הגורל של הרוצח - חלק ב'

פרק 21
הפלגה

הפעם הראשונה שההר בער הייתה בקיץ. יש האומרים שרעידת האדמה שברה את ההר המרוחק. אחרים טוענים כי ההר התעורר, והוא שהרעיד את האדמה.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהאדמה רעדה תחתינו. תמיד היו רעידות קטנות. לכן תמיד בנינו את בתינו מאבנים עשירות בחוטי כסף, הסיבה היא שיהיה ניתן לכשף אותן כדי שיעמדו איתן ויזכרו מהי מטרתן בעולם. אבל באותה רעידה, אף שרוב הבניינים נותרו על מקומם, נפער סדק באדמה עצמה מהנהר אל רובע הפחחים. אחר כך, הוא התמלא במים מהנהר ואנחנו קיבלנו את זה כתוספת חדשה לעיר.

גשם ירד על העיר, גשם שלא היה רק מים אלא הכיל חול שחור. הוא לכלך את הרחובות, וכמה אנשים ושלושה דרקונים התחילו להשתעל בגללו. מעל קלסינגרה התאספו עננים שחורים ותריסר ימים הפך היום ללילה. ציפורים נפלו מתות אל הקרקע ודגים נשטפו אל חופי הנהר.

וכל אותו הזמן, הרחק משם, מה שהיה פעם הפסגה המושלגת של סיספלק זהר כמו קדרה של ברזל מותך.

קוביית זיכרון מספר 941, נמצאה במסדרון באסלביאל

תמלל צ'ייד כוכב-נופל

 
למחרת, עם שחר, עזבו הדרקוניות.

אטה עמדה במילתה. עבדנו כל הלילה, קיבלנו אספקה ודאגנו שהספינה יוכל להפליג עם הגאות הראשונה. אני חושב שהדרקוניות לא הזהירו איש ולא נפרדו מאיש. הן נסקו מהקרקע והעורבת שלנו חגה ממעל, קוראת בעצב כאשר הן נסקו עוד ועוד אל השמיים במעגלים איטיים מעל דיביטאון לפני שיצאו לכיוון דרום-מזרח. כאשר הורדתי את מבטי ראיתי כי מפרשיה של ויואסיה פרושים לגמרי. בראשן חלף על פניי והצבעתי עליה.

"ההודעה הגיעה אתמול בלילה. ויואסיה החליטה לצאת עם הדרקוניות אל אי האחרים כדי לראות מה התרחש שם. אחר כך היא אולי תבוא אחריהן אל קלרס".

הבטתי בהן ותהיתי כיצד זה ישפיע על המשימה שלי עד שבראשן חבט בגבי. "חביות השיכר האלה לא יזיזו את עצמן", הוא הצביע, ואני התקדמתי לכיוונו של קלפ, שעמד והמתין לי.

זמן לא רב אחר כך הגיע נסיך איי הפיראטים אל הספינה בסירה קטנה. סורקור ישב ליד המשוטים וחתר במרץ רב יחסית לאדם בגילו. שני ארגזים מפוארים ותרמיל בד של מלח נחו במרכז הסירה. קניטסון ישב ליד החרטום, הנוצות של כובעו מתבדרות ברוח. בחורה צעירה בבגדים נאים ישבה על אחד הארגזים.

קלפ הבחין בהם וצעד היישר אל תאם הפרטי של הקברניטים. כעבור רגע, הופיעו אלתיאה ובראשן. פיה של אלתיאה היה מכווץ ועיניה הצטמצמו כאילו הייתה חתולה זועמת. בראשן נראה רגוע ושקול.

קניטסון עלה ראשון בסולם ואחריו הבחורה הצעירה. סורקור הצטרף אלינו. שניים מהמלחים של אטה ירדו לסירה כדי להביא את הארגזים של הנסיך. כאשר קניטסון הביט מסביב, סורקור דיבר. "טוב", הוא אמר בכבדות. "הגענו".

"פאראגון לודלק! בוא אליי, בחור צעיר, בוא אליי!" זעק הספינה. בלי לומר מילה או להביט באלתיאה או בבראשן, קניטסון התקדם לעבר פסל החרטום. הוא הביט מעבר לכתפו בבחורה הצעירה. "ברלה, טפלי בחפצים שלי! סדרי את החדר שלי כמו שאני אוהב. ומהרי קצת".

