על שפת הלשון

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ – אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ – עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

***

על שפת הלשון: עברית וערבית בין דקדוק לתרבות הוא ספר ייחודי, שחשיבותו בחשיפת ההנחות התרבותיות שמאחורי גישות לשוניות ודקדוקיות הננקטות בטקסטים וביצירות תרבותיות, העוסקים ביחסים שבין העברית לערבית. הספר בוחן את הדרך שבה ביקורת הבלשנות כתפיסה מטא־לשונית, כפי שהיא מופיעה אצל כותבים שונים – הסופר והתסריטאי סייד קשוע, הבמאי דוד אופק, האקדמיה ללשון עברית, והסופר ליאו רוסטן – מאפשרת להם לפתח עמדות ביחס לתרבות. הקריאה בטקסטים משלבת יחדיו דיון במושגים ובתפיסות לשוניות ובלשניות, לצד עיון במושגים לשוניים מרכזיים בהגות הפוסט־סטרוקטורליסטית, כגון מקור, מוצא, ראשית, תרגום, שמות פרטיים, מסמן ומסומן, עקבה, כלכלה לשונית, משמעות, בית, סליחה, ביקורת, הבדל ועוד. הכתיבה בספר משקפת התמסרות הגותית ואינטלקטואלית, ומחויבות לתנועה מתמדת על פני התהום הפעורה שבין ״הלשון״ ל״מטא־לשון״, ולאופן שבו תהום זו משתקפת בסבך היחסים הלשוניים־הפוליטיים שבין השפות. הטקסטים הנדונים בספר, ובעקבותיהם במידה מסוימת גם הכתיבה בספר כולה, נעים בין ביקורת תאורטית, רגישות לשונית ותרבותית, מעורבות חברתית, ושילוב של ידע, ביקורת, כאב והומור.

תרומותיו התאורטיות של הספר ניכרות בכמה תחומים. ראשית, הספר מציע הרחבה, פיתוח, שילוב ויישום של ההגות הפוסט־סטרוקטורליסטית, בעיקר הדרידיאנית, בחקר הלשון, הבלשנות והסוציו־בלשנות. הספר משלב הגות וביקורת עם ספרות לשונית ובלשנית שנתפסת, ולעיתים קרובות גם תופסת את עצמה, כטכנית או תאורטית לחלוטין. שנית, הספר מדגים ומדגיש את האפשרות להעצמת ההשתמעויות הפוליטיות של ביקורת הלשון בהקשר המקומי של היחסים בין העברית לערבית. הספר גם חורש בתלמי הביקורות הלשוניות־הפוליטיות הנדונות במקרי הבוחן, ונצמד למהלך הרמנויטי המבקש להתחמק מיישום כפוי של מבנים תאורטיים. שלישית, מודגשת בספר החשיבות של הספרות ושל חקר הספרות לביקורת הבלשנות. טקסטים ספרותיים נקראים בו לשירות הניתוח הלשוני והבלשני, ו״חמור״ מכך, טקסטים בלשניים נקראים כטקסטים ספרותיים. ולבסוף, וזהו אולי עיקרו של הספר, הספר שלפנינו מבקש לשמש מעין במה להדגשת האופן שבו ביקורת של שדה הבלשנות – הבלשנות כתפיסה מטא־לשונית – משמשת כלי ביקורתי רב־עוצמה אצל יוצרים שונים לעיצוב ולייצור של עמדות תרבותיות ופוליטיות.

אבי שגיא
עורך הסדרה

מבוא

דקדוק, חברה, תרבות: עברית, ערבית וחשיבה מטא־לשונית

״מטא־לשון וספוטניק, מטא־בלשנות והנדסת טילים – הם אותו הדבר״.
(Heidegger, 1971, p. 58)

מוצא

המילה ״מוצא״ בעברית מקפלת בתוכה שתי משמעויות סותרות: האחת היא ״מקור״, ״ראשית הדברים״, או ״התחלה״. השנייה היא במובן של ״פתרון״, סופו של תהליך, או פתח מילוט, בבחינת מציאת מוצא לדרך או לבעיה. ״נקודת היציאה״ כך נראה, היא כבר־תמיד גם ״נקודת הסיום״. מובנים אלה, ה״מוציאים״ לכאורה אחד את השני, כנהוג במינוח לוגי או סמנטי, מעמעמים באופן הכרחי את מוצאו של ספר זה, את ״התחלתו״, או את ״מבואו״, ומרמזים על דרכו ועל דרכי אל ״מוצא הלשון״, שאליו וממנו אני שב ויוצא, כסוג של ביקור אחרון:

