מארז שליחי הגיהינום

*שליחי הגיהינום 1 - דרך הגיהינום ובחזרה*

פרולוג

ביאנקה, בת 12

הכנסייה הייתה עמוסה באנשים. כולם לבשו שחור ונראו כמו גל אחיד של אֵבל, שנע באיטיות בחדר הקטן מלהכיל את עוצמת הכאב.

גבריאלה עמדה לידי קפואה וידה בעלת האצבעות הארוכות הייתה קפוצה בחוזקה לצד גופה. מצידי השני עמד אבא, שהיה גבוה כל כך שלפעמים הייתי בטוחה שחוץ מגֵן הרוע המוחלט ששכן בגופו הוא גם אכלס גֵן של ענקים סובייטים מאיימים. ידיו של אבא אחזו בכתפיו של פיטר הקטן וחסר האונים עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו. פניו של פיטר התעוותו בכאב עצור והוא נשך את שפתו כדי לא להביע דבר.

רציתי כל כך להגן עליו, על אחי הקטן, להגיד לאבא להעיף ממנו את הטלפיים שלו ולהניח לאחי, שהיה רק בן תשע, להתאבל על אימו שנלקחה ממנו באכזריות, ולא תוכל להגן יותר על הנפש הטובה והעדינה שהסתתרה בגוף שלו.

אבל לא עשיתי כלום. רק עמדתי שם והבטתי בנחשול האנשים שהתחילו לתפוס את מקומם על הספסלים, לאחר שחלפו על פני הארון השחור הפשוט שבו נחבאה הגופה של אימי, ללא ספק קרועה לגזרים אם הארון נותר סגור לאורך כל הטקס.

כשעיניי נחו על הגבר הגבוה, כמעט כמו אבא, בעל עיני הכפתור הכסופות והשיער הדליל שצעד לעברנו, הלב שלי זינק לגרון. הוא הביט בגבריאלה שעמדה לצידי במבט של צייד שזיהה את הטרף, שאותו הוא עומד לשחוט ללא רחמים ואז לסעוד בתענוג את בשרו הרך והענוג.

״אני משתתף בצערך, איגור.״ קולו במבטא הרוסי הכבד העביר בי צמרמורת קרה.

אבא הושיט יד לווֹבָה ולחץ את ידו בקרירות, וההקלה על פניו של פיטר צבטה בליבי.

וובה לא טרח לדבר איתנו ורק לקח את ידה של גבריאלה, פתח את האגרוף הקפוץ באצבעותיו ונישק את גב כף ידה.

״גבריאלה.״ הלחישה נשמעה כמו הצליל שמשמיע נחש קוברה רגע לפני שהוא מכיש אותך והארס חודר לוורידים שלך באיטיות.

״תודה על הבעת התנחומים, וובה.״ גבריאלה מתחה על שפתיה חיוך מנומס. הוא חייך אליה חיוך של חתול צ׳שייר והלך לשבת לצד אביו הקשיש בקדמת הכנסייה.

ממש מאחוריו המתין המושב שיועד לאולג איבנוב, המנהיג הבלתי מעורער של המאפיה הרוסית.

כל הגברים הללו עוררו בי חוסר נוחות. אף פעם לא הבנתי איך גבריאלה מסוגלת לקבל בשקט את המחמאות המפוקפקות של וובה ואת הידיעה שיום אחד, ממש בעוד כמה שנים, היא תהיה נשואה לו, לגבר הזה שמזכיר באופן מצמרר את אבינו, שהיה איש אכזרי, קר מזג ומחושב כמעט כמו רובוט ללא רגש אמיתי.

גבריאלה תמיד הייתה צייתנית כל כך, כנועה ברמה כמעט מכעיסה, שלפעמים הייתי פותחת איתה בריב רק כדי לוודא שעדיין יש לה עמוד שדרה.

