האלבום, המכתב ומה שבא אחריו

פרק 1

אופק

היה לי קשה לקום בבוקר. מסיבת בר־המצווה שלי, שהתקיימה בחורשת האלונים, נמשכה אחר כך בבריכה, ואם ההורים שלי לא היו מנדנדים לי שצריך לסיים, כי המלצרים ושאר העובדים רוצים ללכת הביתה, הייתי נשאר עם החברים שלי עד הבוקר. לפחות.

בהתחלה חששתי שבגלל החופש הגדול ובגלל שהתחילו הודעות בקבוצה - בסגנון של "לא אגיע, אני באוסטריה, ניו יורק, יוון..." וכל אחד גם דאג לצרף תמונה שלו מול גביע גלידה ענקי, פיצה וערמת פנקייקים - אף אחד לא יגיע, ואיאלץ לחגוג רק עם המשפחה, אבל בסופו של דבר רוב החברים והמשפחה הגיעו והכיף היה גדול.

בארוחת הבוקר למחרת פתחתי את הטלפון וקראתי את כל ההודעות והתיוגים.

יא גבר, הייתה מסיבה אש, יותר נכון מסיבה מים

איזה שיחוק! 

המסיבה הכי שווה בעיר 

היית 10

מהמם שכמוך! 

גבר גבר

תויגתי בכל מקום אפשרי. תויגתי רוקד עם הידיים למעלה, מדבר וקופץ ראש לבריכה.

לא הייתי צריך לחכות לכל התמונות מהצלם, שנדבק אלי מהרגע הראשון שירדתי מהמכונית. החברים צילמו וגם סבתא.

לבשתי חולצת כפתורים עם שרוולים קצרים בצבע תכלת, שהתאים לצבע העיניים ולשיער הבלונדיני שלי. יש לי שיער חלק וארוך שמגיע עד הכתפיים, והוא זכה לטיפול מיוחד מהספר, שדאג לעשות לי פן רק כדי שאיראה מסודר יותר.

"נו, נסיך יפהפה שלי," אמרה אמא. "חבל שלא הזמנו לך לימוזינה."

"בשביל מה צריך לימוזינה?" התפלא אבא. "אין כמו הסקודה המקרטעת שלנו."

ככה נסענו ארבעתנו, כשיולי, אחותי המעצבנת, טורחת להודיע כל שנייה שהיא שונאת את השמלה השחורה שהכריחו אותה ללבוש, ושהיא נשבעה שלבת־המצווה שלה תלבש מכנסיים וחולצה פשוטים ונוחים.

"תירגעי, יש לך עוד חצי שנה. עד אז תשני את דעתך מיליון פעמים."

"נראה לךָ?" אמרה תוך שהיא מנסה לסדר וליישר אותה כמו שהיא אוהבת.

הסקודה השמיעה כרגיל קולות מוזרים, ואמא שאלה כרגיל אם לא כדאי לקחת הלוואה ולקנות מכונית נורמלית יותר. אבא הבטיח לה, גם כרגיל, שברגע שהוא יסיים את הפרויקט הנוכחי ויקודם בעבודה, הוא יקבל רכב מהחברה.

כשחזרנו הביתה, בסביבות אחת בלילה, פתחתי את כל המעטפות ואת המתנות.

אבא ואמא שמחו שהכסף כיסה את ההוצאות, ואני הייתי עייף מדי בשביל לכעוס על שהכסף שקיבלתי לא יגיע אלי אלא דווקא אליהם.

רק כשהתעוררתי וקראתי את כל ההודעות וחשבתי על כל הכסף שיכולתי להרוויח מהמסיבה שלי ומה שיכולתי לעשות אתו, התעצבנתי.

אמא ואבא לא היו בבית.

שלחתי הודעה בווטסאפ המשפחתי:

זה לא פייר. זה לא פייר שבמסיבה שלי,

בבר־המצווה שלי,

כשהמתנות שקיבלתי הן שלי,

כל הכסף עובר אליכם.

אף אחד לא ענה על ההודעה שלי.

זה עצבן אותי עוד יותר.

נשמעו דפיקות בדלת הכניסה. סבתא עמדה בפתח הדירה. החיוך שלה הֵמֵס לי את הכעס בשנייה.

רק אחרי שחיבקתי אותה, שמתי לב שהיא מחזיקה קופסה גדולה. היא שלפה את יולי מהמשחק במחשב ודאגה שתשב לידי, ואז סיפרה לנו בחיוך עד כמה היא נהנתה במסיבה אתמול ומסרה לי את הקופסה.

"זה בשבילך," אמרה.

