מלך

א

את אבי הרג יהודי גבה קומה, חטוב, בעל כתפיים רחבות וגב רב־עוצמה של מתאגרף "מכבי".
עכשיו הוא ניצב בזירה. זה הקרב האחרון לערב זה והסיבוב האחרון של הקרב, ואני צופה בו ממקומי בשורה הראשונה. שמי משה ברנשטיין, אני בן שבע עשרה ואני לא קיים.
שמי משה ברנשטיין, אני בן שבע עשרה ואני לא בן אדם, אני אף אחד, אני לא קיים, אינני. אני בנו הרזה, העני של אף אחד ואני מביט במי שהרג את אבי, אני רואה אותו ניצב בזירה, יפה תואר וחזק.
שמי משה ענבר, אני בן שישים ושבע שנים. החלפתי את שם משפחתי. אני יושב ליד מכונת כתיבה ואני כותב. אני לא בן אדם. אין לי שם משפחה.
המתאגרף בזירה הוא יָאקוּבּ שפירא. יש לו למתאגרף שני בנים יפי תואר, דוד ודניאל, אבל אז כמובן לא ידעתי את זה. עכשיו אני יודע שהיו לו שני בנים. ויש לו גם שיער שחור, מבריק מבּרילנטין.
המתאגרף הרג את אבי. ועכשיו הוא נלחם.
הוא נלחם בסיבוב האחרון של הקרב הזה. בפולנית קוראים לזה "רוּנדָה". ובכן זו הרונדה האחרונה.
זהו קרב במסגרת 'אליפות ורשה לקבוצות' בין מועדון "לֶגייה" לבין מועדון "מכבי". הוא נפתח במשקל זבוב, ועוד לפני שהתחיל התחוללו בו שתי שערוריות: בַּשקֶביץ' ודוֹרוֹבָּה נלחמו בקטגוריות גבוהות יותר, זו הייתה השערורייה הראשונה. והשנייה — פרץ ויכוח בין השופטים. אני חושב שאז לא הבנתי בזה הרבה ולכן זה לא עניין אותי במיוחד, רק שמעתי מה שאמרו האנשים שישבו סביבי. הם התרגשו מן הקרב ומן השערוריות.
ישבתי בשורה הראשונה באולם "הקולנוע העירוני", בקרן הרחובות דְלוּגָה והיפּוֹטֶצ'נָה. הבעלים שמחו להשכיר את האולם, גם לצורכי קרבות אגרוף. היום נדמה לי שזה היה קרב האגרוף הראשון שראיתי בחיי.
סביב הזירה נקבצו ובאו שתי אוכלוסיות זרות זו לזו. אני בקהלן, ממש ליד הבימה, אבל זה היה כאילו ישבתי בכל מקום, בכל כיסא שבו ישב יהודי, והתבוננתי בזירה גם מקרוב וגם מרחוק. איש לא ראה אותי.
שתי אוכלוסיות נקבצו סביב הזירה. שתיהן התגוררו בוורשה אך דיברו בשתי שפות, חיו בעולמות שונים, קראו עיתונים אחרים ורחשו זו לזו אדישות במקרה הטוב, שנאה יוקדת במקרה הרע, אך בדרך כלל פשוט סלידה קלה ומנוכרת, כמו לא גרו ברחובות סמוכים אלא כאילו הפריד ביניהן אוקיינוס. ואילו אני הייתי נער צעיר, רזה, חיוור. נולדתי אי שם, לא זוכר איפה בדיוק, משהו כמו שבע עשרה שנים קודם לכן, בואו נאמר אפוא שזה היה בשנת 1920, ונתנו לי את השם משה; את שם המשפחה ברנשטיין פשוט ירשתי מאבי, נחום, וגם אימי, מרים, נשאה את השם הזה — כולנו בני דת משה, ונולדתי כאזרח הרפובליקה הפולנית שזה עתה קמה לתחייה, אזרח נחות במקצת מן הפולנים, וישבתי באולם "הקולנוע העירוני", שהיה פעם "התיאטרון החדש"; אחר כך שכן בבניין זה, שבקרן הרחובות דְלוּגָה והיפּוֹטֶצ'נָה, "התיאטרון של בּוֹגוּסלַבְסְקי" ולבסוף השתכנו בו אולם קולנוע וזירת אגרוף.
תחילה נערכו קרבות המתאגרפים הצנומים במשקל זבוב, וּוַרשה היהודית שאגה בשמחה כאשר הרים השופט את ידו של רונדשטיין בסיום הקרב. קמינסקי, המתאגרף הגרוּם של מועדון "לגייה", נכנע אחרי הרוּנדה הראשונה, כולו שותת דם.
אחר כך משקל תרנגול. בסיבוב הראשון הייתה ידו של המתאגרף שלנו על העליונה — כך הבנתי על פי צעקות הקהל היהודי. שמו היה יָאקוּבּוֹביץ'. שופט הזירה הפולני היה בבירור לטובת "לגייה" כאשר צמצם שוב ושוב את היתרון־בנקודות של יאקובוביץ' באזהרות והתראות בלתי מוצדקות. היו שלושה סיבובים. אחרי הסיבוב השלישי העניק שופט הניקוד — שלא בצדק — את הניצחון לבַּשקֶביץ' ממועדון "לגייה", ואז זה התחיל. יהודי עב בשר במשקפיים זרק על השופט שקית נייר מלאה דובדבנים חמוצים, צועק שכולם כאן יודעים לספור. על היהודי התנפל בריון פולני, השמן השיב מלחמה בכישרון לא מבוטל. היו מי שמיהרו להפריד ביניהם, אבל הקרב הופסק לכמה דקות.
כאשר הצליחו סוף סוף להרגיע את הקהל, צעדו אל הזירה המתמודדים במשקל נוצה. שפיגלמן היה איטי מאוד ונוצח בקלות בנקודות על ידי טדי, הוא טַדֵיאוּש פְּיֶיטשִיקוֹבסקי, אלוף ורשה, האיש שאחר כך, בעולם אחר, נלחם כאסיר במחנות אושוויץ ונוֹיֶנגָאמֶה.
במשקל קל הכניע רוזנבלום בקלות את בָּארֶיָה, מתאגרף חזק ובעל כוח סבל.
במשקל קל בינוני היה לנִידוֹבֶּר יתרון ברור על פּשֶבוּצקי, ולמרות זאת קבע השופט תיקו. הקהל היהודי קרא בוז, הנוצרים מחאו כפיים.
אחר כך משקל בינוני. דוֹרוֹבָּה מ"לגייה" הכניע את שלָאז שלנו בשניות הראשונות של הסיבוב הראשון; והאמת חייבת להיאמר: שלאז פשוט שיפד את עצמו על הימנית הישרה שלו, שהייתה תמיד מכה מתפרצת. שיפד את עצמו ונפל. הקהל היהודי היה שקט ועגום, הפולנים הריעו למנצח.
במשקל כבד־קל התהפך הגלגל. נוֹידינג שלח את וְלוֹסטוֹבסקי אל הקרשים, הוא קם אמנם בספירה של תשע, אבל השופטים הכריזו על נוק־אאוט טכני.
ואחר כך נכנסו אל הזירה המתאגרפים במשקל כבד.
"בפינה הימנית — שחקן 'לגייה ורשה', אנדזֵ'י זֶמבּינְסקי!" — קרא הכרוז. תשואות.
מכולם הוא היה הנאה ביותר: מראה של אתלט, לא של מתאגרף. גבוה מאוד, גפיים ארוכות אך עתירות שרירים וגו ארוך של שחיין. שׂערו היה בהיר מאוד, כמעט לבן, מגולח בצדדים וארוך יותר למעלה, מסורק יפה, עם שביל, עיניו כחולות חיוורות ולסתו מרובעת בסגנון אַרט־דֶקוֹ.
לרגע דמה בעיניי לכוכב קולנוע, אבל מייד הבנתי שזה משהו אחר, שהוא נראה כמו התמונות והציורים של ספורטאים גרמנים, כמעט־אלילים אריים, שהעתקיהם הופיעו לפעמים בעיתונות המאוירת שלנו. עם זאת שרתה על פניו ארשת של עדינות נשית כמעט, מטופחת, משהו שלא ידעתי לכנותו בשם, והיום אני יודע שזו פשוט תכונתם של בני המעמדות הגבוהים, אלה שהחיים מפנקים אותם.
"בפינה השמאלית, גבירותיי ורבותיי..." — פתח הכרוז והשתהה.
מן הטריבונות היהודיות נשמעה נהמה.
"בפינה השמאלית, במדי 'מכבי ורשה...' — השתהה הכרוז שנית.
הנהמה נמשכה. הכרוז, שבע רצון, התבונן בטריבונות. אלפיים חמש מאות צופים באו לצפות בקרב הזה.
"יָאקוּבּ שפירא!!!" — הרעים לבסוף.
התלהבות עזה אחזה בצופים היהודים. הם מחאו כפיים, צעקו, קראו בקצב את שמו; הצופים הפולנים מחאו כף בקמצנות. המתאגרפים התייצבו זה מול זה. נשמע קול הגונג, והאולם השתתק.
גם הוא היה יפה תואר, אך יופיו קודר יותר, שונה מזה של זמבינסקי. גם נמוך ממנו, אף שגובהו היה בוודאי יותר ממטר שמונים, וגם לא דק גזרה. כבד יותר בבירור.
תווי פניו היו קשים ועבים, אפו נושא זיכרון של שבר משכבר הימים, אך למרות הכול היה יפה תואר, אפילו במכנסיים המגוחכים הבוהקים האלה ובגופיית הספורט עם הכיתוב "מכבי" על חזהו, ובנעלי ספורט שהזכירו גרביים; בנעליו אלה הוא מישש את הזירה המוארת היטב כמו היה נוגע בקרח שביר, בקלילות, שמאל־ימין, שמאל־ימין, ברפרוף, כמו לא היה מתאגרף בעל גוף במשקל כבד, תשעים ושניים קילוגרמים של שרירים דחוסים, עצמות קשות, והכמות המדויקת של שומן קשה מעל החגורה הרחבה של מכנסי האגרוף, שתמלא היטב את הוֶסט כאשר יחליף את בגדי הספורט בחליפה.
זמבינסקי שקל שמונים ותשעה קילוגרמים, אבל המשקל הזה לא נראה עליו. תחת עורו לא היה ולו גרם אחד של שומן, רק שרירים מגולפים בעבודה קשה, כמו פסל יווני.
הרגשתי בבירור את השקט והביטחון העצמי של המתאגרף היהודי. חשתי גם הנאה, ממש רעד של הנאה, כאשר קרא הקהל בקצב את שמו. והרגשתי איך הרעד הזה, כמו עונג מיני, משתלט על גופי כאשר קרא הקהל בקצב:
"ש־פי־רא, ש־פי־רא, ש־פי־רא!"
ראיתי את שלוותו, את ביטחונו בגופו, את שליטתו בגוף, איך הגוף הזה המתורגל, המעוּנה באימונים, נכנע לו כמו נמתח בקפיץ פנימי; כמה חופשית תנועת הראש והכתפיים, כמו היה מחליק וחומק תחת תקרה נמוכה.
ואיך הוא תוקף.
העוצמה באה מן הרגליים. כפות הרגליים, השוליים הפנימיים של כפות הרגליים, הברכיים למרכז, הכול קפיצי מאוד. האגרוף הימני, עטוי כפפת אִגרוף, מגן על מפרקי הלסת מצד ימין, מצד שמאל מגינה עליהם השִכמה השמאלית. המרפקים קרובים לגוף. וכשהוא תוקף, כל הגוף מתכווץ להתפרצות אחת של אנרגיה.
שרירי הבטן והגו מותחים באחת את המותן השמאלי והכתף. התכווצותם לוחצת על הסרעפת, על הצלעות, ולכן המכה מלווה בשריקה של האוויר הנסחט מן הריאות.
גם כף הרגל השמאלית מסתובבת, כמו היה מכבה בדל סיגריה — ופתאום הוא זורק את היד השמאלית כאילו היה מטיח אבן, האגרוף מסתובב במעופו ומַכֶּה מַכָּה קצרה, כמו צליפת שוט ומייד חוזר, כמו היה כל כולו קפיץ.
אך לפעמים האגרוף אינו עטוף בתחבושת ולא חבוק בתוך כפפה. לפעמים האגרוף לא פוגע בשַׂק. לפעמים עצם מַכָּה בעצם, שיניים מתפזרות.
ככה זה לפעמים. לפעמים כך זה צריך להיות.
אבל עכשיו הוא ניגש אל זמבינסקי בצעדי ריקוד. הוא שט על הזירה, מחליף רגליים, קצת כמו צ'רלי צ'פלין באחת הקומדיות שלו בקולנוע. הוא מתקרב, שמאלו דוקרת את האוויר בעדינות, כמו מחפשת חור בפקעת העוטפת את היריב.
זמבינסקי משיב מלחמה. הוא לוחם יפה, הוא מתאגרף מעולה; אני יודע את זה עכשיו, כי אז כנראה לא ידעתי, לא הבנתי באִגרוף; נדמה לי שהסתכלתי ולא ידעתי מה אני רואה, אבל עכשיו, כשאני נזכר במבטי עליהם מאז, נראה לי שהיה זה מבט מבין, מבט חוקר, מבט המבחין בכל מה שיודע להבחין רק מבט מנוסה, מודע היטב למוּשָׂאו. אולי זה המבט שלי מהיום, לא מאז.
הקרב היה מהיר מן המקובל במשקל כבד. לפני אחת ממכות השמאל המהירות כמו לוקסטורפדו1 (כך נכתב למוחרת בעיתונים) של זמבינסקי, מֵגֵן שפירא בסיבוב, אך לא על רגלו השמאלית המובילה, אלא דווקא על הימנית, ולרגע הוא נמצא בתנוחה של איטרי יד ימינם: הרגל הימנית קדימה, ובו בזמן מחטיף שתי מכות ימניות מהירות לזמבינסקי המופתע ופותח לו את הגבה השמאלית. המתאגרף של "לגייה" לא קולט מה פגע בו, אבל שפירא מוותר לו, מנתר לאחור ומרַפּה את שריריו מטר משם, אף על פי שיכול היה להפיל אותו עכשיו על החבלים, להטיל עליו ברד של מכות וָו על הראש ועל הצלעות.
"חסל אותו עכשיו, תחסל אותו!" — קורא המלווה שלו.
שפירא יכול לחסל אותו עכשיו. אבל הוא מוותר. הוא בטוח בעצמו, בטוח יתר על המידה. הוא מתעלם מקריאותיו של המלווה. הוא רוצה להמשיך להילחם.
הוא בן שלושים ושבע. כבר לא צעיר. נולד כנתין הצאר ניקולאי השני ברחוב נובוליפּקי 23, דירה 31, פחות משני קילומטרים מן המקום שבו הוא מתאגרף עכשיו. בתעודת הלידה שלו מופיע השם הרוסי Иаков. אשתו (אף שאינם נשואים כדין, בכל זאת היא אשתו) קוראת לו יאקוּבּ, על פי ההגייה בפולנית, אך לפעמים היא פונה אליו בשם היִּידי יענקל, כמו אימו. שם המשפחה נשאר כשהיה, אבל בשבילי הוא תמיד היה יאקוּבּ, כלומר מן הרגע שבו הפסיק להיות האדון שפירא.
התבוננתי בו אז בשנאה, אף שלא ידעתי עדיין שהרג את אבי. ידעתי רק שלקח אותו. את השאר למדתי אחר כך ואחר כך למדתי גם לאהוב את יאקובּ שפירא ורציתי להיות יאקובּ שפירא ואולי גם איכשהו נעשיתי יאקובּ שפירא.
