אילו רק היית

זמן שאול
 

הר הגעש קרס אל תוך עצמו באותו בוקר אומלל.

חנה יצאה מהחדר למסדרון בית החולים ואמרה, "זהו, הוא כבר לא איתנו."

מיכל ועינת חיבקו אותה, והיא אותן.

הן נשמו פנימה את האפר, שמעכשיו ילווה אותן תמיד, לכל מקום.

בתום ימי השבעה ארזה מיכל את התיקים שלה. היא העירה את גילי הקטן, "בוא, מתוק שלי, חוזרים הביתה."

חנה ועינת ליוו אותם לדלת.

"ומה נעשה כל פעם שיכאב לנו?" שאלה מיכל.

"נתחבק," אמרה חנה.

ונכתוב, חשבה עינת.

מיכל
 

גילי חולה כבר שבוע, ואני מותשת. אני מקווה שמחר או מחרתיים הוא כבר ילך לגן. הרופא רוצה שהוא ישאף סטרואידים כדי להקל על דרכי הנשימה, אבל אני לא מתלהבת מהרעיון הזה. מצד שני, אני לא רופאה. ברור לי שהייתי מתייעצת איתך אם רק היית כאן, אבא. העובדה שבכל רגע נתון אני צריכה לקבל החלטות בעצמי בלי לשמוע את דעתך, קשה לי מאוד.

עינת
 

היום ניגנתי בפעם הראשונה את הסוויטה השנייה לחליל של באך. כל כך אהבת את היצירה הזאת, אבא. דמיינתי אותך שומע אותי מלמעלה ומחייך, עיניך נוצצות ומלטפות.

"למה את בוכה?" שאל אותי שאול.

"לא יודעת. מרגש." לא הייתי מסוגלת להסביר לו.

"מעניין שיצירה כל כך אופטימית ומלאת חיים מעלה בך דמעות."

הוא חיבק אותי. חיבוק גדול כזה, במעיל העור הכבד שלו. זה לא נמשך יותר מדקה, אבל אני לא ידעתי מה לעשות מרוב התרגשות ומבוכה. אחר כך הוא שאל אותי איך אני מוצאת זמן להתאמן, עם כל המבחנים שנותנים בכיתה י"ב לקראת הבגרויות, ואמרתי לו שלא כל כך אכפת לי מהם. ממילא בטח אמצא לי איזה מקצוע מעניין במקום ללכת לאוניברסיטה, אז למה להשקיע ולבזבז שנים על שטויות?

אני יודעת שהיית כועס ומוחה בתוקף. אני יודעת שרצית שאהיה רופאה כמוך, או שיהיה לי לפחות תואר שני במשהו, אבל מה לעשות? אני לא כזאת. אני צריכה לחוות דברים, לעשות משהו אמנותי.

"גם אמנות צריך ללמוד," אני שומעת אותך עונה לי.

"מי אומר שאהיה חלילנית בכלל?" אני אומרת.

גם שאול התחיל להטיף לי, אבל אמרתי לו, "די, אתה לא אבא שלי."

הוא הכין לנו תה בשקט, ואחרי כמה לגימות עברנו ליצירות קלילות יותר.

כשחזרתי הביתה מצאתי את אמא קוראת ספר בסלון.

"אמא, ניגנתי היום את הסוויטה השנייה של באך."

"איזה יופי," אמרה ויצאה מהחדר.

ידעתי שהיא לא רוצה לשמוע אותי מנגנת את זה, שזה יהיה עצוב מדי בשבילה.

מיכל
 

גילי הבריא סוף־סוף, ואני, בשארית כוחותי, שלחתי אותו לאבא שלו. למה בזמנים רגילים הוא הולך אליו פעם בשבוע ובכל שבת שנייה, אבל כשהוא חולה הוא רק איתי? זה לא נראה לי סביר. גם ככה אני סחוטה מעייפות מלגדל אותו בעצמי, בלי עזרה של בן זוג, אז במחלה — בכלל אני משתגעת. מצד שני, רק המחשבה על מוטי מנסה לתת לו אקמול ללא הצלחה מטריפה אותי. אי־אפשר לסמוך עליו בכלום. אתמול הוא היה אמור לאסוף את גילי מהגן ולהחזיר הביתה גם את יניב, חבר שלו. הם חיכו לו וחיכו, והוא לא הגיע. שכח... בסוף אני הגעתי, כצפוי. היה לי כל כך לא נעים מהגננת, מההורים של יניב וכמובן מהילדים עצמם. טוב שהם רק בני שנתיים ולא ממש הבינו מה קרה.

