מחוץ לתלם

מוצאי שבת, 19:00

נורית הדלק הצהובה העירה אותו ממחשבותיו. בלית ברירה פנה מהכביש הראשי לדרך צדדית, שבהמשכה, כך הבטיחה אפליקציית הניווט, נמצאת תחנת דלק פתוחה. עמדה לפניו עוד נסיעה ארוכה והוא לא רצה להתעכב, אך אם ייתקע בלי דלק באמצע הלילה, מצבו יהיה גרוע יותר.

במעומעם הבחין שהוא נמצא באזור של כפרים ערביים. היה לו נדמה שהוא קולט ריח של מרעה ועשן מדורות. רעשי הכביש התחלפו בשקט מוזר. השמים הלכו והחשיכו. על פי האפליקציה, הכניסה ליישוב הקרוב לא היתה רחוקה, ומבעד לחשיכה הוא זיהה מרחוק, במעומעם, דמות המהלכת לצד הכביש. הוא השתדל להבחין בפרטיה: נמוכה וחסונה, בעלת זקן לבן וכיסוי ראש או כיפה גדולה שממנה משתלשלות פאות, לבושה במעיל כהה, אולי מעיל צבאי. איתן האט. האיש צעד לקראתו בשולי הכביש, מתנדנד בצעדים לא יציבים כאילו כדי לשמור על שיווי משקל. שיכור? היה קשה להבחין בפרטים, אבל משהו בו הזכיר לאיתן דמויות של מתנחלים שראה מדי פעם בטלוויזיה, לבושים בחולצות פלנל משובצות וציציותיהם משתלשלות.

הוא לא שמע קולות בלימה, חריקת גלגלים, או את רעש מנוע המאזדה הלבנה שהגיחה בפתאומיות ושעטה לכיוונו במהירות מטורפת. הוא זכר את רגע האימה שבו חשב שתתנגש בו, ובאינסטינקט בלם בעוצמה, סובב את ההגה בחדות וסטה לשוליים. שנייה אחר כך ראה את הדמות מוטלת הצִדה בתנופה, כמעט מרחפת באוויר. במראה הפנימית ראה את המאזדה הולכת ומתרחקת, ולבסוף נעלמת. הוא ניסה להבחין בנהג, אבל כל שהספיק לראות, בעודו מוטח קדימה בכוח לכיוון ההגה, היה צל מטושטש של גבר מזוקן שחלף על פניו במבט מבוהל. הוא הזדקף וכאב חד ניעור בצלעותיו.

אחרי רגע התעשת איתן וקלט שהולך הרגל נפגע. הוא שחרר את חגורת הבטיחות וניסה לצאת מהרכב בריצה, אך הכאב בצלעותיו התגבר והוא האט לצליעה מהירה. לאחר חיפוש מהיר הבחין בגוף השוכב על הקרקע, נושם חלושות ובאטיות ומשמיע מדי פעם קול אנקה חנוק. "אתה בסדר?" שאל.

האיש לא הגיב. דם זרם מתחת לראשו ונקווה בשלולית שהלכה וגדלה.

איתן ניסה לשחזר כיצד יש לפעול במקרה כזה. הוא ירד על ברכיו וניסה למדוד דופק בווריד הצוואר ולהפשיל את מעיל הדובון הכבד כדי לבצע עיסוי לב. לפתע הניע האיש את פיו, כמנסה ללחוש דבר־מה. איתן קירב את אוזנו לשפתיו, אך התקשה להפריד בין הנשימה המאומצת לבין המילים. בין המלמולים היה לו נדמה שהוא שומע את המילים "בן פיאבי..."

"מה אתה מנסה להגיד?" שאל איתן, נשימתו נעתקת.

המזוקן התאמץ להרים את ידו לכיוון איתן. על אצבעו היתה טבעת גדולה. הוא מלמל משהו נוסף שנשמע כמו "הפיצוץ..." הלחישות נדמו כעולות לו במאמץ רב. אחריהן נשמע חרחור של חנק, ולבסוף דממה. איתן מישש שוב את הדופק, אך לא הרגיש דבר.

לראשונה בחייו ראה אדם מת מול עיניו. לבו של איתן הלם בעוצמה וגופו התכסה זיעה. הוא הוציא מכיסו את הטלפון והתקשר להזמין אמבולנס. המוקדנית התקשתה להבין היכן הוא נמצא וגם לו לא היה הדבר ברור לגמרי. לבסוף הועלה על הקו מנהל המשמרת ובמבטא ערבי בולט אמר: "אני יודע איפה זה. נגיע הכי מהר שאנחנו יכולים."

