לא מזמן, מרגיש כאילו זה קרה אתמול, החלטתי שאני לא מעשן יותר.
כשגל ההתפכחות הראשון הגיע שמתי לב עד כמה הדירה שלי הייתה מוזנחת.
את האנרגיה ניצלתי כדי לסדר ולנקות. ארבע שעות של טראנס עד שלבסוף הכול היה מבריק וריחני.
זה היה כל כך נעים והביא איתו תחושה של שינוי, ולרגע אחד קטן הרגשתי מאושר.
התיישבתי על הספה עם כוס קפה כשתחושת הניצחון עוטפת אותי, והדבר הראשון שרציתי היה ג׳וינט.
הסברתי להתמכרות שלי שזה לא יקרה, שזה נגמר בינינו, שהגיע הזמן להמשיך הלאה ולסדר את החיים האלו.
והיא בתגובה צחקה לי בפנים וזלזלה בכל מה שהרגע עשיתי. “נראה לך שארבע שעות של סֵדר בדירה זה לסַדר לעצמך את החיים? מה אתה חי בסרט? תסתכל מסביב, שום דבר פה לא שלך... הדירה בשכירות, את הספות קנו לך, השולחן מיד שנייה, אין פה כלום בעל ערך, שום דבר שהשגת ושום דבר שתוכל להשיג. אתה הרי יודע שזה זמני, הכול יילקח ממך, גג עוד שנה אתה חוזר להורים.״
ואני האמנתי, נתקפתי בכעס, וכל מה שרציתי לעשות זה לפוצץ את כוס הקפה על הרצפה ולשרוף הכול.
חוסר היכולת ליהנות ממה שהשגתי היה הופך אותי לאומלל, והדרך היחידה שעמדה לרשותי להפסיק את המעגל האכזרי הזה הייתה לעשן ג׳וינט (או עשרה). רק אז יכולתי להתרווח על הספה וליהנות מהניקיון.
בערך יומיים לקח לניקיון להיעלם, כי גם אני נעלמתי ולא היה מי שיסדר יותר.
הייתי חנוק, בלי תקווה, בלי דרך החוצה, כלום.
נעים להכיר,
שמי קובי צ׳אוסקי, ובמשך 11 שנים הייתי תלוי בקנאביס.
היו לנו רגעים מדהימים יחד, ואחריהם הגיעו רגעים פחות מדהימים עד שלבסוף כל הימים שלי נראו בערך אותו הדבר, או לפחות הרגישו כך.
סיפרתי לעצמי שהכול אצלי תקין כי התפקוד שלי גבוה. מעבר לכך שעבדתי הייתי גם מוקף חברים ולא היו סימנים חיצוניים שיעידו שמשהו איתי לא בסדר. הרבה פעמים חשדתי בכך שמשהו לא בסדר, עלתה בי התחושה שהמוח שלי עייף מאוד, שאני נוטה לדחות הרבה דברים ושאין לי יכולת לדלג על ימים של עישון ולהגיד, “וואללה... היום אני לא מעשן.״
אבל בכל פעם שחשד כזה עלה העפתי אותו מהר, וזה היה די פשוט בזכות התפקוד הגבוה שלי.
כשהגעתי לגיל 30 החיים שלי נראו כמו בלגן אחד גדול — וזה בכלל לא היה קשור לקנאביס. סבלתי מחרדות, לא יכולתי לשאת תחושה של חוסר ודאות, התעסקתי בלהשוות את עצמי לסביבה באופן קבוע, ובעיקר לבקר את עצמי ולראות את החסרונות שלי כאילו שרק הם שם. הקנאביס עזר לי לסחוב את כל אלו בלי לקרוס. ככה גם הצלחתי להמשיך לתפקד — אבל זה לא היה פתרון אמיתי, רק משכך כאבים.
כשהכאב הפך גדול מדי מכדי שאוכל לשאת אותו, התחלתי טיפול אצל פסיכותרפיסטית, או שיותר נכון לומר, החלטתי להתחיל טיפול אבל לא באמת עשיתי את זה. לקח לי חצי שנה להרים טלפון כי הנחתי שיש אפשרות שאצליח להתמודד לבד. סביבי היו אנשים שהצליחו ולא ראיתי סיבה שאני לא.
חצי שנה לאחר מכן נכנעתי וקבעתי פגישה. חשוב לי לציין שזה לא היה טיפול ממוקד התמכרות וגם לא פניתי בגלל עישון הקנאביס, פניתי בגלל... המון דברים, הקנאביס היה רק אחד מהם.
במבט לאחור, זו הייתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי.
זמן־מה לתוך הטיפול חוויתי שלוות נפש לראשונה בחיי. באופן אירוני שמתי לב לזה בעקבות מערכת היחסים שלי עם הקנאביס. אני זוכר שחזרתי מהעבודה והתיישבתי לראות פרק באיזו סדרה. כמובן, לפני שהפעלתי את הפרק דאגתי לגלגל לי ג׳וינט. כאשר סיימתי את הפרק רציתי לצפות באחד נוסף, אז ניגשתי לגלגל לי ג׳וינט נוסף — הושטתי את הידיים אל עבר ערכת הסטלה שלי והייתי בהלם כשגיליתי ששכחתי להדליק את הג׳וינט שכבר גלגלתי. והנה הוא, הג׳וינט החמוד שלי, שוכב שם על השולחן בין המצית למאפרה.
