מועדון ה־101

הקדמה

או — הזדמנות חד פעמית להחליט אם להמשיך לקרוא את הספר או לא

האמת — לא תכננתי לחלות בסרטן. לא שאני חושב שיש מישהו שמתכנן את זה. כלומר, אף אחד לא קם בוקר אחד ואומר לעצמו: "היום אחרי הלימודים אני אלך לשחק כדורגל במגרש, ואז אני אקח את הכדור ששכחתי אצל אבנר, ואז אני אקבל סרטן ואחזור הביתה". אף אחד לא מתכנן את זה, אבל אני ממש לא תכננתי. כלומר, זה לא היה בתוכניות שלי בכלל בכלל.
הייתי ילד רגיל, לא הכי חכם בכיתה אבל בין החכמים. היו לי מלא חברים והייתי נחשב מהמקובלים, בעיקר כי ארז, המלך הבלתי מעורער, היה החבר הכי טוב שלי, ואני שלו. הייתי, ואני עדיין, האוהד מספר אחת של מכבי נתניה בכדורגל, וחלמתי לשחק שם כשאהיה גדול כי זה מה שארז ואני החלטנו. באופן כללי ביליתי את זמני בניסיון להיות 'חֵלֶק'. במבט לאחור, אני חושב שזה בעיקר מה שהעסיק אותי. להיות 'חלק'. כשהמורה הייתה שואלת שאלה הייתי מצביע מיד, ואחרי שהייתי עונה נכון הייתי מפסיק להצביע כדי לתת לשאר הילדים הזדמנות לענות. במבחנים הייתי דואג תמיד להשחיל איזו טעות בכוונה כל כמה זמן, כי פעם אחת הפסיקו לדבר עם שי נחום, שהיה הילד הכי חכם בכיתה, רק כי גילו שכל התעודה שלו מאיות. ובהפסקות הייתי כזה ה'פסיכולוג' של כולם, ומקשיב ומנסה לתת עצות, וזה גרם לילדים לאהוב אותי מאוד. בעיקר דאגתי להיות כל הזמן לצידו של ארז, וגם כשהוא היה עושה דברים שלא אהבתי, כמו הפעם ההיא שהוא הרביץ לאחד הילדים בשכבה ממש לא בצדק, הייתי בצד שלו ונתתי לזה הסבר הגיוני, כי זה מה שחברים עושים.
המשפחה שלי, שעליה עוד נדבר הרבה, היא אחלה ממש. מטורללת כמו כל משפחה, אבל בואו נגיד — מטורללת במידה. יש לי שתי אחיות גדולות, רינת ודנה, וכלב שקוראים לו מלמיליאן והוא הכלב הכי חכם שתפגשו בחיים.
זהו. זה רק ככה לתת לכם תמונת מצב כללית כזאת של מי שהייתי. ילד מוש, עם חיים מוש מוש. ואז הגיע החבר סרטן... קצת פחות מוש.
אם אתם רוצים לסגור את הספר, אגב, זה הזמן. זה ממש בסדר ואני מבטיח לא להיעלב. בעיקר כי אני לא לידכם ואין לי מושג שאתם באמת עושים את זה. אבל עכשיו ברצינות, הסיפור שלי הוא סיפור שמח. ויש לו סוף טוב (עובדה — אני מספר אותו). אבל!!! אני לא רוצה שתבואו אליי בטענות אחר כך. שתגידו לי: "אוי אוי אוי, אם הייתי יודע שזה סיפור על ילד שמתמודד עם סרטן, שאצטרך לקרוא על בית חולים וכאבים וכל מיני שמות מוזרים, בכלל לא הייתי פותח אותו!" אז הנה, אני מתריע מראש.
הנה רשימה חלקית של מילים שיופיעו בספר: למות, מַתִּי, מוות, מת, כואב, כאב, סיוט, מפחד, מפחיד, פחדתי, פחד וכמובן — סרטן. מצד שני יופיעו גם המילים: ספיידרמן, ג'וק, אסטרונאוט, שניצל, מועדון, ובאיזשהו שלב תופיע הבדיחה: "למה צריך מטען לקוטג'? כי יש לו רק שלושה אחוז!" אני רק אומר.