פתח דבר הוא, לאמיתו של דבר, אחריתו. עניין זה, שכל כותב עשוי לזהות, משפיע באופן ניכר על אופי העדות שבידו לתת על מלאכתו: על החיצוניות שהוא נוטל ביחס לדברים ומידתה; על יכולתו להציג את המכונָה ״תמצית״ הדברים; ובעיקר על המזג; שכן אין מזג הכתיבה, ההיות־כתיבה, כמזג העדות עליה. הללו הם מצבי רוח שונים בתכלית. (בן־נפתלי, 2005, עמ׳ 7)

אומנם, כתיבת ״מבוא״ היא פעולה כמעט זרה לפעולתה של הפילוסופיה הפוסט־סטרוקטורליסטית – הפילוסופיה העיקרית שבבסיס הביקורת בספר זה. פעולת המבוא בשימוש הלשון היום, כמצוין למשל במילונו של אברהם אבן־שושן, משמעה ״הסברת העקרונות הראשוניים״, הנחת יסוד, הנחת בסיס איתן לטענות העתידות להיטען (אבן־שושן, 1979, עמ׳ 1205). המבוא יסודו בתפיסת הידע כבניין, כלבנים הנערמות נדבך על נדבך לכדי מבנה יציב. כתיבת מבוא, כמעט וניתן לטעון, סותרת את הפילוסופיה הפוסט־סטרוקטורליסטית ועלולה לחתור תחת הפרקים שיובאו להלן. אך בניגוד לשם המטעה, דקונסטרוקציה, שאומנם מעלה לתודעה את אפשרות ההרס כניגוד וכסתירה לאפשרות הבנייה, הפילוסופיה הפוסט־סטרוקטורליסטית, אינני בטוח אם למרבה הצער או למרבה השמחה, קשה, מורכבת וגמישה יותר. היא אינה ״נגד״ המטפיזיקה, והיא אינה ״שוללת״ אותה. הפילוסופיה הפוסט־סטקורטורליסטית כפי שהייתי רוצה להאמין שאני ״מבין״ אותה לרגע חולף, היא פעולה של התמסרות יותר מאשר של בנייה (של טענה); התמסרות אל הטקסט, ואל תנועת הרפאים של הבנייה ושל ההתמוטטות שלו גם יחד. היא סחרור, נפתול, שרק לעיתים, אם בכלל, עשויה או עלולה להשיק, לגעת־לא־לגעת, בנקודות שהיינו מתפתים לכנותן ״משמעות״, ״אמת״, או ״שקר״. דברים אלה מעלים גם את זרותו של המבוא כטקסט ״תיאורטי״, ש״עומד בפני עצמו״, בניגוד לטקסט הפוסט־סטרוקטורליסטי – הטפילי־תמיד לטקסט אחר. הם מסבירים לא פחות גם את הבעייתיות של מתן התיאור־היבש־מתבקש שלה במבוא, והם מאלצים אותה ואת קוראיה להשהיה מסוימת, שכן היא אינה יכולה להסתכם או להסתפק בתיאור או בהגדרה. הדברים הבאים אם כן, יותר משיוכלו לשמש כ״מבוא״ במובן זה, ישמשו אני מקווה מבוא במובנו הפשוט יותר, המילולי, כיאה לספר על הלשון, קרי כמרחב כניסה, כמבואה, או שוב כהגדרתו של אבן־שושן, ״מקום שנכנסים דרכו למקום אחר״ (שם), כבמצב של היות כבר־בבית, ועדיין־לא־בבית.

פרקי הספר דנים במקרי מבחן בהקשר הלשוני והפוליטי של העברית והערבית במרחב הישראלי–הפלסטיני, ועניינם ביישום ובהרחבה של הביקורת הפוסט־סטרוקטורליסטית על הלשון למספר תחומים ומושגים בבלשנות, ובהעמקת האימפליקציות הפוליטיות שלה. מתוך ביקורת זו הספר מבקש (א) לפתח את הדיון (הטרי למדיי, הן בעולם והן בהקשר הישראלי), במקומה ובחשיבותה של החשיבה הפוסט־סטרוקטורליסטית לחקר הבלשנות על ענפיו השונים. (ב) להעצים את האימפליקציות הפוליטיות של ביקורת הלשון הפוסט־סטרוקטורליסטית, בעיקר בהקשר הישראלי המקומי. (ג) להדגיש את חשיבותה של הספרות והתיאוריה של הספרות לביקורת הבלשנות. (ד) והוא אולי עיקר הספר, והקו המחבר בין הפרקים – הדגשת האופן שבו ביקורת הבלשנות כתפיסה מטא־לשונית משמשת ככלי רב עוצמה אצל יוצרים שונים לעיצוב ולייצור של עמדות תרבותיות ופוליטיות.