"בשבילי?" הייתי המום. "אבל סבתא, קיבלתי ממך כבר מצלמה שווה".

"יופי, עוד מתנה קיבלת. אז למה אני צריכה להיות פה בכלל?" שאלה יולי בכעס.

"כי את אחותו."

"נו ו...?"

התרתי את הסרט הירוק שקשר את הקופסה החומה ופתחתי את המכסה.

"מה זה?" שאלתי והרמתי את מה שהיה בפנים.

פרק 2

סבתא

הוא נכנס לי ללב, הנכד הזה.

הוא נכנס לי ללב מהרגע הראשון שראיתי אותו, תינוק קטן ומכוער. מקומט כולו כמו איש זקן. מקומט ואדום. הידיים הקטנטנות שלו והגודל שלו - יותר נכון: הקוטן שלו - המֵסו לי את הלב.

לא שאלתי את ההורים שלו אם מותר לי כשהרמתי אותו אלי והצמדתי אותו לבטן שלי. ככה, כשהוא צמוד לי לבטן, נפשי יצאה אליו.

לא יכולתי לעזוב אותו. גם כשהבן שלי, תומר, התחיל עם "אמא, תשחררי."

בהתחלה התעלמתי, אבל אז הסתכלתי על אשתו. היה משהו במבט שלה שגרם לי לציית.

הוא שלהם, חשבתי כשחזרתי הביתה. הוא לגמרי שלהם. הוא שלהם כפי שהאיש העוין הזה, הבן שלי, שלי.

חזרתי לבית הריק. הסתכלתי בתמונה שלו. הפנים שלו תמיד מחייכות בתמונה. לא כמו כשהוא היה חי.

"אתה שומע, שלמה," אמרתי. "נולד לך נכד קטן ומכוער." פניו נשארו קפואים.

בהחלטה של רגע התיישבתי מול המחשב.

"נכד ראשון נולד. כמה אושר. כמה אהבה וכמה שמחה נכנסו לליבי."

רק בלילה, לפני שנרדמתי, החלטתי לכתוב לו יומן סבתא־נכד ולמסור לו אותו בבר־המצווה.

בברית המילה שלו קראו לו אופק.

אהבתי את השם. אהבתי את אופק. אהבתי אותו כשהוא בכה וצחק בלי סיבה. אהבתי אותו כשהוא למד ללכת והפך את המלמול למילים מצחיקות.

כתבתי את אהבתי.

כתבתי לו ולאחותו יולי שנולדה אחריו. גם לרון וללביא שנולדו אחריהם לבתי השנייה, אדווה.

כתבתי את אהבתי כשהם צחקו, כשהיה אירוע משמח, כשהם באו לבקר וגם כשהם עצבנו. ממש.

"לא בא לי."

"את לא תחליטי עלי."

"אבא ואמא לא מרשים לאכול כל כך הרבה ממתקים."

"את עושה לנו פדיחות כשאת ככה, תפסיקי."

כתבתי את אהבתי כשהם חלו וכשהם החלימו, כשהם גבהו, התפתחו וחגגו ימי הולדת.

ועכשיו אופק חוגג בר־מצווה. יהיה מוזר לא לכתוב לו יותר, חשבתי. לא לשתף אותו ברגשות שלי מול הגדילה שלו, אבל הוא פחות מגיע לבקר ויותר נעלם לחברים שלו. הוא מתנתק לאט כמו אביו בגילו. מגלה סימנים של עצמאות ושל בגרות. לפחות, התנחמתי, נשארו עוד שלושה נכדים צעירים לכתוב עליהם ולעבור איתם את החוויות שהם מזמנים לי.

קיוויתי שיולי תיתן לו לקרוא לבד את היומן, שהיא תניח לו. הם רבים הרבה, על סתם דברים, כאילו הם מהותיים. הם לא יודעים, כמוני, שיכולות להיות השלכות לכל המריבות הטיפשיות. יש השלכות לעצבים המרוטים ולמתח הבלתי נסבל. גם אני לא ידעתי, כשהייתי בגילם, ולא ידעתי גם כשהייתי בגילו של אבא שלהם. כעת כולם משלמים את המחיר הכבד.

 

פרק 3

אופק

לא הייתי בטוח אם זה ספר או אלבום. יולי שלחה ידיים כדי לתפוס אותו, אך סבתא עצרה אותה.

"אתה הנכד הראשון שלי," אמרה וליטפה לי את היד. "אתה הפכת אותי לסבתא."

"נו, באמת," מלמלה יולי. "ממש אירוע משמח. מי ישמע."

למזלי סבתא התעלמה ממנה והמשיכה לדבר בזמן שאני מרים את הספר.

