השטירמר

הקדמה

ספר זה מבוסס על מחקר שערכתי לפני יותר מחמישים שנה במכון ללימודי היהדות (Institut für Judaica) באוניברסיטת וינה בהנחייתו של פרופ' קורט שוברט ראש המכון, ושזיכה אותי בתארי האקדמי. מושא מחקרי היה Der Stürmer ("דר שטירמר"; להלן: השטירמר) — שבועון ההסתה האנטישמי שיסד יוליוס שטרייכר ב-1923 והתמיד בהופעתו עד פברואר 1945. עד לאותה עת לא פורסם מחקר בנושא זה. עיתון זה נהפך לשם דבר בשל תכניו ובעיקר בשל הקריקטורות האנטישמיות הארסיות שלו, ובמחקרי ביקשתי לבחון מקרוב כיצד הוא שירת את מנגנון ההסתה הכללי של המשטר הנאצי כנגד מי שסומנו כאויבים — ובראש כולם היהודים.

מה הטעם בפרסום מחדש של עבודת חקר שנכתבה לפני עשרות שנים ועסקה בהפצת שנאה וכזבים ברייך השלישי? היש ביכולתה להסביר תהליכי תקשורת, שלטון וחברה המתרחשים כיום?

כדי להשיב על שאלות אלה יש לבחון מה השתנה ומה לא השתנה מאז ימיה של גרמניה הנאצית. מלכות הגזע והרשע1 ובנות בריתה הובסו, וכך הסתיימה מלחמת העולם השנייה ב-1945. המנצחים חברו יחדיו להקמת ארגון שנועד להחליף את חבר הלאומים, לאחר שהארגון המקורי כשל במשימת שמירת השלום העולמי. באוקטובר 1945 נוסד האו"ם — ארגון האומות המאוחדות — מתוך תקווה שיהא בכוחו להפסיק מלחמות בין מדינות, לשמור על השלום ולפעול לרווחת העמים בעולם. על מגילת היסוד של האו"ם חתמו נציגים של חמישים מדינות. בעשרה בדצמבר 1948 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את ההכרזה בדבר זכויות האדם לכל באי עולם. לראשונה זכו זכויות האדם היסודיות, שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם, להגדרה בין־לאומית.

שעתה של התקווה לעולם חדש, דמוקרטי וליברלי שישתקם מהריסות המלחמה הייתה קצרה. המלחמה הקרה בין המעצמות שאך אתמול היו בנות ברית, ארצות הברית וברית המועצות, האיצה מרוץ חימוש אימתני. מלחמות עקובות מדם התחוללו מאז ברחבי תבל ואשליית השלום העולמי נגוזה.

נכון ל-2022, אוכלוסיית כדור הארץ נאמדת ב-8 מיליארד נפש, ומתוכם רק כחמישית זוכה לחיות במדינות דמוקרטיות המכבדות זכויות אדם ואזרח. מכאן יובן שמרבית בני האדם בעולמנו נתונים לשלטון סמכותני שאינו מכבד את זכויות נתיניו ברוח ההכרזה לכל באי עולם. בכל רגע נתון יש על פני הגלובוס אוכלוסיות נרדפות, מודרות, מדוכאות, מגורשות וגם נרצחות (!) על רקע פוליטי, אתני, דתי, מגדרי או בשל נטייתן המינית.

אם הייתה תקווה שרצח העם היהודי על ידי גרמניה הנאצית וסייעניה, אירוע חסר תקדים, ישמש כתמרור אזהרה לאנושות — היא התבדתה. כבר במחצית השנייה של המאה ה-20 ובשנותיה הראשונות של המאה ה-21 התחוללו בארצות שונות מעשים של "ג'נוסייד" — רצח עם.

עיתות משבר ומצוקה הן הזדמנות פז למנהיגים כוחניים המבקשים להשתרר על אזרחי המדינה ללכוד וללכד אותם, בהציעם פתרונות קסם למצב הקשה אגב הצבעה על אשמתם של אויבי הציבור מבית ומחוץ. אויבים אלה מתוארים כאחרים, דמוניים, לא־אנושיים, מפחידים ורבי עוצמה. דמוניזציה ודה־הומניזציה של המסומנים כאויבים הן תנאי הכרחי להצדקת מלחמת חורמה בהם ולהתרת דמם. ההרג שלהם אינו בבחינת שבירת הטאבו של "לא תרצח!"; כאן מתבקש ממש ציווי: "תרצח!". מילים יכולות להרוג. למילים יש כוח להסית, להפיץ שנאה, לשסע, לדרבן לאלימות. מילים יכולות לחרוץ דינם של אלה שכנגדם הן מוטחות. האפקטיביות של ההמולה הבלתי־פוסקת של התעמולה מתבטאת בהפיכת הציבור להמון מריע, נטול אפשרות ביקורת וא־פוליטי השם מבטחו במנהיג.