סורקור הסתכל עליו כשהלך, וסומק האדים את לחייו של הפיראט הזקן. בלי להביט בבראשן או באלתיאה, הוא אמר בשקט, "הייתי רוצה לבוא איתכם".

"יש לנו כבר מספיק קברניטים על הספינה הזאת", השיב בראשן, מנסה לרכך את החלטתו בהומור קל. "אם תפליג איתנו אז לא רק קניטסון אלא כל אחד מהמלחים שסיפקתם לנו יביט בך לפני שיציית לפקודה שאני או אלתיאה ניתן".

"זה נכון", הודה סורקור. הבטנו בארגז הכבד הראשון של קניטסון שנלקח מהסיפון של פאראגון. עיניו של סורקור עקבו אחר מסעו של הארגז. הוא נאנח קלות. "אתם רוצים סמכות מלאה על הנער, נכון? אתם לא רוצים שאתערב אם אחשוב שאתם קשוחים מדי עם הנסיך הצעיר שלנו".

"נכון", הודה בראשן. "אני לא יכול לחשוב עליו כעל נער, ובוודאי לא כעל נסיך. הספינה רוצה אותו כאן. אתם רוצים שהוא ילמד קצת ימאות". הוא צחק צחוק חסר שמחה. "ואני הייתי רוצה קצת שקט ושלווה על הספינה הזה. וזה יקרה רק אם אתייחס אליו כאילו הוא מלח רגיל".

"ככה אמרתי לו אתמול בלילה, כאשר אימו תלתה את הקמע לצווארו. אני חושב שהוא לא שמע מילה אחת ממה שאמרנו לו. אבל אני מוסר אותו לידיך". דממה קלה שררה אחרי כניעתו של סורקור. הפיראט הזקן פנה אל ברלה שגררה את הארגז הכבד לאורך הסיפון ואמר בשקט. "ילדתי, תגידי להם להחזיר את הארגזים. תרמיל הבד זה הדבר היחיד שאנחנו צריכים על הסיפון". אחר כך הוא כיווץ את כתפיו. "קניטסון וטרלוסטריט הסתדרו טוב כל עוד ויואסיה הייתה בנמל. ווינטרו נתן להם לעבוד יחד בכל פעם שהזדמן. הוא רצה שהבחור שלך ילמד פוליטיקה וישתפשף קצת. אני מתנצל, אלה המילים של ווינטרו, לא שלי!"

בראשן עיקל קלות את פיו. "ישתפשף, מה? הייתי אומר שילדוני כבר משופשף מספיק כדי להיות סוחר. אבל לא נעלבתי".

"הייתי מעריך זאת אם הילד שלכם יהיה קרוב אליו. הוא יכול ללמד אותו את דרכיכם, כפי שטרלוסטריט למד את דרכינו מקניטסון. הוא ילמד את מלאכות הסיפון וכל דבר שמעליו ומתחתיו. אני יודע שיעברו על קניטסון ימים קשים עד שיתאקלם כאן. הוא אף פעם לא חי על ספינה. אף פעם לא..." הוא נד בראשו הגדול. "זאת אשמתי", הוא אמר בקול צרוד.

"אני אלמד אותו", אמר בראשן בשקט. "הוא יצטרך ללמוד להתכופף מעט. אבל אני לא אשבור אותו בכוונה. דבר ראשון הוא יצטרך ללמוד כיצד לציית לפקודה". הוא כחכח בגרונו ושלח מבט מתנצל אל סורקור. "חרוק שיניים ועמוד בשקט, סורקור". אז בראשן נשם עמוק ושאג, "קניטסון! הציוד שלך על הספינה. לך ושים אותו במקום. ילדוני, הראה לו את הערסל שלו וכיצד להתארגן".

ילדוני בא בריצה, החיוך שעל פניו דעך כאשר ראה את הארגז מורד מצד הספינה. ברלה משכה בכתפיה וירדה בסולם אחריו. כעבור רגע הופיעה אחת מהמלחים החדשים כשתרמיל הבד על כתפה. היא הניחה אותו על הסיפון כאשר קניטסון התקרב אליהם. הוא לא התעכב אבל גם לא מיהר. הוא הביט בבראשן בגבות מורמות. "ה'ערסל' שלי?" הוא שאל, חיוך קטן על שפתיו כאילו היה בטוח שהקברניט טעה בלשונו.

