ג'וני בוי

הקדמה

ספר זה סוקר את עלייתו ונפילתו של ג'וני בוי, כוכב פופ נשכח משנות השמונים.

השנים שבהן מתרחשת עלילת הספר, ובמיוחד 1988 עד 1990, היו חלשות יחסית ברצף מדהים של יצירה מוזיקלית - לדעתי הלא מקובלת, הטוב ביותר שהיה אי־פעם. בשנים שלפניהן כבשו להקות פופ בריטיות בסגנון "גל חדש" כמו דוראן דוראן, מועדון תרבות והליגה האנושית את המצעדים האמריקאיים במה שנקרא "הפלישה הבריטית השנייה", עשרים שנה לאחר שהחיפושיות עשו זאת לראשונה. בשנים שאחריהן כיכב הרוק האלטרנטיבי האמריקאי, לא מעט בזכות אלבומי גראנג' מכוננים כמו "לא משנה" של נירוונה, "עשר" של פרל ג'אם ו"עפר" של אליס בשלשלאות. אבל יצא שדווקא בשנות המעבר הללו, בינוניות ככל שהיו, התחלתי להתעניין במוזיקה ולהאזין לה.

"אחכה לָךְ" של ג'וני בוי הוא אחד השירים הבודדים שאני זוכר בבירור מהמסיבות של כיתה ה'. לא אהבתי את ג'וני באותה תקופה - לאו דווקא באשמתו, אלא יותר מפני שהילדות בכיתה תלו פוסטרים שלו בחדריהן ודיברו עליו בעיניים נוצצות. הוא היה אהוב על בנות ושנוא על בנים. החברה הראשונה שהייתה לי ללא ספק ביכרה אותו על פניי, וכנראה ראתה בי פשרה זמנית עד שתגדל מספיק ותכבוש את ליבו. כעבור עשור או שניים, כשג'וני בוי הפסיק להיות איום מבחינתי, גיליתי מחדש את השירים שלו. קשה להתכחש לכך שיש בהם משהו דביק ובנאלי, אבל עד היום הם מייצגים בעבורי תמימות שאבדה ומעוררים בי תחושת נוסטלגייה חמימה לתקופה שבה הכול היה פשוט יותר.

קריאה מקרית של כתבה נהדרת על ג'וני בוי בגיליון אוקטובר 2018 של המגזין "פופ נוסטלגי" (שהכותב שלה, יהודי־אמריקאי חביב בשם מייקל רייטמן, הוא אחד המרואיינים בפרויקט שגם חיבר אותי למרואיינים אחרים) סקרנה אותי וגרמה לי לרצות להעמיק בנושא ולשחזר את סיפור הצלחתו קצרת המועד של ג'וני, שמעטים כל כך זוכרים בימינו. רציתי להבין מי האדם שעמד מאחורי התדמית הנוצצת וזיכרונות הילדות, ועל הדרך לחזור לשנים המעצבות שלי. אבל בלי לגרוע מכבודו של ג'וני בוי, שיריו המתקתַקים או העובדה שאין אף סרט או ביוגרפיה שעוסקים רק בו, הייתה לי סיבה נוספת לצאת לפרויקט הזה - גיליתי שיש כאן עלילה יוצאת דופן שלא הייתי יכול להמציא בעצמי, כזאת שקשורה בעבותות למוזיקה של שנות השמונים.

גם אם מדובר בעשור מושמץ תדיר, לא מעט "בזכות" ג'וני בוי ודומיו, אין מוזיקה שמרגשת אותי כמו זאת שיצאה מהאיים הבריטיים בשנות השמונים. אני תמיד נדלק ברגע שאני שומע את מכת הסְנֵר ושני האקורדים הראשונים של "אל תשכחי (אותי)" שבוצע על ידי מחשבות פשוטות, או את פריטת הגיטרה הטעונה בתחילת "האהבה תפריד בינינו" של חטיבת העליצות, הלוא היא ג'וי דיוויז'ן. גם אחרי האזנות אין־ספור, עדיין לא נמאס עליי המקצב המכושף של "איתך או בלעדייך" או הסקסופון הרגשני ב"לחישה פזיזה".