דרכם של הפרקים אל הלשון עוברת דרך מושגי יסוד בחשיבה הפוסט־סטרוקטורליסטית: מקור, מוצא, ראשית (מבוא, פרק ראשון ורביעי), תרגום, שמות פרטיים, מסמן ומסומן, עקבה (פרק שני, שלישי, רביעי וחמישי), כלכלה לשונית, משמעות, בית (פרק ראשון ושני), סליחה, ביקורת, הבדל (פרק ראשון ורביעי). העמקת האימפליקציות הפוליטיות נעשית על ידי הטמעתם של הדיונים, המתודולוגיה והביקורת הפוסט־סטרוקטורליסטית במספר מקרי מבחן בלשניים־פוליטיים: שניים מתוך יצירתו של הסופר, העיתונאי והתסריטאי סייד קשוע (פרק ראשון ורביעי), אחד מיצירתו של הבמאי דוד אופק ״האולפן״ (פרק שני), אחד הוא דיוני האקדמיה ללשון העברית בשם ״פלסטין״ (פרק שלישי), והאחרון הוא ספרו הנודע (בזמנו) של ליאו רוסטן The Education of H*y*m*a*n K*a*p*l*a*n (פרק חמישי).

אף שמקרי המבחן רחוקים מבחינות מסוימות זה מזה, הקו המחבר ביניהם הוא אחד המאפיינים החשובים של הספר, ומציאת הטקסטים שיהיו רלוונטיים, יפרו ויובילו אותו, ולא ינותחו או יידונו בו באופן מאולץ, הייתה אתגר מיוחד שהשקעתי בו מאמץ רב. בכולם ביקשתי למצוא רלוונטיות פוליטית בהקשר של העברית והערבית.1 בכולם הרלוונטיות הפוליטית הזאת הייתה צריכה להיקשר לאופן שבו הטקסטים הללו דנים במנגנונים לשוניים ובשאלות בלשניות (ולכן אין מדובר בכל קשר ״לשוני־פוליטי״, ואפילו לא רק קשר ״בלשני־פוליטי״). בכולם התחייבה הימצאותה של תפיסה או גישה כלפי השאלה המטא־לשונית, שכן היא למעשה ליבה של הביקורת. ובכולם, כאמור, ישנו ניסיון להתחקות, לפתח ולהעמיק את הכוח הפוליטי והתרבותי של השימוש בביקורת כלפי העמדה המטא־לשונית, ובעיקר בטקסט הפואטי.

במידה מסוימת העיסוק בטקסט אחד הוביל למשנהו. העיסוק בנושא האולפנים למשל, הוביל לספרו של ליאו רוסטן על ה״אולפן״ ללימוד אנגלית בניו יורק – עניינו של הפרק החמישי.2 והאחרון, בתורו, התגלה כבעל קרבה מיוחדת במינה לטקסטים של קשוע (על אף ההבדלים הרבים והברורים שביניהם): שניהם לא כתבו בלשון אמם, שניהם היו במיטבם כשפעלו בסוגת ה״טור העיתונאי״, שניהם היו פופולריים, שניהם טקסטים מצחיקים ומרגשים, שניהם הצליחו לפתח ביקורת פוליטית חדה, ושניהם עשו זאת באופן יוצא דופן דרך הנושא המטא־לשוני.

ביקורת התפיסה המטא־לשונית אם כן היא העניין המרכזי ביותר בספר זה, ובמובן מסוים היא ״חותכת״ לא רק את המושגים הפילוסופיים והבלשניים הנידונים בו אלא גם את המושגים הפוליטיים (״סליחה״, או ״בית״, למשל). חצייה זו של התחומים מוסברת בכך שהיא ניזונה, ולמעשה מקבילה, לביקורת המטפיזיקה. זהו עניין עקרוני בספר, ובאופן מפתיע הוא נעדר מן המחקר הבלשני על מטא־לשון (להלן במבוא). למעשה, זוהי בדיוק טענתו של היידגר, שבמהלכה הובאה אמירתו התקיפה והתמוהה לכאורה, שהוצגה כ״מוטו״ למבוא זה (motto, מילולית באיטלקית: ״תמצית״ ו״התחייבות״). קרי, דומה שעלינו לצאת ל״דרך אל הלשון״, שוב, ולחזור לנקודת המוצא: ״מטא־לשון וספוטניק, מטא־בלשנות והנדסת טילים – הם אותו הדבר״.