זה היה אלבום תמונות עם מילים. הרבה תמונות והרבה מילים. דפדפתי בו כשאני בהלם מוחלט.

"מה זה, סבתא?" שאלתי. "כתבת עלי מהיום שנולדתי?"

"כל כך התרגשתי מהעובדה שנולד לי נכד ראשון, שמצאתי את עצמי כותבת לך יומן כתינוק, כילד קטן ומתוק, וכנער שמתכונן לבר־המצווה," היא אמרה וחיבקה אותי.

"גם עלי כתבת יומן?" שאלה יולי. "או רק עליו בגלל שהוא הנכד האידיוט הראשון?"

"אידיוט?" סבתא הביטה בה. "אין לי נכדים אידיוטים. כולכם מקסימים ונבונים." אחר כך היא תפסה את ידיה ואמרה בשקט, "אל תדאגי, תקבלי אותו דבר."

"אל תדאגי," חזרתי אחריה, "תקבלי אותו דבר, אבל פחות."

המשכתי לדפדף באלבום. בדף האחרון היו תמונות מבר־המצווה שלי, אליהן צורפו ברכות.

"מה? איך הספקת, סבתא?"

"בעזרת מאמץ קטן," חייכה. "הרצון גובר על הכול."

"אני מבטיח לקרוא את כל מה שכתבת," אמרתי לה בהתרגשות ונשקתי את לחייה, תוך שאני מחבק אותה.

בדיוק כשרציתי לסגור את האלבום, יולי עצרה אותי.

"אתה לא רואה מה יש כאן?" היא הצביעה על הכריכה הפנימית בסוף האלבום.

מעטפת מכתבים בצבע האלבום הייתה דבוקה לכריכה.

"את המכתב הזה, אופק שלי, תפתח רק אחרי שתקרא את כל מה שכתוב ביומן," ביקשה סבתא.

"למה? מה כתבת שם?" שאלה יולי.

סבתא לא ענתה אלא הביטה בי. ראיתי בעיניה דמעות. "אתה מבטיח לי? רק אחרי."

"מבטיח," עניתי וחיבקתי אותה שוב.

"גם אני אוכל לקרוא את המכתב?"

"בבוא העת תדעי."

"מה זאת אומרת?" היא שאלה.

במקום לענות סבתא חיבקה את שנינו והלכה.

יולי פתחה את האלבום והתחילה לקרוא בלעג: "נכד ראשון נולד. כמה אושר. כמה אהבה וכמה שמחה נכנסו לליבי."

"תעזבי את זה," התעצבנתי.

יולי קמה מהספה עם האלבום והמשיכה לקרוא בקול.

"זה לא שלך!" קמתי מיד אחריה ונכנסתי לחדר שלה.

"צא מהחדר שלי," היא אמרה כשהתיישבתי על הכיסא מול המחשב שלה.

היא התעצבנה כשחיטטתי לה במחשב.

"תעזוב את המחשב!" צעקה.

"אז תני לי את האלבום!" צעקתי עליה בחזרה.

"קח, קח. שונאת אותך!"

תפסתי את האלבום בשנייה שהיא שמטה אותו מידיה.

"יש לך מזל שהוא לא נפל, יא מטומטמת אחת!"

"מי שמדבר."

נכנסתי לחדר וטרקתי את הדלת אחריי.

אני כבר רגיל לעקיצות, להקנטות ולקללות. לפעמים אני גם מחזיר לה ולפעמים אני גם יוזם. במיוחד כשמשעמם לי והיא עסוקה. לרוב אנחנו לא מסתדרים. אולי בגלל שאנחנו כל כך שונים. אני אוהב מסיבות, מוזיקה, חברים, טיולים ובלגן - והיא אוהבת לקרוא ספרים, לשחק משחקי מחשב, לצייר ולטייל עם שתי החברות שלה. אני אוהב מלוח - והיא אוהבת מתוק. אני אוהב סרטי פעולה ומתח - והיא, במקרה הטוב, תסתפק בפנטזיה בסגנון "הנסיכה הקסומה". אנחנו גם נראים שונים. השיער שלי בלונדיני וארוך עד לכתפיים, והשיער שלה חום כמו העיניים שלה.

לפעמים אני שואל את עצמי איך באמת נולדנו לאותם הורים. באיזשהו מקום אני חושב שאולי אימצו אותה ועד היום לא רוצים לספר לנו.

הנחתי את האלבום על המכתבה שלי. במחשבה שנייה החלטתי להחביא אותו. מה שחסר לי זה שהיא תקרא אותו לפניי, וגם תפתח את המכתב שסבתא כתבה לי. בכל זאת ההבטחה הייתה שלי ולא שלה.