ואולי כבר ידעתי. אולי ידעתי כבר הכול.
יומיים קודם לכן ראיתי איך שפירא גורר את אבי, נחום ברנשטיין, מן הדירה שלנו בבניין הדירות שבפינת הרחובות נָלֶבקי ופְרַנצִישְקַנסקָה, בניין מספר 26, דירה 6. ראיתי איך הוא גורר אותו בזקנו הארוך ומקלל בשקט, ביידיש: ביסט אַליין שולדיק, דו שוטה איינער, דו נאַרישער פֿרײַער,2 אומר לעצמו שפירא ומורט את זקנו של אבי.
למטה, יחד עם הענק פַּנטָלֶאון קַרפּינסקי ועם פני־העכבר מוּניה וֶבֶּר, שעליהם אכתוב אחר כך, הוא זרק את אבי לתא המטען של הביואיק שלו ונסע משם.
עמדתי במטבח, אמא לחשה לי שלא אעז לזוז, אז לא זזתי. אבא התחבא בארון, הם מצאו אותו מייד והוציאו אותו, וכשראיתי איך הם גוררים אותו החוצה בִּזקנו, שחררתי פתאום ובלי דעת את תכולת השלפוחית שלי; כתם השתן התפשט מהר על מכנסי הצמר שלי.
הוא עצר אז לידי בלי לשחרר את זקנו של אבי.
"נו, אתה אל תפחד, ילד", אמר בעדינות רבה. לא ציפיתי לעדינות כזאת.
ראיתי מקרוב שעל כף ידו הימנית יש לו קעקוע כחול בהיר של חרב פיפיות וארבע אותיות עבריות: מ, ו, ו, ת — מוות, כתובות כדרך העברית מימין לשמאל.
אז התנפלתי עליו וניסיתי להכותו. גם קודם לכן אהבתי ללכת מכות עם בנים יהודים ונוצרים. קיימנו קרבות גדולים באגרופים ובאבנים בכיכר בְּרוֹני, "חדר" נגד "חדר", בית ספר נגד בית ספר אחר, עד שהמשטרה הייתה מסלקת אותנו, כמו שסילקה את כולם.
אבל שפירא לא היה נער. הוא חמק מן המתקפה הילדותית שלי, פלבל בעיניו, אפילו לא הִכָּה אותי, רק דחף אותי מעליו. אמא צעקה. נפלתי על הרצפה בין השולחן לבין המזווה, בכיתי כל הזמן. ראיתי מול עיניי את החרב ואת ה"מוות" המקועקעים על כף היד הלופתת את זקנו של אבי.
אז החלטתי שלעולם לא יהיה לי זקן. כל שאר הדברים שנבעו מן ההחלטה הזאת באו מעצמם. החלטתי שאהיה כמוהו.
כאשר התבוננתי בשפירא בזמן קרב האגרוף הזה באולם התיאטרון, לא ראיתי את הקעקוע. הוא היה מוסתר בכפפה ובתחבושת שמתחתיה. וגם לא ידעתי טוב עברית. לפעמים אפילו היום נדמה לי שאני לא יודע טוב עברית. אני גם לא יודע אם הייתי מנחש את פירוש המילה "מוות".
אף על פי שהייתה זו כנראה הפעם הראשונה שצפיתי בקרב אגרוף, הייתי מרותק. כבר כשהייתי ילד אהבתי ללכת מכות, כי ללכת מכות היה בשבילי להיות יהודי חדש, אחר, יהודי מן העולם שאבא ואמא אסרו עליי לשהות בו, ואשר משך אותי למרות שלא ידעתי עליו הרבה, עולם שלא חושש מרוח פרצים ומאוויר נקי שמפחידים כל כך את המלמד מן ה"חדר" שלנו, עולם בלי פאות ובלי טליתות. ישבתי והסתכלתי.
שפירא, אף על פי שהוא כבד, הוא קופצני מאוד. ברגליים כפופות מעט הוא מקיף את זמבינסקי כמו חיפש סדק בהגנה ההדוקה של המתאגרף הגבוה ממנו. השמירה שלו נמוכה, אגרוף ימין ליד החזה הימני, אגרוף שמאל באותו גובה, לפני הימני.
אני חושב שרק אחרי מלחמת העולם השנייה החלו המתאגרפים להחזיק את אגרופיהם גבוה יותר.
שפירא עובד כל הזמן, כמו היה מוּנע בקפיץ, שמאל ימין, את המכות הבודדות של זמבינסקי הוא חוסם בעזרת המרפקים. מאלה המכוונות לראשו הוא חומק בזריזות ובתנועות קפיציות, כמו לא היה במשקל כבד אלא במשקל תרנגול, והוא כל הזמן מוותר ליריב. מרשה לו לדחוף אותו אל החבלים.
למרות הדם הזב מן הגבה השסועה יש לזמבינסקי יתרון ברור. הוא תוקף כל הזמן. שפירא רק מתגונן, חומק, שומר על הראש, ולפעמים מחזיר שמאלית מהירה.
הוא נראה כמי שעומד להפסיד, ואני מייחל להפסד הזה.
אבל הוא רגוע לגמרי. הוא חומק, קופץ, משחק. כאילו התאמן עם שׂק־אגרוף ולא נאבק בקרב חשוב. הוא משחק, גופו רגוע, והוא רואה שזמבינסקי, שהוא אחרי ככלות הכול מתאגרף מנוסה, חושש מאוד מן הרגיעה הזאת שלו.
אין בזירת אגרוף יריב נורא יותר מאשר יריב רגוע ובטוח בעצמו. הארשת המחרידה ביותר שיכול מתאגרף להעלות על פניו היא חיוך.
אבל בעיניי זה נראה כל הזמן בלתי אפשרי — שיהודי שלקח מן הבית את אבי יוכל להכניע את הבחור התמיר הזה, הבלונדיני, שצבעי לבן־שחור־ירוק של מועדון "לגייה ורשה" רקומים על הגופייה שלו. היתרון של זמבינסקי, כך נראה, הוא לא רק פיזי; הוא נובע לא רק ממוּטת כתפיו ומקומתו, אלא גם מן העובדה שזמבינסקי שייך למעמד בעלי הבית והשליטים בארץ הזאת.
הוא יכול היה להיות אפילו פועל, אפילו עני יותר מנחום ברנשטיין שכבר אינו בין החיים, אף שהיום אני יודע שהוא בכלל לא היה עני יותר, אבל בתור ענק בהיר שיער עם סמל "לגייה" על חזהו הוא יהיה תמיד טוב יותר ממתאגרף יהודי בגופיית "מכבי".
לא עלה אז בדעתי שיהודי יוכל לנצח נוצרי בזירה, אף על פי שאנחנו בכיכר בּרוֹני הלכנו מכות גם נגד הנערים הגויים. אבל זה היה משהו אחר, ואני הייתי אז בן שבע עשרה והכרתי רק את עולמות ה"חדר", ה"ישיבה", בית הכנסת והבית.
ואחר כך הכרתי את כל העולמות האחרים.
זמבינסקי דוחף את שפירא עד החבלים. הקהל הפולני חושב שהלך עליו, אבל המתאגרף היהודי עף פתאום אחורה כאילו הוא עומד ליפול על גבו, החבלים נמתחים תחת משקלו ואחר כך מטיחים אותו כמו שמטיחים אבן מרוּגַטקָה — שפירא עושה סיבוב מושלם וצולל תחת מכת־המגל הימני של זמבינסקי ומכה מלמטה בוָו שמאלי עצום; הוא מסתייע בגמישות חבלי הזירה ומשקיע במכה גם את סיבוב הכתפיים והמותניים ואת הזדקפות הגֵו; זמבינסקי נפגע בסנטר, גופו הופך מייד לסמרטוט וברעש גדול הוא נופל על קרשי הזירה. זה נראה כמו מצא שפירא בלסתו של זמבינסקי לחצן סודי, שמאפשר לכבות אדם כמו שמכבים חשמל.
שפירא מדלג מעל יריבו השוכב והולך אל הפינה שלו, ואילו זמבינסקי מחוסר הכרה, גופו מפרפר בחוסר מנוחה, רועד כמו בהתקף של מחלת הנפילה, עיניו מופנות אל תוך הגולגולת, רגליו וכתפיו מפרכסות כמו בהמה נשחטת.
הקהל צורח, קם על רגליו, נרגש. ההתרגשות עדיין חסרת כיוון, נובעת מעצם ההפתעה, מריגוש הקרב שלא נמשך אפילו שתי דקות; שנייה אחר כך תמצא כבר ההתרגשות כיוון, כולם יידעו כבר מה קרה, האוהדים היהודים מתפוצצים משׂמחה, כמו הם עצמם הטילו עכשיו לרצפה כל פולני שאי פעם נתן בהם מבט עוין. הקהל הפולני קורא בוז, המום מהפרת סדר הדברים הנכון.
השופט עט על זמבינסקי, מתחיל לספור ותוך כדי כך בודק לו את הדופק; שפירא לא מכבד איש מהם במבט, לא את השופט ולא את יריבו המנוצח, המוטל ללא הכרה.
שפירא לא מחכה שהשופט יגיע ל"עשר" ויניף את היד, הוא יורק את מגן השיניים שלו ומאותת למאמן באפודה הכחולה־כהה, שעליה רשומה הכתובת "מכבי" באותיות פולניות.
אל הזירה קופץ הרופא, ממשש את גולגולתו של המתאגרף הפולני, שעדיין הוא מחוסר הכרה אך כבר לא מפרפר.
המלווה של יאקובּ מוציא מכיסו קופסת מתכת לסיגריות, מצית סיגריה ומגיש אותה לשפתיו של המתאגרף. שפירא יונק מן הסיגריה כמה פעמים, נשען מעבר לחבלים. המלווה מוציא את הסיגריה מפיו ומכבה אותה.
היום אני יודע ששום מתאגרף אחר לא היה מרשה לעצמו, לא אז ולא עכשיו, להתנהג כך; אבל אז ראיתי וגם ידעתי שהיה בעישון הזה עוד לפני הסרת כפפות האגרוף משהו מחוצף ואופייני לשועי עולם, וזה מצא חן בעיניי, כי מעולם לא ראיתי יהודי שיַרשה לעצמו חוצפת שועים כזאת. ידעתי שיש יהודים כאלה, אבל לא נתקלתי בהם.
הייתי אז בן שבע עשרה.
כשהייתי בן עשר נסענו עם אמא לנופש בכפר שְבידֶר.3 המטען שלנו ואבא ששמר עליו נסעו בעגלה, ואמא ואני במחלקה שלישית ברכבת. זה היה הנופש הראשון שלי ובכלל פעם ראשונה שיצאתי מן העיר והכול מצא חן בעיניי — במיוחד השמש, שהייתה אחרת מאשר בעיר, ובזוהרה היוקד התאהבתי אז אהבה עזה שלא חלפה אפילו כאן, בין הבתים הלבנים, תחת שמים אחרים לגמרי, תחת השמש הקופחת של ארץ ישראל.
הלכנו עם אמא לטייל ביער האורנים, אמא פרשׂה שמיכה והוציאה מן הסל כריכים ובקבוק לימונדה עם סֶגֶר פטנטי. אני רצתי ביער, אבל בזהירות, תוך שמירה על קשר עין. אספתי אצטרובלים. כאשר הרמתי את הראש, ראיתי שעומדת מעליי ילדה בהירת שיער, גדולה ממני, נוצרייה, בשמלה תכולה וצמות.
"בוקר טוב", אמרתי.
היא השמיעה נחרת בוז, פלבלה בעיניה, הסתובבה וברחה בריצה.
הבנתי אז מדוע ברחה. היא לא רצתה לשמוע שום "בוקר טוב" מיהודון קטן עם פאות.
אחר כך הבנתי שהיא יכלה להתרחק מכל סיבה שהיא, יכלה לפחד ממני, יכלה לא לחוש שום דבר, ואת כל השאר אני הוספתי לי מעצמי.
ועוד יותר מאוחר הבנתי שאת כל השאר הוספתי לעצמי בצדק רב.
אבל אז, בשבידר, בעודי אוסף אצטרובלים בין עצי האורן ואני בן עשר, הרגשתי וידעתי: אני לא רוצה שיסתכלו עליי כך, אבל אני לא יודע. אין לי מושג מה אני יכול לעשות עם זה, והחלטתי שזה חלק בלתי נפרד של מצבי היהודי. כזה אני, כזה אשאר, כך נראה לי אז. לא רציתי להיות כזה. לא רציתי להיות יהודי. אבל לא להיות יהודי היה אפשרי כמו להפוך לטום מיקס, שאת הרפתקאותיו האילמות עם סוסיו ראינו במנהרות האפלות של הצגות קולנוע נודדות שהיו מגיעות עוד בילדותי אל החצרות של ורשה שלנו, הנפרדת.
ובכלל, אולי כל זה כלל לא קרה לי. אולי שפירא הוא שסיפר לי את זה? החיים שלנו מתמזגים ומתאחדים.
בגיל שבע עשרה, כשאני יושב במה שהיה אולם תיאטרון, הבנתי שזה לא נכון. אני לא חייב להישאר הילד הזה האוסף אצטרובלים. היהודי לא מחויב להיות יהודי כזה. היהודי יכול להיות יהודי אחר, לא פחות טוב מן האדונים הנוצרים.
ראיתי איך נשים, יהודיות ונוצריות, מביטות בשפירא, והיה זה מבט שונה לחלוטין מזה שהעניקה לי הילדה בהירת השיער ביער האורנים בנופש בשבידר.
וגם אני מתבונן ביאקובּ שפירא ורואה איך הוא זוקף את ראשו, שואף שאיפה עמוקה מן הסיגריה שבפיו ואיך הוא פונה לעבר המלווה, שמוציא בצייתנות את הסיגריה מפיו. שפירא מפיץ ענן גדול של עשן כחלחל, המקבל צורות משונות באור הזרקורים, כמו אלף־בית של כוח גברי, והוא מטלטל את כתפיו, מרַפּה את שריריו וניגש אל השופט כמו מצפה לפסק הדין, אף על פי שברור כי זמבינסקי לא זו בלבד שלא קם בזמן הספירה, אלא גם עכשיו הוא מוטל על הקרשים.
המלווים מנסים להעיר אותו ומצליחים לבסוף. השופט תופס את כפות ידיהם של המתמודדים. את כף ידו של שפירא הוא מניף אל על. זמבינסקי עדיין לא עומד יציב על רגליו ומביט סביבו במבט אבוד. הכרוז מכריז על סיום הקרב האחרון לערב זה, ניצחון השחקן של מועדון "מכבי ורשה". כולם מוחאים כפיים. גם אני מוחא כפיים.
זמבינסקי, עדיין מטושטש, מושיט לשפירא יד בכפפת אגרוף, שפירא נוגע בה בתנועה שתתואר למוחרת בעיתון "קוּריֶיר וַרשבסקי", בדיווחו של עיתונאי פולני שאינו מאוהדיו של שפירא, אחד ויטולד סוקולוניסקי, כסמל להיעדר רוח ספורטיבית שאינו מפתיע אצל שחקן יהודי, כשהוא קובע בפסקנות ששפירא לא לחץ את ידו של יריבו.
עיתונאי יהודי אוהד ב"נאש פּשֶגלוֹנד" יכתוב ששפירא לחץ בזלזול את ידו של זמבינסקי.
ואילו אנדזֵ'י זמבינסקי, הכרתו מעורפלת עדיין, אינו רואה כלל את המחווה של שפירא; השופט מלווה אותו לפינה ומוסר אותו לידי מלוויו.