"זה ממש ליד הערסל שלי!" התערב ילדוני. "קח את התרמיל ונוריד אותו למטה". תהיתי אם קניטסון שמע את נימת האזהרה בקולו של חברו.

"למטה?" שאל קניטסון, וגבותיו התרוממו כמעט עד לפדחתו. מבטו נורה אל סורקור כשהמתין שהוא יתערב לטובתו.

בראשן שילב לאט את זרועותיו על חזהו. פניו של סורקור התכווצו ברתיעה אבל הפיראט הזקן לא נקף אצבע. "מסע טוב, הקברניט טרל. מי ייתן ויהיו לכם ימים חלקים ורוח חזקה".

"אני לא חושב שנזכה לכל זה בשיט בעונה הזאת לכיוון דרום-מזרח, אבל אני מודה לך על מילותיך. אנא מסור את הערכתי למלכה אטה. אני רוצה להודות לה שוב על העזרה שלה בציוד הספינה למסע הזה ועל שעזרה לנו לפצות את שותפינו למסחר".

"אוודא שהיא תקבל את תודתך". ראיתי את חוסר רצונו של סורקור לעזוב. מאחוריו הייתה תדהמה רבה על פניו של קניטסון. ילדוני הרים את התרמיל.

"איפה הארגזים שלי?" שאל קניטסון. "איפה המשרתת האישית שלי?"

"הנה תרמיל הבד שלך, בידיו של טרלוסטריט. ארזתי אותו בעצמי. כל מה שתזדקק לו נמצא שם". סורקור הסתובב לאט והתקדם אל מעקה הספינה. מתחתיו המתינה לו הסירה שהביאה אותם לשם. ראשה של ברלה בצבץ מעבר למעקה. סורקור נד בראשו והורה לה לחזור אל הסירה. היא נראתה מבולבלת אבל צייתה. סורקור התקדם אל המעקה ונעצר ליד סולם החבלים. "כבד את זכרו של אביך. תהפוך לגבר".

קניטסון הביט בו ולחייו האדימו. "אני כבר גבר!" הוא שאג אחרי סורקור.

בראשן דיבר בקול שקול. "ילדוני, השלך את זה על הסיפון". ברגע שבנו ציית, הוא פנה אל נסיך הפיראטים. "אתה יכול להרים את התרמיל שלך, מלח? אני יכול להגיד לנסיך פיץ-אביר לעזור לך איתו, אם יש בכך צורך". לא היה שום רגש בדבריו. הוא היה קברניט שבודק את גבולותיו של מלח חדש.

ראיתי את המחזה מתרחק לנגד עיניי כאילו זה היה תיאטרון בובות, כשאני נשען על המעקה של הספינה במרחק מה מהם. לשמע הצעתו של טרל הזדקפתי והתקרבתי כדי לעזור עם התרמיל. הייתי קצת מבולבל מהבקשה. תרמיל הבד לא היה גדול מספיק כדי להיות אתגר. אבל התחייבתי לעזור במילוי המשימות בספינה והתכוונתי לעמוד במילתי.

"עזוב אותי! אני מסוגל לעשות את זה!" הכריז קניטסון. הקברניט טרל נד קלות בראשו ואני התרחקתי מהם. לקניטסון היה מספיק כוח להרים את התרמיל שלו, אבל הוא החזיק אותו כמו ילד מפונק. הזכרתי לעצמי שהוא לא היה הבעיה שלי והלכתי אל תאה של אמבר.

מצאתי שם את הליצן, יושב ברגליים משוכלות על המיטה התחתונה כשאחד מספריה של דבורה פתוח לפניו.

"תהיתי אם תשנה את דעתך ותרד אל דיביטאון עם האחרים".

"כדי לראות את הנוף?" הוא שאל והצביע על עיניו העיוורות.

התיישבתי לצידו, מרכין את ראשי כדי לא להיחבט בדרגש העליון. "קיוויתי שחוש הראייה שלך חוזר אליך. אתה מביט בספר".