אז אם לא בא לכם — אל תחשבו פעמיים. סגרו אותו, תמעכו איתו איזה יתוש חביב, ושלום שלום. ומי מכם שסקרן ובוחר להמשיך — הטיסה שלנו יוצאת ממש בעמוד הבא... (אגב, החל מהעמוד הבא אני כבר לא מרשה להפסיק לקרוא באמצע — זה יהיה ממש לא מנומס. תודה.) 
 

פרק 1

נעים מאוד, גדליה

אז לפני שנה, אני באימון כדורגל של יום רביעי. אהבתי לשחק כדורגל, ויותר מזה אהבתי לראות את נתניה משחקת ולנתח מהלכים. אבל ארז ורוב הילדים בכיתה היו בחוג, מה שאומר שגם אני בחוג. ישבנו על הספסל במחצית של משחק שלנו מול הכוח רמת גן. התוצאה הייתה תיקו שתיים; ארז, שהיה הקפטן כמובן, סיים לצעוק משהו על אחד הילדים בקבוצה והתיישב; והמאמן הסביר משהו על איזה תרגיל. הסתכלתי על הישיבה של ארז וניסיתי לשבת כמוהו, ישיבה מגניבה של רגל על רגל כזה, אבל כשניסיתי זה היה נראה עליי הרבה פחות מגניב, כמו בפעם ששכנעתי את ההורים שלי לקנות לי אוברול ג'ינס כמו שלו, אבל בניגוד אליו, עליי זה נראה כאילו ברחתי מהקרקס. גם את השיער ניסיתי לסדר כמוהו פעם, אבל ממש בלי הצלחה. לו יש שיער בצבע זהב שנראה כאילו כל שערה יודעת בדיוק את המקום שלה, ואצלי — נראיתי כאילו ירדתי מרכבת הרים בלונה פארק — המולה של שערות מסוחררות שמנסות להבין את מקומן בעולם...
בכל אופן, עלינו למגרש, וממש בדקה האחרונה, כמו בסרטים, עשו עליי גליץ' על הרגל והתגלגלתי על הדשא. ארז ישר התנפל על השחקן מהקבוצה השנייה שעשה את זה (מאז שאנחנו קטנים הוא דואג שאף אחד לא יתעסק איתי), והקבוצה שלי קיבלה בעיטה חופשית. ארז ניגש לכדור כדי לבעוט ולקח תנופה. כשארז ניגש לבעוט בעיטה חופשית לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד בסביבה — לא עם השוער של הקבוצה היריבה, לא עם הילדים המסכנים שעומדים בחומה, ובטח שלא עם הכדור. היה ברור לכולנו שתיכף יבוא פיצוץ לכיוון השער ופינינו מקום, ואכן הפיצוץ הגיע, אבל הוא כנראה לא כיוון כמו שצריך כי הכדור טס הצידה היישר לעבר הראש שלי. הייתי שמח להגיד לכם שנגחתי בכדור בכל הכוח, אבל זה ממש לא מה שקרה. מה שקרה זה שהכדור האומלל נגח בראש האומלל יותר שלי, ואני נפלתי על הרצפה והרגשתי כאילו מישהו לקח פטיש, התיישב לי בתוך המוח והתחיל לדפוק (הכדור, למי שתהה, טס ישר לחיבורים ונכנס לרשת. זה היה אחד הגולים הכי יפים שלי, ושום איש עם פטיש לא ישנה את זה). ניצחנו 3:2 וארז ושאר החברים קפצו אחד על השני והתחילו להתחבק ולא שמו לב שנשארתי מעוך על הרצפה כמו במבה אחרי יומולדת. כשהלכנו הביתה שמעתי את ארז מתרברב: "ראיתם איזו בעיטה נתתי?!" ולמרות שידעתי שזה בכלל גול שלי, לא אמרתי כלום — רק חייכתי עם כולם והרגשתי שאני עוד רואה מטושטש מהמכה.