היו הרבה דברים שהייתי יכול לשכוח לעשות באותה התקופה — לעשן לא היה אחד מהם.
אני, קובי צ׳אוסקי, ראיתי פרק של סדרה בלי לעשן.
לא רק ראיתי... אלא הייתי שקוע בו לחלוטין כאילו שום דבר לא מטריד אותי. הראש לא טחן מחשבות, לא הרגשתי שאני מבזבז את הזמן על דברים לא חשובים, ולא הרגשתי אשם מעצם זה שאני לא מצדיק את הקיום שלי בעולם.
באותו הרגע, למשך פרק אחד, הוויד לא היה נחוץ לי בכלל, והסיבה שהוא לא היה נחוץ היא מכיוון שלא היה לו תפקיד למלא, הוא לא היה צריך להגן עליי מדברים שהכאיבו לי. לרגע אחד חייתי עם עצמי בשלום בלי קשר למצב הכלכלי, לסטטוס שלי בחיים ולרמת ההישגים שלי.
שם גם הבנתי את הקשר העמוק בין ההתמכרות לקנאביס ובין המצב הנפשי שלי.
לימים הפכתי למטפל בעצמי, וכיום אני מטפל במכורים לקנאביס, כותב, מנחה סדנאות ועושה כל מה שניתן כדי לאפשר לאנשים למצוא את הדרך לחיות עם עצמם בשלום. הלוואי שיומן זה ילווה אותך במסע המורכב העומד לפניך, שנקרא חיים.
"איך החיים כל כך קשים ללא קנאביס? הרי לא נולדנו עם ג'וינט ביד."
זו שאלה שחוזרת על עצמה בסדנאות הגמילה שאני מנחה. חשוב לי לפתוח בשאלה הזו, מכיוון שהיא מייצגת קהל הרבה יותר גדול ממשתתפי הסדנאות וחוזרת על עצמה בצורות רבות.
תומכי הקנאביס יצהירו שקנאביס הוא צמח שמרפא הכול ומקל את כל מכאובי החיים.
בכך הם אומרים, כן, נולדנו עם ג׳וינט ביד; אולי לא פיזית ביד, אבל צמח זה מלווה את האנושות תקופה ארוכה ונועד לכך שנשתמש בו.
מעבר לכך, קהל רחב של אנשים אשר אינם מגדירים עצמם מכורים או סטלנים מסיימים ימי עבודה עמוסים בעישון או באידוי קנאביס ובכך זוכים לפורקן מתח ולהפחתת שחיקה. גם הם ישאלו את אותו הדבר, אולי באופן קצת שונה.
“ואם לא נולדנו איתו ביד אבל התרגלנו לזה שהוא שם, אז איפה הבעיה?״
אותי באופן אישי שאלות כאלו ליוו במשך תקופה ארוכה. במצבים רבים בחיי הקנאביס עזר לי. הוא הפך אותי נעים יותר כלפי הסביבה בתקופות של לחץ, אִפשר לי ליהנות בתקופות מלאות בדאגות, ובאופן כללי עשה לי מאוד טוב.
כמובן, הגיעו גם תקופות שבהן הרגשתי שאני צריך להפסיק או להפחית, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על למה בדיוק. אם הייתי יודע אז את מה שאני עומד להסביר עכשיו, אולי היה לי קל יותר לקבל את ההחלטה.
אוי, הנוסטלגיה...
בפעמים הראשונות שאנחנו מעשנים קנאביס אנחנו מרגישים מדהים, מתגלגלים מצחוק, חווים אושר, אוכלים את הדברים הכי מיותרים אבל לכל חטיף יש טעם של קינוח שף. מצאנו את גן העדן האבוד.
באותן פעמים ראשונות גם אין דודא, אנחנו לא בלחץ על הג׳וינט הבא, יש רק התרגשות והרגשה של קסם באוויר.
עם הזמן התחושות שמפיקים מהקנאביס משתנות. במקום שנחווה שוב את גן העדן האבוד, אנחנו מקבלים רק חצי מהחוויה, ולאחר תקופה גם זו נעלמת. ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לעשן, אבל כבר פחות בשביל החוויה אלא בעיקר כדי לשמור על מצב רוח יציב. כמו כן, עם הזמן הקנאביס הופך לכלי שממלא עבורנו תפקידים רבים.
הקנאביס יכול לאפשר לנו להיות משוחררים יותר, להיות מחוברים לרגע, להפחית חרדה (למרות שלעיתים הוא גם מעורר חרדה), לפחד פחות כשיוצאים לדרך חדשה, להוסיף עניין בפעילויות הפנאי ועוד הרבה.
בשלב הזה אנחנו מרגישים גם את הדודאות לעשן, דחף שעולה בנו שלא היה שם בתחילת הדרך.