חנה
 

אהובי, אילו רק הייתי יכולה להתייעץ איתך. זאת עינת. היא פשוט לא לומדת. היום היא חזרה מבית הספר עם ג'ינס קרוע ועגיל ברברי באוזן. אמרה שבעוד חצי שעה היא חייבת לצאת לעזור לחברה שיש לה מצב רוח רע. נו, באמת, אני שואלת אותך, מצב רוח רע שקול למבחן במתמטיקה? הרי במקרה הטוב היא תקבל 70 אם לא תתכונן. אילו היית כאן, יהודה, אולי היית יכול להשפיע, אבל ברגע שאני רק פותחת את הפה, היא נובחת עלי שלא אתערב, שיש לי סולם ערכים מעוות ושבכלל, אלה החיים שלה.

עינת
 

איזה יום עמוס היה לי. בבוקר מבחן במתמטיקה, לא ידעתי כלום, בצהריים שיעור חליל עם שאול, אחר כך רופא שיניים ובערב מסיבת הפתעה לנעמה. רק כשנכנסתי למיטה ניסיתי לעכל את כל היום הזה. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה התה ששאול הכין לי וגומות החן המחייכות שלו, שהצליחו להשכיח ממני לרגע את המבחן הנוראי ההוא. כן, אני יודעת, אבא, צריך להתאמץ יותר בלימודים.

מיכל
 

היום עינת ביקשה שאבוא לקחת אותה מהמורה שלה לחליל, שאול, שגר בביצרון, כי היא מיהרה והיתה צריכה להגיע משם לרופא שיניים. יש לו בית קטן וחמוד עם גינה, ומה אני אגיד, רק אישה חסרה שם.

שאול פתח את הדלת, בחור גבוה וחסון, נראה בסביבות גיל שלושים. הוא היה מופתע מזה שמישהו הגיע. "שלום," אמרתי, "אני מיכל, אחות של עינת, באתי לאסוף אותה."

"אה, שלום, סליחה שלא זיהיתי אותך. אתן כל כך שונות..." לא ידעתי אם לקבל את זה כמחמאה או לא. נכון שאני גבוהה ורזה ועינת נמוכה וקצת שמנמונת, אבל לעינת יש עיניים ירוקות משגעות ושלי סתם חומות, ולה יש שיער חלק וגולש ושלי סתם מתולתל.

"היי מיכל," אמרה עינת בטון מאוכזב, "סיכמנו שאת מחכה לי בחוץ, לא?"

"ככה את מגרשת את אחותך?" שאול היה מופתע ונבוך. "להפך, זאת הזדמנות מצוינת בשבילך לנגן לפני קהל, אם לקהל יש זמן, כמובן."

"בשמחה," עניתי, ולפני שהספקתי להבין מה קורה הונח לפני ספלון תה מהביל שהצטרף לשניים שכבר היו שם.

"טוב," חייכה עינת, "אבל עכשיו זה מחייב, כי היא מקצועית, אחותי."

היא ניגנה את הסוויטה השנייה של באך והוא ליווה אותה, כל כך יפה שהתמוגגתי. מחאתי כפיים בעיניים לחות.

"יש משהו שאתן לא מגלות לי בקשר ליצירה הזו?" הוא שאל.

"פשוט, אבא שלנו אהב אותה מאוד," אמרתי, ועינת השפילה מבט.

עינת
 

לפעמים אני חושבת, מה היה קורה אם לא הייתי פוגשת את שאול? כל החיים היו עכשיו אפורים.