באותו הערב הכאב לא הפסיק אלא רק התגבר. הרגשתי כאילו האיש במוח שלי תולה שם תמונות או משהו. אחרי כמה ימים של פטישים, מברגות וטרקטורים שעשו לי חגיגה בראש, התחלתי להקיא בלי סוף. זאת אומרת לכל הקאה היה סוף, אבל כמו שאומרים — כל סוף הוא התחלה חדשה... של קיא. ואז החליטו לקחת אותי לבדיקות. המון בדיקות, עם המון שמות לכל בדיקה. אחת מהן הייתה צילום שנקרא 'סי טי', שזה אומר שצילמו לי את הראש בכל כך הרבה מכשירים ומכל כך הרבה זוויות, שהרגשתי שהראש שלי יותר מפורסם מלאו מסי, והרופאים דיברו אליי בנימוס כאילו אני מלך אנגליה: "אוו, שלום עמית! איזה גיבור אתה... אין לך מה לדאוג". ואני לא דאגתי. רק רציתי שמישהו יגיד לשיפוצניקים שאצלי בראש לצאת להפסקת צוהריים.
יומיים אחר כך יצאו ההורים שלי לפגישה אצל הרופא, מה שהתאים לי בול, כי בדיוק היה בטלוויזיה שידור ישיר של משחק של מכבי נתניה. שיחקנו נהדר אבל בסוף חטפנו 2:0 ממכבי חיפה, מה שביאס אותי מאוד! אבל ניחמתי את עצמי שזו לא בושה להפסיד לחיפה, וגם ככה זאת רק תחילת העונה. כשההורים שלי חזרו הם נראו מבוגרים ב-15 שנה. אימא שלי נראתה פתאום הרבה יותר דומה לאימא שלה, סבתא שוש, מאשר לאימא שלי, ואבא כנראה נהיה דומה לאבא שלו, אבל סבא אפי נפטר לפני שנולדתי אז אין לי באמת מושג. לרגע חשבתי שאולי גם הם מבואסים בגלל המשחק, אבל אז נזכרתי שאימא שלי וכדורגל זה כמו ארטישוק וגמבה — לא קשורים. הם קראו לי למטה לסלון, ואבא שלי התחיל לדבר. הוא דיבר מהר, ובלי הפסקות, כאילו הוא מנסה להוריד לי פלסטר, או אולי לעצמו. הוא אמר שהגיעו תוצאות של חלק מהבדיקות ושיש לי גידול בראש. הוא המשיך להסביר עוד, אבל לא באמת הקשבתי. הסתכלתי על אימא שלי מתאפקת לא לבכות וניסיתי להחליט מי יותר חיוור — היא או הקיר הלבן שלידה. אבא שלי אמר שמחר בבוקר נלך לבית החולים ואני הרגשתי שאם עוד מילה תיאמר בחדר אז כמו ייפתח איזה סכר וכולם יתחילו לבכות, ומאחר שממש לא רציתי בזה — אני שונא לראות את אימא שלי בוכה — אז רק ביקשתי ללכת לחדר, ונראה היה שזה הדבר הנכון לעשות כי הרגשתי כאילו כולם נושמים לרווחה כשנגמרה השיחה.
בחדר, כאב הראש עשה איתי חסד קטן ועשה הפסקה לכמה דקות. ככה יכולתי להיכנס למחשב ולקרוא בעצמי ובקצב שלי על מה שיש לי. המילה הראשונה שקפצה מיד הייתה המילה היחידה שאבא שלי לא טרח בכלל להזכיר במשך כל השיחה — רמז: זה מתחרז עם לווייתן... נכון — סרטן. שזה בדיוק מה שהיה לי. סרטן בראש.
ומה זה אומר? שמח ששאלתם (או יותר נכון, שהחלטתי ששאלתם). באותו הזמן לא היה לי מושג, ומה שקראתי באותו ערב היה ברור לי כמו שיעור בסינית, אבל עכשיו אני כבר בהחלט יודע, ולכן זה בדיוק הזמן לפינתנו: מה זה סרטן… אגב, מי שיודע מוזמן לדלג. לא הכול חייבים לקרוא. אני אומנם טרחתי, וכתבתי, וניסחתי, ושוב טרחתי, אבל אתם לא חייבים לקרוא.
ובכן — סרטן זאת מחלה. מחלה שאנשים (מבוגרים בעיקר) מאוד מפחדים ממנה. הם כל כך מפחדים ממנה שהם אפילו מפחדים לקרוא לה בשם שלה, אז הם קוראים לה 'המחלה'. אתם קולטים? אנשים מפחדים ממילה אז הם ממציאים מילה אחרת במקומה, ואם יורשה לי לומר — מילה עוד יותר מפחידה...