כשהגבר בעל השפם העבה והראש המגולח צעד לעברנו אבא עזב לגמרי את כתפיו של פיטר, ניגש אליו ולחץ את ידו הגדולה. הם דיברו ברוסית בקול שקט וכולנו צעדנו אחריהם למקומותינו בשורה הראשונה, מול הארון השחור שבו הייתה אימא שלי. האימא היפה והאהובה שלי, שהייתה רוקדת איתי ונותנת לי להוביל אפילו שאני רקדנית נוראית. אימא שהייתה סורגת לי את הבגדים הכי חמים ומנחמים, אימא שהייתה מכינה לי את האוכל הכי טעים ולא היה לה אכפת אם הייתי נשארת ערה עד מאוחר כל עוד הייתי ילדה טובה. אימא שלי מתה ועוד מעט יקברו אותה באדמה.

האב פסיקוב עלה על הבמה הקטנה ונאם בשפה הרוסית. הוא דיבר על אימא ועל כל ההישגים שלה, שהסתכמו בהבאת ילדים וכישורי הורות מבחינתו. הוא דיבר על נקמה, על מותה בטרם עת, ועל ההזדמנות להתקרב ולהתלכד עוד יותר כדי שנוכל ככוח אחד להוכיח שאנחנו חזקים, ומסוגלים לחסל כל אויב שיעמוד בדרכה של המאפיה הרוסית.

אפילו במותה המאפיה האפילה על הנפש היפהפייה של אימא שלי, שהייתה רק הקורבן האחרון בשורה של קורבנות במלחמה הבלתי נפסקת הזאת.

אבא עלה אחרי הכומר ואמר כמה משפטים קצרים. אליזבת הייתה אימא נפלאה, אישה צנועה ושקטה שהלכה בטרם עת. מותה לא יהיה המילה האחרונה כי הנקמה בדרך.

אבא ירד מהבמה, הארון נישא על ידי ארבעה גברים בחליפות אל בית העלמין הקטן והסגור שמאחורי הכנסייה, ובתוך כמה דקות אימא הייתה קבורה תחת ערמות של אדמה כהה.

כולם צעדו בכבדות לכיוון הלימוזינות והרכבים הממוגנים שחיכו להם כדי לקחת אותם לבית שלנו להמשך ניחום אבלים. נשארתי לבדי מול ערמת האדמה הכמעט שחורה בין קברים עצובים ומפוארים של בכירי המאפיה, שמצאו את מותם בנסיבות שונות ומשונות.

ברכיי קרסו על האדמה הקרה והדמעות החמות זלגו על לחיי. הוא היה אמור להיות כאן במקומה, קבור מתחת לאדמה, קרוע לגזרים. למה תמיד האנשים הרעים זוכים לחיות והאנשים הטובים משלמים את המחיר? למה התמימים משלמים על החטאים של הרשעים? למה אימא שלי לא איתי יותר ואני איתו, עם האיש שאף פעם לא הצלחתי לחשוב עליו כאבא שלי.

הדמעות שזלגו על לחיי התערבבו בטיפות הגדולות שירדו מהשמיים והרטיבו אותי לחלוטין, עד שזרועות קרות וגדולות הרימו אותי בקלות והובילו אותי לרכב היחיד שחיכה לצד המדרכה. אימא השאירה אותי לבד ואני השארתי אותה מאחור, קבורה, מתה, בזמן שאני המשכתי לחיות.

יום אחד, החלטתי, אחיה ללא כבלי המאפיה שהרגה את כל הטוב בחיי.

פרק 1

ביאנקה, לאחר עשר שנים

״יש לך את המסטיקים עם הצעצוע בפנים?״ שאל הילד תכול העיניים בקול מתוק מאוד.

״בוודאי.״ חייכתי לעברו. הוא הזכיר לי את אחי הקטן כשהיה ילד. שיער בלונדיני פרוע, עיניים תכולות גדולות ומלאות חיים, וחיוך מדהים שהיה מסוגל להאיר חדר שלם.

״אלה עם המשאיות המפלצתיות?״ עיניו של הילד היה מלאות תקווה.