שנות השמונים היו עשור של אסקפיזם וסתירות מוזיקליות. צלילים מתכתיים שבקעו מסינתיסייזרים לצד שירה חמימה ומלאה אמונה. טקסטים מוקפדים שסיפרו סיפור וגם כאלה שנטו לקיטש חסר מעצורים. אומנים ששרו על ניכור, בדידות ואהבה נכזבת, ובה בעת הפיקו קליפים מבדרים וצבעוניים שלא לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות. סולואי גיטרה וירטואוזיים לצד אורגנים מצועצעים, סמפלרים ומכונות תופים. הפקות בומבסטיות שהתפקעו מרוב ערוצים ואפקטים רק כי פתאום היה אפשר. מקהלות גוספל שהצטרפו בפזמון. המוזיקה של העשור הזה הייתה מוגזמת, טוטאלית וגדולה מהחיים, ולכן לדעתי עדיין יש לה כל כך הרבה שונאים ואוהדים.

שנות השמונים עושות קאמבק כמעט מאז שנות השמונים, והן עדיין נוכחות מאוד בחיינו. לקליפים של להיטי אייטיז אופטימיים כמו "נסי אותי" של א־הא ו"לעולם לא אוותר עלייך" של ריק אסטלי יש יותר ממיליארד צפיות ביוטיוב. כוכבים מצליחים כמו דה ויקנד ודואה ליפה מוציאים שירי סינת'פופ שנשמעים כאילו נלקחו היישר משנות השמונים. בעת כתיבת שורות אלו, "לרוץ במעלה הגבעה" של קייט בוש משנת 1985 הוא השיר המצליח ביותר בעולם, לאחר ששולב בעונה הרביעית של הסדרה "דברים מוזרים".

"ג'וני בוי: הסיפור שלא סופר" היה אמור להיות סרט תעודה באנגלית - הסרט הראשון שלי - אבל הפרויקט לא עלה יפה. בדיעבד, זרעי הכישלון היו שם כבר מההתחלה. סביבתו הקרובה של ג'וני בוי סירבה לשתף איתי פעולה. למרות זאת התעקשתי לטוס ביוני 2019 ללונדון עם הצלם ירון חלווה כדי לראיין לפחות את האנשים שליוו את ג'וני בשנות ההצלחה. הראיונות היו מרתקים מבחינתי, אך רק בהמשך גיליתי שהעלויות הנדרשות להפקת הסרט - עריכתו, רכישת חומרי הארכיון ושימוש בשירים המקוריים - יהיו גבוהות בהרבה ממה שתכננתי. פניותיי הרבות לחברות הפקה ולגופי שידור בעולם עלו בתוהו. קרנות הקולנוע הישראליות כלל לא התייחסו לפרויקט, ומבחינתן כנראה בצדק, משום שאין לו שום זווית ישראלית.

בסופו של דבר זנחתי את הרעיון המקורי, אבל הגעתי למסקנה שהראיונות שקיימתי יהיו מעניינים גם בפורמט של ספר. בספרים אני ללא ספק מבין יותר מאשר בסרטים, והפורמט הזה יאפשר לי להביא את הראיונות שקיימתי כמעט במלואם, ללא "הוויתורים הכואבים" שתחייב עריכה קולנועית. אז בבקשה, הינה ספר.

כפי שאולי כבר שמתם לב, לא יכולתי לעמוד בפיתוי לתרגם לעברית חלק משמות הלהקות, האלבומים והשירים שמצוינים בספר, כפי שהיה נהוג בשנות השמונים ברשת ג' ובגלי צה"ל. סִלחו לי על כך! בסוף הספר מופיעה לנוחיותכם רשימה כרונולוגית של כל השירים והמבצעים שלהם בשמותיהם המקוריים.