ביקורת המטא־לשון והבלשנות כביקורת המטפיזיקה

״בדרך אל הלשון״ (Unterwegs zur sprache / On the way to Language, ראו: Heidegger, 1959; הציטוטים מתוך האנגלית: Heidegger, 1971), אוסף המאמרים של מרטין היידגר על המוצא והטבע של הלשון, נפתח בביקורת

ישירה על העבודה המדעית של בלשנים ופילולוגים, שאותה הוא מכנה ״עבודה אינסופית של ייצור מטא־לשון״:

But this, to undergo an experience with language, is something else again than to gather information about language. Such information – linguists and philologist of the most diverse languages, psychologists and analytic philosophers supply it to us, and constantly increase the supply, ad infinitum. Of late, the scientific and philosophical investigation of languages is aiming ever more resolutely at the production of what is called ״metalanguage.״ Analytic philosophy, which is set on producing this super-language, is thus quite consistent when it considers itself metalinguistics. That sounds like metaphysics – not only sounds like it, it is metaphysics. Metalinguistics is the metaphysics of the thoroughgoing technicalization of all languages into the sole operative instrument of interplanetary information. Metalanguage and sputnik, metalinguistics and rocketry are the same. (Heidegger, 1971, p. 58)

לפי היידגר אם כן מטא־לשון, ומטא־בלשנות, הן מטפיזיקה. הן מטפיזיקה משום שגם הן עוסקות, באופן סיזיפי, ad-infinitum, בייצור של שפה טכנית אחת, חיצונית, עבור כלל הלשונות, בדומה לשפת הפילוסופיה הטהורה או החיצונית שבה מנסה המטפיזיקה לתאר את העולם. לכן אין הבדל בין מטפיזיקה ומטא־בלשנות, ולכן אין הבדל בין מטא־בלשנות להנדסת טילים.

ואולם הביקורת ההיידגריאנית והביקורת הפוסט־סטרוקטורליסטית על מטא־לשון, בדומה לביקורת המטפיזיקה, היא עניין מורכב. היידגר, בניגוד לאופן שבו הוא לעיתים נתפס, נזהר והזהיר מפני כל ניסיון פשוט לפנות ״נגד״ המטפיזיקה. בספרו משנת 1954 ״מה מכונה מחשבה״ (Was heißt Denken / What is Called Thinking; ראו: Heidegger, 1968; Heidegger, 1954), הוא טען זאת במפורש:

The question ״Being and Time״ points to what is unthought in all metaphysics. Metaphysics consists of this unthought matter; what is unthought in metaphysics is therefore not a defect of metaphysics. Still less may we declare metaphysics to be false, or even reject it as a wrong turn, a mistake, on the ground that it rests upon this unthought matter. (Heidegger, 1968, p. 103)

באופן דומה היידגר מסייג גם את ביקורתו ב״בדרך אל הלשון״ על המטא־בלשנות:

However, we must not give grounds for the impression that we are here passing negative judgment on the scientific and philosophical investigation of language and of languages. Such investigation has its own particular justification and retains its own importance. But scientific and philosophical information about language is one thing; an experience we undergo with language is another. Whether the attempt to bring us face to face with the possibility of such an experience will succeed, and if it does, how far that possible success will go for each one of us – that is not up to any of us. What is left for us to do is to point out ways that bring us face to face with a possibility of undergoing an experience with language. (Heidegger, 1971, pp. 58–59)

ביקורת המטא־לשון או המטא־בלשנות אם כן אינה צריכה להתנסח כשלילתן, והיא אינה צריכה להתיימר לזנוח אותן או להיות משוחררת מהן. יחס מורכב וקשה־לתפיסה זה של מושג הביקורת, לטעמי, הוא ייחודי לחשיבה הפוסט־סטרוקטורליסטית, וליחסים שהיא מציעה בין ״פנים״ ו״חוץ״ – מושגים שהם למעשה רק מאפיין אחד ב״חשיבה הבינארית״ שבבסיס המסורת המטפיזית. יישומה של חשיבה ביקורתית במובן הזה בתחומי הבלשנות והרחבת ההשתמעויות הפוליטיות שלה הם אם כן האתגר הפילוסופי המרכזי שבספר זה.

לפני שאבקש להראות כיצד מיושם ומורחב יחס זה בכל אחד מפרקי הספר אבקש לבחון את מקומה, ובעיקר את היעדרה של החשיבה הפוסט־סטרוקטורליסטית בתחומי הבלשנות.

המשך הפרק בספר המלא