״כמובן.״ הושטתי לקונה הצעיר והמאושר את האריזה השחורה ובה המסטיק והצעצוע, והוא נתן לי דולר בתמורה.

״תודה, מיס ביאנקה!״ הוא נופף לי בהתלהבות ורץ החוצה להשוויץ במשאית המפלצתית החדשה שלו.

הדלת נסגרה אחריו וליבי נחמץ בקרבי. הוא כל כך דומה לפיטר שלי. לפיטר של פעם. הילד הבהיר ומלא שמחת החיים בעל הלב העדין שדיבר איתי על הכול, היה חבר שלי, אהב לקרוא, אהב חיות ובייסבול. פיטר שהיה, לפני שכל הרעל נגע בו, לפני שהאיש ההוא השחית אותו לחלוטין.

כל כך רציתי לשמור עליו ונכשלתי. אבא לקח אותו לרוסיה לחופשה קצרה והחזיר לי פיטר שונה לחלוטין, פיטר כועס ואכזרי, שזרק את כל הספרים והפוסטרים שלו והתרכז באימוני כושר וריצוי השטן – שקראנו לו אבא.

אכזבתי את פיטר ואת גבריאלה. גבריאלה העדינה התחתנה לבסוף עם וובה הנוראי. היא ילדה לו שני ילדים ואני צפיתי בה דועכת לאיטה תחת שלטון האימים שלו, ולא יכולתי לעשות כלום. הייתי כישלון ואכזבה, וגם נטשתי אותם מאחור. היו ימים שהתחרטתי כל כך שברחתי בפתאומיות והשארתי אותם עם כל החרא שהם מתמודדים איתו. אומנם הייתי מוכרחה לעזוב, אבל זה עדיין ניקר במצפון שלי וגרם לי לסיוטים וללילות חסרי שינה.

הפעמון מעל דלת הכניסה, שצלצל ובישר על לקוח חדש, הסיט את תשומת ליבי – וברגע אחד כל האזעקות בראשי נכנסו למצב סכנה. לא! לא! לא!

הבחור בז'קט העור, הסימן הראשון לכך שהוא צרות, עטה חיוך על פניו המזוקנות. החיוך הזה, שהיה הכול חוץ מתמים, היה הסימן השני לכך שהוא צרות בהתגלמותן, וכמובן התג האדום בחזית הז'קט – שתפס את עיניי ממש אחרי שניתקתי את מבטי מהחיוך הקטלני שירה לעברי – חבר 'שליחי הגיהינום' היה הסימן השלישי שלמקום שלי נכנסה צרה צרורה. שליחי הגיהינום הם מועדון אופנוענים מקומי שחבריו ידועים באזור כחבורה של גברים קשוחים בעלי עבר מפוקפק, ועסקים מפוקפקים עוד יותר, שרוכבים על אופנועים ענקיים ואכזריים למראה, ושאף אחד, כולל השריף המקומי ואפילו הסנטור, לא מתעסקים איתם. אפילו הסמל שהתנוסס בחזית המועדון, ובחלק האחורי בז'קטים שלהם, היה מבעית – שלושה מלאכי מוות עטויים ברדסים וחרמשים, שהבהירו היטב שלמועדון הזה אין שום כוונות טובות.

אני לא יודעת הרבה על מועדוני אופנוענים, אבל יודעת הרבה על ארגוני פשיעה ועל דרכי הפעולה המלוכלכות שהם פועלים. הדבר האחרון שאני צריכה זה שליח גיהינום בחנות שלי.

הבחור ניגש לעבר הדלפק והחיוך שלו לא יורד מהפנים. למה הוא פאקינג מחייך ככה?

״היי, בייב.״ הקול המחוספס והעמוק של הבחור השרירי והנינוח שלפניי הצליח להוציא אותי משלוותי.

״בייב תקרא לזונות שבאות למתחם שלכם. מה אתה רוצה?״ אמרתי בקול קשה ומתוח. רציתי שהוא ייעלם כמה שיותר מהר.