הקהל הפולני רואה את המחווה של שפירא. נשמעות שריקות בוז, ואז מן השורה הראשונה קם גבר לא גבוה, פונה את הטריבונות ומסתכל, רק מסתכל, כמו חיפש את השורקים. השריקות משתתקות מייד, ואני לא יודע עדיין מי זה.
הכרוז מכריז על ניצחון למועדון "לגייה" — תשע:שבע.
יאקובּ שפירא לא מתעניין בתוצאה של הקרבות כולם; יאקובּ שפירא הוא המנצח; יאקובּ שפירא הוא כמו דוד לאחר ניצחונו על הפלשתים ועל היבוסים: יאקובּ הוא מלך, ובניו, שאינם נמצאים כמובן באולם, הם בני מלך.
המלווה ממתין לו עם עוד סיגריה בוערת, שפירא שואף לרגע, מביט בקהל במבט מנצח ומאתגר, ותחת כובד מבטו משתתקות קריאות הבוז האחרונות, אחר כך הוא מרים את החבלים, עובר ביניהם וקופץ קפיצה נאה למטה. השריקות אינן נשמעות עוד. הוא ממשיך לעשן כאשר אחד המלווים מייבש אותו במגבת והשני, זה שהצית לו קודם סיגריה, פותח את הכפפות ומסיר את החבישות מן הידיים.
אין יותר קרבות. באולם נשמע רחש. קולות רגליים בוטשות ברצפה. הקהל חוזר באחת אל המציאות, כולם קמים מן הכיסאות, מתארגנים ללכת הביתה, מחר יום עבודה, האִגרוּף היה ונעלם, העולם האמיתי חזר.
באותו יום, כאשר ראיתי את כל זה, משהו התחולל בתוכי. כאילו אני הוא זה שקמתי ונלחמתי בזירה נגד גוליית בהיר השיער, כמו אני עצמי הייתי שם.
כמו המשך חיי, כל מה שהתרחש בהם אחר כך נבע מן המקור הזה, כאילו היו שורשיהם נטועים בשתי הדקות האלה בזירה.
כאשר שחררו המאמנים את ידיו והגישו לו את החלוק, ניגש שפירא אל האיש הנמוך, בעל הגוף, שישב בשורה הראשונה והשתיק את הקהל השורק אחרי תנועתו החצופה של יאקובּ.
היה זה אדם שראשו מעוצב לתפארת, אך קירח לגמרי. על החוסר הזה פיצה שפם גדול, משוח במשחה ומתעקל כלפי מעלה, שפם בלתי אופנתי בעליל, אך מתאים מאוד לחליפה היקרה, הלא אופנתית וההדוקה קצת יתר על המידה, התפורה מבד מפוספס בצבע כחול כהה.
על הוֶסט המתוח על בטן עגולה הבריקו שרשרות זהב של השעון והמפתחות, את אצבעותיו תקע אותו אדם בכיסי הווסט ואת רגליו שׂיכֵּל. רגליו היו קצרות ודשנות והוא נראה כמי שמנסה להצליב את האצבע והאמה ומצליח רק בקושי להעביר את השוק הימנית מעל הברך השמאלית. שולי המכנסיים נמשכו למעלה וחשפו ביריות־גברים ופיסת בשר לבן בין גרב המשי השחורה לבין קצה המכנס. קצה הנעל השחורה, העשויה עור מיוחד וחמושה מלמטה במתכת מבריקה, נע בקצב. וכאשר צחק האיש בקול, הוא רעד כולו ואפילו מרחוק, על רקע קריאות ההידד של הקהל, אפשר היה לשמוע את הקרקור הצווחני שלו.
"איך הכנסת לו, קוּבָּה, איך הכנסת לו...!" קרא ומחא כפיים דשנות.
לא ידעתי אז מה שמו האמיתי, אבל היטב ידעתי מי הוא. משוק קַרצֶלָק עד רחוב טְלוֹמֶצקֶה, מכיכר בּרוֹני ועד שוק מירוֹבסְקי, ברחוב נָלֶבְקי ובגֶנשָה, במילָה ובלֶשנוֹ, ידעו כולם מיהו הגוי הנמוך, השמח והנורא הזה.
"קוּם קָפּליצָה הולך!", לחשו כולם כאשר טייל האיש לאיטו, מתנודד על רגליו העקומות, מקטורן חליפתו פתוח, אגודליו תקועים בכיסי הוֶוסט ובין שיניו סיגריה בפיית קרן. אחריו, במרחק המצביע על כבוד, צעדו אנשי המשמר שלו, ידיות אקדחי הנאגאן והבראונינג בולטות ולא מוסתרות תחת המקטורן — אפילו כשחלפו על פני שוטרים, שטרחו להסב מהם את המבט.
אז עוד לא ידעתי מניין בא הכינוי "קוּם". שמו המלא היה יאן קָפּליצָה, והוא נעשה ל־קוּם, בפולנית "סנדק", ובשפת היום יום: "חבֵר", כי היה חבר לכל מי שרצה בחברתו, אף שתג המחיר של חברות זו היה גבוה.
לא ידעתי איך הגיע למעמדו; כולם ידעו רק שהיה חבר במפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS), ועוד בימי הצאר התרוצץ כשאקדח בידו ועסק בהחרמות לטובת הארגון הלוחם של המפלגה. כלומר הוא היה לוחם, ואחר כך לא ידוע מה הוא היה. אבל עם זאת ידעו היטב שכאשר נעצר פעם על ידי המשטרה, התקבל מייד בתחנת המשטרה טלפון מנשיא פולין, לא פחות, או אולי מראש הממשלה — ואיזה מפקח או ניצב, או אולי השר בעצמו, במכונית השרד שלו, הסיע אותו עד פתח דירתו, פתח בפניו את הדלת כנהג שׂכיר, קד קידה ועוד התנצל.
לא ידעתי גם שקוּם קפליצה היה האיש שהורה ליאקובּ שפירא להרוג את אבי. לא יכולתי אפילו לתאר לעצמי שמישהו כמו קוּם קפליצה, פריץ אמיתי, מוּדע לקיומו של אבי, פקיד צנוע במִנהלת המרפאה היהודית וחנווני ביש גדא.
אבל לאסונו של אבא קוּם קפליצה ידע גם ידע על קיומו.
ביום שבו הסתיימו חייו של אבי מידו של יאקובּ שפירא ואנשיו ישב קוּם קפּליצָה כבר בשבע בבוקר, כדרכו, ליד שולחנו הקבוע במעדנייה הקטנה של סוֹבֶּנסקי ברחוב לֶשנוֹ 22, ליד בית הקהילה האוונגליסטית.
איש לא הסב אל השולחן הזה חוץ מקפליצה. סובנסקי, יהודי מתבולל שלא נהג לבקר בבית הכנסת, ואם כבר, אז רק בבית הכנסת הגדול, שם העז החזן להלל את הבורא בפולנית, היה מגיע לעסק שלו כל בוקר כבר לפני שש כדי שלקראת בואו של קפליצה יהיו הקפה ומאפי הבשר הקטנים מוכנים וחמים. אם ביקש קפליצה, היה סובנסקי רץ לפתוח את המעדנייה אפילו בשבת.
קפליצה היה מגיע בשעה שבע בדיוק, תולה את המגבעת על הקולב; אם היה זה בסתיו, היה תולה גם מעיל וצעיף, ואם בחורף — תלה את הפרווה, ואם היו הרחובות מכוסים גשם או שלג נמס והוא נעל גם ערדליים, היה חולץ אותם ומניחם מתחת לקולב.
אחרי שהתפשט, היה מברך בידידות מופגנת את בעל הבית, מתיישב, פותח את ה"קורייר וַרשַבסְקי" וקורא, שפתיו נעות בלא קול ואצבעו העבה נעה על פני הטקסט. סובנסקי עצמו היה מגיש לו קפה שחור גדול ומאפי בשר כשרים וחמים. עד שבע ושלושים אסור היה בתכלית האיסור להפריע לקפליצה.
"זה הזמן שלי, מחצית השעה היחידה במשך כל היום השייכת לי בלבד!", היה אומר ומעיין בתשומת לב רבה במודעות הקטנות ובפרסומות, צוחק בקול מן הבדיחות המאוירות והחרוזים הקומיים בעמוד האחרון.
בשבע וחצי היה מגיע דוקטור רדזיבילֶק, מזמין קפה, נוטל את "נאש פּשֶגלוֹנד" ומצטרף לשולחן העגול הקטן. שניהם יחד קראו עיתונים ודנו בכובד ראש בעניינים שונים. על רדזיבילק אספר אחר כך; הוא יהיה דמות חשובה בסיפור הזה, אבל עדיין לא. מכל מקום הוא היה השותף הקרוב ביותר לקפליצה וסגנו.
קפליצה נהג להזמין גם את שפירא לשבע ושלושים והרשה לו להקשיב לשיחותיו עם רדזיבילק. רק שפירא זכה לכבוד הזה, ובכך משח אותו קפליצה לראש וראשון מבין חייליו.
בשמונה הייתה מגיעה שארית הכנופייה, והמעדנייה הקטנה הייתה מתמלאת עד אפס מקום. הם שתו, אכלו, ריכלו. קולותיהם עלו זה על זה בפולנית, ביידיש וברוסית. הם דיווחו על מטלות הבוקר שלהם והעבירו לידיו של קפליצה חבילות של שטרות מגולגלים, וקפליצה, בלי לקום מן השולחן, חילק להם מטלות ליום וללילה הבאים.
גם היום בו מת אבי התחיל כך.
ב-9 ביולי שנת 1937 היה חם בוורשה, אבל לא חם מדי, עשרים מעלות, השמים היו מעוננים כל היום ולפעמים אף ירד גשם.
בשעה שבע התנחל קפליצה אצל סובנסקי, שתה את הקפה שלו, אכל ארבעה מאפים עם בשר כבש קצוץ וצימוקים; סובנסקי הפעיל את הרדיו, קפליצה הקשיב ליומן הבוקר ואחר כך, כאשר ברדיו הושמעה מוסיקה מן התקליטייה, קרא ב"קורייר" מאמר על המצב בספרד.
"הגנרל פרנקו עשה כבר קציצות מן החבר'ה שלנו", הביע קפליצה דאגה עמוקה, וסובנסקי החרה החזיק אחריו והביע אף הוא דאגה כמו על פי פקודה, אף שצפצף צפצוף ארוך על ספרד, על מלחמת האזרחים, על הגנרל פרנקו ועל כל מה שחרג ממצב הקופה בעסק שלו.
קפליצה הניח לספרד והתעמק בקריאת הקטע התשעים ותשעה של הספר "ירבּוּזים", פרי עטו של יוליוש גרמן,4 שבו נואם הנסיך פּוֹניאָטוֹבסקי בתיאטרון של ורשה. הקטע שעמם אותו עד שהגיע לפִּסקה האחרונה, שבה מופיעה "עלמה צעירה וקסומה". הוא נאנח, סימן באצבעו לסובנסקי וזה מילא את כוס הקפה שלו.
רדזיבילק לא הגיע, כי היו לו עניינים לסדר בלודז'. בשבע ושלושים הגיע הביואיק של שפירא, שהיה לבוש בחליפה אפורה כפולת־כפתורים ומגבעת רכה לראשו. הוא בירך לשלום את קפליצה ואת סובנסקי, הזמין קפה ולקח לו את "נאש פשגלונד", שבהיעדרו של רדזיבילק איש לא קרא בו עדיין; הוא נגעל מעיתונים שהתקמטו מרוב שעיינו בהם. אחר כך התיישב ליד הבוס שלו, העיתון עדיין סגור.
"תפסו אתמול את אלה מגרוחובו", הצהיר.
"כן?". קפליצה לא גילה עניין רב.
"כן, אצל הזונה הזאת שלהם, יַדזְקָה. היה קרב יריות עם המשטרה".
"ומה קרה?"
"את גץ חיסלו השוטרים. השאר נכנעו".
"גץ, העריק הזה מן הגדוד השמיני של הרַגלים...?".
"בדיוק".
"מגיע להם. כפריים עלובים מרֶמבְּרָטוב ומילוֹסנָה, חשבו שבוורשה ישחקו עם הגדולים", שָׂמַח קפליצה.
שפירא פרשׂ את העיתון, ניער אותו והחל לקרוא.
כעבור רגע הפסיק קפליצה את קריאתו: "ומה כותבים שם אצלך על יוֹסֶק פֶּנדרָאק?"
"אותו דבר. מאסר עולם". המתאגרף משך בכתפיו.
"זה אף פעם לא אותו דבר".
"ברור, אילו שמו הפרטי של בּאראן היה סטניסלב ולא שמוּל, ואילו פֶּנדראק היה יוּזֶף ולא יוֹסִק, היה מדובר על הגנה עצמית, אבל כמו שזה, זה רצח", ושוב משך שפירא בכתפיו.
קפליצה חשב לרגע והסכים עם שפירא. הוא מעולם לא פסק שום דבר מבלי לחשוב קודם.
"כן, אתה צודק, אילו היה סטניסלב ולא שמואל, זאת הייתה הגנה. מכיוון שהוא יוֹסֶק, זה רצח".
הוא הצית סיגריה. שפירא הבחין שעל המצית של קפליצה מודבק בול הכנסה של מונופול הגפרורים.
"כמה זה?", שאל
"זלוטי אחד".
"ואתה גילית אזרחות למופת והלכת לקנות בול בשביל המצית?", התפלא שפירא.
"כמובן. חובה אזרחית. מגיע למולדת. אתה לא קנית?"
"אני לא..."
"ואם יעצרו אותך בגלל מצית לא חוקי, תאשים רק את עצמך".
שניהם פרצו בצחוק והמשיכו לקרוא עוד רגע, יושבים רגל על רגל, לוגמים מן הקפה ומעשנים. הרדיו ניגן ואלסים קלילים; התוכנית נמשכה עד שמונה. משמונה הופסקו השידורים עד הצהריים.
"אתה יודע, קוּבָּה, בנָלֶבְקי גר לו יהודון אחד כזה, ז'ידֶק, ברנשטיין, נחום ברנשטיין. מכיר?" שאל קפליצה, מקפל את עיתונו לעמוד המודעות.
"אני יודע, אדון קפליצה", ענה שפירא וקיפל את עיתונו שלו, מבין שההפוגה הגיעה לקיצה והגיע הזמן להתחיל לעבוד.
"זהו. ולז'ידק הזה נדמה שהוא יכול לא לשלם לי", המשיך קפליצה, בלי להתיק מבטו מן המודעות הקטנות ב"קוּריֶיר".
"הוא ז'ידק טיפש אם ככה נדמה לו".
"טיפש" — הסכים קפליצה — "אבל צודק. הוא לא ישלם לי אף פרוטה, כי אין לו ממה. מוּניה בדק. אין לו גרוש על הנשמה לברנשטיין הזה. שום דבר אי אפשר לסחוט ממנו. אף טיפת מים לא תצא מסחבה יבשה, אפילו שתסחט אותה כל היום".
שפירא הניד ראשו בצער, כמו הסכים עם בן שיחו שלדאבון הלב אין לסיפור הזה סוף טוב.
לא היה לי מושג שנחום ברנשטיין, פקיד צנוע ב"מרפאה היהודית", חייב כסף לקפּליצה. נחום לא זו בלבד שלא סיפר על זה לי, זב־חוטם שכמותי, וזה ברור, אבל זמן רב לא סיפר על כך אפילו לאמא. הוא היה מוכרח כי לא רצה להישאר פקיד צנוע, ובדיוק נקרתה לו הזדמנות — אפשר היה לחכור חנות למוצרי גומי ברחוב גנשה. הוא לווה ממשפחתו כסף לתשלום דמי מסירה ולקח לידיו את המסחר. בחנות עבד לבדו, מבוקר עד לילה. הוא עשה שמיניות באוויר כדי להחזיר את החוב; כמעט שלא היו לו רווחים, אף על פי שהמסחר הלך טוב.