"אני נוגע בספר, פיץ". הוא נאנח והושיט לי אותו. חשתי כעס קל. זה היה היומן שלה, לא ספר החלומות. הוא היה פתוח בעמוד שלא חלקתי איתו. האם הוא ידע? סגרתי את הספר בעדינות, מצאתי את החולצה שתמיד השתמשתי בה ועטפתי אותו מחדש. החלקתי אותו בחזרה לתוך תרמילי הבלוי. חששתי שהוא ימצא בטעות את הכסף. אבל רק אמרתי, "אנחנו צריכים להיזהר מאוד כשנוגעים בתרמיל שלי. לבנת האש שריין נתן לי נמצאת שם. צד אחד חייב תמיד להיות מופנה כלפי מעלה".

בזמן שהכנסתי בזהירות את התרמיל מתחת לדרגש, אמרתי לו, "קניטסון הגיע אל הספינה. אנחנו מפליגים עם הגאות".

"האם לאנט, שקד וניצוץ כבר חזרו?"

"הם יגיעו בקרוב. לאנט היה צריך לשלוח כמה הודעות. שקד רצה להעביר הודעה לאימו. ניצוץ רצתה לשלוח הודעה לצ'ייד".

"אם כן, היום אנחנו ממשיכים סוף כל סוף במסע שלנו". הוא רוקן את ריאותיו מאוויר בקול רועד. "ובכל זאת יש לפנינו מרחק רב, וכל רגע שעובר הוא רגע אחד יותר מדי שבו היא מוחזקת בידיהם. היא עלולה למות בכל רגע".

אימה אחזה בי. הדחקתי אותה ואז התכחשתי אליה. הקשחתי את ליבי וכיביתי כל ניצוץ של תקווה. ניסיתי לחלוק איתו את המגננות שלי. "ליצן, למרות כל מה שאתה מאמין בו, למרות מה שחלמת... אם אחשוב שמדובר במשימת חילוץ ולא בהתנקשות אאבד את המיקוד שלי. וזה כל מה שנותר לי".

פניו הביעו בהלה איומה. "אבל היא חיה, פיץ. החלומות שלי מראים לי את זה. הלוואי שיכולתי לחלוק אותם איתך!"

"אז חלמת יותר מחלום אחד שמעיד שדבורה חיה?" שאלתי בחוסר רצון. האם היה בליבי די כוח להקשיב לעוד טיעונים קלושים?

"כן", הוא השיב ואז הוא הטה את ראשו. "אבל אולי רק אני מפרש אותם ככה. לא המראות אלא התחושות של החלום מחזקות בי את ההבנה שמדובר בדבורה". הוא היסס וקולו נשמע מהורהר. "האם אוכל לחלוק את החלומות שלי איתך? אולי אם תיגע בי בלי שום רצון לרפא אותי אלא רק כדי לחלוק איתי את המחשבות?"

"לא". ניסיתי לרכך את הסירוב שלי. "כשאנחנו מתחברים, ליצן, לא משנה מה הכוונה שלי, משהו בלתי נמנע מתחיל להתרחש. כמו זרם של נהר שעלול לסחוף אותנו".

"כמו נהר האומנות שאתה מדבר עליו, כמו זרם קסם?"

"לא. זה שונה".

"אם כך, במה מדובר?"

נאנחתי. "איך אוכל להסביר לך משהו שאני לא מבין בעצמי?"

"הממ. כשאני אומר לך משהו כזה, אתה מתרגז עליי".

החזרתי אותו אל הנושא שלנו. "אמרת שחלמת עוד חלומות על דבורה".

"כן".

תגובה קצרה וסוד שלא נאמר. דחקתי בו. "אילו חלומות אלה היו, ליצן? בחלומך, איפה היא, מה היא עושה?"

"אתה יודע שהחלומות שלי הם לא כמו חלונות לתוך החיים שלה. מדובר ברמזים ובסימנים. כמו החלום על הנרות". הוא הטה את ראשו. "אתה זוכר שדבורה כתבה עליו. אספר לך משהו עליו. זה חלום ישן, אנשים רבים חולמים אותו לעיתים תכופות. יכולות להיות לו משמעויות רבות. אבל אני חושב שהוא מתגשם בנו. דבורה חולמת אותו בברור, יותר מכל חולם אחר, ומדברת עלינו כעל הזאב וליצן החצר".