חנה
 

אתמול ראיתי את מיכל, לשם שינוי. היא כל כך עמוסה במשך השבוע, שבדרך כלל אין לה זמן לבקר, אבל אתמול היא החזירה את עינת הביתה אז זכיתי לראות אותה. אני חייבת לומר שלמרות החיים הקשים שלה היא זוהרת. אתמול היא נראתה כאילו פגשה אביר על סוס לבן. היא לא הפסיקה לחייך, התעניינה בי ובעיסוקי, הראתה לי תמונות חדשות של גילי החמוד והבטיחה להביא אותו אלי בשבת. עינת, כאמור, במצב פחות טוב וגם הסתבכה עם טיפול שיניים מתמשך בדיוק ביום הכי עמוס שלה. מיכל התנדבה להסיע אותה גם בשבוע הבא. איזו אחות נהדרת.

עינת
 

היום, כשניגנתי לשאול את באך, הוא רצה להדגים לי איך להפיק מגע רך יותר מהחליל. הוא הניח את היד שלו על שלי וניגן איתי. היד שלו היתה גדולה ועטפה את שלי לגמרי. הרגשתי את הנשימה שלו על הצוואר שלי. הוא שאל אם אני מרגישה מה שהחליל מרגיש, והתחיל לנגן על גב היד שלי. "כן... כן... אני מרגישה," אמרתי כמעט בלי נשימה.

אחר כך ניגנתי לו שוב, במגע החדש, ניגנתי את נשמתי. בסוף היצירה הוא הביט בי עמוק, שתק הרבה זמן ואמר, "עכשיו היית שם, בקתדרלה של באך. כל הבנים שלו הריעו לך ורשמו מה שעשית."

חייכתי.

"ועכשיו, בואי נעבור לדביסי. אני רוצה לשמוע את הים, את האלמוגים, אפילו את הדגים."

ניסיתי לדמיין אותם כשניגנתי, אבל רק תמונה אחת נתקעה לי בראש — שאול יוצא מהמקלחת עם מגבת קשורה, שם אפטר שייב...

"עינתי, זה לא זה. אני לא שומע את הים."

ואז דמיינתי איך באמצע הים אני מלטפת כל קימור בגוף שלו. מלטפת ומנשקת. ואיך הוא מנשק אותי בין האלמוגים.

"עכשיו הרגשתי את הים," הוא חייך.

מיכל
 

אתמול היה הערב המבוזבז ביותר שחוויתי בימי חיי. יצאתי לבליינד דייט. באינטרנט הבחור דווקא נשמע לי בסדר. משכיל למדי, סימפתי, גרוש כמוני, אבל איזה שיממון! נפגשנו בבית קפה בסביבות עשר בלילה, כי גילי לא הסכים בשום פנים להישאר עם בייביסיטר, אז הייתי צריכה לחכות שיירדם ורק אז לקרוא לבייביסיטר. זאת כבר היתה התחלה גרועה, להגיע לדייט סחוטה מעייפות, ולא היה לי שמץ של מושג על מה לדבר עם הבחור הזה. הוא היה שקט ומופנם מאוד, והרגשתי שאני צריכה לנהל את כל השיחה בעצמי ולשעשע אותו. לא היה לי שום דבר משותף איתו. הוא רואה חשבון, אני מורה לפסנתר, הילדים שלו בבית ספר, הילד שלי בפעוטון, הוא אוהב לצאת לטיולים של החברה להגנת הטבע, אני מתעייפת רק מלהקיף את הבלוק עם הכלב. בקיצור, ספרתי את הדקות. כשהגעתי הביתה שמעתי שגילי שוב משתעל והבנתי שעומד להיות לילה קשה. היום הוא כמובן בבית, עם חום.

עינת
 

היום היתה לי עוד מריבה עם אמא. היא אמרה שאם לא אתחיל ללמוד, היא תפסיק את לימודי החליל שלי ותאסור עלי לצאת בערבים. היא אומרת שאין לה ברירה, שאסור לה לתת לי להרוס לעצמי את העתיד. באיזו רשות, אני שואלת, באיזו רשות היא חושבת שהיא פועלת? אם אני בוחרת לא ללמוד, זאת זכותי המלאה ואני אשא בתוצאות. אני כבר לא ילדה קטנה שאמא אחראית לה. היא לא מסוגלת להבין את זה! כל כך כעסתי שכל היום לא דיברתי איתה.

*המשך העלילה בספר המלא*