שליחי הגיהינום 2 - דרך שמובילה אלינו

פרולוג
גבריאלה, בת שמונה עשרה

הסדרתי את נשימתי והנחתי את ידי על מחוך השמלה שהיה הדוק כל כך, הדוק מדי. מהמחוך משובץ האבנים נשפכו ערמות של טול ובד ויצרו שמלת כלולות נסיכותית, ענקית ומוגזמת.

אימא של ווֹבָה, בעלי לעתיד, בחרה עבורי את השמלה הזאת, כפי שבחרה את רוב האלמנטים בחתונה. סבטלנה אנדרייב היא אישה שלא נותנת מקום לאף אחד אחר מלבדה. היא ידעה בדיוק איך הכול אמור להיות ולהתנהל ולא הסכימה בשום פנים ואופן שאני או וובה נביע דעה בכל הקשור לחתונה הזאת.

עמדנו להתחתן בבית של משפחת אנדרייב, שדומה יותר לטירה או לארמון מאשר לבית. שלוש קומות מפוארות, מעוצבות ברהיטים כבדים ומיושנים למראה, הרבה זהב והרבה אדום וכמובן הפריט המחריד במרכז הסלון — תמונה ענקית של סטאלין.

זה היה ממש מגוחך ואפילו די טיפשי, אבל לא העזתי להגיד על זה מילה, זה לא היה התפקיד שלי. התפקיד שלי היה להקשיב לאבא שלי, לטפל באחותי ובאחי הקטנים, שנותרו יתומים מאם, להינשא לוובה ולהיות אם ורעיה למופת, שלפחות תקבל מחמאה מדי פעם מסבטלנה הקשוחה.

ידעתי שהחתונה תגזור את דיני כאישה קטנה, צייתנית וכנועה וזה הדאיג אותי וגם הפחיד אותי, אבל התרגלתי להעמיד פנים בפני כולם שהצלחתי לשרוד בחודשים האחרונים, מרגע שוובה ענד על אצבעי את טבעת האירוסין הנוצצת מדי והגדולה מדי, שהייתה כמו משקולת על ידי. וובה חייך חיוך מצמרר כשהטבעת החליקה על אצבעי ואני נשכתי את שפתי כדי לא לצרוח ולהתחנן אליו שיעזוב אותי ויתחתן עם מישהי אחרת. כמו תמיד, מעולם לא נתתי ביטוי לרגשות שלי. ההיגיון אמר לי שלהגיד 'כן' לוובה זה הדבר הנכון.

וובה ואני הכרנו רק 'על הנייר', דיברנו בעיקר באירועים ציבוריים בנוכחות ההורים שלנו ולא חיבבתי אותו. הוא היה קר, שקט, מתבונן מהצד באנשים ואז משתמש בחולשות שלהם נגדם. הוא נהג לתת לי מחמאות שהן לא בדיוק מחמאות. מהלל אותי, אך באותה נשימה היה מציין משהו גרוע בי. הוא היה מניפולטור ותחת החזות השקטה והקרירה שלו רחש משהו אפל מאוד ורע. זה השתקף בעיניו הקטנות והתכולות בכל פעם שהבטתי בו.

אבל אפילו שידעתי את כל זה הייתי חייבת להתחתן איתו. הוא היה האיש שאבא שלי בחר עבורי ומעולם לא המריתי את פיו של אבא.

אבא היה צריך להישאר יציב למען ביאנקה ופיטר, שמותה של אימנו לפני ארבע שנים השפיע על שניהם מאוד. הם היו זקוקים לו ואני לא רציתי להיות מעמסה נוספת על המשפחה המפורקת שלנו, לא אחרי שהבטחתי לאימא שאני תמיד אשמור על המשפחה מאוחדת ומלוכדת.

הדלת לחדר הגדול נפתחה ונכנסה אחותי בשמלת השושבינה שלה. ביאנקה הייתה כבר בת שש עשרה, נערה ממש, ואפילו השמלה בגון ירוק מחליא לא הצליחה לפגום ביופייה, בתווי פניה החזקים והמיוחדים.

״אבא מחכה לך ליד המדרגות לקחת אותך לאהוב ליבך.״ ביאנקה ביטאה את צמד המילים ׳אהוב ליבך׳ בציניות ארסית.