ואז בא קפליצה, קנה מגפי גומי תוצרת פֶּה־פֶּה־גֶה, שוחח עם ברנשטיין בידידות, ואחר כך אמר לו שלפני שבת עליו לשלם חמישים זלוֹטי. לפני השבת הזאת ואחר כך לפני כל שבת, כל עוד יהיה אבא שלי בחנות הזאת, כי זה המחיר של החנות הזאת ברחוב גנשה, חמישים זלוטי שמשלמים לקוּם כל שבוע לפני שבת.
לפני השבת הראשונה נחום שילם. גם לפני השנייה. בשלישית לא שילם כי לא היה לו. הוא רץ להתחנן על נפשו. כדי להדגיש את חומרת המצב החטיף שפירא לברנשטיין מכה באף וברנשטיין, עם אף שבור, היה צריך להבטיח הבטחה חגיגית שבגלל האיחור הוא יביא בעוד שבוע לא רק חמישים שוטפים וחמישים חוב, אלא גם עשרים וחמישה קנס.
הוא לא הביא. לא היה לו מאיפה לקחת. הוא מסר את החנות בלי דמי מסירה; כולם ידעו באיזה מצב הוא, ולאף אחד לא הייתה כוונה לשלם לו דמי מסירה. הוא הסתתר, הוא לא נראה ברחובות במשך היום. קוּם שלח אליו נער שהודיע לו שהריבית על מאה עשרים וחמישה זלוטי היא עשרים אחוז בשבוע.
אני לא ידעתי על זה שום דבר. נחום ברנשטיין אמר למשפחתו שהוא חולה, שכב במיטה והמתין.
"לאָמיר אַנטלוֹיפן" — ביקשה אמא — "צוּערשט, צו מיינע שוועסטער קיין לודז' און שפּעטער קיין ארץ ישראל אָדער קיין אמריקע. לאָמיר אנטלויפן, נחום, ווייל ניט קיין זאך אין די וועלט וועט אונז קענען פארטיידיגען פון כעס פונעם פריץ".5
אמא הייתה יהודייה אדוקה, והחיים לימדו אותה שרק לעיתים רחוקות מגן אלוהים על יהודים אדוקים מפני כעס הגויים.
אבא רק משך בכתפיו והסתובב לקיר. הוא חיכה. הוא לא ברח לא ללודז', לא לפלשתינה, לא לאמריקה ולא לשום מקום אחר.
ובסוף הם באו. דפקו בדלת. אמא פתחה מתוך הנחה מוצדקת שתציל לפחות את המנעולים בדלת, אם את בעלה אין היא יכולה להציל.
לקחו אותו. אני התנפלתי על שפירא. הוא דחף אותי.
פעמים רבות בעתיד חשבתי על הרגע הזה שאני מתנפל על שפירא הכבד ממני פי שניים; אני נתלה על זרועו, אני צועק משהו ביידיש, אבל מי הוא הצועק?
שפירא הוציא את אבא מן הדירה כשהוא מושך בזקנו. אבא התנגד כפי שמתנגד עגל המובל לשחיטה, וכך הוא הלך, מתנגד, נמשך בזקנו הארוך, הלבן.
לעולם לא יהיה לי זקן, החלטתי אז, כשבאוזניי צעקותיה של אמא ואני מתבונן בשפירא המגולח למשעי לוקח איתו את הזקָן של אבא שלי ואת אבא שלי עצמו. זקָני שלי בקושי צמח, אבל באותו יום התחלתי לעסוק במסחר. גנבתי לאמא קצת כסף; היא ראתה שאני לוקח, אבל לא היה לה כוח למחות. פניה היו שטופים דמעות. אני לא בכיתי. הלכתי לעסוק במסחר. נפטרתי מן הקפוטה והחולצה, ובכסף שגנבתי קניתי בגדים קצרים. שמאַטעס, אבל סמרטוטים לא יהודיים. גזזתי את הפאות וביקשתי גילוח. הספר צחק: מה יש לגלח פה, בקושי חמש שערות, אבל עמדתי על שלי ושילמתי, על כן הוא הניח על פניי מגבת חמה, אחר כך משח אותם בשמן, אחר כך הקציף סבון, הניח אותו על פניי, גילח אותי בכמה תנועות, שטף במים קרים — יצאתי וראיתי בחלון הראווה את עצמי החדש, את היהודי הטוב יותר, המסופר, לבוש בגדים קצרים, בלי פאות.
"איך ווינטש דיר אַלץ גוּטס, ברנשטיין", אמרתי לבבואתי בקולו של יעקב שפירא. "דיין נסיעה זאל זיין מיט מַזְל!"6
ובאותו זמן היה אבי מוטל בתא המטען של מכונית הביואיק ונסע לדרכו שלו, לאותה דרך שכולנו מועידים פנינו אליה עד הגיענו, ואז כבר אין פנינו מועדות לשום מקום.
כעבור יומיים, ביום ראשון, 11 ביולי בערב, אחרי הקרב באולם "תיאטרון התגליות", ניגש שפירא לקפּליצה וזה חיבק אותו בחום.
"איך שחיסלת את הממזר, קוּבָּה", הוא שמח. "איך שהראית לו, לפשיסט הזה!"
לא שמעתי את המילים האלה, אבל אני יודע שכך בדיוק הוא אמר.
הקהל התפזר לאיטו. קפליצה קם והלך עם שפירא למלתחה. כאשר חלפו על פני המקום שבו ישבתי, עצר שפירא, חלוק המתאגרפים לגופו, והצביע עליי בתנועת ראש.
"זה הוא", אמר לקפליצה.
"מי?", שאל כמו לא ראה אותי.
"ברנשטיין הצעיר, קוּם".
קפליצה הפנה ראשו אל שפירא והתבונן בו ארוכות.
אחר כך פנה אליי. השפלתי מבט. קפליצה תפס את הלסת שלי בבוהן הבשרנית שלו ובאצבע, הרים את ראשי ונעץ בי את עיניו הקטנות, השחורות. הוא לא חייך.
פתאום הניח לסנטרי, צבט בלחיי ופרץ בצחוק גדול, כמו למד עליי הכול מנעיצת העיניים הזאת. ואולי כך היה.
"יפה המַלצ'יק הזה. חבל עליו". הוא משך בכתפיו ושכח את דבר קיומי.
הוא הלך בלי להסתכל אחורנית. שפירא הניד את ראשו לעברי באותה מחווה אילמת, שנקטה לפעמים אמא שלי מאחורי גבו של אבא, כשרצתה לומר לי בלי מילים: "לטובתך, עשה מייד מה שאבא אמר".
קמתי והלכתי בעקבותיהם.
הייתי סקרן — האם אנשים התבוננו בי? עד אותו רגע, בכל חיי הקצרים, הייתי שקוף. יהודון רגיל, קטן, רזה, משכונת נלבקי. אחד מאלפי היהודונים הקטנים, הרזים, מנלבקי.
ועכשיו, אשה בכובע קטן לראשה רכנה אל בן זוגה הלבוש בחליפה בהירה, ובעוד מבטה נעוץ בי ללא הפסק, לחשה משהו באוזנו. אני זוכר את מבטה.
ואולי היא התבוננה בשפירא ובקוּם, איך הם הולכים, איך צועדים שני פריצים בחליפות מהודרות, צועדים בעיר כמו הייתה חצר אחוזתם.
עברנו למלתחות שנועדו פעם לשרת את השחקנים בתיאטרון ועכשיו משתמשים בהן המתאגרפים. שפירא הצביע במבטו על כיסא. התיישבתי. קפליצה לא הפסיק לדבר על אגרוף, נרגש ומאושר.
"כי אתה רואה, קובה, אני ראיתי אותו בקרב עם פין, וקצת חששתי שהוא יגבר עליך מבחינת הישרדות, כי אתה הרי פַייטֶר, והוא מתגונן נהדר ונראה כאילו היה מוּנָע בחשמל או בקיטור, כי הוא אף פעם לא מתעייף, ואתה חיסלת אותו. איך שחיסלת אותו, קוּבָּה!"
"היו כמה מהם באולם", העיר שפירא, מתיישב על כיסא.
התרגשות האדרנלין חלפה ופתאום הוא חש כל שריר, כל מפרק וגיד, כמו תמיד אחרי קרב שבו אי אפשר לחוס על הגוף. שרירי ירכיו רעדו.
"כמה ממי?". קפליצה לא הבין.
"פַלַנגיסטים, אנשיו של פּיאָסֶצקי, בַּפּיסטים, אנשי המחנה הלאומני הרדיקלי, אני לא מבחין ביניהם, לא יודע מי הוא מי, אבל הפרצופים פשיסטיים, מוכּרים. ראיתי אותם. כמה באו אפילו במדים המחורבנים האלה שלהם".
"אז הם נדפקו, ההיטלרים הקטנים האלה" — שׂמח קוּם. "נפלא!"
הוא הִכָּה באצבע צרֵדה, הרים את קולו, ולמלתחה פרץ בריון עגום פנים, גבוה משפירא בראש שלם וגבוה כפליים מקפליצה.
"פנטלאון, תביא קוניאק, יש לי בקבוק באוטו, אנחנו חוגגים", פקד כשהוא מניח תקליט על לוח הגרמופון הנייד.
הבריון לא אמר כלום, אפילו לא הנהן. פשוט הסתובב והלך. קפליצה סובב את הידית, כיוון את הזרוע, ומן הרמקול בקעו צלילים ראשונים, שקטים, של טנגו.
"באוטו...? אז קיבלת כבר את הקרייזלר הזה?", שאל שפירא, מנסה לעסות את שרירי ירכיו הרועדים.
"כן, כן, קיבלתי!", נראה שקפליצה שמח על השאלה. הוא הצית סיגריה והכניס אותה לפומית ארוכה. "בטח קיבלתי! תכף תראה!"
שפירא התרומם במאמץ, הוריד את גופיית האִגרוף הרטובה מזיעה, את הנעליים הרכות ואת מכנסי ההתעמלות שמתחתיהם לא לבש דבר, ונעמד עירום. לא הייתה בו כל מבוכה. התביישתי, אבל פחדתי יותר משהתביישתי, ולכן לא זעתי.
הוא לא היה שעיר מאוד, רק במפשׂעה קצת יותר. נימול. הפין שלו לא היה ארוך מדי, נראה לי אפילו קצר משלי, אבל לעומת זאת היה עבה מאוד.
בתנועות איטיות מתח המתאגרף את שריריו — גב, כתפיים, ירכיים, אחר כך מילא גיגית במים חמים, התיז על עצמו, הושיט יד לסבון והסתבן כולו. אחר כך שטף את גופו וייבש אותו היטב כשהוא משפשף את העור במגבת. הוא הגניב מבט לראי, הושיט יד לכלי הגילוח, מזווית עינו הביט בקפליצה, ששרק לצלילי המוסיקה, ואף שהלה לא גילה שום סימן של חוסר סבלנות, הניח שפירא בצד את המברשת ואת הסבון האנגלי בלי להתגלח. הוא התיז על עצמו מי קולון, מן הקולב הוריד לבנים נקיים וחולצה לבנה והתלבש, מפיו נפלטים קולות של כאב. אחר כך קשר עניבה בצבע כחול כהה ובדוגמה גיאומטרית בצבע חום, ולבש חליפה יפהפייה, אפורה, בלי וסט, ואפילו אני ראיתי שהחליפה לא רק יקרה כמו חליפתו של קפליצה, אלא גם אופנתית, כי המכנסיים היו גבוהים, נסגרו מעל הטבור, ואילו למטה הם היו רחבים מאוד, מה שהתאים יפה לגבר גדול כמו שפירא. הז'קט היה צמוד במותניים, עם דשים רחבים וכריות נדיבות בכתפיים, דבר שהדגיש עוד יותר את דמותו האתלטית, הכבדה במקצת, של שפירא. קפליצה בחליפתו מיושנת־הגזרה נראה לידו כמו איש בא בימים, פקיד מן הפרובינציה, מנהל חשבונות או רביזור, לצידו של מאהב מן הסרטים.
המתאגרף החליק את כפות רגליו לתוך נעליים אלגנטיות וקשר את השרוכים. מן המגירה הוציא שעון יד — תוצרת "גלאסהוּטֶה", כמו שראיתי אחר כך — ארנק וסכין קפיצית וכן שתי ממחטות, אחת משובצת והאחרת לבנה ועשויה משי, ומיקם את כל האביזרים האלה במקומם הרגיל: על אמת ידו השמאלית, בכיס הפנימי של הז'קט, בגרב, בכיס המכנסיים ובכיס הז'קט, זה שעל החזה, שנקרא בּרוּסטָאשֶה — אבל את זה למדתי הרבה אחר כך. את הכול למדתי אחר כך. כל החיים שלי היו אחר כך.
שפירא שלף מן האגרטל הקטן שעל שולחן הטואלט פרח ציפורן לבן, הוציא מן הגרב את הסכין שזה עתה החביא בתוכו, פתח את הלהב, באִבחה אחת קיצר את הגבעול ושם את הפרח בדש המקטורן.
הוא הושיט יד למסרק ולקופסת משחת העיצוב, משח את שערו הארוך במקצת, בחן את בבואתו בראי, מלא רהב גברי, יפה מראה, חזק, ומייצג את כל מה שאני לא הייתי.
אבל נעשיתי איכשהו אחר כך.
ואולי רק רציתי להיות, כל חיי רציתי להיות שפירא המושח את שערו לפני הראי, אבל נעשיתי משהו אחר.
"עוד הרבה זמן תתגנדר ככה?", שאל קפליצה, מפלבל בעיניו, אבל ללא כעס.
"צריך הופעה, אתה יודע את זה בעצמך", השיב שפירא.
אחר כך הוא כרע ברך בזהירות, מקפיד לא להכאיב לשריריו הדואבים, הושיט יד אל מאחורי שולחן הטואלט עם הראי המעוטר בנורות חשמל והוציא משם אקדח לא גדול, שטוח, מגולף, מעוטר בריקועי אֵם־הפנינה. הוא לא הוציא את המחסנית, לא בדק את הבריח, אלא פשוט החליק את הנשק לכיס מכנסיו.
לא הבנתי אז שום דבר בכלי נשק, לא ידעתי להבחין בין סוגיהם. אחר כך למדתי הרבה יותר, הרבה יותר מאשר רציתי, והיום אני יודע שהאקדח השטוח הזה היה מסוג קוֹלט, דגם כיס 1903 אפס שבע, עם הדק מוסתר, כדי שלא ייתפס בשום דבר כשצריך לשלוף אותו במהירות מן הכיס. כאשר מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר ובמקום אחר לחלוטין, התחלתי גם אני לשאת נשק בקביעות, הכלי הראשון שלי היה אפס שבע. חבר מן היחידה סידר לי אקדח וולטר גרמני, שבגללו כמעט מתתי פעם: ערבי שפגעתי בחזהו שלוש פעמים, כל כך היה מלא באופיום שאף כי נפצע אנושות המשיך לרוץ לעברי, סכין בידו, צורח ויורק דם, ולי נגמרה התחמושת; כאשר נאבקתי עם המחסנית, הוא תפס אותי ודקר בסכין הזאת, אך למרבה המזל הלהב רק החליק על הצלעות, ושנייה אחר כך ירה המפקד שלי ופגע בראשו.