אז מי הוא ג'וני בוי? גם אחרי ראיונות העומק והמחקר הנלווה, אני לא יכול לומר שפיצחתי עד הסוף את החידה. ייתכן שאפילו הוא אינו יודע את התשובה האמיתית. מה שכן הצלחתי לגלות זה מי הוא לא. ג'וני בוי הוא לא התדמית הציבורית שהייתה לו, לא האליל שעשו ממנו המעריצות וגם לא זמר הפופ המלוקק שעשו ממנו המבקרים. הוא לא גאון ולא טיפש, לא קשוח ולא חלש, לא מלאך ולא שטן. הוא פשוט עוד בן אדם, ממש כמונו.

לונדון, 2019

"ברוך הבא לחיים שלך,
אין דרך חזרה."

"כל אחד רוצה לשלוט בעולם", דמעות לפחדים

שארלוט ווקר,
היחצנית של ג'וני בוי, 1987–1990

אתה בטח מכיר את הסיפור על הבחור ההוא - זה כמעט תמיד בחור ולא בחורה - שגדל במשפחה קשת־יום בעיר תעשייתית אפורה. הוא שר לעצמו ומנגן לצלילי תקליטים ישנים בחדר הקטן שלו. אומנם כבר יש לו עבודה זמנית והוא מרוויח כמה פרוטות, אבל יש לו חלום אחד: להפוך לכוכב רוק כמו אלביס פרסלי או דיוויד בואי, תלוי בתקופה. הוא פוגש עוד משוגע לדבָר מהשכונה, הם מג'מג'מים יחד ומחליטים להקים להקה שבה הוא כמובן הסולן. הלהקה מגייסת מתופף ובסיסט, משנה את ההרכב שלה כמה פעמים, מישהו פורש ומישהו מצטרף. חברי הלהקה מתחילים לעשות חזרות באיזה מרתף. בהתחלה הם מבצעים גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, אבל לאט־לאט מתחילים לכתוב חומרים מקוריים משל עצמם. הם מקליטים כמה שירים באופן חובבני ושולחים קלטות, אבל בחברות התקליטים ובתחנות הרדיו מתעלמים מהם. במשך תקופה ארוכה הם מופיעים במקומות קטנים - מול עשרה אנשים בפאב או חמישים איש במועדון - ומגבשים סביבם קהל קטן ונאמן. בשלב מסוים אמרגן כלשהו מגיע במקרה למקום שבו הם מופיעים, מתרשם מהם ומציע לייצג אותם. הוא מצליח להשיג להם חוזה הקלטות בלייבל בינוני שכבר מייצג כוכב או שניים. השירים הראשונים של הלהקה לא זוכים לתהודה משמעותית, אבל אז מגיע אלבום הפריצה שלה. התקשורת ברובה עדיין מתעלמת ממנה, אבל הלהקה צוברת תאוצה מפה לאוזן דרך הופעות גדולות יותר והשמעות תכופות בתחנות רדיו עצמאיות. לאחר כמה חודשים האלבום מתחיל להימכר בכמויות, והסינגלים מתוכו מטפסים במצעדים. האלבום הבא כבר מצליח הרבה יותר מהר למרות חילוקי דעות יצירתיים שמתחילים להיווצר בקרב חברי הלהקה. הסולן כמובן מתעקש שכל הפוקוס יהיה עליו ושהוא יקבל את ההחלטות. אחד מחברי הלהקה עוזב לפני סיבוב הופעות עולמי ומוחלף במהירות. בינתיים חברי הלהקה מנהלים אורח חיים פרוע יותר ויותר. הם מעסיקים עובדים שכל תפקידם לדאוג שיהיה להם קוקאין זמין בין ההופעות בכל מקום שהם מגיעים אליו. אחרי הופעות מלאות באצטדיונים ענקיים הם הורסים חדרי מלון, עושים אורגיות עם מעריצות מושבעות, ומריצים שורות עם כוכבים אחרים. בכל פעם שהם מסתבכים בצרות האמרגן שלהם מחלץ אותם מהן בעזרת שוחד או קשרים. הסולן זוכה לפולחן אישיות של ממש, והוא מרגיש שהוא יכול לעשות כל מה שבא לו בלי שום הגבלה. הפמליה שלו דואגת כל הזמן להזין את התחושה הזאת, ומארגנת לו באופן שוטף סמים, אלכוהול וסקס. אחרי עוד כמה שנים ואלבומים הוא מחליט לצאת לקריירת סולו, אבל היא לא זוכה לאותה הצלחה או הערכה, והמעריצים מגיעים להופעות שלו בעיקר בשביל השירים הישנים של הלהקה. הוא מידרדר בהדרגה, ועד גיל ארבעים סביר שכבר ימות מתאונה, מאיידס, ממנת יתר או שיתאבד.