איתן כיסה את פניו של המת בחולצה שמצא בתא המטען, וזו מיד האדימה מדם. הוא התיישב על גדר אבן נמוכה וחיכה. הדקות נקפו. הוא היה עייף ואירוע הדריסה היטשטש בתודעתו. מחשבותיו נדדו אל הצימר שבו בילה עם תמר בסוף השבוע. שוב צפה בו המבוכה שחש כשכרע על ברכיו אחרי הארוחה, שלוּוְתה בשיראז הפשוט והארומטי האהוב עליהם, ושלף מכיסו את הטבעת. תמר, במקום שתתנפל עליו בחיבוק אוהב, כיסתה את פניה בידיה ורצה בוכה לחדר השינה.

שארית סוף השבוע עברה באווירת נכאים. לא עזר שהתנצל באבירות ואמר שזאת הצעה פתוחה ללא תאריך תפוגה, ולא הועילו הניסיונות הגמלוניים שלה, המהולים ברגשות אשמה, להסביר שלא ציפתה לזה והיא צעירה מדי לחיים מסודרים ו"חסרי ריגושים". זה היה הביטוי שפגע בו יותר מכול. הוא? חי חיים "חסרי ריגושים"? נכון, הוא בן שלושים ועובד כמנהל מוצר בחברת היי־טק מצליחה. הוא יכול להבין מדוע העיסוק הזה מצטייר כמשעמם ואפרורי. נכון גם שהוא אדם שקט וכבר מרגיש מבוגר מכדי לבלות במסיבות עם חבריה של תמר, שכולם בשנות העשרים לחייהם, או לרבוץ בפאבים אפלוליים. ועדיין, האמירה הזאת פגעה בו וגרמה לו להרגיש שאף על פי שהם יחד כבר שנה, תמר כלל אינה מכירה אותו. ובכל זאת, בהסתכלות של אדם אובייקטיבי מבחוץ, האם הוא יכול לטעון בלב שלם שהוא חי חיים מרגשים?

הוא ידע שתמר לא היתה כל כך רחוקה מהאמת.

למרות תחושת אי־הנוחות שנוצרה, הם ניסו לנצל באופן מיטבי את השהות בצימר. הם רחצו יחד בג'קוזי, אבל למעט ניסיון אחד מגושם - לא עשו אהבה. במקום זאת יצאו לטיול רגלי קצר בסביבה, כשכל אחד מהם שקוע במחשבותיו. במובן מסוים איתן שמח על כך שנסעו במכוניות נפרדות. תמר הגיעה לצימר אחרי שבילתה שלושה ימים בסדנת רוחניות ליד הכנרת, והוא, כרגיל, נמלט ברגע האחרון מהמשרד. איך היה מתמודד עם שתיקה כל כך ארוכה לאורך נסיעה בת יותר משעתיים בחזרה לתל אביב בעומס התנועה של מוצאי שבת?

מוצאי שבת, 20:30

קול צופר האמבולנס קטע את מחשבותיו והחזיר אותו אל המציאות.

"אתה קשור אליו?" שאל הפרמדיק במבטא רוסי והחווה בראשו אל הדמות ששכבה על הכביש.

"לא, אני לא מכיר אותו, אני בכלל עברתי כאן במקרה."

הפרמדיק הנהן בעייפות. "טוב, גם אם אתה באמת לא קשור אליו וגם אם כן, הוא מת עכשיו." אחרי כמה שניות הוסיף: "אני מצטער" ונגע בכתפו של איתן.

איתן השפיל את מבטו. הוא נזכר בחרחורים שהשמיע האיש כשניסה לדבר אליו. הוא ניסה לחשוב אם היה משהו שהיה יכול לעשות כדי להציל אותו. אולי היה מצליח לעצור את הדימום? שִחזר במוחו שוב ושוב את השתלשלות האירועים והגיע למסקנה שהאיש כנראה איבד כמות אדירה של דם, ובמצב הזה לא באמת היה אפשר לעשות משהו כדי לעזור לו.

הכביש היה שקט מאוד. מאז הדריסה עברו במקום רק שתי מכוניות. אחת מהן האטה את נסיעתה, אבל כשהנהג קלט את הדמות השוכבת על הקרקע, האיץ והסתלק.