על התפקידים האלו שהקנאביס ממלא עבורנו אנחנו נדבר עוד הרבה לאורך היומן, אך קודם כול חשוב להבין איך אותה חוויה מדהימה נעלמה לנו מהחיים ומה קרה שהקנאביס הפך לאחראי על מצב הרוח היציב שלנו.
למה ואיך?
יש לנו במוח מערכת ששמה מערכת התגמול. זהו למעשה שם כולל לכל האזורים במוח שאחראים לעורר בנו תחושה של הנאה וסיפוק מפעילויות שאנחנו עושים.
כדי שהמערכת הזו תפעל ותגרום לנו להרגיש הנאה וסיפוק, היא צריכה “דלק״, והדלק של המערכת הזו הוא מוליך עצבי ששמו דופמין.
המוח שלנו מפריש דופמין בתגובה לפעילויות מסוימות שאנחנו עושים ובכך מפעיל את מערכת התגמול.
כשאנחנו אוכלים, למשל, המוח מפריש דופמין שמפעיל את מערכת התגמול על מנת שנתמלא בתחושה של סיפוק והנאה מהאוכל.
תהליך זהה מתרחש כשאנחנו מקיימים יחסי מין, מנהלים קשרים חברתיים וכדומה. כמובן, כל פעילות גורמת למוח להפריש רמות שונות של דופמין, וככל שיש יותר דופמין, כך הדחף שעולה בנו לבצע את הפעילות חזק יותר.
זאת אומרת שמעבר לכך שהדופמין קשור באופן ישיר להפעלה של מערכת התגמול במוח, הוא גם אחראי למוטיבציה / דחף שלנו לעשות דברים.
אם נהיה מאוד רעבים, למשל, אך המוח שלנו לא יפריש דופמין — נרגיש מאוד רעבים אבל לא נרצה לאכול. אם אי־פעם יצא לכם לחוות דיכאון או תחושה של דאון בעקבות אירוע שעברתם, אתם בטח מכירים את זה.
הדוגמאות שנתתי עד עכשיו הן כאלה שקשורות בתפקיד המקורי של המערכת, שהוא לעזור לנו לשרוד. ההיגיון הוא כזה — כאשר לבני האדם יש קהילה, מזון וצאצאים, זה מעלה את הסיכוי של המין האנושי לשרוד.
אבל המערכת הזו כבר מזמן עושה הרבה מעבר לתפקיד המקורי שלה.
דמיינו לרגע ישיבה אל מול מכונת הימורים וזכייה ברצף מסוים שגורם למכונה להוציא מטבעות — פרץ האושר הקצר מהזכייה נגרם בעקבות הפרשה של דופמין, אבל כפי שאמרנו, זה לא התפקיד היחיד שלו.
כשתרצו ללכת הביתה, יעלה החשק לנסות לזכות שוב. דחף כזה, למשוך בידית ההימורים פעם נוספת, קורה גם בגלל הדופמין, וכמובן, תפקידו המקורי אינו לגרום לנו להמר.
נחזור לרגע לקנאביס...
עישון קנאביס גורם למוח להפריש כמות מאוד גבוהה של דופמין ביחס לפעילויות אחרות שאנחנו מבצעים ביום־יום. בפעמים הראשונות שאנחנו מעשנים זה מדהים — תחושת ההנאה והסיפוק עצומה.
בשלב הזה אנחנו עדיין לא חווים דודאות מכיוון שהמוח עדיין לא למד את הקשר שבין עישון הקנאביס ובין הדופמין. במילים אחרות, המוח לא יודע מתי אנחנו הולכים לעשן קנאביס, עד עכשיו זה לא היה חלק משגרת היום־יום שלנו.
אבל המוח שלנו לומד מהר, ואחרי כמה פעמים הוא לומד לזהות מצבים “מתאימים לעישון״, כלומר מצבים מסוימים מסמנים לו שקנאביס עומד להיכנס למערכת, ושם נוצרת ציפייה. בשלב הזה הפרשות הדופמין מתחילות עוד לפני שאנחנו מעשנים, הן מתחילות כשהמוח מזהה רמזים לבואו של הקנאביס. בהתחלה זה בשלב גלגול הג׳וינט, שם כבר עולה בנו תחושת הכמיהה ומצב הרוח שלנו משתנה, אנו הופכים לאופטימיים יותר רק בזכות פעולת הגלגול. לאחר מכן יש סימנים חיצוניים אחרים, למשל הגעה לחברים. אם המוח למד שבישיבה עם חברים מחכה צ׳ופר, כל מפגש חברי מבחינתו יכול להיחשב זמן עישון, ומאותו רגע בכל פעם שיש מפגש המוח מפריש דופמין ועולה בנו הדחף לעשן גם אם לא תכנַנו לעשן באותו מפגש. כך, עם הזמן, המוח מקשר עוד ועוד דברים לעישון הקנאביס וכל דבר הופך לרמז. זה השלב שבו הדחף לעשן עולה בנו בכל מיני רגעים במהלך היום.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