"כיצד אנשים רבים יכולים לחלום את אותו חלום?" הרחקתי מעליי את דבריו המבלבלים. בלי להתכוון לכך, קולי נחלש והפך לנהמת זאב. עיניו העיוורות נפערו קלות.

"זה פשוט כך. זאת אחת הדרכים שבהן המשרתים מחשבים את הסבירות של מאורע כלשהו. החלום הזה נפוץ בקרב אנשים משושלות הלבנים. כל אחד מהחלומות האלה שונה במקצת מהאחרים, ולמרות זאת הם הבינו שמדובר באותו חלום. ארבעה נרות מרווחים ניצבים לאורך שביל בכיוון אחד. בסופו יש בית אבן קטן עם דלת נמוכה וללא חלונות. זה המקום שבו מניחים את המתים. השביל האחר מואר בשלושה נרות. בסופו, בוערת אש ואנשים צועקים". הוא נשם קלות. "אני עומד ומביט בו. אז, מתוך האפלה, מגיעה דבורה ועפה במעגלים סביב ראשי".

"וזה גורם לך לחשוב שהחלום הזה קשור לדבורה שלי?"

הוא הנהן לאט. "אבל לא רק משום שיש דבורה בחלום. זאת התחושה של החלום. אבל זה לא החלום היחיד שחלמתי".

"מה המשמעות של החלומות?" שאלתי את השאלה אף שחשדתי שהחלומות שהוא חלם בזמן האחרון לא היו חשובים יותר מהחלומות שאני חולם בעצמי. כשהחזרתי אותו מהמתים הוא אמר לי שהוא עיוור לעתיד החדש שיצרנו. האם המוח שלו שיטה בו ושלח לו חלומות בתקווה שיאמין בהם?

"יכולתי להגיד 'אתה לא רוצה לדעת', אבל זה יהיה שקר. האמת היא שאני לא רוצה לספר לך. אבל אני יודע שאני חייב!" הוא הוסיף במהירות לפני שהספקתי לדבר. הוא כחכח בגרונו והשפיל את ראשו אל ידיו. הוא שפשף אותן זו בזו כאילו נזכר בכאב. כבר צמחו לו כמה ציפורניים על אצבעות ידו החשופה, ונראה שהציפורניים האחרות גדלות אף הן. הדחקתי מליבי את זיכרון הכאב שלו. הגוף אולי יחלים, אבל הפגיעה שהותירו העינויים בנפשו תישאר שם תמיד, כמו מוגלה רעילה. הושטתי את ידי ואחזתי בכף ידו העטויה בכפפה.

"ספר לי".

"לא מתייחסים אליה טוב".

ציפיתי לזה. אם היא עדיין בחיים, השובים שלה ככל הנראה לא ינהגו בה בעדינות. אבל לשמוע את זה בקול רם זה כמו להרגיש אגרוף בבטן שהוציא ממני את כל האוויר.

"איך?" הצלחתי לומר. אלה רק חלומות, הזכרתי לעצמי. הם כנראה לא אמיתיים.

"אני לא יודע". קולו היה לחישה צרודה. "חלמתי על גור זאבים שליקק את פצעיה והתכרבל סביבה כדי להגן עליה מהקור. חלמתי על עץ דק ולבן ללא פרחים, שענפיו הרכים עקומים".

לא יכולתי לנשום. הוא השמיע יללת כאב והבנתי שאני מוחץ את אצבעותיו. שחררתי את אחיזתי ונשמתי עמוק.

"אבל גם חלמתי על יד שמחזיקה לפיד כבוי. החלום הזה היה מבלבל. הלפיד נפל ארצה ורגל רמסה אותו. שמעתי קול. 'עדיף לגשש באפלה מאשר לעקוב אחר האור השגוי'". הוא היסס והוסיף. "החלק המבלבל הוא שכבר היה חשוך מסביב. פרץ אור אדיר עלה מן הלפיד כאשר הוא נרמס על הארץ".

"איך אתה יודע שהחלום היה על דבורה?"

הוא נראה מבויש. "אני לא בטוח, אבל ייתכן. והייתה לו הרגשה... מרוממת. כמו משהו שיכול להיות טוב. רציתי לחלוק אותו איתך".