איתן שב ונדרך: "אתם באמת צריכים אותי פה? אני יכול לתת את כל הפרטים בטלפון למי שצריך..."

הפרמדיק נעץ בו מבט נוזפני. "מה נראה לך? אתה חייב להישאר פה עד שמגיעה משטרה. אתה רוצה שיאשימו אותך בפגע וברח?"

"פגע וברח?" איתן לא האמין למה ששמע. "הסברתי לכם שאני לא זה שפגע בו. זה היה רכב אחר!"

"את זה אתה צריך להגיד לשוטר. הוא תכף יגיע." הטלפון של הפרמדיק צלצל, והוא ענה בשקט, ממלמל את תשובותיו, בזמן שפסע לאטו אל האמבולנס.

איתן קילל בשקט.

תמר! לפתע התעורר בו דחף לוודא שהגיעה הביתה בשלום. הוא שלף את הטלפון והתקשר אליה. תא קולי. הוא התקשר פעם נוספת. שוב תא קולי. אולי כיבתה את הטלפון, או שנגמרה לה הסוללה, ניסה להרגיע את עצמו.

הזמן זז באטיות מרגיזה. אחרי חצי שעה נוספת הופיעו אורות מהבהבים של ניידת משטרה. שני שוטרים יצאו ממנה בתנועות מדודות. כעת, בעזרת האורות של הניידת ושל האמבולנס, היה ניתן לראות את הנעשה יותר בבירור.

אחרי שהעיפו מבט סביבם, ניגשו שני השוטרים לאמבולנס, שם שוחחו עם הפרמדיק ועם הנהג. אחד השוטרים החזיק בידו דפדפת צמודה ללוח כתיבה ורשם פרטים תוך כדי דיבור. השוטר האחר חזר לניידת, פתח את תא המטען והוציא משם משולש אזהרה, אחר כך ניגש לכביש והציב מעין מחסום מאולתר עם פנס מרצד באור צהוב עמום.

בשביל מה? חשב איתן. בקושי עוברות כאן מכוניות.

הפרמדיק והשוטר עם הדפדפת ניגשו אל הגופה המוטלת לצד הכביש. שניהם ירדו על ברכיהם, ונראה כאילו הפרמדיק מציג את הגופה בפני השוטר. לאחר מכן הסתובב והצביע לכיוונו של איתן. השוטר העיף לעברו מבט, הסתובב בחזרה אל הגופה ופשפש בכיסיו של המת. אחר כך הזדקף והחל לסרוק מסביב לגופה. לבסוף הגיע אל איתן והציץ בפתק שבידו. "אתה איתן לירז?" ובלי לחכות לתשובה אמר: "בוא איתי לניידת, בבקשה." האות ש' נשמעה בפיו שורקת. איתן מתח רגליים ופסע אחריו בחוסר חשק מופגן.

מקרוב השוטר נראה כבן שישים בערך, דמות דחוסה עם כרס בולטת, שיער אפור ורווח בין השיניים. "אתה היית מעורב בתאונה הזאת?" השוטר דיבר באטיות מעצבנת, כאילו הם לא תקועים על כביש נידח באמצע הלילה, עם גופת אדם שנדרס המוטלת על הקרקע.

"לא הייתי מעורב," תיקן אותו איתן. "אני עברתי כאן במקרה וראיתי מכונית לבנה דורסת אותו." הוא הצביע לכיוון האיש המת.

"תן לי את הפרטים שלך, בבקשה."

איתן ציית בחוסר רצון והכתיב לו את כל הפרטים שביקש. אחרי דקות ארוכות סיים השוטר לכתוב אותם בטופס. הוא העביר את הדף לאחור ובמשך כמה דקות נוספות נאבק ומעך את החלק העליון כדי ליישר אותו, תוך שהוא מנסה לאזן את לוח הפלסטיק בידיו. הוא המשיך באטיות, "עכשיו תסביר לי בדיוק מה ראית."

איתן מילא את ריאותיו באוויר ונשף בכבדות. הוא החל לפרט, והשוטר עצר אותו מדי פעם לשאול שאלות. השוטר לא רק דיבר לאט, אלא גם כתב בסרבול. מדי כמה רגעים נראה כאילו התבלבל, העביר קו על מה שכתב וכתב את הדברים מחדש. נו כבר! אמר איתן לעצמו.