״חריפה. אהבתי את זה.״ הוא גיחך והניח יד ענקית ומחוספסת על הדלפק, קרוב מדי.

״מעניין לי את התחת מה אתה אוהב. יש מטרה לזה שאתה כאן, או לא?״ נהמתי לתוך פניו.

הוא רק המשיך לגחך, משועשע לחלוטין מהגישה הקשוחה שלי.

״אני רוצה שתי חפיסות מרלבורו,״ אמר לבסוף, אחרי שסיים לצחוק עליי, צחוק גברי ומחוספס שיצא משפתיים יפות ומלאות, יפות מכדי להיות שפתיים של מישהו כמוהו, שבטח מקלל ואומר שטויות על בסיס יומי.

מיהרתי להניח על הדלפק את הסיגריות שלו ושילבתי את ידיי על החזה. מבטו נדד לעבר ידיי השלובות ועיני הדבש החמימות שלו סקרו את המחשוף שהציץ תחתיהן.

גל סומק הציף את פניי.

״זה שבעה עשר דולרים וחמישים סנט.״ ניקיתי את גרוני והוא הוציא מכיסו שטר של חמישים.

״תשמרי את העודף, בייב.״ החיוך שעצבן אותי חזר לפניו המזוקנות, הגבריות והייחודיות, פנים שבוודאי בלטו בכל קהל אנשים.

״זה לא עובד ככה, אדוני...״

״זה פאקר. ואני לא משחק לפי הכללים, בייב.״ הוא הדגיש את ה'בייב' בכוונה ואני עמדתי להסביר לו שזה לא בר והוא לא אמור להשאיר טיפ, אבל פאקר לא נשאר להקשיב ובתנועה מהירה דחף את השטר למחשוף הגופייה שלי, גנב הצצה ואחר מיהר לכיוון הדלת.

״חתיכת בן זונה! אל תחזור לכאן שוב!״ צעקתי וזרקתי עליו מסטיק עם צעצוע, שפספס אותו רק בסנטימטרים אחדים.

״נתראה בקרוב, בייב.״ פאקר צחק ורגע לפני שהוא נעלם צעקתי אל גבו העטוף בעור, ״זה ביאנקה, חתיכת דפוק! ביאנקה, לא בייב!״

פרולוג

גבריאלה, בת שמונה עשרה

הסדרתי את נשימתי והנחתי את ידי על מחוך השמלה שהיה הדוק כל כך, הדוק מדי. מהמחוך משובץ האבנים נשפכו ערמות של טול ובד ויצרו שמלת כלולות נסיכותית, ענקית ומוגזמת.

אימא של ווֹבָה, בעלי לעתיד, בחרה עבורי את השמלה הזאת, כפי שבחרה את רוב האלמנטים בחתונה. סבטלנה אנדרייב היא אישה שלא נותנת מקום לאף אחד אחר מלבדה. היא ידעה בדיוק איך הכול אמור להיות ולהתנהל ולא הסכימה בשום פנים ואופן שאני או וובה נביע דעה בכל הקשור לחתונה הזאת.

עמדנו להתחתן בבית של משפחת אנדרייב, שדומה יותר לטירה או לארמון מאשר לבית. שלוש קומות מפוארות, מעוצבות ברהיטים כבדים ומיושנים למראה, הרבה זהב והרבה אדום וכמובן הפריט המחריד במרכז הסלון – תמונה ענקית של סטאלין.

זה היה ממש מגוחך ואפילו די טיפשי, אבל לא העזתי להגיד על זה מילה, זה לא היה התפקיד שלי. התפקיד שלי היה להקשיב לאבא שלי, לטפל באחותי ובאחי הקטנים, שנותרו יתומים מאם, להינשא לוובה ולהיות אם ורעיה למופת, שלפחות תקבל מחמאה מדי פעם מסבטלנה הקשוחה.