נקישה מהירה נשמעה על הדלת ורגע לאחר מכן ניצוץ פתחה את הדלת. "הו!" היא קראה כשראתה את כפות ידינו השלובות. שחררתי את הליצן. היא התעשתה והכריזה, "הקברניט טרל רוצה את כולם על הסיפון. הגיע הזמן להרים עוגן ולעזוב. קלפ שלח אותי למצוא אותך. הוא תפס את שקד ואת לאנט ברגע שעלינו לספינה".

שמחתי לנטוש את הדיון על החלומות האפלים, אבל דבריו של הליצן רדפו אותי כל אותו היום. שמחתי על הסחות הדעת שבהן למדתי כיצד לקשור חבלים ולהפעיל את הספינה כי הן מנעו ממני לדאוג לבתי. לא משנה לאיזה כיוון הפניתי את מחשבותיי, הן הכאיבו לי. דבורה מתה, נקרעה לגזרים בזרם האומנות. דבורה חיה וסובלת מהתעללות.

התעללתי בגופי ואימצתי אותו בעבודה קשה ככל האפשר, מבקש את התשישות, ואז עליתי על הערסל בסיפון התחתון עם אנשי הצוות ששיחותיהם, קללותיהם ושאגות הצחוק שלהם הרחיקו ממני את החלומות.

היינו במרחק יום מדיביטאון כאשר שקד המדוכא הגיע אליי. "ראית את פסים?"

לא הבחנתי שהציפור נעדרת עד שהוא הזכיר זאת. "לא", הודיתי בפניו. בחוסר רצון, הוספתי, "עורבים הם יצורים של חופים, שקד. יש הרבה אוכל בשבילה בדיביטאון. לא כך המצב כאן, בים הפתוח. אני יודע שחלקת איתה את מנות האוכל שלך גם כשהאוכל היה מצוי בצמצום. אבל אולי היא מעדיפה לדאוג עכשיו לעצמה".

"בדיוק צבעתי מחדש את הנוצות שלה. מה יקרה לה כאשר הצבע השחור ידהה?"

"אני לא יודע", הודיתי בחוסר רצון. היא הייתה ציפור פרא בליבה, ותמיד תהיה. היא הייתה נחרצת בסירובה לקשר בינה. ניסיתי לשחרר אותה מליבי.

למרות כל זאת נשמתי לרווחה ביום השני, כאשר שמענו קריאות מרוחקות. שקד ואני היינו על החיבל באותו היום, נשענים על מוט החרטום, רגלינו אחוזות בחבלים. בתחילה היא הייתה רק צללית קטנה במרחק. אבל בעודנו מביטים בה, כנפיה המכות באוויר קירבו אותה אלינו עוד ועוד. היא צווחה בברכה ואז נחתה בכבדות על זרועו של שקד. "עייפה", היא אמרה. "מאוד עייפה". היא הילכה במעלה זרועו אל כתפו ונחה מתחת לסנטרו.

"אני נשבע שלעיתים אני בטוח שהיא מבינה כל מילה שאנחנו אומרים", הערתי.

"כל מילה", היא חזרה על דבריי והביטה בי בעין בוהקת אחת.

הבטתי בה. קצה מקורה היה כסוף. "שקד", הזהרתי אותו והתאמצתי לדבר בקול רגוע. "הרחק אותה מפניך. יש לה כסף על המקור".

ראיתי את הבחור קופא במקומו. אז הוא אמר בקול רועד. "אני לא מסוגל להרגיש בכלל את הקסם. אולי אני חסין גם לכסף".

"ואולי אתה לא. בבקשה, הרחק אותה מצווארך".

הוא הרים את פרק ידו והציפור העבירה את עצמה לידו. "מה עשית?" הוא שאל אותה. "איך הגיע כסף אל המקור שלך, יפה שלי? את בסדר? את לא מרגישה טוב?"

בתגובה היא פנתה וניקתה את נוצותיה. הן לא התכסו בכסף, אבל הן זהרו בצבע שחור בוהק יותר מאי-פעם. "היבי", היא צווחה. "היבי חלקה. היבי מלמדת איך".