כשיצאתי מבית החולים, החלפתי בהזדמנות הראשונה את אקדח הוולטר באקדח 45 אמריקני. הוא ברשותי עד היום. משופשף מאוד מנשיאתו שנים ארוכות בנדן העור שלו. הוא מונח במגירת השולחן שלידו אני כותב, מקיש בקלידים הרכים של מכונת הכתיבה החשמלית, המצוידת באותיות לטיניות ללא הסימנים הדיאקריטיים של הפולנית — את אלה אני מוסיף ביד, בעיפרון, בכל אחד מן העמודים המודפסים.
מעל השולחן, בחוטי ניילון שקופים, תלוי דגם יפהפה של מטוס לוקהיד אל-10 אלקטרה משנת 1936. אני אוהב להתבונן בו. אני לא יודע אם אני עשיתי את הדגם או מישהו אחר... הוא משמח אותי בעצם קיומו כאן. מי שבנה אותו, הדביק וצבע, העדיף את הגִּרסה עם הגחון החבוי, ולכן אי אפשר להציבו; אפשר רק לתלות אותו.
אני מתבונן לפעמים מן החלון, מסתכל למטה, לרחוב. ילד ערבי דוחף עגלה קטנה עמוסה ערימת רהיטים ענקית, רהיטים עתיקים או חיקוי של רהיטים עתיקים, קומות קומות של רגליים מעץ גמיש וריפודי פסים של כורסאות וספות.
מכוניות חולפות על פניו: פיאט, פֶּג'ו, סוּבארו ופולקסוואגן, הן צופרות, ללא קשר ללאום. ליד קיוסק העיתונים עומד בחור חרדי בקפוטה שחורה ומעשן סיגריה, ממתין למשהו. חולפת על פניו נערה במדי זית, על גבה רובה שחור. אני לא יודע אם היא יפה, אני לא רואה ממרחק כזה, אבל לא מתחשק לי להרכיב משקפיים.
בדירה שָקֵט מאוד. החלונות אטומים לרעשים.
חסרים לי התרוצצותה של אמא בדירה, קיטוריה, טענותיה האין־סופיות שמפניהן ברחתי כל חיינו כאן, מצערה, מן הייאוש שלה, אֲבֵלָה על אלה שנשארו שם, ומכיוון שנשארו נעלמו — אֵבֶל שאני לא התכוונתי לחוות אותו כי דחו אותי ייסוריהם והיעלמותם; אחר כך, כשהזדקנתי, הפסקתי לחוש דחייה והתחלתי לחשוב על ייסוריהם כמו שחושבים על מכר מעצבן שסובלים אותו מכוח ההרגל.
הייתי בורח מהתעקשותה לדבר פולנית, כי לא רציתי לשמוע את השפה הזאת וכך זה כבר נשאר, בבית דיברתי אליה ביידיש, מן הראוי לומר זאת עכשיו, והיא הייתה עונה לי בפולנית.
בבית לא דיברנו עברית, ותמיד ניהלנו אותו ויכוח: שאלתי מדוע היא מדברת אליי בפולנית, הרי זו היא שרצתה לעזוב, שָׂנאה את פולין יותר ממני, והנה היא ממשיכה לדבר פולנית, עקשנית כתמיד, כמו פרד. היא הייתה מושכת בכתפיה, אחר כך היינו רבים, צורחים שנינו בדירה הריקה.
אחר כך הפסקנו לצרוח זה על זה. לא התחשק לנו, לא היה לנו אכפת. ואחר כך, לא מזמן, עזבו הילדים, ואני מרגיש כאילו מעולם לא היו כאן לא הילדים ולא היא, כמו ביליתי את כל חיי בדירה הזאת, רק אני והרוחות.
הילד הערבי דוחף עגלה מלאה עתיקות.
ילדים כאלה הייתי רואה ברחובות שבהם גדלתי, בנים עניים לעגלונים ולסַבָּלים יהודים עניים, שאת דרכם הבוגרת היו מתחילים מעגלה קטנה, מוכנים להעביר כל דבר שייכנס לעגלה שלהם, מסיעים אותה על אבני המרצפת הזוכרות את ימי הצאר ואחר כך, כשכיסו אותן באספלט, על משטחי האספלט ולתוך הבוץ בחצרות הרובע הצפוני, לחצרות העניות של בניינים להשכרה, מנוקדים בשלטים של כל געשעפט אפשרי, אף אחד לא שווה פרוטה.
אני מרגיש מבוגר ממניין שנותיי.
לפני חמישים שנה, בלי משקפיים, התבוננתי בשפירא מתלבש. ישבתי בדממה. קפליצה פטפט כל הזמן, ניתח את הקרב, עישן סיגריות בזו אחר זו. פנטלאון, שקפליצה קרא לו בחיבה לֶאוֹש, הביא בקבוק קוניאק, מזג לשתי כוסות, שפירא וקפליצה שתו. פנטלאון לא שתה.
לא ידעתי אז מה היה תפקידו של פנטלאון בסופו העצוב של אבי.
אחרי ששתה את כוס הקוניאק ניגב קפליצה את שפתיו בצידה החיצוני של כף ידו, הוציא סיגריות, כיבד את שפירא ואת פנטלאון. מן הבניין שהיה פעם "תיאטרון על שם בּוֹגוּסלבסקי", יצאנו לרחוב היפוטצ'נה. היה לילה יפה, חם, והכוכבים נראו היטב, כי לאורם העמום של פנסי הרחוב לא היה סיכוי להאפיל עליהם. לפני בניין התיאטרון עמדה המכונית היפה ביותר שראיתי מעודי.
"נו, איך?", שאל קפליצה בשמחה, מביט בשפירא.
"אדון קפליצה..."
הלימוזינה הייתה ענקית ואדומה כמו מכונית מכבי האש. הצבע הבריק, והקווים האווירודינמיים הרכים של המרכב לא הזכירו אפילו את אלה של המכוניות שנעו ברחובות שבהם התהלכתי אז, לפני חמישים שנים. הגלגלים כמעט לא נראו, מוסתרים במגיני בוץ סגורים שנראו כמו טיפות; על הצבע האדום נוספו קווים של כרום ובפנים ישב מוּניה וֶבֶּר, פני־עכבר, שמילא בדיוק את תפקיד הנהג. כשראה את קפליצה קפץ מן הרכב ופער לרווחה את הדלת הנפתחת לאחור.
כדי להבין איך נראתה המכונית הזאת בוורשה של אותם ימים, יש לזכור שקוּם לא נסע בה אך ורק ברחובות האספלט הראשיים של ורשה, נוֹבִי שְביָאט, מָזוביֶיצקָה או מַרשַלקוֹבְסקָה שאותם אנחנו רוצים לזכור היום — הסביבה הטבעית של קוּם היו רחובות העפר או האבנים של מרכז העיר צפונה לאָלֶיֶה יֶרוֹזוֹלימְסקֶה. הקרייזלר האדום חנה תחת הבניינים המעופשים של שכונת מוּרָנוּב, של הבניינים להשכרה בשכונת ווֹלָה, שבה קרסו רצפות העץ המרקיבות תחת כובד משקלם של הדיירים.
את הצבע האדום מיששו עניים יחפים, לא גבירות במסלולי המרוצים. בפגושי הכרום השתקפו שלוליות בוץ.
"חרייסלר, קוּבָּה", אמר קפליצה כשהוא מבטא את השם כמו שכותבים אותו בפולנית, בח', ואני מייד חשבתי שזו חייבת להיות מכונית של נוצרים. חרייסלר כמו חריסטוס. "חרייסלר אימפריאל. חדש־חדש. לילפּוֹפּ7 הביא לי אותו. עשרים ושמונה אלף עלה לי! אין עוד אחד כזה בכל פולין! לא לנשיא, לא למרשל רידז שְמיגלי המזדיין, לאף אחד. בוא, נכנסים!"
עשרים ושמונה אלף זלוטי. אבא שלי, נחום ברנשטיין, השתכר משהו כמו מאה זלוטי בחודש, אם היה זה חודש טוב. כלומר אלף מאתיים בשנה. כלומר המכונית של קוּם הייתה שווה יותר מעשרים ושלוש שנות עבודה של אבא שלי. ברחוב אמרו שראש עיריית ורשה בכבודו ובעצמו, סְטָז'ינסקי, משתכר שלושת אלפים וחמש מאות לחודש. העניים היו יושבים להם תחת הקיר, על המדרכה, ומנהלים דיונים פילוסופיים על מה יכולת לקנות אילו היו לך שלושת אלפים וחמש מאות זלוטי בחודש. הפנטזיות נסבו בדרך כלל על קניית כמויות גדולות של אוכל, עריכת מסיבה גדולה לכל הרובע — בכיכר אפשר להעמיד שולחנות, להזמין תזמורת, חבית בירה, כמה ארגזי וודקה, בפונדק "זרבובית החזיר" להזמין חזיר שלם ולבלות שלושה ימים, כמו בחתונה. את כל זה אפשר לעשות עם שלושת אלפים חמש מאות, כמו סטָז'ינסקי. אבל אפילו ידו של סטז'ינסקי לא הייתה משגת לקנות את המכונית של קוּם. לְקוּם היה יותר.
קוּם היה עורך מדי פעם מסיבות כאלה. היינו יושבים כולנו ליד שולחנות מאולתרים מקרשים, חוליות הביטחון שמרו על הסדר, היה בשר חזיר, והיה עגל כשר, הייתה וודקה, תזמורת, שירים סוציאליסטיים והתעסקות עם בחורות בשערי הבתים בסביבה. והיו קריאות שמחות ורמות "יחי קפּליצה!" מפיהם של כל אלה שבשבילם הייתה נדיבותו של קוּם המקור היחיד של מנוחה והנאה בחייהם העגומים, חיי הלוּמפּן־פּרולֶטַריאט, של העניים והקבצנים.
נכנסנו לקרייזלר. לפני כן נסעתי כבר כמה פעמים במכונית, אבל מעולם לא במכונית כזאת. בפנים היא הייתה מרווחת כמו חשמלית ומצופה בעור בהיר. קפליצה ושפירא תפסו את המושב האחורי, מוניה, שנראה עכשיו כנהג של ממש, עם כובע מצחייה, הראה לי את המושב המתקפל שעליו יושבים עם הגב לכיוון הנסיעה. קפליצה סיפר על המכונית, על מנוע עם שמונה צילינדרים, על מצמֵד אוטומטי ועל הילוך־על. כמובן לא הבנתי שום דבר מכל אלה; רק הבנתי שהנה אני בעולם אחר. עולם אחר לחלוטין.
"וכאן, תראה", התרגש קוּם, "כאן יש לי מכשיר הקלטה — Dictaphone, דיצְטָפּהוֹנֶה — גם את המילה הזאת ביטא כמו שכותבים בפולנית, אבל אז זה לא הפריע לי כי לא ידעתי לא צרפתית ולא אנגלית, רק פולנית ויידיש וקצת עברית.
"נוסעים!", קרא קפליצה וחזר להצגת ה־דיצטָפּהוֹנֶה.
מתיבה שבין המושבים הוא הוציא צינור ובסופו משפך שחור עשוי בָּקֶליט. מוניה התניע בלי לצאת מן המכונית, המנוע הסולֶנואידי הקטן סובב את המנוע העיקרי, הרגשנו משיכה קלה, המנוע כחכח, נבח וכבר פעל, שמונה בוכנות אלומיניום קלות־משקל סובבו את התוף הענקי.
"אז תראה, קוּבּה, כאן אני מדבר וכל מה שאני מדבר נרשם שם בפנים, על גליל שעווה, ואחר כך אני יכול לתת את זה לכתבנית, והיא תקשיב ותרשום, אתה מבין?"
הנהג בלם מעט ופנה ימינה לפני בית המעצר המרכזי ברחוב דָנילוֹביצ'וֹבְסקָה.
שפירא הושיט ידו למשפך, קפליצה לחץ על מתג המתכת שעל תיבת העץ של המכשיר והעביר אותו ממצב listen למצב dictate.
"דַבֵּר עכשיו", הורה, ואחר כך הושיט ידו לכיס הצדדי של מקטורנו והוציא קופסה קטנה עם משחה לעיצוב השפם.
"אבל מה להגיד?", שפירא התבלבל לרגע ונבוך.
"מה שבא לך. אבל תזכור, זה כבר יישאר רשום", צחק קוּם.
הוא פתח את הקופסה הקטנה, שרט באצבעו, שפשף את המשחה בין האגודלים, האמות והאצבעות של שתי ידיו, סלסל את שפמו המיושן צד אחר צד, ביד שמאל את חלקו הימני, בימין את חלקו השמאלי. הוא הדיף ריח של עץ האלגום, זה ששמו המדעי הוא Sandalwood, ריח נפלא, מזרחי וחזק.
"איש מעולם לא הקליט אותי", אמר שפירא לתוך המיקרופון. הוא היסס רגע, אבל המשיך לדבר: "איש מעולם לא הקליט אותי, אבל עכשיו אני יכול לדבר ואני אהיה מוקלט במכונה הזאת. קוראים לי יָאקוּבּ שפירא, אני מתאגרף מוורשה, אני בן שלושים ושבע, נולדתי בשנים־עשר במאי שנת אלף ותשע מאות בוורשה ואני חי כאן כל חיי הארוכים. לאמא שלי קראו דוֹרָה, לאבא — יענקל, וממנו קיבלתי את שמי, אם כי אני מעדיף את הצורה הפולנית, יאקוּבּ. בדיוק הכנעתי מתאגרף של מועדון "לגייה", אנדזֵ'י זֶמבינסקי, פשיסט ופלנגיסט ידוע. כל הגוף כואב לי אחרי הקרב הזה, אבל הוא זה שהיה מוטל על הקרשים, רועד כולו כמו עגל שחוט".
הוא דיבר כאילו בהיתול, מחייך, אבל היה מרוכז במה שיאמר לתוך משפך הבָּקֶליט השחור הזה של מכשיר ההקלטה. התבוננתי והאזנתי בדממה.
"כבר חמש עשרה שנים אני לוחם במסגרת 'מועדון מכבי ורשה', אם כי אני מעדיף להתאמן באולם 'הכוכב'. זה היה קרב האִגרוּף האחרון שלי. לא אכנס יותר לזירה. צריך לדעת מתי לפנות את המקום לצעירים. אני עובד בשביל אדון קפליצה. אנחנו נוסעים לנו עכשיו במכונית החדשה היפהפייה שלו ברחובות ורשה; בדיוק חלפנו על פני בית המעצר ברחוב דנילוביצ'ובְסְקָה, שהלוואי שלעולם לא נהיה בו; במכונית נמצא האדון קפליצה, נוהג מוּניָה, אני..."
מכוניתו של קפליצה פנתה שמאלה, לכיוון "כיכר התיאטרון", קפליצה הסתכל עליי. השפלתי את מבטי, מבויש. לעיתים קרובות הייתי מתבייש באותם ימים. גם עכשיו אני מתבייש כשאני חושב על הבושה ההיא. אבל אני כבר לא משפיל מבט.
"...ונמצא כאן ברנשטיין הצעיר".
שפירא נתן לי את המשפך של המכונה הזאת המקליטה קולות.
"עכשיו אתה. דַבֵּר", אמר.
החזקתי את המשפך ביד כמו אידיוט; לא ידעתי מה אני צריך לומר, מה אני יכול לומר, מה ראוי שאומר.
חיפשתי מילים, חיפשתי אותן נואשות, ולבסוף נאחזתי במה שאמר שפירא.
"איש מעולם לא רשם אותי. את הקול שלי", לחשתי.
"יותר חזק", שאג שפירא, עד שקפצתי מרוב בהלה.