ידעתי שהחתונה תגזור את דיני כאישה קטנה, צייתנית וכנועה וזה הדאיג אותי וגם הפחיד אותי, אבל התרגלתי להעמיד פנים בפני כולם שהצלחתי לשרוד בחודשים האחרונים, מרגע שוובה ענד על אצבעי את טבעת האירוסין הנוצצת מדי והגדולה מדי, שהייתה כמו משקולת על ידי. וובה חייך חיוך מצמרר כשהטבעת החליקה על אצבעי ואני נשכתי את שפתי כדי לא לצרוח ולהתחנן אליו שיעזוב אותי ויתחתן עם מישהי אחרת. כמו תמיד, מעולם לא נתתי ביטוי לרגשות שלי. ההיגיון אמר לי שלהגיד 'כן' לוובה זה הדבר הנכון.

וובה ואני הכרנו רק 'על הנייר', דיברנו בעיקר באירועים ציבוריים בנוכחות ההורים שלנו ולא חיבבתי אותו. הוא היה קר, שקט, מתבונן מהצד באנשים ואז משתמש בחולשות שלהם נגדם. הוא נהג לתת לי מחמאות שהן לא בדיוק מחמאות. מהלל אותי, אך באותה נשימה היה מציין משהו גרוע בי. הוא היה מניפולטור ותחת החזות השקטה והקרירה שלו רחש משהו אפל מאוד ורע. זה השתקף בעיניו הקטנות והתכולות בכל פעם שהבטתי בו.

אבל אפילו שידעתי את כל זה הייתי חייבת להתחתן איתו. הוא היה האיש שאבא שלי בחר עבורי ומעולם לא המריתי את פיו של אבא.

אבא היה צריך להישאר יציב למען ביאנקה ופיטר, שמותה של אימנו לפני ארבע שנים השפיע על שניהם מאוד. הם היו זקוקים לו ואני לא רציתי להיות מעמסה נוספת על המשפחה המפורקת שלנו, לא אחרי שהבטחתי לאימא שאני תמיד אשמור על המשפחה מאוחדת ומלוכדת.

הדלת לחדר הגדול נפתחה ונכנסה אחותי בשמלת השושבינה שלה. ביאנקה הייתה כבר בת שש עשרה, נערה ממש, ואפילו השמלה בגון ירוק מחליא לא הצליחה לפגום ביופייה, בתווי פניה החזקים והמיוחדים.

״אבא מחכה לך ליד המדרגות לקחת אותך לאהוב ליבך.״ ביאנקה ביטאה את צמד המילים ׳אהוב ליבך׳ בציניות ארסית.

ביאנקה תמיד הייתה המרדנית שבינינו ואף פעם לא חסכה מאף אחד מאיתנו את דעתה או את המילים החדות והקשות שלה.

״אני מוכנה.״ ניסיתי להתעלם מטון דבריה ואספתי את זר החבצלות הלבנות שגברת אנדרייב בחרה עבורי.

״אני לא מאמינה שאת עושה את זה.״ ביאנקה נשמעה זועמת.

״ביאנקה,״ נאנחתי והיא הנידה בראשה.

״את פשוט סמרטוט רצפה מהלך, גבריאלה.״ היא ירקה ופשוט הלכה משם.

דמעות עקצצו בעיניי, נאלצתי להחניק אותן ולהכריח את רגליי לצאת מהחדר ולצעוד לכיוון המדרגות, שם חיכה לי אבא. כשהוא הוביל אותי אל הגורל הממתין לי, אל וובה המחייך, החנקתי מאחורי מסכת פלדה את כל רגשותיי – פָּניקה, עצב, חרטה, אכזבה, פחד עמוק, זעם ותיעוב – וחייכתי בחזרה אל החתן שלי.

תחייכי, גבריאלה, תחייכי כי אף אחד אחר לא יגרום לך לחייך, תחייכי כי את היחידה שיכולה להחליט איך את מרגישה. תחייכי, ולעולם לעולם אל תישברי מולם. להישבר מולם משמע להיות חלשה, ואת לא חלשה.