מכיר את הסיפור הזה? ובכן, זה ממש לא הסיפור של ג'וני בוי.

◈

אשת יחסי הציבור שארלוט ווקר מתגוררת בהמפסטד, שכונה נאה במיקום מרכזי יחסית בלונדון. אנחנו מגיעים לאזור הרבה יותר מוקדם משציפינו, ומעבירים את הזמן בקרפרייה נודעת בסמוך לתחנת הרכבת התחתית. התור משתרע לאורך חצי רחוב, אבל ההמתנה משתלמת בזכות הקרפים הצרפתיים החמימים. שוקולד חלב נוזל מהקרפ של ירון ומכתים את מכנסי הג'ינס שלו, והוא נאבק לצמצם את הנזק בעזרת מפיות בטרם ההגעה לבניין.

ניכר ששארלוט התכוננה היטב לצילומים - היא מאופרת ושערהּ השָּׁטֶני מסודר בקפידה. היא לובשת שמלה צמודה בצבע כחול נייבי שמחמיאה לקומתה התמירה. כל שאר הפריטים שעליה בצבע צהוב בוהק - העגילים, השרשרת והצעיף שהיא עוטה סביב כתפיה. מבטה מתמקד מייד בכתם על מכנסיו של ירון, היא מעווה את פניה בסלידה, ואז מסתכלת בנו כאילו לא הבחינה בדבר.

ירון משאיר לי את דברי הנימוסין בזמן שהוא פורק את התיקים ומתחיל לבנות את הסט. הוא מתקין על גבי החצובה את המצלמה ואת המיקרופון הדינמי עם הבום. שארלוט, שמורגלת בראיונות של אחרים, שואלת אם נצלם אותה על הספה, וירון אומר שאפשר, אם כי רצוי שלא תהיה צמודה לקיר. היא מהנהנת כמבינת דבר, ואני מסייע לירון להזיז את הספה קדימה. הוא מחפש לשווא מקום שבו אור השמש יאיר אותה היטב, ולבסוף מחליט להרכיב פנס אחד לפני הספה ופנס נוסף מאחוריה. ירון מחבר לגב השמלה של שארלוט מיקרופון אלחוטי ומסמן לי שאפשר להתחיל. אני שואל אותה איך היה לעבוד עם אומנים בשנות השמונים.

תהילה היא עסק חמקמק. כמה מוזיקאים שפרצו בעשור הזה אתה יודע שעדיין פעילים? חמישה אולי? יש את מדונה, ויוי, בונו מיו־2, גם ג'ון בון ג'ובי שעדיין ממלא אצטדיונים אפילו שהלך לו הקול... זה כל מי שעולה לי בראש כרגע. חלק מהענקים של התקופה כבר מתים. אבל הרוב הגדול של אלה שהצליחו בשנות השמונים, נתקעו שם. אין מה לעשות, זו דרכו של עולם - הקהל מאבד עניין ועובר לדבר הבא. אתה יודע מה קורה היום עם סוזאן וגה? עם טום ביילי?

אני מתקשה להיזכר מי זה טום ביילי. שארלוט מבחינה בכך ומגחכת.

נו, זה בדיוק מה שאני מדברת עליו. טום ביילי היה הסולן של תאומי תומפסון. "דוקטור דוקטור"? מדונה שרה לו קולות ליווי ב"לייב אייד"... קצת כבוד.