אז סרטן זה בעצם כמו תקלה של הגוף. הגוף שלנו, שיודע לעשות דברים א־די־רים, כמו לבעוט כדור ישר לחיבורים מ-23 מטר, לפעמים מתבלבל ועושה שטויות. נגיד, איך צומח שיער? תאים של שערות מתחלקים, ומתחלקים שוב ושוב, ופוף — נהיים לנו הרבה תאים של שערה. ואיך הוא מתקן עצם שנשברה? הוא אומר לתאי העצם להתחלק שוב ושוב, והופס — נהיית לנו עצם שלמה ונפלאה. אבל לפעמים הגוף עושה שטות ואומר לתאים במקום מסוים להתחלק ולגדול עוד ועוד בלי סיבה ובלי שליטה, ואז נהיה בגוף גוש תאים מיותר שמאוד מקשה על הגוף לתפקד — וזה, ידידיי, סרטן.
הוא יכול לקרות במלא מקומות ובמלא צורות — בעור, בבטן, בדם, בריאות, בכבד ובעוד איברים שאני אפילו לא יודע שקיימים. למזלנו הרב, היום הרפואה כל כך משוכללת שברוב רוב רוב רוב המקרים אפשר לטפל בזה ולהחלים לגמרי, ואם לא מצליחים, אז כן — מתים מזה. אבל למה לבאס? אנחנו רק בפרק הראשון. נחזור לסיפור…
שכבתי במיטה. ידעתי שאני אמור להרגיש פחד או עצב, אבל האמת היא שהרגשתי הקלה. והתרגשות. ידעתי שאני כנראה הולך להפסיד הרבה בית ספר, שזה בטח כיף, ושעכשיו בטח כל הילדים בכיתה ידאגו לי. המורה תספר להם והם ידברו על זה ויעשו תורנות מי מבקר אותי, ובטח יתחרו מי יבקר אותי הכי הרבה, ומי עוזר לי להשלים את החומר. לפני כמה חודשים רוני (הבן) שבר את היד ובמשך איזה חודש כולם רק התחנפו אליו. ארז אפילו סחב לו את התיק כל יום במשך שבוע. אז סרטן? זה בטח פי אלף.
כבר יכולתי לדמיין את זה — כולם יתחרו על תשומת הלב שלי, וכשאבריא — בכדורגל אני אהיה הראשון שימסרו לו, ומכבי נתניה תיקח אליפות השנה, בדוק.
החלטתי שאין מה להתבאס. ששום מחלה עם שם של חרק לא תקלקל לי את המצברוח, ושאין לי מה לריב עם הגידול. להיפך, החלטתי לקבל אותו ולהתייחס אליו כמו לחבר ואפילו המצאתי לו שם: גדליה. עם המחשבה המתוקה הזאת הלכתי לישון, ובבוקר ראיתי שהרטבתי במיטה.
בבוקר (אחרי שהחלפתי לעצמי מצעים בלי שאף אחד שם לב) נסענו לבית החולים. ההורים שלי היו ממש חמודים וניסו בכל כוחם לעשות הצגה שהכול בסדר. אימא שלי הכינה חביתת פטריות, סלט קצוץ ומאפינס לארוחת בוקר — דבר שלא קורה אצלנו בבית לעולם. ארוחת הבוקר הממוצעת שלי כוללת פיתה עם גבינה לבנה, ואם זה יום המזל שלי אז זאת גבינת זיתים, ואם בכלל זכיתי בלוטו יש בפיתה גם עגבנייה פרוסה. שירים וחיוכים אין אצלנו בבוקר, אלא יותר בליל של צעקות ובגדים שנזרקים לאוויר: "מי ראה את החולצה הכחולה של הכדורגל שלי?" "מי הוציא לי את הקלמר מהתיק?" "ילדים, אתם מאחרים! טוסו כבר לבית ספר!" "אימא, הגבינה פג תוקף" ועוד ועוד.