לא יכולתי להיות חלשה כשהגורל של האנשים שאני אוהבת תלוי בי, ולכן הייתי חזקה גם כשעשיתי את המעשה הכי קריטי בחיים שלי ואמרתי ׳כן׳ לוובה לפני אלוהים. התחננתי לאלוהים שיגן עליי, אבל לצערי ביום הזה אלוהים בכלל לא שמע אותי והפכתי מגבריאלה קוזוב לגבריאלה אנדרייב, ושום דבר לא ימחה מחיי את הסיוט בשר ודם, בעלי.

*שליחי הגיהינום 2 - דרך שמובילה אלינו*

פרק 1

גבריאלה, הווה

הנקישות על הדלת הקפיצו אותי מהמיטה והלב שלי פעם בקצב לא סדיר. הילדים שלי ישנו על המיטה הקטנה, מכורבלים בשמיכה התכולה שהמלונית הפשוטה שבה שהינו הציעה. ניגשתי אל הדלת והצצתי דרך העינית. הגבר שעמד מאחוריה לבש ז'קט עור ונע במקום בחוסר סבלנות. הוא לא היה פאקר.

״מי שם?״ ניסיתי לדבר בשקט כי לא רציתי להעיר את הילדים.

״בלייד. אני חבר של פאקר, באתי לקחת אתכם.״ בלייד. לאיש מעבר לדלת קראו בלייד.

כשהתקשרתי לפאקר הערב הוא הבטיח שישלח את אחד מחבריו למועדון שייקח אותנו למקום מבטחים. הוא לא רצה להפחיד את ביאנקה ואמר שעדיף שהיא תדע הכול רק כשהילדים ואני נהיה מוגנים.

פתחתי את הדלת לחריץ צר והצצתי בגבר שעמד מאחוריה. ההצצה בעינית לא עשתה איתו חסד. הוא היה גבוה מאוד, פניו משורטטות וזיפים כהים עיטרו אותן. שפתיו יפות ומלאות, עיניו תכולות־אפורות ומעט מלוכסנות וגופו חטוב וארוך. הוא נראה כמו דוגמן מהשורה בשיער החום כהה, שנראה כאילו רוח פרועה עיצבה אותו לשלמות. הוא היה יפהפה, אבל משהו בעמידה שלו ברגליים מעט כפופות ופתוחות, כאילו הוא פנתר שעומד לזנק על הטרף שלו, כאילו הוא רק מחכה לקורבן שלו כדי לתלוש לו את הראש, היה מעורר אימה.

״מה?״ הוא נשמע מעוצבן. כנראה בחנתי אותו זמן ארוך מדי.

״לאן אתה לוקח אותנו?״ שאלתי בשקט והרגשתי את מבטו משוטט עליי.

לבשתי ג'ינס וגופייה לבנה. לא לבוש חשוף, אבל תחת מבטו הרגשתי לפתע עירומה לחלוטין.

״זה באמת משנה? כל מקום עדיף על בית הזוועות ההוא,״ הוא נחר בבוז ועיניו נחו על החזה שלי.

״תיכנס.״ פתחתי את הדלת ובלייד נכנס אל תוך החדר בצעדים גדולים, מגפי העור שלו חרקו על רצפת העץ.

אליזבת הרימה את ראשה הקטן מהכרית, שפשפה את עיניה באגרופיה הקטנים ושפעת שיער הזהב שלה נפלה על פניה היפות. ״מאמא?״ קולה היה צרוד וחלוש.

״הכול בסדר, מתוקה.״ ניגשתי אליה והזזתי את שערה מפניה.

״מי זה?״ היא הצביעה על בלייד.

״זה חבר של דודה ביאנקה. הוא ייקח אותנו אליה.״ חייכתי לעברה ברכות.

אליזבת בחנה בעיניה הגדולות את בלייד, מבטה היה חשדני ומדקדק.