ביאנקה תמיד הייתה המרדנית שבינינו ואף פעם לא חסכה מאף אחד מאיתנו את דעתה או את המילים החדות והקשות שלה.

״אני מוכנה.״ ניסיתי להתעלם מטון דבריה ואספתי את זר החבצלות הלבנות שגברת אנדרייב בחרה עבורי.

״אני לא מאמינה שאת עושה את זה.״ ביאנקה נשמעה זועמת.

״ביאנקה,״ נאנחתי והיא הנידה בראשה.

״את פשוט סמרטוט רצפה מהלך, גבריאלה.״ היא ירקה ופשוט הלכה משם.

דמעות עקצצו בעיניי, נאלצתי להחניק אותן ולהכריח את רגליי לצאת מהחדר ולצעוד לכיוון המדרגות, שם חיכה לי אבא. כשהוא הוביל אותי אל הגורל הממתין לי, אל וובה המחייך, החנקתי מאחורי מסכת פלדה את כל רגשותיי — פָּניקה, עצב, חרטה, אכזבה, פחד עמוק, זעם ותיעוב — וחייכתי בחזרה אל החתן שלי.

תחייכי, גבריאלה, תחייכי כי אף אחד אחר לא יגרום לך לחייך, תחייכי כי את היחידה שיכולה להחליט איך את מרגישה. תחייכי, ולעולם לעולם אל תישברי מולם. להישבר מולם משמע להיות חלשה, ואת לא חלשה.

לא יכולתי להיות חלשה כשהגורל של האנשים שאני אוהבת תלוי בי, ולכן הייתי חזקה גם כשעשיתי את המעשה הכי קריטי בחיים שלי ואמרתי ׳כן׳ לוובה לפני אלוהים. התחננתי לאלוהים שיגן עליי, אבל לצערי ביום הזה אלוהים בכלל לא שמע אותי והפכתי מגבריאלה קוזוב לגבריאלה אנדרייב, ושום דבר לא ימחה מחיי את הסיוט בשר ודם, בעלי.

פרק 1
גבריאלה, הווה

הנקישות על הדלת הקפיצו אותי מהמיטה והלב שלי פעם בקצב לא סדיר. הילדים שלי ישנו על המיטה הקטנה, מכורבלים בשמיכה התכולה שהמלונית הפשוטה שבה שהינו הציעה. ניגשתי אל הדלת והצצתי דרך העינית. הגבר שעמד מאחוריה לבש ז'קט עור ונע במקום בחוסר סבלנות. הוא לא היה פאקר.

״מי שם?״ ניסיתי לדבר בשקט כי לא רציתי להעיר את הילדים.

״בלייד. אני חבר של פאקר, באתי לקחת אתכם.״ בלייד. לאיש מעבר לדלת קראו בלייד.

כשהתקשרתי לפאקר הערב הוא הבטיח שישלח את אחד מחבריו למועדון שייקח אותנו למקום מבטחים. הוא לא רצה להפחיד את ביאנקה ואמר שעדיף שהיא תדע הכול רק כשהילדים ואני נהיה מוגנים.

פתחתי את הדלת לחריץ צר והצצתי בגבר שעמד מאחוריה. ההצצה בעינית לא עשתה איתו חסד. הוא היה גבוה מאוד, פניו משורטטות וזיפים כהים עיטרו אותן. שפתיו יפות ומלאות, עיניו תכולות־אפורות ומעט מלוכסנות וגופו חטוב וארוך. הוא נראה כמו דוגמן מהשורה בשיער החום כהה, שנראה כאילו רוח פרועה עיצבה אותו לשלמות. הוא היה יפהפה, אבל משהו בעמידה שלו ברגליים מעט כפופות ופתוחות, כאילו הוא פנתר שעומד לזנק על הטרף שלו, כאילו הוא רק מחכה לקורבן שלו כדי לתלוש לו את הראש, היה מעורר אימה.

״מה?״ הוא נשמע מעוצבן. כנראה בחנתי אותו זמן ארוך מדי.

״לאן אתה לוקח אותנו?״ שאלתי בשקט והרגשתי את מבטו משוטט עליי.

לבשתי ג'ינס וגופייה לבנה. לא לבוש חשוף, אבל תחת מבטו הרגשתי לפתע עירומה לחלוטין.

״זה באמת משנה? כל מקום עדיף על בית הזוועות ההוא,״ הוא נחר בבוז ועיניו נחו על החזה שלי.