קפליצה התעלם ממני, פתח את המאפרה שלא היה בה אפר סיגריות, הוציא מתוכה צרור נייר קטן, פתח את הנייר בזהירות והתכבד במנה של אבקה לבנה.
"איש מעולם לא רשם אותי", חזרתי ואמרתי. "את הקול שלי. קוראים לי משה ברנשטיין ואני בנו של נחום ברנשטיין, יהודי אדוק, ואני מתגורר ברחוב נלֶבקי עשרים ושש, דירה שש".
לשמע שֵם אבי חייך קפליצה תחת שפמו, שפירא העווה את פניו במעין סלידה, ואני לא ידעתי עוד שום דבר, לא ידעתי מה קרה לאבא שלי ולא ידעתי את זה עוד כמה ימים — ואחר כך נודע לי.
אבל אז עוד לא.
אבל אולי אני לא מיטיב לזכור. אולי לא הקלטתי שום דבר במכשיר הזה.
"לאן אנחנו נוסעים, אדוני?", שאל הנהג.
קפליצה הפנה מבט שואל לשפירא. הלה משך בכתפיו.
"אז נוסעים לרבקה", קבע קפליצה.
"רק שקודם אני צריך לסדר משהו ב'מטרוֹפּוֹל'", אמר פתאום שפירא, כמו נזכר בדיוק. "זה יהיה צ'יק־צ'אק־טראך וזהו".
"אז סע קודם לרחוב טלוֹמַצְקה ואחר כך לרבקה. האדון המתאגרף הוא הקובע", ציווה קפליצה ולקח מידי את המיקרופון. או שלא החזקתי אותו ביד, ואז לא היה צריך לקחת לי אותו.
הנהג עשה פעמיים פניית פרסה ונסענו במעלה רחוב בּיֶילַנְסקָה, חלפנו על פני "הבנק הפולני" והתיאטראות היהודיים ברחוב ביילנסקה 5, לשם הייתי הולך אחרי שהייתי חומק מן הבית כדי לראות פארסות שהוצגו ביידיש, שאותן אהבתי כמעט כמו שאהבתי קולנוע.
מייד חשבתי על הנערה שאיתה הייתי אמור להיות שם למוחרת ותהיתי אם עוד אזכה לראות אותה.
זכיתי. לא פעם, לא פעמיים. אבל ביום המוחרת לא התראינו.
מרחוב ביילנסקה נכנסנו למעבר הצר עד הכיכר ונסענו לאט, כמו בתהלוכת ניצחון, על פני "הספרייה היהודית המרכזית" ו"בית הכנסת הגדול". חשבתי מה היה קורה אילו ראה אותי מי מחבריי לכיתה, איך אני נוסע לי במכונית דרך טְלוֹמצְקֶה. עם קוּם קפליצה בכבודו ובעצמו.
וחשבתי מה היה אילו ראה אותי במכונית הזאת אבא שלי, היהודי האדוק נחום ברנשטיין.
חנינו ליד הבית "בסימן הנשר הלבן" רחוב טלומצקה 13, שם שכן בקומת הקרקע בּר "מטרופול". את הבר פקדו בדרך כלל אנשי ספר ועיתונאים יהודים, מכיוון שבאותה כתובת למעלה שכן "ארגון אנשי הספר והעיתונאים היהודיים בפולין". לא הכרתי אז את השם הזה, אבל ידעתי שזה המקום שבו יושבים אלה הממלאים את דפי "היינט" ו"אונזער עקספּרעס" שקרא אבא שלי מדי יום, בז לעיתון החדש והחדשני בשפה הפולנית "נָאש פְּשֶגְלוֹנְד", "הסקירה שלנו", שהיה לדעתו עיתון של מתבוללים, ואותו — כך נהג לומר — היה קונה רק בשביל "מָאלי פשגלונד" לילדים. ואכן בהיותי ילד נהגתי לקרוא אותו וגם עכשיו קרה לי לא פעם להציץ בו, אם כי במבוכה מסוימת. אבא היה קורא גם את "יידישע טאגבּלאט", כתב העת של ה"אגודה", אבל עיתונאי העיתון הזה לא פקדו את רחוב טלוּמַצקה.
וכאשר אני, משה ברנשטיין, בן נחום ברנשטיין, ישבתי בקרייזלר האדומה בפתח הבר "מטרופול", אבא שלי לא קרא כבר שום דבר.
אבל אני לא ידעתי את זה. אולי בכלל לא ישבתי בקרייזלר ההיא, אולי שפירא רק סיפר לי את כל זה?
"תחכה רגע?", שאל שפירא את קפליצה כאשר הנהג עצר את הלימוזינה.
"מה פתאום! אשמח לשתות איזה כוסית. אבל קודם..." — הוא הושיט לכיוונו של שפירא את הנייר הפתוח ובו ראיתי אבקה לבנה. לא ידעתי אז שזה קוקאין, רק אחר כך נודע לי.
שפירא לחלח את אצבעו, משך כמות הגונה והכניס את האצבע לפה, שפשף את האבקה על חניכיו, העביר לשון, בלע. קפליצה, בלי כל גינונים, ליקק את תכולת הנייר, קימט אותו, השליך אותו לרצפה, התעטש, חרחר, שפשף את פניו בידיו המלאות.
"הולכים", שאג בשמחה, ממשיך לחרחר.
"והחרא הקטן?", שפירא הצביע עליי בראשו. או כך לפחות נדמה לי.
"בא איתנו, אלא מה!", השיב קפליצה.
אז הלכנו.
"מטרופול" היה בר לא גדול. ניהל אותו אחד וולף הַנדְשֶר והמקום נקרא עכשיו רשמית "מטרופול החדש", כי הישן, זה שהיה שייך ל"בּוּנד", פשט את הרגל בשנת 1933. אנשי הבונד הגישו מאכלי טרֵפה; במרכז הרובע היהודי הוצג בחלון הראווה חזרזיר מיט צימעס, פרוסות ירך חזיר עם בצל, או צלופחים ממולאים, ולבסוף הוכרז חרם על המקום והתברר שבלי מטבח כשר אי אפשר.
הנדשר האכיל את אורחיו אוכל כשר, וחשבתי על כך בהקלה כאשר נכנסנו אל הבר. למרות השעה המאוחרת, הרבה אחרי אחת עשרה, היה המקום מלא, התנגנה מוסיקה, הקהל היה מעורב, אם כי יהודים אדוקים באמת לא היו מסתכנים בחטא הביקור במוסד זה; עם זאת ליד אחד השולחנות, על בקבוק משקה, ישבו שני יהודים מזוקנים בקפוטות ארוכות ויקרות, ובקול נמוך דנו בענייני הזקָנים והקפוטות שלהם. על פי דין היה המקום נסגר בחצות, אבל איש לא מיהר לצאת. באולם, בין השולחנות, סובבו מלצרים והמשיכו לקבל הזמנות. בעל הבית שילם בקביעות קנסות על אי־סגירה במועד. מן הסתם היה לו כדאי. הוא היה ידוע בנימוסיו הטובים ובכל פעם הודה לבית המשפט על העונש שנגזר עליו, אפילו כשהגיע לאלפיים זלוטי.
כאשר נכנסנו, קפליצה, שפירא ואני, הסתכלו עלינו כולם. מי שלא הסתכל מייד, עשה זאת כעבור רגע, לאחר שקיבל מרפק בצלעות או בעיטה מתחת לשולחן, מישהו אמר לחברו משהו באוזן, מישהו אחר שרק חֶרֶשׁ, ואחר כך הפנו כולם את העיניים כדי לא לפגוע חלילה בקפליצה במבטיהם.
מישהו לחש משהו, אחר כך עוד אחד, ושלישי, ובמקום שמו של קפליצה נישׂא מסביב רק שפירא, שפירא, ופתאום מישהו התחיל למחוא כפיים ומייד נשמעו תשואות רמות, אולי לא ארוכות מאוד ואולי לא כולם הצטרפו, אבל זה היה ברור מאוד.
מחאו לו כפיים על זמבינסקי המעולף על קרשי הזירה. החדשות נפוצו מהר. שפירא חייך וקד קידה מרושלת.
התזמורת ניגנה משהו שלא הכרתי אז, כי לא ביקרתי בבתי קולנוע. היום אני יודע שהייתה זו מנגינה מן הסרט "הקומה למעלה".
לא, אני לא יכול לכתוב יותר.
* * *

אני קם ממכונת הכתיבה, מציץ לרחוב. הרחוב שקט. ילד עם עגלה מלאה רהיטים. נערה עם רובה. אני לא יכול לסבול עוד את הדממה ומפעיל את הרדיו. פעם, בוורשה, הרדיו לא שידר ללא הפסקה, ביום הוא שתק משמונה עד הצהריים, וגם בלילה שתק, ועכשיו הרדיו מפטפט ומנגן בלי הפסקה. עשרים וארבע שבע, כמו שאומרים האמריקנים. הרדיו מדבר פולנית ומספר מה קורה בארץ ישראל.
במחסום "ארז" פגעה נושאת־טנקים במכונית פלסטינית. ארבעה הרוגים.
"קוּרְבָה", אני מקלל בקול רם, בפולנית.
אני מרגיש זקן מאוד מאוד, זקן יותר משישים ושבע שנותיי.
ואני חושב שעכשיו זה יתחיל. אני סוגר את המקלֵט. לא רוצה לשמוע על זה. אני מוריד תקליט מן המדף, אֶאוּגֶניוּש בּוֹדוֹ והַנקָה אוֹרדוֹנוּבנָה. אני מניח על הפטיפון, מחפש את הקטע עם אותו שיר ששמעתי לראשונה לפני חמישים שנה, כאשר נכנסנו לבר "מטרופול".
הפטיפון מנגן.
"מה אנחנו מחפשים?", שאל לפני חמישים שנה קוּם, מביט על סביבותיו.
"את ברנרד זינגר", השיב שפירא.
"את העיתונאי הזה...?", התפלא הגנגסטר המשופם.
שפירא הנהן.
מאחורי הבר יצא במרוצה איש רזה בחליפה חומה ובמשקפי תיל עגולים, מיהר אל קפּליצה, בירך אותו לשלום בהכנעה האופיינית לאנשים המתפרנסים ממתן שירות לאחרים והבטיח שמייד יימצא שולחן.
"אנחנו לא צריכים שולחן, אדון הנדשר", השיב שפירא, ולי זה נראה חוצפה כלפי קפליצה. אבל קפליצה לא היה שותף לדעתי.
"אבל בבקשה, כוסית אחת, על חשבון הבית.... ", ביקש המסעדן.
"נשב", החליט שפירא.
הנדשר מיהר להוציא מן הבר שני צעירים שתויים, שהתנודדו מעל כוס תה אחת ליד שולחן סמוך לזה של היהודים המזוקנים, ניגב את השולחן במו ידיו והציב שני כיסאות.
"נצטרך שלושה", מלמל קפליצה, וכיסא שלישי הופיע מייד. ואולי הוא בכלל לא אמר את זה? אולי הנדשר פשוט הוסיף כיסא בשבילי בלי שהתבקש? אולי עמדתי לידו? אני לא זוכר.
היהודים המזוקנים סיימו לשתות את הוודקה שלהם ועשו טעות שאין עליה כפרה: נשארו לשבת ליד השולחן במקום למהר ולהעביר את עצמם למקום אחר.
ואני הייתי שקוף. כאילו נראה כי באתי עם קַפּליצה, אבל שקוף, כי הייתי בחורצ'יק יהודי, רזה, לבוש בבגדים דלים, ששׂערו קצר והוא נתקל בדברים כל הזמן. כאילו כלל לא הייתי.
אל השולחן בא בריצה מלצר עם בקבוק ומגש, שעליו כמה כוסיות וכן צלחת עם לחם, מלפפונים חמוצים וגפילטע פיש. הוא הביט בקפליצה במבט שואל.
"גם מַלצ'יק ישתה, בטח", אמר קפליצה.
המלצר הניח אפוא את הכוסות, מזג, קד קידה ונעלם. שפירא לא התיישב. הוא התבונן כה וכה, עד שלבסוף הבחין במישהו ליד הבר.
הוא פילס את דרכו ללא קושי. ההמון נס מפניו כמו ים סוף מפני מטהו של משה.
ליד הבר עמד ברנרד זינגר, ממוצע קומה, רזה, שחור שיער, לבוש חליפה אלגנטית. לא אגזים אם אומר שהוא היה באותם ימים העיתונאי היהודי הידוע ביותר בוורשה. אפילו אני שמעתי עליו. אמא העריצה את הפילייטונים שלו ב"נָאש פּשֶגלוֹנד".
"אדון זינגר?", קרא שפירא.
זינגר מדד את שפירא מכף רגל ועד ראש במבט מלא בוז, לא ענה, הסתובב אל הבר והמשיך לשתות את הבירה שלו.
"אדון זינגר, אנחנו חייבים לשוחח", אמר שפירא.
זינגר לא הגיב.
"טוב. אם ככה, אז ככה", הצטער יאקוּבּ, משך בכתפיו כדי לסמן שאין ברירה והטיח את ראשו של זינגר בדלפק.
התזמורת הפסיקה לנגן. הקהל נאלם דום. זינגר איבד את ההכרה וגלש לרצפה, דם שותת מאפו השבור. שפירא פנה לעבר השולחן שלנו, מחזיק בחוזקה את כתפו הימנית.
"אני מבין שמאמרו של האדון ברנרד ב"פשגלונד" האחרון פשוט לא מצא חן בעיני האדון יאקוּבּ, וכך זה נראה כאשר מתאגרפים עוסקים בביקורת ספרותית", אמר קפליצה בקול, כשהוא צוחק תחת שפמו. "וגם בפעם הבאה כאשר מישהו מכם, הכתבתבים, ירצה לכנות את האדון שפירא בריון המתחזה לספורטאי, אני מצטט מן הזיכרון, כדאי שיחשוב פעמיים".
הנדשר, תקוף אימה, רץ אל זינגר, מקונן ומנסה להחזיר לו את ההכרה. לקוחות הבר עמדו והתבוננו בדממה בכל התקרית הזאת. אחד העומדים שם לטש עיניים בצורה החצופה ביותר, כי כאשר חלף על פניו עשה שפירא תנועה כאילו רצה להחטיף לו מכת מגל, אבל השמיע רק "בּוּ" קצר והמשיך ללכת. האיש נתקף בהלה ושפך על עצמו את כוס הבירה שלו.
שפירא התיישב ליד השולחן שלנו.
"לכל הרוחות, מתחתי את השִׁכמה. נשתה", אמר בעגמומיות.
מעולם לא שתיתי וודקה. ידיי רעדו.
"תשתה, מאלאדייץ", פקד קפליצה.
הושטתי יד לכוסית.
"הנה, ככה!", הוא הדגים, טובל את שפמו בוודקה ומטה את ראשו ואת הכוסית אחורנית בתנועה חדה.
קירבתי את הכוסית לפה. הריח היה מגעיל. טבלתי את שפתיי. זה שרף.
"שתה!", נהם שפירא.
שתיתי. ובעצם רק לקחתי את הוודקה לפה. הטעם היה כל כך נורא שמייד חרחרתי, השתעלתי וכמעט הקאתי.
קפליצה ושפירא פרצו שניהם בצחוק.
ובינתיים הוצא זינגר, שהכרתו שבה אליו, מן המסעדה.
"אולי ירוץ למשטרה", צחק שפירא.
"וגם יקבל דוח על הפרעה לשלום הציבור", השיב קפליצה.
לא הבנתי את זה אז, אבל הם ניסו להרשים אותי. שני פריצים גדולים, אדירים, שניסו להרשים חרא קטן אחד. כל אחד זקוק לקהל.