הכוכבים של שנות השמונים נעלמו. חלק מהם פרשו מהתעשייה לגמרי; חלק מופיעים פעם בחצי שנה בפסטיבל רטרו עם שני הלהיטים שלהם; ואחרים מוציאים מדי פעם מוזיקה חדשה ששומעים אולי שלושה מעריצים וחצי. הם כבר זקנים מדי בשביל התעשייה. לא רלוונטיים. זה טבעי כמו שזה אכזרי. בשביל שיכתבו עליהם עכשיו, הם בדרך כלל צריכים למות, או לפחות לכלוא איזה נער ליווי בדירה שלהם. יש בחוץ זמרים חדשים כמו זבל, ותמיד יבוא מישהו צעיר יותר מאיזו תוכנית ריאליטי או קלטת סקס. מה שנשאר לחבר'ה האלה משנות השמונים זה הזיכרונות מהימים הטובים, ומספיק כסף - למי שלא בזבז את כולו על סמים והימורים.

שמחתי שרצית לדבר איתי על ג'וני. אחרי כל השנים שאני זאת שמסדרת ללקוחות ראיונות, סוף־סוף מישהו רוצה לראיין אותי... אבל ברצינות, באמת חיבבתי את ג'וני, למרות כל הבלגן שהייתי צריכה לעבור בגללו. גם הגיע הזמן שידברו קצת על אומנים כמוהו, כאלה שנגעו לרגע בתהילה ואז איבדו אותה, אתה יודע? "הגיבורים הנשכחים", כך הייתי קוראת להם אילו הצעתי את זה לכתבה במגזין.

אבל גם אם לא זוכרים היום מי זה ג'וני בוי, כנראה יכירו אחד מהשירים שלו. אני מכירה ילדות בנות שמונה שאוהבות את "אחכה לך". כוכבים עולים ונופלים, אבל כשהשירים באמת טובים, הם נשארים בתודעה הקולקטיבית. ואני אגיד לך עכשיו משהו נדוש, שהייתי צוחקת אם אומן שלי היה אומר בריאיון, אבל הוא נכון: אנשים הם בני־חלוף, מוזיקה היא נצחית.

מייקל רייטמן,
כתב וסגן עורך במגזין "פופ נוסטלגי"

מייקל רייטמן הוא עיתונאי הכותב בירחון "פופ נוסטלגי", והמרואיין היחיד שדיברתי איתו מרחוק בשיחת וידאו. מייקל גר בניו־ג'רזי והוא יהודי מצד שני הוריו. יש לו קרובי משפחה רחוקים בבאר טוביה, שאת שמה הוא הוגה באופן מצחיק, אך מעולם לא ביקר בארץ.

בשנות השמונים נחשף מייקל בעיקר לרוק אמריקאי מהזרם המרכזי. לדבריו, רבים בניו־ג'רזי האזינו אז לגיבורי הגיטרה המקומיים, ברוס ספרינגסטין ולהקת בון ג'ובי. מייקל זוכר מהתקופה הזאת שירים ששמע ברדיו והוא נוצר בליבו עד היום, כולם דווקא של להקות רוק־פופ מהחוף המערבי. הוא ממליץ לי בהתלהבות על "אל תפסיקו להאמין" של ג'רני, "הינה הבחורה" של הארט, "ההבטחה שנתת" של קוֹק רוֹבין, "בנינו את העיר הזאת" של ספינת כוכבים, ו"קרוב לגיל שבע־עשרה" של סטיבי ניקס. למעט להיטים בודדים שהכיר לפני כן, את מוזיקת הסינת'פופ הבריטית של שנות השמונים דווקא גילה רק בסוף שנות התשעים, והתאהב בה עד כלות. מאז הוא אובססיבי, כהגדרתו, לכוכבי פופ מהתקופה שכבר בקושי מוכרים מחוץ לבריטניה, כמו אליסון מויה, הווארד ג'ונס, וכמובן ג'וני בוי.