הלך הרוחות שאין אמת אחת ושאין עובדות זוכה היום לתאוצה.2 נוהגים לצטט את יוזף גבלס, שר התעמולה של הרייך השלישי, שטען כי "שקר שחוזרים עליו אלף פעם חזק מן האמת". מנגד מוכרת האמרה "לשקר אין רגליים"; אבל כיום, בשל התפתחות הטכנולוגיה — יש לשקר כנפיים. התקשורת שינתה פניה: כל האמצעים שעמדו לרשותה במחצית הראשונה של המאה ה-20 עדיין קיימים, אך כוחם הועצם. הטכנולוגיה החדשה הרחיבה את טווח התפוצה והאיצה את המיידיות של שיגור המידע. בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות מגיעים מסרים מילוליים וחזותיים של תקשורת פורמלית, ובעיקר בלתי פורמלית, למיליוני נמענים ברחבי תבל בתוך דקות. למי מביניהם יש היכולת להבחין בין אמת לבין שקר?

תקשורת המונים כזו עומדת לרשותם של תאגידי ענק כלכליים, מקומיים וגלובליים, ומשרתת בנקל שליטים סמכותניים תאבי שררה וכוח, מנהיגי מפלגות קיצוניות וראשי ארגוני טרור. אותן שיטות שהכרנו בגרמניה הנאצית ושתפעלו מנגנון של הסתה והפחדה קיבלו שדרוג טכנולוגי, אך נשארו דומות במהותן.

בכל המשטרים הסמכותניים, וגם במדינות דמוקרטיות־לכאורה, הפחד מפני אויבים אמיתיים או מדומים מנוצל כדי להצדיק פעילות נגדם, תוך כדי שלילת אנושיותם. הפחד מאפשר לשליטים להכריז על מצב חירום, להדוף כל ביקורת או מחאה מצד נתיניהם ולהשעות זכויות אדם ואזרח. מבקרי משטר או מתנגדיו נכלאים או פשוט "נעלמים"; גינויים או ביקורת מצד ארגונים בין־לאומיים או מצד מדינות ליברליות — נתפשים דווקא כהוכחה לצדקת התנהלותם של השליטים הרודנים, ונדחים על הסף.

ומה באשר למרבית נתיניו של משטר כזה — גם אם אינם חשים עצמם מפוחדים או נרדפים? הם מקיימים את שגרת חייהם בהשלמה עם התנהלות שליטיהם, כל עוד תנאי חייהם החומריים הבסיסיים מתקיימים. אל השגרה נלווית גם תופעת האדישות הרווחת באשר לגורלם של האחרים הנרדפים.

נתיני המשטרים הסמכותניים ואזרחי המדינות הדמוקרטיות הליברליות חשופים לתקשורת ההמונים הממוסדת והלא־ממוסדת במידה שווה. תקשורת זו היא רווּיַת פרסומות, סוגדת ל"מולֶךְ" הרייטינג המבטיח רווחים כלכליים או פוליטיים, ופונה דרך קבע למכנה המשותף הנמוך של נמעניה. בתור תולדה ישירה של תקשורת ההמונים שינתה גם התרבות את פניה, והידרדרה יותר ויותר לתרבות של צריכה — "תעשיית התרבות".3 תרבות זו מוחקת את ייחודו של הפרט, מייתרת את עצמאות החשיבה ומעודדת את תופעת העדריות בכל מקום ומקום.

בעת עריכת כתב־היד של המחקר מחדש, מצאתי לנכון לצטט מתוך כתבים של היסטוריונים שהתפרסמו בשנים שלאחר כתיבת מחקרי ועסקו בקורות הרייך השלישי מהיבטים שונים. מרביתם היו תמימי דעים בדבר דמותו השלילית של שטרייכר. מטרתו המוצהרת של השטירמר הייתה למקד את כל הבעיות של גרמניה ושל העם הגרמני ב"שאלה היהודית": היהודים ו"היהדות העולמית" הם האשמים הראשיים בכל תחלואי החברה והמדינה.

כותרת המשנה של השטירמר הייתה "שבועון גרמני למאבק למען האמת". מהי אותה "אמת"? תשובה תמציתית ניתנה בתחתיתו של כל עמוד שער החל מינואר 1926: "היהודים הם אסוננו!".4 תוכנו של העיתון היה רווי כזבים, עלילות, השמצות, ביזוי והשפלה של היהודים בתור יחידים ושל "היהדות העולמית" בתור קולקטיב.

תקשורת ההמונים ברייך השלישי השתמשה בכל הכלים שעמדו לרשותה כדי לשטוף את מוחם של נתיני המשטר: מודפסים, קוליים, חזותיים, אומנותיים. היא מילאה את כל הספֵרה הציבורית ברעש ללא הפסקה, ואף חדרה במכוון לתחומו של כל פרט. מילים מודפסות, כמו תכניו של השטירמר, אינן פליטת פה או פליטת סַדָּר־דפוס (או בימינו פליטת מקלדת), בעיקר כשהן חוזרות על עצמן שוב ושוב; מאחוריהן יש כוונת מכוון.