"דאָס פּאסט נישט",8 אמר פתאום אחד היהודים המזוקנים בקפוטות היקרות. כששמעתי את היידיש שלו, מייד ידעתי שהוא לא מוורשה.
"אי אפשר ככה, אדונים, אי אפשר. בושה. ואיש לא יעשה כלום?", הוסיף השני בפולנית, מתבונן באולם.
קפליצה חייך מתחת לאפו, כמו חייך אל מחשבותיו. הוא הִכה באצבע צרדה והמלצר בא בריצה עם בקבוק ומזג. קפליצה לגם את הכוסית שלו ופנה לאיטו אל המוחים:
"ובכן לא נראית לכם, מכובדים, צורה כזאת של ביקורת ספרותית?", שאל בקול מתוק.
היהודים הביטו זה בזה.
"ומהו ענף האמנות שהאדונים הנכבדים מצטיינים בו? שירה? ציור? אולי ריקוד?", המשיך ושאל.
"אדוני, זה לא עניין של אמנות...", פתח אחד היהודים האדוקים, הצעיר בהם, בעל זקן עבות שחור. הוא חבש מגבעת קטיפה קשיחה יקרה.
"אז אני הייתי רוצה שהאדונים ירקדו בשבילנו. נשמח לראות אתכם רוקדים".
"אדוני, תקשיב רגע...", אמר השני, המבוגר יותר, וקם מאחורי השולחן.
הוא היה בן חמישים לערך, גדל גוף, רחב כתפיים, גבוה בראש מקפליצה. הוא לבש קפוטה מצמר יקר, עם דשי קטיפה, ועל אמת ידו השמאלית ראיתי שעון זהב יקר.
קפליצה חשף את שיניו בחיוך.
"תרקדו טנגו", אמר.
"תרקוד בעצמך, משוּגענער", השיב היהודי.
"פעטער...", ניסה הצעיר לעצור בעדו.
ברגע זה בא בריצה, מבועת, וולף הנדשר.
"אדונים נכבדים, תלכו לכם, לא צריך לשלם, על חשבון הבית, אבל בבקשה ללכת כבר, בבקשה ללכת...".
"האדונים לא הולכים לשום מקום", נהם קפליצה, בקול משונה. "האדונים ירקדו טנגו. תזמורת!"
הנגנים הסתכלו זה בזה, הנדשר, רועד מרוב עצבים, נענע בראשו — הם התחילו אפוא לנגן. טנגו.
"לרקוד, קוּרבָה! עכשיו!", שאג קפליצה.
היהודים בקפוטות איבדו את כל הביטחון העצמי שהפגינו קודם לכן. הלקוחות מיהרו לחמוק מן המסעדה.
"אדונים, אולי לא נכעיס עוד את האדון קפליצה, אולי האדונים ירקדו רגע ויילכו להם...", לחש הנדשר בקדחתנות.
קפליצה קם. הוא ניגש אל המבוגר מבין היהודים, זקר את ראשו והביט לו בעיניים. ראיתי שהוא מהסס רגע, אבל מייד אחרי קפליצה קם גם שפירא.
"תרקוד, פרעוש", נהם קפליצה. "אתה תהיה גברת והחבר כאן אדון. קדימה".
ידיו של הצעיר רעדו.
"פעטער ליבּענקער... לומיר טאנצן, איך בּעת אַייך".9
הוא חיבק את מותניו של האיש המבוגר, בשמאלו תפס את ימינו ומשך אותה למעלה בפָּרודיה קומית ומבעיתה של עמידת ריקוד. קפליצה החל למחוא כף ולקפצץ סביב שני היהודים המדלגים מרגל לרגל וקרא בצחוק גדול:
"יפה רוקדים היהודונים, יפה!"
היהודים הרוקדים נגעו זה בזה בזקניהם. מעיניו של המבוגר זלגו דמעות. שפירא עמד, ידיו בכיס, ואפילו אני ניחשתי שידו אוחזת בחוזקה בקת האקדח. הוא הסתכל כה וכה, לא צחק כלל, לא שמח בעינוייהם של המבוזים ולא מחה. הוא נשאר אדיש נוכח ייסורים אלה, אדיש באדישות המאפיינת את הרגילים לסבל, סבלם שלהם ושל אחרים. שפירא רק מילא את תפקידו — שמר שלא יאונה רע לקפליצה.
פחדתי אז והתביישתי, אבל התביישתי יותר משפחדתי, התביישתי שאני יושב ליד שולחן עם מי ששואב הנאה מהשפלתם של אחרים, ועוד יותר התביישתי שאני מעדיף אלף מונים לשבת איתו מאשר לרקוד איתם את הטנגו היהודי המבעית הזה.
לא חשבתי על זה שנים רבות, ונזכרתי בכל סיפור המעשה לפני יותר מעשור, כאשר יאנוּש בן־גל הגן על עמק הבכא מפני הסורים, ואני לא ישנתי זה הלילה הרביעי ברציפות. ישבתי כפוף על המסמכים, הדוחות והמפות, חייתי רק על קפה וסיגריות, כי לא היה זמן לשום דבר אחר ונזכרתי אז בשני היהודים האדוקים האלה בבר "מטרופול", ונזכרתי בזקנים שלהם שנגעו זה בזה בריקוד הטנגו שקפליצה פקד עליהם לרקוד, ונזכרתי בשפירא השומר על קפליצה, ידו על קת האקדח, ועל קפליצה עצמו, על האיש הנורא הזה מדלג בשמחה על רגליו הקצרות סביב הרוקדים — ומאותו זמן לא שכחתי אותם ולו לרגע.
לא את קפליצה, לא את שפירא ולא את היהודים הרוקדים.
כשהם רקדו כך, נכנס פתאום ל"מטרופול" גבר גבוה ורזה, שערו צמרירי ושחור; השגחתי בבראונינג שבידו ובדמיון בין פניו לבין פני יאקובּ שפירא, האיש שהרג את אבי.
"די, איז שוין גענוג",10 — שאג, מפלס את דרכו בין האנשים.
שמו היה מוריץ שפירא, אחיו הצעיר של יאקוּבּ, פעיל במפלגת "פועלי ציון־שמאל". את הפרט הזה לא ידעתי אז. אז הוא היה בשבילי רק אדם עם בראונינג בידו, בחולצה לבנה ששרווליה מופשלים, בלי צווארון, שולי מכנסיו תחובים בתוך נעליו הגבוהות, ויחד עם זאת יש לי רושם שכבר אז ידעתי עליו הכול כמו שאני יודע שאחרי הלילה בא היום.
התזמורת שוב חדלה מנגינתה.
"אַנטלויפן, יִידן, גיךְ",11 לחש האדון וולף הנדשר ליהודים הרוקדים וברח הוא עצמו, מסתתר מאחורי הבר.
"אדון קפליצה, אני מזהיר אותך", נהם מוריץ.
קפליצה פנה לשפירא הצעיר ולטש עיניים. היהודים ברחו, כמוהם כנגני התזמורת, והתמודדות המבטים הזו נמשכה זמן מה, עד שנשארנו בבר ארבעתנו: קפליצה, שני בני שפירא ואני, מבועת ושקוף.
"מוריץ, גיי שוֹין אַהיים!".12
"פארמאך דאָס פּיסק, יענקל", השיב מוריץ. "איך רעד נישט מיט דיר".13 אדון קפליצה, אני מזהיר אותך. אתה לא תענה יותר אנשים. אתה לא רוצה להתעסק איתנו".
"מאלאדייץ, טוב, טוב", השיב קפליצה, מכניס יד לכיס. "סתם צוחקים. הכול כבר בסדר הכי גמור, אדון יקר. הולכים, קוּבּה!"
והוא יצא. שפירא אחריו. אני אחריהם, אפס קטן ושקוף.
נכנסתי שוב לאימפריאל האדומה.
זזנו.
יומיים קודם לכן, אבי, נחום ברנשטיין, לא נכנס אלא נזרק לתא המטען של הבּיואיק החומה מודל 48, טוּרינג קוּפֶּה בעל שתי דלתות, כמו שהוגדרה המכונית בפרוספקט של ביואיק שמצאתי שנים מאוחר יותר, כאשר ניסיתי לזהות את המכונית שראה בן השבע עשרה... אבל האם מי שראה הייתי אכן אני? האם אני שראה ואני שזוכר הם אותו אני?
זיהיתי אפוא בפרוספקט את המכונית שזכר משה ברנשטיין בן השבע עשרה. המכונית של יאקובּ שפירא.
תא המטען שלו היה צנוע, יחסית לימינו אלה, אבל גדול בימים ההם. היה זה תא מטען משולב, חלק ממרכב המכונית, דבר שלא היה אז מובן מאליו, כי מכוניות רבות נסעו עוד עם תא מטען שלא היה אלא ארגז מחובר ברצועות עור לאחורי המכונית.
לארגז כזה היה קשה להשליך את אבי, לתא מטען משולב — הרבה יותר קל, אפילו שזה לא היה תא מטען גדול. אבל אבי היה גבר לא גדול, ואיכשהו נכנס.
שפירא התיישב ליד ההגה, שני מרעיו שאותם הכרתי אחר כך, כלומר פנטלאון קרפינסקי והשני, מוּניה וֶבֶּר, ששימש לעיתים קרובות נהגו של קפליצה, התיישבו בהתאמה מאחור ועל המושב שליד הנהג. הם נסעו בכביש המשובש דרך שכונת קוֹלוֹ, חלפו על פני גינת אוּלריך, והמשיכו לנסוע עד שירדו מן הדרך הראשית ומתנדנדים על מהמורות הכביש הגיעו אל בור החימר.
שפירא ודאי סיפר לי על זה, בטוח סיפר, ולכן אני יודע באיזו דרך הם נסעו. אבל למה הוא היה צריך לספר לי את זה?
את זה אני לא יודע.
על שפת בור החימר יצאו מן הרכב שפירא, לאון ומוניה, ואבא שלי נגרר מתוך תא המטען. הוא צעק ומחה, ובגלל זה פנטלאון, פסיכופט ענקי שעליו אספר אולי אחר כך, בעט בפיו בנעל מסומרת.
תסרוקת מוזרה הייתה לו לפנטלאון — שערות ארוכות, סמיכות, מסורקות מן הקדקוד אחורנית, עד הצוואר. איש לא הסתרק אז כך. מאוחר יותר נודע לי מדוע היה לפנטלאון שיער ארוך, ואני אספר על זה אחר כך. עכשיו רק נזכרתי בתסרוקת המוזרה הזאת.
מוניה אמר לאבא שלי להתפשט. מוניה, רזה, דומה לעכבר, קטן, שהגיע לוורשה אין לדעת מניין.
הוא היה שחום וכהה שיער, עם שפם שחור. בדרך כלל חשבו שהוא צועני. היו לו תווי פנים אסיאתיים במקצת, אם כי מוניה עצמו טען שהוא יהודי, קצת מתבולל, קצת פולני, אבל יהודי. הוא נולד בחַרבּין, לפולין הגיע בשנת 1925 ואמרו עליו שהוא יודע סינית.
לעומת זאת הוא לא ידע יידיש, לא הקפיד על מנהגים, ויצא לו שם של אחד השולף סכין כשנלחמים באגרופים, ושולף אקדח כשנלחמים בסכינים. כזה הוא היה. איש לא כיבד אותו, אבל כולם חששו מפניו, כי על ממדי גופו הזעירים כיפר מוניה בנחישות ארסית ובתוקפנות. הוא שתה כמו תנין. הייתה לו אשה מכוערת, עם שׂפם, וממנה פחד יותר משפחד מקפליצה, ולכן לביתו היה מגיע לא יותר מפעם בשבוע.
אותו מוניה אמר לאבא שלי להתפשט. אבא סירב, אז מוניה הפעיל את האגרופן שלו ועקר לו את שתי השיניים הקדמיות. אבא התפשט מכל בגדיו, בוכה ומייבב מכאב, וניצב בפני נוגשיו צנום, חיוור, על רגליים עקומות ורזות. או אז הוציא שפירא מן המכונית פטיש שלושה קילוגרם גדול והכה על ראשו של אבי, מנפץ את עצם הגולגולת, מהמם אותו וגורם לו שטף דם במוח, אבל לא הורג אותו במקום.
פנטלאון ומוניה הורידו את מקטורניהם, עטו סינרים של בית מטבחיים, פנטלאון הוציא מן המכונית תיק רופאים שבו היו שני סכיני קצבים, סכין טבחים ומסור כירורגי לקיטוע אברים. אחר כך כרך פנטלאון את כפות רגליו של אבי המעולף בחגורת המכנסיים ובלי כל קושי הרים אותו ותלה אותו על ענף, ואבא היה תלוי כך, עירום, כתפיו, פאותיו והפין הנימול שלו שמוטים על פי חוק המשיכה, אם כי בכיוון ההפוך לזה שבו היו תלויים יחסית לגוף במשך כל חייו המשעממים של אבא שלי.
שפירא ניגש, פתח סכין קפיצית ושיסף את גרונו של אבי המעולף, כשהוא ניצב מאחוריו כדי שהדם הניתז מן הגוף, שעדיין היה חי, לא יכתים את מכנסיו ואת נעליו.
לעיתים קרובות אני חושב כי אני הוא זה שחתך את גרונו, לא פושע וַרשאי עם תעודות, אני עצמי, אני אשם בכך ואני הגורם לכך שטיפלו באבי כמו שמטפלים בבקר, שהוא נתלה ודם קולח מגרונו.
הם היו צריכים לחכות עד שכל הדם יאזל מגופו של אבי. פנטלאון ניגש אפוא לאכול את הכריך שהכינה לו אשתו, מתלונן על הכמות הלא מספקת של בשר מאיכות ירודה בין שתי הפרוסות. מוניה חידד את הגרזִנִּים, שפירא התרחק קצת, ישב על שפת המים, מן הכיס הצדדי של מקטורנו הוציא את ספרו של שלום אש, "דאָס שטעטל", אחר כך פשט את המקטורן, קיפל אותו בקפדנות, הצית סיגריה וקרא.
"שמעתי שאתה הולך לקרב עם זמבינסקי, נכון?", שאל מוניה, סקרן כדרכו.
שפירא אישר בהמהום, בלי להתיק מבטו מן הספר.
"זה הפלנגיסט הזה, כן? אומרים שהוא השתתף בכל הסיפור הזה של יריות על מטה הבונד", המשיך מוניה וֶבֶּר.
"בתחת שלי. הוא פשוט מתאגרף". יאקוב משך בכתפיו.
אבא שלי נזל מתוך גופו יחד עם הדם, כמו שחזיר נוזל מגוף החזיר, ועל כן ניגשו פנטלאון ומוניה לעבודה.
בחלק הזה שפירא לא נטל חלק.
תחילה הם הפרידו את הראש מן הגוף. בבקיאות רבה החדיר פנטלאון את הלהב בין החוליות. הם לא השתמשו במשׂור. את הידיים והרגליים של אבי הם הפרידו מן הגוף בחיתוך מדויק סביב מפרקי הירך והכתפיים, ואחר כך ניתקו את הגידים ואת שקעי המפרקים. אחרי ניתוק הגידים היה קל לסובב את העצמות ולשלוף אותן מן המפרק; כך קרעו את גופו של אבי לחתיכות.
כשהכול היה מוכן הם קראו לשפירא, וזה היה כאילו קראו לי עצמי.
שפירא אמר להם לעטוף את ראשו של נחום ברנשטיין, אבי, בקפוטה שלו, יחד עם הארנק ובו מעט כסף ומסמכים.