אה. רפסקאל עצר להתרעננות בדיביטאון. הייתי צריך לדעת. האם הזמן שבילתה עם הדרקונית שיפר את הדיבור שלה? "היזהרי במקור שלך", גערתי בה.

היא הפנתה אליי את עיניה הנוצצות. "אני מאוד זהירה, פיץ טיפש. אבל מאוד עייפה. קח אותי אל פאראגון". היא עלתה במעלה שרוולו אל כתפו ושלחה אליי מבט זועם לפני שעצמה את עיניה.

שמעתי את טרל שואג אלינו לזוז ולהפסיק לנוח שם כמו שחפים. שקד הביט בי, מתעלם מהקברניט שלו. "שאקח אותה לפאראגון?"

"לא נראה לי שתוכל להרחיק אותה ממנו. ולא משנה כמה היא תיזהר, אני רוצה שאתה תהיה זהיר יותר. הזהר כל אדם שהיא מתקרבת אליו".

בראשן שאג שוב ושקד התחיל לרדת במהירות, צועק שפסים חזרה. כאשר שקד החליק במורד החיבל עם הציפור על כתפו, ניצוץ חצתה את הסיפון בריצה. התחלתי לרדת בצורה זהירה יותר ממנו.

"אתה באמת נסיך?" שאל קניטסון כאשר נעצרתי לידו.

היססתי לרגע. אני ממזר או נסיך? נאמן הפך אותי לנסיך. "אני נסיך", אמרתי בשקט. "אבל בשל הממזרות שלי אני לא מיועד למלוכה".

הוא משך בכתפיו. "הבחור הזה, השקד הזה. הוא היה נער האורוות שלך?"

"כן".

"אתה עובד לצידו והוא אף פעם לא מתייחס אליך בכבוד".

"הוא מתייחס אליי בכבוד רב, אבל לא בגלוי. הוא מכבד אותי גם אם אנשים אחרים לא רואים זאת".

"הא".

הקול שהוא השמיע היה יותר מהורהר מאשר מלגלג. די היה בכמה ימים על הספינה כמלח פשוט כדי לשנות אותו מעט. הוא היה חכם מספיק כדי לדעת שאם הורו לו לישון עם מלחים פשוטים כמו נמלה ושקד, כדאי שיפסיק להתנהג כמו אציל. הוא החליף את בגדיו הנאים במכנסי בד רפויים ובחולצות כותנה כמו כל השאר. הוא קלע את שערו בצמות אחרי שנמלה הזהירה אותו שכמה תלתלים יכולים להסתבך בכל חבל רפוי ולהיתלש מקרקפתו. הוא גם ליפף רצועות עור סביב כפות ידיו. חשדתי שהוא הצמיח עליהן יבלות מדממות. חבלי ספינה לא ניחנו במרקם נעים במיוחד.

הוא לא הוסיף לדבר איתי, לכן המתנתי לפקודה הבאה שלי.

עברו כמה עשרות שנים מאז עבדתי על ספינה ומעולם לא עבדתי על ספינה כמו פאראגון. משמעות הטבע החי של הספינה היא שהיה ביכולתו להיות גורם פעיל במסע. הוא לא היה מסוגל לפרוש את המפרשים שלו או לקפל אותם, אבל הוא היה מסוגל לקרוא להגאי ולמסור לו כיוונים טובים יותר, לחוש היכן הזרמים החזקים ולהזהיר אותנו אם אחד החבלים היה צריך להיות הדוק יותר. היה לו חוש טוב למעמקים לערוצים — חוש שהוא הפגין כאשר שטנו בין איי הפיראטים ולבסוף אל הים הפתוח. כאשר הוא פילח את הגלים הגבוהים, אנשי הצוות מיהרו לעמוד בקצב הדרישות שלו.

לא רק אני נדהמתי מפעולותיו של הספינה החיה. אנשי הצוות שלקחנו בדיביטאון הופתעו מהשתתפותו של פאראגון בשיט. כעבור זמן קצר ביקשה הנווטת רשות לחלוק את מפותיה עם פסל החרטום, ואז תיקנה אותן על-פי הידע שלו. כאשר אנשי הצוות נתנו לפאראגון לפעול לבדו הוא הפך להיות כמעט נחמד, במיוחד לילדוני ולקניטסון.