אנחנו לא יודעים הרבה על ילדותו של ג'וני, ששמו האמיתי הוא ג'ון אשקרופט, רק את המעט שהוא סיפר או שסיפרו עליו בראיונות. הוא נולד ביולי 1968 באיי פוקלנד, דור שלישי למתיישבים הבריטים באיים, והעובדה שגדל מוקף בטבע יכולה להסביר למה כשכתב את השיר הראשון שלו בגיל שש, זה היה שיר על פריחת האביב. אביו פרד ניהל חוות כבשים גדולה; אמו מרתה הייתה מורה בבית הספר בעיירה סטנלי; והיה לו אח בשם טים, מבוגר ממנו בחמש שנים. המשפחה התגוררה בפורט לואיס, יישוב שקט באי פוקלנד המזרחי, שתושביו המעטים הם בעיקר חוואים ודייגים. בבית הספר הוא הכיר את ויויאן גלאס, שתהפוך להיות כוכבת הפופ ויוי - האדם הכי ידוע שיצא אי־פעם מהאיים. מן הסתם הם נתקלו זה בזה עוד לפני כן, אבל לפי הסיפור הרשמי, המפגש האמיתי הראשון ביניהם התרחש רק כשהיו בני יותר משלוש־עשרה.

בשולי אולם הספורט של בית הספר היה פסנתר ישן והילדים יכלו לנגן בו בהפסקות. האגדה מספרת שג'וני התיישב לידו והחל לנגן את האקורדים הפותחים של "שיהיה" של החיפושיות. ויוי, ששיחקה עם חברותיה סמוך לשם, שמעה את הנגינה ונמשכה לשם כבמטה קסם בזמן שג'וני שר את הבית הראשון. כשהוא הגיע לפזמון, ויוי הצטרפה אליו בקול שני, והשניים שרו יחד בהרמוניה מופלאה. בסיום הפזמון סימן לה ג'וני בראשו שתמשיך לשיר, והיא שרה לבדה את הבית השני. התלמידים פסקו בהדרגה ממשחקיהם, השתתקו לחלוטין והקשיבו לדואט היפהפה, כשהצמד חזר לשיר יחד מהפזמון השני ועד סוף השיר. לאחר שג'וני ניגן את האקורדים המסיימים של השיר, השניים זכו לתשואות סוערות.

עם זאת הצמד המוזיקלי לא החזיק מעמד זמן רב - שבועות אחדים לאחר האירוע המכונן הזה פרצה מלחמת פוקלנד, וזמן קצר אחריה עברה ויוי עם משפחתה ללונדון. כעבור כמה שנים היא התחילה שם את הקריירה המפוארת שלה - וזו נמשכת כידוע עד עצם היום הזה.

מה עוד גילית על הילדות של ג'וני במחקר שערכת לכתבה שלך?

ג'וני גדל בסביבה אידילית ושלווה, אם לא מחשיבים את חודשי המלחמה הקצרים. עם זאת אנחנו יודעים על שני אירועים שהעיבו על ילדותו. הראשון היה הכיבוש הארגנטינאי והֵדי המלחמה שנשמעו מסביב, עד לשחרורם המיוחל של איי פוקלנד על ידי הבריטים חודשיים וחצי לאחר מכן. השני היה תקופה לא קצרה שבה אחיו היה מאושפז במצב קשה לאחר תקרית סמים לא סימפתית שקרתה לו בדרום אמריקה. מעבר לכך, ג'וני תיאר בראיונות את הילדות שלו כמאושרת ואת האיים כמקום של חופש, מרחב וטבע.

הבית שג'וני גדל בו היה מוזיקלי מאוד. הוא אמר פעם שאימא שלו תמיד רקדה בבית לצלילי שירים משנות החמישים והשישים. היא ניגנה בפסנתר ואבא שלו בגיטרה, ושניהם לימדו אותו לנגן. בימי שבת היו להם ערבי שירה עם חברים. ההורים האזינו תכופות לקליף ריצ'רד והחזיקו בבית את כל האלבומים של החיפושיות.