״הוא מפחיד, אימא.״ הילדה נצמדה אליי ואני לא חלקתי עליה.

״שטויות, ילדה. אני לא מפחיד, אני יפהפה וכריזמטי.״ בלייד גיחך.

״אתה אידיוט ואידיוט,״ כריסטופר אמר ממקומו על המיטה.

״כריסטופר!״ נזפתי בילד שלי, שהוא הרבה יותר מדי פיקח ומפותח לילד בן שבע.

״שמעת מה הוא אמר, אימא? זה הגיע לו.״ כריס משך בכתפיו הצרות.

״תסתום את הפה שלך, חתיכת ילד מזד –״

״היי! אל תעז לנבל את הפה שלך ליד הילדים שלי!״ הזהרתי את הגבר הגבוה והיפה, שנוכחותו הייתה דומיננטית כל כך בחדר שזה היה כמעט מפחיד.

״תזדרזו. אני כאן חמש דקות וכבר מתחרט,״ בלייד אמר.

הרמתי את אליזבת, נעלתי לה את המגפיים שלה, הלבשתי אותה במעיל והנחתי כובע על ראשה. גם כריס התארגן, ואני לבשתי מעיל והרמתי את התיק השחור, שדחפתי לתוכו את מה שהצלחתי לקחת עבורי ועבור הילדים.

בלייד לא הציע לעזור עם התיק הכבד, אבל עשה בשבילי את הצ׳ק־אאוט וזירז את הילדים להיכנס למושב האחורי של הג'יפ הכסוף והמסיבי שבו נהג. נכנסתי למושב הנוסע ובלייד התיישב והתניע. אחרי שעה קלה בכביש החשוך והכמעט נטוש הילדים נרדמו. מבטי נדד אליהם בכל כמה דקות לוודא שהם בסדר.

״הם לא יכולים לברוח מכאן, את יודעת?״

״אני יודעת.״ פתאום הרגשתי מטופשת.

״הילד שלך הוא חתיכת חרא קטן.״

גופי מייד נמתח. ״לא, הוא לא,״ מיהרתי לומר ובלייד נראה מרוצה מזה שהצליח להרגיז אותי.

״יש לו פה גדול, טעם גרוע במוזיקה והוא שואל כל הזמן שאלות מפגרות. כן, הוא בהחלט חתיכת חרא קטן.״ בלייד חייך ושפתיו נראו יפות אפילו יותר.

״הוא אמיתי, הוא אוהב מוזיקה קלסית כי הוא ילד תרבותי והוא סקרן. אין בזה שום דבר רע,״ נהמתי לעברו, נחושה בדעתי להגן על הילד שלי.

״וואו, את באמת תמציאי כל תירוץ להגן על החרא הקטן.״ הוא גלגל עיניים ואני התחלתי להתעצבן.

״אני לא רוצה לדבר איתך יותר.״ התכרבלתי בתוך המעיל שלי ונעצתי עיניים בכביש השחור והשומם.

בלייד המשיך לנסוע במהירות ואני ניסיתי להירגע ולהפסיק להרגיש כמו נידונה למוות. מעולם לא הייתי רחוקה מהמשפחה שלי, מעולם לא חייתי בלי הצל של אבא שלי או של בעלי. בעלי המת. וובה מת.

היינו נשואים שמונה שנים ארוכות מדי ומעולם לא דמיינתי את חיי בלעדיו. הוא שלט בי כמו ששולטים בבובה על חוט. דיברתי כשהוא רצה שאדבר, עשיתי מה שהוא רצה שאעשה, שכבתי איתו כשהוא רצה והייתי שק החבטות שלו. הייתי הסמרטוט שלו. לא הייתי גאה בזה, אבל שמחתי שלפחות אני הייתי כל הדברים האלה, ולא ביאנקה. אני ולא פיטר, אני ולא כריסטופר, אני ולא אליזבת.