הרמתי את המיטה ודחסתי אותו בתוך שמיכת החורף בארגז המצעים.

יצאתי מהחדר והתקשרתי לניתאי. "אני כבר יוצא," אמרתי לו, "כן, אגיע עם בגד ים. סבבה."

 

עוד מרחוק זיהיתי בבריכת השחייה שבחצר הבית שלו את שנהב, שגיא ומילה ואת יואב ושלומי. הם שיחקו בכדור. ניתאי ישב על שפת הבריכה וזרק להם הוראות.

"או, הנה התותח הגיע," אמר ניתאי והתקרב אלי.

כולם פרגנו על המסיבה של אתמול.

"גם האוכל היה טעים," אמרה מילה.

"נשבעת, אכלתי כל כך הרבה שעד עכשיו אני לא מסוגלת לאכול כלום," אמרה שנהב.

אחר כך הם נזכרו בשיר ההפתעה שהמשפחה שלי שרה והתגלגלו מצחוק, כשדיברו על הריקוד המוזר של אבא שלי.

"אם אמא שלי הייתה רוקדת ככה, הייתי רוצה למות," אמרה מילה. כולנו ידענו שלא סתם היא לא מדברת על אבא שלה. כולנו יודעים שההורים שלה התגרשו כשהייתה תינוקת ואבא שלה נעלם מחייה.

"כן, הוא עשה לי פדיחה," הסכמתי. "אבל זה אבא שלי. אלוף בלעשות פדיחות ולחשוב שהבעיה אצלנו."

קפצתי למים והצטרפתי למשחק הכדור. אחרי שעשינו תחרות שחייה, יצאנו מהבריכה ונשכבנו על כיסאות הנוח שהיו מסביב. הבנות התעסקו עם צילומים לטיק־טוק. הן החליטו ליצור מסלול דוגמנות, כשכל אחד ואחת מאיתנו הולך עליו בתנועת ריקוד כלשהי שמסתיימת בקפיצה לבריכה. שנהב הייתה המנחה. לתנועות שעשיתי היא קראה תנועות מחשמלות - כנראה בגלל שהן נראו כאילו חטפתי זרם חשמלי. כשקפצתי לבריכה צעקתי זזזזז. כולם צחקו. ניתאי שיחק אסטרונאוט שמדגמן הליכה על הירח.

מאוחר יותר נכנסנו אליו הביתה וצפינו בסרט "שומרי הגלקסיה". ניתאי גם דאג לערמות של פופקורן ושתייה.

חזרתי הביתה אחרי הצהריים. אמא כבר הייתה בבית.

בארוחת הערב אמא שמה לב שאני משחק באוכל.

"אתה מרגיש טוב?"

"לא משנה," אמרתי בשקט.

"הכול משנה," אמרה. "אם לא תגיד, לא נדע."

"לא משנה," המשכתי להגיד. ידעתי שאת המילים האלה היא הכי שונאת לשמוע. זה מטריף אותה.

"מה קרה, נו? תתחיל לדבר."

"הוא אומר לא משנה, מה לא ברור בזה?" אמרה יולי ועשתה לי פרצוף.

ספרתי עד עשר ואז התחילו הניחושים. "זה משהו שקשור לבר- המצווה?"

שתקתי.

אבא, שלא התערב עד עכשיו, אמר, "זה קשור למתנות שקיבלת, נכון?"

הנהנתי.

"שמתי לב שלא התלהבת מהעובדה שהכסף שקיבלת יעבור אלינו כדי לכסות את כל ההוצאות."

"נכון," אמרתי. "כל החברים שלי מספרים על כמה כסף הם הרוויחו מהבר־מצווה שלהם ומה הם יעשו בו, ורק אני תקוע בלי כלום."

"הורים עשירים יש להם," מלמלה אמא.

"לא לכולם. את מכירה אותם."

"ואם היית מקבל את כל הכסף, מה היית עושה בו?" שאל אבא.

"חלק ממנו הייתי חוסך, ובחלק הייתי קונה משחקי מחשב," עניתי בלי לחשוב יותר מדי.

"זה מה שהיה עושה אותך מאושר?" שאלה אמא.

"בטח."

שניהם שתקו. גם המעצבנת שתקה. הבנתי את הסיבה: תמיד אני זה שמפלס לה את הדרך. יש לה אינטרס. הַצלָחָתי תהיה הצלחתה בבת־המצווה שלה. לפחות הייתה אומרת משהו כדי לעזור לי. אבל עצם העובדה שלא הפריעה לבקשתי, כמו שהיא הכי אוהבת לעשות, הקלה עלי.