למרות זאת, המעבר שלי מנוסע לימאי לא היה קל. תמיד התגאיתי בחשאי בכך שנשארתי בכושר גם בעשור השישי לחיי. רוב הכוח הפיזי שלי נבע מריפוי האומנות שעברתי ועדיין זרם בגופי ותיקן אותו ללא הרף. היבלות שצצו על ידיי מרוב הנפות חרב או גרזן היו שונות מכפות הידיים המחוספסות שרוכש מלח לאחר משיכות חבלים. בימים הקשים הללו כאבו רגליי, גבי וזרועותיי ללא הרף. השרירים חזרו אל זרועותיי ובטני השתטחה כמו בעבר. גופי התחיל להחלים, אבל החלמה יכולה לכאוב בדיוק כמו פציעה.

למרות האנשים שהבאנו מדיביטאון, עדיין הצוות שלנו היה קטן ומועט מכדי להפליג בספינה חיה. סיום המשמרת שלי לא הבטיח שינה רצופה. קריאה של "כולם לסיפון" יכלה להגיע בכל רגע. כפי שבראשן חזה, במסענו לכיוון דרום-מערב לא היו זרמים טובים שיועילו לנו. היבשת הפכה לפס של עננים נמוכים על האופק מאחורינו. כאשר התעוררתי למחרת בבוקר, גם הפס הזה נעלם.

ניצוץ ושקד נהנו. הם התרוצצו בשמחה על החיבל לצידה של נמלה. קלפ היה מורה טוב ועכשיו היה להם גם את ילדוני, עוד ימאי מיומן. לאנט עמל לצידי וניסה להקנות לגופו המבוגר את המיומנויות שהיה טוב אילו היה קונה לו כבחור צעיר. ריחמתי עליו, אבל הוא לא התלונן. כולנו אכלנו ככל שיכולנו וישנו בכל רגע פנוי.

לימים היה קצב מהיר. אילו הייתי בחור צעיר יותר ולא הייתה לי מטרה בחיים חוץ מאשר להרוויח את לחמי, יכולתי להיות מרוצה. שנאתם של אנשי הצוות של הספינה החיה על שהרסנו את חייהם פגעה ללא הרף במטלות העבודה היומיומיות שלנו. נמנעתי מלהעלות כל נושא שעלול להזכיר להם שבסוף המסע, פאראגון התכוון להפוך לדרקונים.

הופתעתי מסבלנותו של בראשן עם קניטסון. יותר מפעם אחת הקברניט ציוות אותנו יחד. הנסיך פיץ-אביר, כך בראשן קרא לי כל הזמן, ולבסוף הבנתי שהוא מראה לנער שאפילו נסיך מלכותי לא מהסס למלא את המשימות הבזויות ביותר. חשבתי שבסופו של דבר קניטסון ישיג את מיומנויות הימאי לא בזכות פקודותיו של טרל אלא בגלל הרצון שלו להיות שווה ערך או טוב יותר במשימותיו מכל שאר הימאים. היה קשה לצפות בזה. הוא היה עוקף בריצה מלח מיומן וקורא בקול רם, "אני יכול לעשות את זה!" ולפעמים הוא לא הסכים לקבל עזרה או הצעות לשיפור. הוא לא היה טיפש, אבל הוא היה גאוותן והשתוקק נואשות להיות צודק. היה קשה עוד יותר לראות את ילדוני נקרע בין הוריו ובין האיש שאיתו רצה להתיידד. קניטסון התייחס לילדוני כאילו היה כלבלב חביב, ולפעמים הפגין בוז כלפי כישוריו הימיים של הגבר הצעיר. מדי פעם ראיתי את ילדוני אוחז בחשאי באחד החבלים הרפויים שקניטסון השאיר מאחור וקושר אותו שוב. לא אמרתי דבר, אבל הייתי בטוח שאם אני מבחין בזה, אביו בוודאי הבחין בזה גם הוא. ואם בראשן לא התייחס לזה, זה לא היה מקומי לדבר. בכל זאת, היה מעניין לראות את קניטסון מתנדנד בין גבר שרצה ללמוד את מלאכתו ובין נסיך המסרב להודות שיש דבר שהוא אינו יודע. קיוויתי ששום אסון לא יתרחש בגלל זה.

המשך הפרק בספר המלא