נוסף על כתיבת שירים ג'וני שר במקהלת בית הספר ושיחק בכמה הצגות מקומיות. החיילים הרבים שהגיעו לאיים בעקבות המלחמה הביאו איתם תקליטים וקלטות מהבית, וכך ג'וני נחשף לראשונה ללהקות "גל חדש" בריטיות משנות השמונים המוקדמות והאזין להן שעות על גבי שעות.

כבן לחוואי אמיד ולמורָה היה ברור שבסיום לימודיו בבית הספר מצופה מג'וני לרכוש השכלה גבוהה. באיים לא הייתה מכללה או אוניברסיטה, והממשלה מימנה לתושביהם לימודים גבוהים בבריטניה. פרד, אביו של ג'וני, דאג לכך שילמד באוניברסיטה מכובדת בלונדון. וכך, באוגוסט 1986, כמה ימים לאחר יום הולדתו השמונה־עשר, המריא ג'וני משדה התעופה הצבאי מאונט פלזנט לכיוון הממלכה המאוחדת והשאיר את ילדותו מאחור.

סיימון או'קונור,
חבר של ג'וני בוי ושותפו לדירה, 1986–1987

אנחנו הולכים ברחוב הראשי של קמדן דרך השוק התוסס וחוצים את תעלת ריג'נטס. לאחר התבחבשות מיותרת אנחנו מוצאים את בית הקפה שקבענו בו עם סיימון. הוא הציע שנצלם שם, אבל ירון בוחן את המקום בהיסוס ומבקש לצלם במקום סגור כדי להימנע מרעשי רקע סביבתיים. לא נראה שסיימון מתלהב מזה, אבל הוא מתרצה ומוליך אותנו לדירת הסטודיו שלו שנמצאת בקרבת מקום.

סיימון, שלפני פחות משנה מלאו לו חמישים, נראה להפתעתי בן ארבעים לכל היותר. עושה רושם שהוא מתאמן הרבה, יש לו שיער מלא ואין לו קמטי הבעה בזמן שהוא מדבר. עם זאת נדמה לי שאני מזהה בעיניים שלו משהו כבוי, כמו איש זקן שראה יותר מדי. הוא חולק את דירתו הקטנה עם חתול ג'ינג'י בהיר בשם בוריס.

הכרתי את ג'ון באוניברסיטת לונדון, שבוע או שבועיים לפני תחילת הסמסטר הראשון. שנינו חיפשנו מקום לגור בו באותו זמן. השיחה הראשונה שלנו הייתה, מכל המקומות, מול לוח מודעות באוניברסיטה. היה בינינו חיבור מיידי - ג'ון טיפוס מאוד לבבי ונגיש - וגילינו עד מהרה ששנינו מגיעים מעבר לים, אני מבלפסט והוא מפוקלנד. לא הכרתי כמעט אף אחד באזור, והוא לא היה בקשר עם איש ברדיוס של אלפי קילומטרים, פרט לדוד רחוק מבּריסטול שהוא ביקר לעיתים נדירות. אז חשבנו שלחפש דירה בשניים יהיה פשוט יותר. זה בהחלט היה נכון! בתוך יומיים מצאנו דירה קטנה של שני חדרים וסלון, לא רחוק מכיכר ראסל, ששכרנו מאדון הודי מבוגר בשם מר גּוּרְמֵט. אני לא חושב שאי־פעם ידענו מהו שמו הפרטי.

ג'ון התחיל ללמוד הנדסה אזרחית, והתכוון לחזור לאִיים כשיסיים את התואר. הוא התייחס ללימודים ברצינות, אפילו ברצינות רבה מדי, הייתי אומר. לא יודע למה הם היו כל כך חשובים לו - אולי בגלל אחיו הבכור טים, "הכבשה השחורה" של המשפחה. אחרי מלחמת פוקלנד טים התמכר לסמים והסתבך בצרות, כך שג'ון, שתמיד היה "הבן הטוב", הפך לתקווה היחידה של הוריו.