בראשו של נחום ברנשטיין היה כבר רק המוח המת של נחום ברנשטיין, והיום אני חושב כי אפשר לומר שראשו של נחום ברנשטיין היה מקום מגוריו האמיתי של נחום ברנשטיין. שבראש הזה, במוח הזה, הוא שהה בעודו בחיים, כשעוד היה קיים. כי מה היה נחום ברנשטיין? נחום ברנשטיין לא היה גופו של נחום ברנשטיין שהיה מונח עכשיו, מבותר, על הקרקע. נחום ברנשטיין היה מחשבותיו של נחום ברנשטיין על נחום ברנשטיין. היה זיכרונו של נחום ברנשטיין על מה שהתרחש במוחו של נחום ברנשטיין, כאשר גופו של נחום ברנשטיין שלח אל מחזור הדם חומרים שמהם נבעו רגשותיו של נחום ברנשטיין, כלומר האנדורפינים של נחום ברנשטיין, האדרנלין והקורטיזול ועוד חומרים שמהם נוצרים רגשותיהם של בני אדם, שמהם היה מורכב נחום ברנשטיין, כאשר למשל עשה אהבה עם אמא שלי, מה שהיה עושה בדרך כלל בשבת, כיאה ליהודי דתי, וכאשר גופה השפיע על גופו את כל מה שאִפשר לו להתקרב אליה, או כאשר פחד. והוא פחד מאוד ובצדק הוא פחד, כאשר משך אותו יאקוב שפירא בזקנו מתוך הדירה שלנו ברחוב נָלֶבקי 26. מה קרה איתו כאשר נלקחו ממנו הדם ועם הדם גם החמצן, המוח, מקום מגוריו של נחום כאשר מת?
תחילה התכווץ המרחב של נחום ברנשטיין ואחר כך נעלם אותו מרחב שהיה מורכב ממחשבותיו של נחום ברנשטיין על נחום ברנשטיין, על זיכרונו ועל פחדיו. וכאשר התכווץ ונעלם המרחב שבו היה נחום ברנשטיין, נעלם גם נחום ברנשטיין, וכאשר נעלם, זה היה כמו לא היה מעולם. נותר רק הזיכרון שלי עליו, ואולי אני אהיה האדם האחרון בעולם שזוכר כי פעם חי מישהו ששמו נחום ברנשטיין, יהודי אדוק שהתגורר בוורשה, בנָלֶבקי 26, דירה 6. אבל הזיכרון שלי על נחום ברנשטיין הוא כבר לא נחום ברנשטיין, הוא אני, תת־אלוף משה ענבר, בן 68, שאולץ לצאת לגמלאות ויושב עכשיו ליד מכונת כתיבה חשמלית תוצרת י.ב.מ. דגם סלקטריק II. תת־אלוף משה ענבר מאזין לתקליט עם שיריהם של אֶאוּגֶניוּשׁ בּוֹדוֹ והַנקָה אוֹרדוֹנוּבנָה וחושב על אביו, נחום ברנשטיין, ועל מותו ועל המשך קורותיו של גופו המעונה.
אבל האם יש בכלל קשר בין תת־אלוף משה ענבר לבין מוישה ברנשטיין?
האם היה אי פעם אותו ברנשטיין, שבפולנית נקרא מוישה ברנשטיין, האם הוא היה אי פעם כדי שיוכל להפוך למשה ענבר העברי?
והם פרשׂו בתא המטען של הביואיק ברזנט אַבַּז'ן וזרקו אליו נתחי בשר שביחד היוו את גופו של אבי, אבל כבר לא היו אבי. את הגֵו ללא דם, ללא גפיים וללא ראש זרקו לתוך בור החימר.
מלַחטוֹזֶ'בוֹ הם נסעו בדרכי עפר לעבר פַּסחָלין ובָּבּיצֶה, עצרו ליד בור חימר נוסף ואליו השליכו את הרגליים שעליהן הלך בחייו נחום ברנשטיין והמשיכו לנסוע, לכיוון חשָנוּב, ושם, בתוך האגם, הם קברו את הידיים שבהן ליטף את ראשי נחום ברנשטיין; ולבסוף את הראש העטוף בבגדיו של נחום ברנשטיין, יחד עם המסמכים המאשרים את עובדת היותו של נושא המסמכים נחום ברנשטיין, אזרח הרפובליקה הפולנית, בן דת משה, הם הטביעו באגם הקטן באוֹדוֹלָנִי, שהיה אדיש הן לדתו והן לחוסר שלמות גופו הטובע של נחום ברנשטיין.
ואחר כך הם חזרו לוורשה.
מוניה וֶבֶּר הלך לשחק קלפים במעדנייה של סובֶנסקי, כי לא היה לו בשביל מה לשוב הביתה. פנטלאון קרפינסקי דווקא הלך לביתו, החטיף לאשתו מכה בפניה, הפשיל את שמלתה, כופף אותה מעל שולחן המטבח ודפק אותה בדרך היחידה המונעת היריון, כלומר בתחת. הא‏שה לא התנגדה, כי ידעה שאם תתנגד הוא עלול להרוג אותה כפי שהרג — כך אומרים — את קודמתה. היו להם כבר חמישה ילדים, ועל כן רתיעתו מילדים נוספים הייתה מובנת לה. היא סבלה אפוא בשקט את הכאב, המתינה שיגמור, והוא גמר מהר, ואחר כך דרש כוס תה והיא הכינה לו במהירות, כי ידעה שפנטלאון שונא לחכות.
"יש לָך מזל גדול מאוד שהוא לא שותה", הייתה אומרת לה אימה, ואשתו של פנטלאון קרפינסקי הסכימה איתה. פנטלאון לא שתה כלל. הוא סבר שאלכוהול מוציא מן האדם את תכונותיו הגרועות ביותר. הוא בז לשתיינים. ועל כן שתה את התה שלו, אכל פרוסת לחם והלך לישון, מכוון את השעון לשעה שלוש ושלושים, שכן בארבע היה מתחיל את המשמרת בבית המטבחיים.
יאקובּ שפירא החנה את הביואיק בחניון החדיש של שברולט שבשכונת דינסי, ואל דירתו ברחוב נלבקי חזר בכרכרה. הוא טיפס במדרגות לקומה השלישית ומצא את בני משפחתו מסובים לארוחת ערב. הוא בירך את אשתו, אמיליה שפירא לבית קהאן, נישק את ילדיו, התאומים דוד ודניאל, והצטרף את בני משפחתו סביב השולחן.
אמיליה הפיצה ניחוח של בית. של שלווה. של נחמה ששאף אליה ושלמענה היה חוזר הביתה, וגם אני חיפשתי את הנחמה הזאת.
היא הגישה לו צלחת של מרק עוף, שתי פרוסות לחם, התיישבה לידו והתלוננה על דוד. המורה טענה שהוא מפריע בשיעורים.
"איזו מורה?", שאל.
"לשפה הפולנית".
"היא מטומטמת. אל תיקח ללב, בחור", אמר לדוד.
אמיליה פלבלה בעיניה.
"את יודעת שאני צודק", חייך יאקובּ.
היא ידעה.
"אשכיב את הבנים — הוא הציע — ואת תנוחי".
היא הסכימה, אבל לא נחה, לא הלכה לשכב. היא סידרה אחרי ארוחת הערב. יאקוב דאג שהבנים יתרחצו, קרא להם חמישה עמודים מספרו החדש של קורנֶל מַקושינסקי, "השֵד מן השביעית", והמתין עד שיירדמו, עייפים. אחר כך התפשט, התרחץ, ניגש לנשק פעם נוספת את בניו שנרדמו כבר במיטותיהם ולבסוף נשכב במיטתו הזוגית, לא לפני שהטמין את האקדח, הסכין, השעון והארנק במגירת שולחן הלילה.
כשהגיעה אשתו, ביקש שתפשוט את כותונת הלילה. היא התפשטה והניחה לו להתבונן בה. היה לה גוף חזק של ספורטאית. הם הכירו במועדון "מכבי", היא הייתה מטילת חנית, ועל גופה החזק נשאה גם סימנים של היריון כפול — עור רופס עם סימני מתיחה בצבע פנינה על בטנה, ושדיים כבדים יותר.
היא הצטרפה אליו מתחת לשמיכה.
"בוא ניסע לשם, יאקובּ. שם הכול יהיה אחרת", אמרה אחר כך.
הוא שכב רפוי, טעם הרוק שלה בפיו, כלי המיטה מדיפים ריח חזק של גופיהם, ראשה על חזהו והוא מלטף את שׂערה.
"ומה אני אעשה שם?", שאל. "שתי מילים בעברית אני לא יודע".
"קראתי ב'פשגלוֹנד' שהאנגלים רוצים להקים שם מדינה יהודית. אתה מבין, יאקובּ? מדינה יהודית. אתה יכול לתאר לעצמך, יענקל?"
"גם אני קראתי על זה".
"נו?"
"מדינה יהודית וגם מדינה ערבית. בלי ירושלים".
"יענקל, אז מה? אתה מבין את זה בכלל? מדינה משלנו... הבנים יחיו במדינה שבה הם לא יהיו נחותים. הם יגדלו בתל אביב, הם יחיו שם כמו שהפולנים חיים בוורשה, הם יהיו בארץ משלהם. לא כמונו כאן".
"לי טוב כאן, אמיליה. אני במקום שלי. לי מספיקה עיר משלי".
"ורשה...?", שאלה, אף שידעה שהוא מתכוון לוורשה.
"אלא מה? בטח ורשה".
"יענקל, ורשה היא של הפולנים".
הוא פרץ בצחוק.
"לא אמיליה, ורשה היא לא של הפולנים. ורשה היא של קוּם קפליצה. ורשה היא שלי. של יאקובּ שפירא, שום יענקל. ורשה שלנו. ולנו אין דת ואין לאום. קפליצה לא פולני. אני לא יהודי. קפליצה הוא קפליצה ואני שפירא. ורשה היא העיר שלנו ואנחנו של ורשה".
"בטח, יענקל, בטח, אני יודעת את זה בעל פה", היא צחקה. "אתה לא יהודי. אתה לא מתאגרף של 'מכבי'. בכלל לא. תגיד לאיזה גוי שאתה לא יהודי והוא יהרוג אותך מרוב צחוק".
"אז אני אהרוג אותו באמת, באגרופים", הוא צחק יחד איתה.
"מה אתה רוצה בעצם?"
הוא הפסיק לצחוק. שתק רגע.
"אני רוצה להיות מלך העיר הזאת", אמר לאיטו, אחרי מחשבה, מפריד את המילים זו מזו. "ואני אהיה מלך העיר הזאת".
"אני יודעת, יענקל. יודעת. ואתה תהיה, אם לא יהרגו אותך קודם. אבל איך שאני מכירה אותך, ואני מכירה אותך הכי טוב בעולם, אתה תהיה, יענקל. תהיה מלך. ומה תעשה עם זה? עם המלכות הזאת שלך? תשמור עליה מפני היאקובּ־שפירא הצעיר הבא?"
"אני לא יודע, אמיליה".
"בוא ניסע, יאקובּ".
"ומה אני אעשה בפלשתינה הזאת, אמיליה? אהיה חנווני? חקלאי? הדבר היחיד שאני יודע לעשות זה להרביץ חזק, לירות ולרדוף את הבני־זונות ברחובות".
היא נצמדה אליו, מחייכת חיוך קטן בחשֵכה.
"מוכנה להתערב שהחבר'ה שלנו שם זקוקים לאנשים שיודעים להרביץ, לירות ולרדוף אחרי חדלי אישים ברחובות", לחשה, מנשקת את אוזנו.
הוא החזיר נשיקה.
היא הייתה בטוחה שתשכנע אותו בסוף, שימכרו את כל מה שיש להם כדי לא להעמיס על עצמם מטען עודף וייסעו. ידעה שליאקובּ יש כסף, הרבה כסף. הוא ימכור את המכונית, ימכרו את הרהיטים, ייקח את המזומנים שהוא ודאי מחביא באיזה מקום, ייסעו ברכבת לקונסטנצה, יעלה על האונייה "פולוניה" שמפליגה לחיפה, ושם, בַּמָקום, הכול יהיה שונה.
"אני צריך לטפל איכשהו בברנשטיין הצעיר", הוא אמר אז, והתכוון אליי.
ואולי בכלל לא אמר את זה.
אמיליה הבינה איכשהו מדוע יאקובּ סבור שעליו לטפל בברנשטיין הצעיר. היא היטיבה להכיר את שפירא עד כדי כך שיכלה לנחש את הבעות פניו, מבטיו, אפילו את מה שלא ראתה.
"ואיך תוכל לטפל בנער, יענקל, איך תוכל לטפל בו", התעצבה.
"אני אגיד שיתנו לו כרטיס לקרב שלי מוחרתיים".
היא שתקה רגע. הפסיקה לנשק אותו.
"אתה יכול לתת לו כרטיס. אבל אחר כך הנח לו, אתה מבין? תן לו לחיות רחוק ממך. לא תוכל לעזור לו. לא אתה. אתה לא יכול".
"אני מבין", השיב.
"זה לא בסדר, יענקל", אמרה בביטחון. "אני אוהבת אותך, אבל זה לא בסדר מה שעשית. אני מבינה שהיית חייב. אבל אתה צריך להבין שאני מוכרחה לומר לך את זה. אתה לא יכול לקחת את הבחור הזה".
הוא לא ענה. אמיליה המשיכה לנשק אותו. הם התעלסו.
ואני ישבתי עם אחי הצעיר בחדר המשותף שלנו ושתקנו. היינו רעבים. מאז שאבא נעלם, אמא לא בישלה שום דבר, היא הייתה תקועה במטבח ובכתה בפֶה קפוץ, כמעט ללא קול, ואנחנו ישבנו עם הבכי הזה שלה ועם היעדרו של אבא. היא ראתה אותי כבר בלי פאות ובבגדים של הגויים. היא לא אמרה מילה.
ואילו כעבור יומיים ישבתי בקרייזלר האדומה של קום קפליצה, על מושב מתקפל עם הגב לכיוון הנסיעה, כשאנחנו גולשים ברחבי ורשה, ברחבי ורשה השנייה, הפולנית, הנוצרית, ורשה שלא הכרתי, שפחדתי מפניה, ששנאתי וכבר ידעתי שאני הופך לחלק ממנה כאשר אני נוסע כך עם הגוי קפליצה והיהודי שפירא, שניהם מרוגשים מסמים, אלכוהול ואלימות.
גם אני חשתי בריגוש הזה.
אחרי מכוניתו המהודרת של קפליצה הגולשת ברחוב מַרשַלקוֹבסקה נע באוויר לווייתן, צבעו אפור כהה, ראשו גדול ותפוח — ליטָני. הוא חולף על פני האונייה שבפרסומת קווי השַיִט של אמריקה והים הבלטי, צורתה דינמית בסגנון אר־דקו, הוא מתעופף מעל הפנסים, מעל מחלף החשמליות.
הלסת עתירת השיניים של כריש הלווייתן ליטני14 נפתחת ונסגרת, הגוף העצום, השרירי, נע לאיטו, הראש הענקי משיק לגגות הבתים ומפיל כמה רעפים. סנפיר הזנב מרפרף על פני מגדל תחנת הרכבת "וינה", מרזבי הפח רועדים.
אני רואה אותו רק מזווית העין, ובכל זאת רואה. עיניו בוערות ומן הלוע הנפתח והולך עולה מנגינה רכה, הומייה. ישנה מאוד. גם הוא רואה אותי ובשירתו לוחש את שמו.
ליטני. ליטני. ליטני.
אני ליטני.
אנחנו חוצים את "שדרות ירושלים" של ורשה, אנחנו נוסעים לרבקה קִיי. אני מתכווץ במושבי.