"מה עשית על הכביש הזה בכזאת שעה?"

איתן האשים את אפליקציית הניווט, אבל קולו קצת רעד כשאמר זאת. זה לא נשמע אמין במיוחד, חשב לעצמו.

"כמה אנשים נסעו ברכב הלבן?" שוב עם האות ש' המודגשת.

"ראיתי רק אחד."

"מה ידוע לך על הנדרס?" השוטר הצביע על הגופה.

"לא ידוע לי כלום."

השוטר עצר לרגע. "אתה בטוח שלא לקחת לו שום דבר מהכיסים?"

"מה פתאום לקחתי?"

השוטר נשף. "אין עליו ארנק, וגם לא שום פרט מזהה... האמת, זה מוזר." הוא המהם לעצמו בזמן שרשם את הפרטים שאיתן מסר.

באמת מוזר, חשב איתן. למה שמישהו יסתובב במקום כזה בלי תעודה מזהה?

תוך כדי הרישום, העט של השוטר חדל לפעול. הוא הורה לאיתן לחכות וניגש לניידת להביא עט אחר. באיתן עלתה התחושה המוכרת שחש בכל פעם שנדרש לשתף פעולה עם גורמי סמכות: הוא נעשה יותר ויותר קצר רוח.

לאחר כרבע שעה של הכתבה נראה שהשוטר סיים סוף־סוף למלא את העמוד. איתן פנה ללכת. "תודה רבה! אני צריך להגיע לתל אביב הלילה ומחר יש לי יום עבודה. אם יש לכם עוד שאלות, אתם יכולים להתקשר אלי."

נימת קולו של השוטר לא השתנתה. "תישאר פה, בבקשה." הוא המשיך לשרבט בשולי הדף.

איתן כבש דחף לנער אותו כדי שידבר מהר יותר. "להישאר פה? למה?"

"צריך לחכות לבוחן תנועה." במילים "בוחן תנועה" הטעים כל הברה בנפרד, כאילו היה רופא שנוקב בשם של תרופה. "אסור להזיז את הרכב עד שמגיע הבוחן."

איתן לא האמין למשמע אוזניו.

"בוחן תנועה?"

השוטר הנהן. "זה חוקר תאונות דרכים. רק הוא מוסמך לכתוב חוות דעת."

"לחכות עכשיו לעוד שוטר? לא חיכינו פה כבר מספיק זמן?" ניסה איתן להתווכח. "ובכלל מה הקשר לרכב שלי? הוא אפילו לא היה מעורב בתאונה!"

"אתה צריך לחכות, בבקשה." השוטר שמר על דיבורו המנומס, ולאיתן היה נדמה שהוא מזהה בקולו שמץ של שמחה לאיד.

הוא ניסה שוב. "מחכים לי בבית!"

השוטר שם יד על כתפו. "אישה, ילדים?"

איתן השתתק. "לא, אין לי אישה וילדים." אחרי רגע הוסיף: "אבל החברה שלי מחכה לי!"

השוטר פנה בחזרה לניידת. "לא נורא, היא תחכה."

איתן בעט בקרקע בעצבים. "טוב, תן לי לפחות לנסוע לקנות משהו לאכול."

השוטר הסתכל לעברו כאילו תפס אותו בקלקלתו. "רעב?" וסימן לו לבוא אחריו.

איתן הלך אחריו לניידת. השוטר פנה לעמיתו שעמד ליד תא המטען, הצביע על איתן ואמר בנימה של פטרונות: "הוא רעב."

השוטר השני חיטט בתוך תא המטען, הוציא שקית עוגיות חצי ריקה וזרק אותה לכיוונו של איתן.

איתן פתח אותה ונגס באחת העוגיות. דווקא טעים, חשב, אבל הוא איבד את החשק לעוגייה נוספת אחרי שנזכר שעליהם להמשיך להמתין לבוחן התנועה.

"אני יכול לפחות לחכות באוטו?"

השוטרים החליפו מבטים.

"אפשר, למה לא," אמר השוטר עב הכרס.

איתן התיישב בכבדות במושב הנהג.

