתה, כשהם כבר לא בין החיים, אנו מקיימים קשרים טובים מאוד עם גיסותינו, האחיינים והאחייניות.

ילדות זו חישלה אותי ונטעה בי את הנחישות לצאת מהמצוקה ולהתקדם בחיים. כבר כנער צעיר הטיפה לי אימי, ללא הרף, בערך בזו הלשון: "תרכוש השכלה, כי בלעדיה ייחרץ גורלך לחיים קשים בבגרותך. כאן במושבה לא תוכל להתפתח, ועליך לשאוף לצאת ממנה למקום טוב יותר שבו תוכל להתפרנס בכבוד". לשמחתי הצלחתי להגשים את משאלתה של אימי והיא זכתה לראות אותי, עוד בחייה, עובד במקום עבודה מכובד, מקים משפחה ומפרנס אותה בכבוד. לצערי אבי לא זכה לראות זאת.

*המשך הפרק בספר המלא*