אבל הבוקר הזה, כמו שאמרתי, היה שונה בתכלית. האחיות שלי התארגנו בשקט ובזריזות ויצאו כמו שתי עכברות מהבית. לפני שהן יצאו, הסתובבה אליי רינת אחותי הגדולה, ובמקום לומר לי את ה"נו, תזדרז כבר, יא ג'וק" הרגיל שלה, או: "תראה איך אתה לבוש! אתה לא מתסכל במראה לפני שאתה יוצא מהבית?" היא חייכה אליי ואמרה: "בהצלחה היום, עמית" והוסיפה: "אוהבתותך". אתם קולטים? אוהבתותך... ובלי ג'וק... כלום... בואו נגיד ששחקנית ב'הבימה' היא כנראה לא תהיה.
אימא שלי בינתיים הייתה במטבח ושרה שירים (אימא שלי לא שרה שירים בבוקר) ואבא שלי (שאין לי מושג איך הוא נראה בבוקר כי הוא יוצא מהבית לפני שאנחנו קמים) טפח לי על השכם ואמר שהכול יהיה בסדר, אנחנו רק הולכים לפגישה קצרה וחוזרים, וליתר ביטחון לוקחים מברשת שיניים (כן? אז למה הכנת לי תיק בגודל פיל אפריקאי? אם אני זוכר נכון מברשת השיניים שלי די קטנה). בכל אופן, כדי לא לבאס אותם (בכל זאת הם גילו שיש לילד שלהם סרטן בראש וזה בטח לא פשוט בכלל) שיתפתי פעולה ושיחקתי את המשחק.
נסענו לבית החולים, לא לפני שעשינו עצירה לגלידה בדרך (גלידה באמצע השבוע? יכול להיות שהמשיח אוטוטו מגיע). היה יום בהיר ושטוף שמש, מזג אוויר כזה של סתיו, אבל בלי רמז לקור שעומד להגיע, ואפילו גדליה לקח הפסקה קטנה והנמיך את החפירות בראש. אם לומר את האמת — היה בוקר ממש נעים, כזה שלא הכין אותי בשום צורה למה שעתיד להתרחש אחר כך.
בואו נגיד את זה כך — לא בא לי בטוב בית החולים. כלומר, אל תראו אותי ככה — אני מודע לדבר הזה שנקרא רפואה, פשוט אף פעם לא ניסיתי אותו עליי באופן אישי. אני בקושי חולה, וגם כשאני כן אימא שלי קוראת לי 'חולה נוח' — אין לי דרישות מיוחדות ואני בעיקר שוכב בשקט ונח (לעומת אבא שלי, שהיא קוראת לו 'חולה נודניק', אתם יכולים להבין לבד למה). הפעמים היחידות שבהן אני פוגש אחות זה כשעושים חיסונים או בדיקות כינים, ובתי חולים ראיתי לא מעט — אבל רק בסרטים, כך שלא היה לי מושג למה לצפות. אחזתי בידה של אימי, ועוד יכולתי להרגיש את טעם המסטיק של הגלידה בטעם מסטיק בפה כשהדלתות החשמליות נפתחו מעצמן בשתיקה. נכנסנו פנימה והרגשתי כאילו נָחַתִּי בכוכב לכת חדש. טעם הגלידה נעלם, ושתי ההתרשמויות הראשונות שלי היו:
1. אין פה מזג אוויר. יש פה רק אוויר. כלומר, האוויר לא זז — הוא פשוט עמד והיה. לא היה קר או חם, לח או יבש. היה רק אוויר שאפשר לנשום אותו ולא יותר מזה.
2. אין פה ריח. כלומר, היה ריח מסוים, אבל כזה שלא הכרתי. שלא יכולתי להשוות אותו לשום דבר. מעין שילוב של אקונומיקה ובית מרקחת. היום אני יודע שזה נקרא ריח של בית חולים, וזה בעצם ריח של משהו שמנסה להיות בלי ריח של כלום. ריח שאומר רק נקי פה ודי.