תמר, הוא נזכר. השעה כבר היתה מאוחרת. הוא התקשר אליה פעם נוספת והגיע שוב לתא הקולי. הוא הכה בידיו על ההגה בתסכול. אחר כך עצם עיניים ונזכר במילים שהאיש המת מלמל בכוחותיו האחרונים לפני שהפסיק לנשום. "בן פיאבי", במלרע. הוא לא הבין את פירוש המילה "פיאבי" וניסה להיזכר, אולי שמע באופן שגוי? הוא ניסה לחשוב על מילים שנשמעות דומה, כמו "אביבי" או "ערבי". לא, הוא החליט, זה ללא ספק היה "בן פיאבי".

לגבי המילה "הפיצוץ" הוא היה פחות בטוח. אולי האיש רצה להגיד לו שהוא פוצץ משהו? שמישהו מאיים לפוצץ אותו?

רחש של מכשיר קשר גרם לו להרים את מבטו. רכב משטרה נוסף החליק אל מאחורי הניידת. מתוכו יצא אדם גבוה, לבוש במדים ועליהם אפוד זוהר, והחליף דברים עם שני השוטרים. השוטר עב הכרס מסר לו את הניירות שמילא. לאחר מכן ניגשו יחד אל הגופה. האיש, שבוודאי היה בוחן התנועה, שלף את הטלפון שלו מהכיס, והבהובי הפלאש החלו לנצנץ בחשיכה. הוא צילם את הגופה מקרוב ומרחוק, ולאחר מכן גם את סביבותיה. אחר כך שלף מהכיס משהו שנראה כמו סרט מדידה, רכן אל הקרקע ומדד מרחק מהגופה בכמה כיוונים. לבסוף החזיק את הטלפון ליד פיו ונראה כאילו הוא מקליט את עצמו, מתעד את המידע שאסף.

אחד השוטרים הצביע לכיוונו של איתן, והבוחן הנהן. השוטרים החליפו איתו כמה ברכות קצרות, נכנסו לניידת ונסעו.

הבוחן ניגש בצעד נמרץ אל מכוניתו של איתן. איתן תהה אם עליו לצאת לקראתו, אך הבוחן סימן לו עם היד לחכות והסתובב מסביב למכונית. הוא שלף מצלמה והחל לתעד את הרכב מקרוב.

איתן יצא אליו. "בשביל מה אתה מצלם את הרכב? הסברתי להם שבכלל לא הייתי מעורב בתאונה."

הבוחן ענה לו בחיוך סלחני. "כן, קראתי את הגרסה שנתת. כמה זמן אתה מחכה פה?"

איתן ניסה להעריך. "יותר מדי," אמר לבסוף.

"ומה זה?" הבוחן הצביע בידו על חזית המכונית.

איתן רכן לעבר הנקודה שעליה הצביע בכנף הקדמית. "זה שום דבר. מישהו כנראה פגע במכונית בזמן שעמדה בחניון." הוא הוסיף בכעס: "אפילו לא השאירו פתק."

הבוחן קימט את מצחו. "מתי ואיפה זה קרה?"

"בשבוע שעבר, בחניה של קניון איילון." איתן הזדקף. "אמרתי לך, זה שום דבר. תכננתי לקחת את הרכב לתיקון בהזדמנות הראשונה." הוא הוסיף: "זה ממש לא קשור לדריסה."

הבוחן נעץ בו מבט, הנהן וצילם כמה תמונות של הכנף הפגועה. לאחר מכן דפדף בטלפון, ונראה שהגיע למסקנה שאסף את כל הנתונים הדרושים לו.

"חכה פה," אמר לאיתן בקצרה.

הוא ניגש אל האמבולנס והחליף כמה מילים עם הנהג ועם הפרמדיק. הם שלפו אלונקה מהדלת האחורית של הרכב וניגשו אל הגופה. בלי להרבות בדיבורים העלו אותה על האלונקה וחזרו אל האמבולנס. הפרמדיק נופף בתנועת שאלה אל בוחן התנועה, שסימן לו עם היד לנסוע. הנהג והפרמדיק נכנסו לאמבולנס ועזבו את המקום.

הבוחן חזר אל הרכב של איתן. "זהו, גם אני משוחרר?"

האיש חייך ביבושת. "עוד ביקור קצר בתחנה, וגם אתה משוחרר."

"בתחנה? עכשיו?" איתן היה עייף, רעב ובעיקר מתוסכל מההמתנה ומהבירוקרטיה המשטרתית, אך הבין שאין טעם להתווכח. "לאן אני צריך להגיע?" הוא התניע את הרכב. "רגע," נזכר, "אני חייב לתדלק."

"נעבור בתחנת דלק," אמר הבוחן. "סע אחרי."