המשפחה שלי הייתה קטלנית. היא הייתה רעילה. היא הרגה פיזית וגם נפשית את כל החברים בה, אחד אחד. הייתי טיפשה שראיתי את זה מאוחר מדי. רק אחרי שאבא כמעט הכה את כריסטופר והחליט שהוא רוצה להפוך אותו ל׳גבר אמיתי׳ כמו אבא שלו. אבל אבא שלו היה הכול חוץ מגבר. הוא היה מפלצת. מפלצת שרצחה, עינתה, בגדה, התעללה, אנסה ויצאה מזה בידיים נקיות ובחיוך מרושע.

הילד שלי לא יהיה כמוהו. כל עוד יש נשימה באפי, הילד שלי לא יהיה דומה לאבא שלו.

״את צריכה להפסיק לחשוב.״ קולו של בלייד קרע את הדממה.

״אני לא יכולה לעשות את זה.״ הבטתי בפרופיל שלו.

הוא באמת היה יפה. אפילו יפה מדי. בקלות יכול היה להיות אחד הדוגמנים שנשים מזילות עליהם ריר, שפרושים על שלטי חוצות ענקיים.

״אז תתאמני על זה, אחרת תמצאי את עצמך עם קמטים בגיל צעיר מדי,״ הוא גיחך והעביר יד בשערו הפרוע.

״אתה פשוט גס רוח,״ יריתי לעברו. הוא עצר ברמזור אדום, שלף מכיסו סיגריה מגולגלת והתכוון להצית אותה. ״אתה מעשן עכשיו?״ פערתי עיניים ובמקום לענות לי הוא הדליק את הסיגריה, שאף שאיפה גדולה ומילא את החלל הקטן בעשן חונק ונוראי. ״יש כאן ילדים!״ מחיתי בפניו, אבל הוא המשיך לעשן.

״על הזין שלי.״

בזווית העין ראיתי את אליזבת נעה, היא השתעלה, אז הוצאתי את הסיגריה מהפה שלו וזרקתי אותה מהחלון.

״מה, לעזאזל?!״ הקריאה החדה העירה את הילדים.

״ששש!״ ניסיתי להשתיק אותו, אבל זה היה מאוחר מדי.

אליזבת התעוררה וגם כריס, שנראה מעוצבן. אליזבת ביקשה ללכת לשירותים ובלייד היה עצבני וחסר סבלנות כשעצרנו בתחנת הדלק. לקחתי את אליזבת לשירותים וכשחזרתי הוא וכריס היו שקועים בוויכוח על מכוניות. שניהם נראו נחושים וזועפים.

״הו, הנה האימא שלך. עכשיו תוכל לזיין לה את השכל.״ בלייד נשף בהקלה כשחגרתי מאחור את אליזבת וחזרתי למקומי.

״הוא אמר מילה רעה, אימא!״ אליזבת הלשינה על בלייד.

״הוא אומר כל הזמן מילים רעות, למדתי ממנו בחמש דקות שלוש מילים רעות חדשות,״ כריס אמר.

״הו, אני מצטער, הנפש העדינה שלך נפגעה, זבלון קטן?״

״מצטער, אני נפגע רק מאנשים עם מוח.״ כריס צחק.

״כדאי לו לסתום.״ בלייד זרק לעברי מבט.

״אולי לך כדאי לסתום.״ חייכתי אל כריס, שהשיב לי חיוך יפה וחושף גומות.

בלייד באמת שתק בזעף עד שהגענו לשלט שהכריז על בואנו לווטרוויל, קליפורניה. הוא חייג למישהו ודיבר איתו שיחה קצרה, שהייתה מורכבת בעיקר מ׳כן׳, ׳לא׳ ו׳בסדר׳.

הוא חצה את העיירה, ירד לדרך עפר חשוכה ולא מוגדרת, ואז אורות הג'יפ האירו על היעד הסופי שלנו. שערי ברזל, חומות גבוהות. מתחם של מועדון האופנוענים ׳שליחי הגיהינום׳.