״תיכנס.״ פתחתי את הדלת ובלייד נכנס אל תוך החדר בצעדים גדולים, מגפי העור שלו חרקו על רצפת העץ.

אליזבת הרימה את ראשה הקטן מהכרית, שפשפה את עיניה באגרופיה הקטנים ושיער הזהב שלה נפל על פניה היפות. ״מאמא?״ קולה היה צרוד וחלוש.

״הכול בסדר, מתוקה.״ ניגשתי אליה והזזתי את שערה מפניה.

״מי זה?״ היא הצביעה על בלייד.

״זה חבר של דודה ביאנקה. הוא ייקח אותנו אליה.״ חייכתי לעברה ברכות.

אליזבת בחנה בעיניה הגדולות את בלייד, מבטה היה חשדני ומדקדק.

״הוא מפחיד, אימא.״ הילדה נצמדה אליי ואני לא חלקתי עליה.

״שטויות, ילדה. אני לא מפחיד, אני יפהפה וכריזמטי.״ בלייד גיחך.

״אתה אידיוט ואידיוט,״ כריסטופר אמר ממקומו על המיטה.

״כריסטופר!״ נזפתי בילד שלי, שהוא הרבה יותר מדי פיקח ומפותח לילד בן שבע.

״שמעת מה הוא אמר, אימא? זה הגיע לו.״ כריס משך בכתפיו הצרות.

״תסתום את הפה שלך, חתיכת ילד מזד —״

״היי! אל תעז לנבל את הפה שלך ליד הילדים שלי!״ הזהרתי את הגבר הגבוה והיפה, שנוכחותו הייתה דומיננטית כל כך בחדר שזה היה כמעט מפחיד.

״תזדרזו. אני כאן חמש דקות וכבר מתחרט,״ בלייד אמר.

הרמתי את אליזבת, נעלתי לה את המגפיים שלה, הלבשתי אותה במעיל והנחתי כובע על ראשה. גם כריס התארגן, ואני לבשתי מעיל והרמתי את התיק השחור, שדחפתי לתוכו את מה שהצלחתי לקחת עבורי ועבור הילדים.

בלייד לא הציע לעזור עם התיק הכבד, אבל עשה בשבילי את הצ׳ק־אאוט וזירז את הילדים להיכנס למושב האחורי של הג'יפ הכסוף והמסיבי שבו נהג. נכנסתי למושב הנוסע ובלייד התיישב והתניע. אחרי שעה קלה בכביש החשוך והכמעט נטוש הילדים נרדמו. מבטי נדד אליהם בכל כמה דקות לוודא שהם בסדר.

״הם לא יכולים לברוח מכאן, את יודעת?״

״אני יודעת.״ פתאום הרגשתי מטופשת.

״הילד שלך הוא חתיכת חרא קטן.״

גופי מייד נמתח. ״לא, הוא לא,״ מיהרתי לומר ובלייד נראה מרוצה מזה שהצליח להרגיז אותי.

״יש לו פה גדול, טעם גרוע במוזיקה והוא שואל כל הזמן שאלות מפגרות. כן, הוא בהחלט חתיכת חרא קטן.״ בלייד חייך ושפתיו נראו יפות אפילו יותר.

״הוא אמיתי, הוא אוהב מוזיקה קלסית כי הוא ילד תרבותי והוא סקרן. אין בזה שום דבר רע,״ נהמתי לעברו, נחושה בדעתי להגן על הילד שלי.

״וואו, את באמת תמציאי כל תירוץ להגן על החרא הקטן.״ הוא גלגל עיניים ואני התחלתי להתעצבן.

״אני לא רוצה לדבר איתך יותר.״ התכרבלתי בתוך המעיל שלי ונעצתי עיניים בכביש השחור והשומם.

בלייד המשיך לנסוע במהירות ואני ניסיתי להירגע ולהפסיק להרגיש כמו נידונה למוות. מעולם לא הייתי רחוקה מהמשפחה שלי, מעולם לא חייתי בלי הצל של אבא שלי או של בעלי. בעלי המת. וובה מת.