אדולף היטלר, בספרו "מיין קאמפף" (Mein Kampf) — חיבור שכתב בעת ישיבתו בכלא לאחר כישלון ניסיון ההפיכה ב-1923 — הקדיש פרק לחשיבותה ולכוחה של תעמולה. הוא השווה אותה לפרסומת, והדגיש את הצורך לכוון לקולטנים של נמעניה — בעיקר אל הרגש ולא אל התבונה. לדבריו יש לחזור על המסרים שוב ושוב, בסיסמאות פשוטות, ולהתמקד באויב אחד.5 לא ייפלא אפוא שבעזרת הפיתיון "פתרון השאלה היהודית" הצליח המנהיג לדוג את ההמונים ולהביאם לכלל תמיכה, או לפחות להסכמה שבשתיקה, במלחמתו ביהודים. יוליוס שטרייכר, נאמנו של היטלר, מהדהד מעל דפי עיתונו את האידאולוגיה הנאצית האנטישמית והגזענית ואת מסרי המנהיג: היהודים הם המקור הנצחי של הרוע בעולם. כך יש לפרש גם את ההיסטוריה של העולם המערבי.

תכניו של השטירמר היו מושא מחקרי, חומר הגלם לניתוח אופני עריכתו ומגמות כתבותיו ומאמריו. לפיכך הבאתי בחלקו הראשון של המחקר, במרוכז, מבחר ציטוטים מתוך השבועון — מעין "מיני שטירמר" — בהתאם לדמותו של היהודי הטיפוסי, כפי שביקש שטרייכר לאפיין אותו כדי להצדיק את רדיפתו ואת סילוקו. כאן מתגלה לעינינו מסכת הסיבות המדומות לשנאת היהודים הגזענית. ביקשתי לברר איך בסיוע הטכניקה של עריכת העיתון ניתן היה לשכנע את קוראיו שאלו הן עובדות בדוקות. כך נבראה מציאות מדומה המתכחשת לסיבות הממשיות לשנאה ומסתירה אותן, וכך ניתן היה להסית ולהסיט: להלהיב למאבק כנגד האויב הנורא מכול, ולהסיט את המבט מן התחלואים האמיתיים של החברה ושל הפרטים המרכיבים אותה.

יש להניח ששטרייכר הכיר היטב את הספרות האנטישמית הגזענית שנפוצה באירופה במאה ה-19 ובימיו. רוחה מרחפת מעל דפי השטירמר, אך שטרייכר נמנע מהבאת ציטוטים מתוכה. בנספח לספר הבאתי מבחר מקורות התואמים את דמות היהודי ה"שטירמרי". ניתן לראות בסופרים המצוטטים כאן בבחינת "האבות המייסדים" של האנטישמיות הגזענית.

פרק
1
היהודים אומנם הם מזלה של גרמניה 

"שאלת היהודים קיימת בכל מקום שבו חיים יהודים במספרים ניכרים; במקום שהיא איננה — היא נגררת אליו על ידי יהודים מהגרים".  משפט זה לקוח מתוך "מדינת היהודים" של הרצל, ויוליוס שטרייכר ציטט אותו תכופות בשטירמר. טיעון כזה הוא נחלתה של הספרות האנטישמית, מאוייגן דיהרינג עד קארל גיאורג קוהן. טענתם היא ש"את הסיבות להיווצרותה של שאלת היהודים אין לחפש בנסיבות חוץ־יהודיות מכל סוג שהוא [...] מאחר שהסיבה האמיתית נעוצה בסופו של דבר ביהדות עצמה".  אם אומנם כך הם פני הדברים, אזי יש רק פתרון סופי אחד ל"שאלת היהודים" — השמדת היהודי, מאחר שהוא "אשם בכול". "לא", אומר היטלר כשראושנינג מעלה בפניו אפשרות זו, "אם כך — יהיה עלינו להמציא אותו; צריך אויב נראה לעין, אין די באויב סמוי". האנטישמיות אפוא צריכה את היהודי בתור אובייקט. רק כאשר אפשר לומר "היהודי הוא האדם הנגדי, האנטי־אדם"  — רק אז האדם יכול לחוש עצמו אדם. האנטישמיות מנצלת את היהודי כאובייקט בר־תחלופה, ובעזרת הדעות הקדומות שמוטבעות בסטראוטיפ הוא הופך להיות נראה לעין. העובדה שהסטראוטיפ משמר את תקפותו בכל זמן ובכל מקום מלמדת שאין שום זיקה הכרחית בינו ובין המציאות — היהודי נשאר יהודי: "רק אלה המפיקים רווח פוליטי או רגשי מהאנטישמיות מאמינים שהאופי היהודי הלאומי הוא הסיבה הבלעדית לאנטישמיות".