מלבד היותנו שותפים לדירה ג'ון ואני הפכנו מהר מאוד להיות החברים הכי טובים. היינו הולכים הרבה לקולנוע, לפעמים כמה פעמים בשבוע. צפינו בכל שוברי הקופות של אותה התקופה - "אהבה בשחקים" עם טום קרוז הצעיר, "שמתי ברז למורה", "קראטה קיד" השני, "קרוקודיל דנדי", "חנות קטנה ומטריפה"... זה רק מה שעולה לי בראש עכשיו. והיינו שומעים יחד הרבה מוזיקה, כמובן.

לאיזה סוג של מוזיקה הייתם מאזינים?

לזיכרונות שיש לי מהתקופה הזאת יש פסקול משלהם. הייתה מוזיקה בכל מקום ובכל הזמן - כשהלכנו לפאבים בלילות; כשהיינו מאזינים בטייפ דָּאבֶּל קָאסֶט שלו בסלון ללהקות כמו דפש מוד, א־הא ונערי חנות חיות המחמד; כשהיינו שרים בערבים וג'ון ניגן בגיטרת הגיבסון האקוסטית שלו; וכשהיינו מקליטים שירים מהרדיו ויוצרים מהם מיקסים. היו שלושה אלבומים שהיינו מאזינים להם כל הזמן - "כך" של פיטר גבריאל, "שירים מהכיסא הגדול" של דמעות לפחדים ו"צבע האביב" של טוֹק טוֹק. אני עדיין מאזין לאלבומים האלה לעיתים קרובות גם אחרי כל השנים האלה. אני זוכר שג'ון לפעמים היה מסתגר בחדרו במשך שעות, כותב שירים ומלחין אותם, אם כי אז לא ייחסתי לכך שום חשיבות.

בקיצור, היו לנו חיים סטנדרטיים שכללו לימודים ועבודות סטודנטיאליות, וסביר להניח שכך היו נשארים פני הדברים לולא נכנסה ויוי לתמונה. כבר בשלב מוקדם ניחשתי שג'ון מכיר אותה - בפוקלנד כולם מכירים את כולם, ובבריטניה כולם ידעו שהיא הגיעה משם. ויוי, או ויויאן כפי שהוא התעקש לקרוא לה, הייתה חברת ילדות של ג'ון, אבל הוא לא ניסה ליצור איתה קשר כשהגיע ללונדון. אם אני זוכר נכון, הוא לא רצה שהיא תחשוב שהוא מנסה לחדש איתה את הקשר רק כי עכשיו היא מפורסמת.

בסוף היא זאת שחידשה איתו את הקשר. מרתה, אימו של ג'ון, המשיכה להתכתב עם אימא של ויוי אחרי שמשפחת גלאס עזבה את האיים. אימא של ויוי גילתה שג'ון הגיע העירה, ביקשה ממרתה את פרטי הקשר שלו - והעבירה אותם לוויוי. כך שבתחילת 1987, בפברואר נדמה לי, ויוי התייצבה בכבודה ובעצמה בדירתנו הצנועה, לובשת מעיל צמר אדום ארוך שמתחתיו היו בגד גוף וחותלות בסגנון ג'יין פונדה... היא עוד הייתה אז בתקופה הספורטיבית שלה.

זה היה בלתי נתפס, כאילו הנסיכה דיאנה עומדת על סף דלתך. והיא ממש התרגשה לראות את ג'ון! היה בוויוי משהו קורן, אפשר להגיד. קצת קשה לי להסביר - זה לא רק היופי או ההצלחה שלה, אלא גם סוג של הילה, אולי כריזמה שנדיר מאוד למצוא אצל אנשים. עם זאת היה בה משהו נגיש, כאילו היא הבת של השכן - הבת המרשימה והיפה במיוחד שלו, כמובן. מאז אותו יום החיים של ג'ון - וגם החיים שלי - לא חזרו להיות אותו הדבר.