היינו נשואים שמונה שנים ארוכות מדי ומעולם לא דמיינתי את חיי בלעדיו. הוא שלט בי כמו ששולטים בבובה על חוט. דיברתי כשהוא רצה שאדבר, עשיתי מה שהוא רצה שאעשה, שכבתי איתו כשהוא רצה והייתי שק החבטות שלו. הייתי הסמרטוט שלו. לא הייתי גאה בזה, אבל שמחתי שלפחות אני הייתי כל הדברים האלה, ולא ביאנקה. אני ולא פיטר, אני ולא כריסטופר, אני ולא אליזבת.

המשפחה שלי הייתה קטלנית. היא הייתה רעילה. היא הרגה פיזית וגם נפשית את כל החברים בה, אחד אחד. הייתי טיפשה שראיתי את זה מאוחר מדי. רק אחרי שאבא כמעט הכה את כריסטופר והחליט שהוא רוצה להפוך אותו ל׳גבר אמיתי׳ כמו אבא שלו. אבל אבא שלו היה הכול חוץ מגבר. הוא היה מפלצת. מפלצת שרצחה, עינתה, בגדה, התעללה, אנסה ויצאה מזה בידיים נקיות ובחיוך מרושע.

הילד שלי לא יהיה כמוהו. כל עוד יש נשימה באפי, הילד שלי לא יהיה דומה לאבא שלו.

״את צריכה להפסיק לחשוב.״ קולו של בלייד קרע את הדממה.

״אני לא יכולה לעשות את זה.״ הבטתי בפרופיל שלו.

הוא באמת היה יפה. אפילו יפה מדי. בקלות יכול היה להיות אחד הדוגמנים שנשים מזילות עליהם ריר, שפרושים על שלטי חוצות ענקיים.

״אז תתאמני על זה, אחרת תמצאי את עצמך עם קמטים בגיל צעיר מדי,״ הוא גיחך והעביר יד בשערו הפרוע.

״אתה פשוט גס רוח,״ יריתי לעברו. הוא עצר ברמזור אדום, שלף מכיסו סיגריה מגולגלת והתכוון להצית אותה. ״אתה מעשן עכשיו?״ פערתי עיניים ובמקום לענות לי הוא הדליק את הסיגריה, שאף שאיפה גדולה ומילא את החלל הקטן בעשן חונק ונוראי. ״יש כאן ילדים!״ מחיתי בפניו, אבל הוא המשיך לעשן.

״על הזין שלי.״

בזווית העין ראיתי את אליזבת נעה, היא השתעלה, אז הוצאתי את הסיגריה מהפה שלו וזרקתי אותה מהחלון.

״מה, לעזאזל?!״ הקריאה החדה העירה את הילדים.

״ששש!״ ניסיתי להשתיק אותו, אבל זה היה מאוחר מדי.

אליזבת התעוררה וגם כריס, שנראה מעוצבן. אליזבת ביקשה ללכת לשירותים ובלייד היה עצבני וחסר סבלנות כשעצרנו בתחנת הדלק. לקחתי את אליזבת לשירותים וכשחזרתי הוא וכריס היו שקועים בוויכוח על מכוניות. שניהם נראו נחושים וזועפים.

״הו, הנה האימא שלך. עכשיו תוכל לזיין לה את השכל.״ בלייד נשף בהקלה כשחגרתי מאחור את אליזבת וחזרתי למקומי.

״הוא אמר מילה רעה, אימא!״ אליזבת הלשינה על בלייד.

״הוא אומר כל הזמן מילים רעות, למדתי ממנו בחמש דקות שלוש מילים רעות חדשות,״ כריס אמר.

״הו, אני מצטער, הנפש העדינה שלך נפגעה, זבלון קטן?״

״מצטער, אני נפגע רק מאנשים עם מוח.״ כריס צחק.

״כדאי לו לסתום.״ בלייד זרק לעברי מבט.

״אולי לך כדאי לסתום.״ חייכתי אל כריס, שהשיב לי חיוך יפה וחושף גומות.

בלייד באמת שתק בזעף עד שהגענו לשלט שהכריז על בואנו לווטרוויל, קליפורניה. הוא חייג למישהו ודיבר איתו שיחה קצרה, שהייתה מורכבת בעיקר מ׳כן׳, ׳לא׳ ו׳בסדר׳.

הוא חצה את העיירה, ירד לדרך עפר חשוכה ולא מוגדרת, ואז אורות הג'יפ האירו על היעד הסופי שלנו. שערי ברזל, חומות גבוהות. מתחם מועדון האופנוענים ׳שליחי הגיהינום׳.