מולנו נפרסו מסדרונות ארוכים ורחבים, אנשים עסוקים בחלוקים הלכו ממקום למקום בנחישות של אנשים שיודעים לאן הם רוצים ללכת ואיפה הם צריכים להיות, וממש לידנו עברה מיטה על גלגלים שעד אז ראיתי רק בסרטים ועליה שכבה אישה זקנה שנראתה ממש לא מרוצה ממצבה. יכולתי להרגיש את ידה של אימי מתחילה קצת להזיע ולוחצת על ידי, ואולי זאת הייתה ידי שלי שהתחילה להזיע ולחצה על שלה? אינני יודע. לאחר כמה שניות — שנדמו לי כמו כמה שעות — שבהן עמדנו שלושתנו קפואים במקום, משכו אותי הוריי במהירות, מסדרון החליף מסדרון שהתחלף במעלית, שהתחלפה בשלט שהוביל למסדרון ולעוד דלתות חשמליות ושקטות שהובילו למה שייקרא מעתה 'המחלקה'. הרגשתי את אימי נושמת לרווחה, ואבי הכריז: "הגענו". אימי הרפתה מאחיזתה בידי ואבא שלי אמר שהם הולכים למלא כמה טפסים ועוד דברים שלא הבנתי, ושהם תיכף חוזרים אז שאשב רגע. וכך מצאתי את עצמי לבדי, מתבונן במקום שעתיד להפוך לבית שלי, ושגם הרבה אחרי שאצא ממנו יישאר בליבי לנצח כביתי השני.
הכול היה זר לי. הרגשתי כמו תייר. כמו אסטרונאוט שגילה חיים חדשים. כמו חייזר. כלומר את השפה הבנתי, אנשים סביבי דיברו עברית, אבל זה הדבר המוכר היחיד שיכולתי לזהות, וממקום מושבי על ספסל המתכת הקר ניסיתי להבין מה מתרחש סביבי. המחלקה הייתה כמו בית חולים בתוך בית החולים. מסדרון שממנו יוצאים חדרים ודלפק ארוך במרכזו. מעין כוורת דבורים או קן נמלים שבו נראה שלכל אחד תפקיד מוגדר ומסודר. מכשירים רפואיים משונים על גלגלים היו מונחים בצידי המסדרון ומרחוק יכולתי להבחין בשלטים שעל חלק מהחדרים: חדר יצירה, חדר טיפולים, חדר רופאים...
ככל שהזמן עבר, התחילו עיניי מעצמן להבחין בדקויות — האנשים בחלוקים היו שונים זה מזה בלבושם, לחלקם היה חלוק לבן, חלקם היו עם מדים ירוקים, ומדי פעם עבר מישהו שהיה עטוף במעין כיסוי על כל הבגדים — כפפות, כיסוי לשיער ואפילו כיסוי לנעליים. לא הבנתי כלום. עצמתי את עיניי ויכולתי לשמוע בליל שלם של קולות — צפצופים של מכשיר חשמלי, שיחה רצינית של שני אנשים בחלוקים שאמרו מילים שלא הבנתי, קול בכי קורע לב של ילד מרחוק וצלילי תוכנית טלוויזיה — כולם נמהלו זה בזה.
הרגשתי זר. הרגשתי קר. גדליה חפר וחפר, והרגשתי איך ה'החלטה' שקיבלתי רק בלילה הקודם על לא להתבאס ושאעבור את כל העניין בסבבה נעלמה כלא הייתה. ניסיתי לספור את הימים שלא הלכתי לבית ספר מאז המכה החזקה שקיבלתי בראש ולא כל כך הצלחתי, וחשבתי שזה נורא מוזר שאף ילד מהכיתה לא בא לבקר אותי בעצם, והתכווץ לי הלב. הרגשתי את התחושה הזאת שמרגישים כשעומדים לבכות. אדים של דמעות התחילו לעלות לי מהאף לכיוון העיניים. לא רציתי לבכות כדי לא לצער את אימא ואבא שלי כבר ביום הראשון בבית החולים, אבל הבכי כבר היה. פשוט בפנים. ניסיתי להסיח את דעתי מהסלט שנהיה לי בראש ובלב והתבוננתי בקיר שלמולי. תמונות של ילדים שכנראה היו מטופלים במחלקה מילאו את כולו. ליד כל תמונה הייתה ברכה שנראה שהמשפחה הכינה לצוות הרפואי או משהו. מילות תודה לצד פרצופים מחייכים. הבטתי בתמונות ולפתע זה הכה בי — יכול להיות שחלק מהילדים שבתמונות בכלל לא בחיים? גם אני אהיה יום אחד תמונה על הקיר הזה? הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן ורציתי להקיא, לבכות ולצרוח בעת ובעונה אחת. ואז, בין כל התמונות, ראיתי אותו. לא ידעתי את זה באותו הרגע, אבל הוא הילד שיציל אותי. המושיע הפרטי שלי. בנצי.