שליחי הגיהינום 1 - דרך הגיהינום ובחזרה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שליחי הגיהינום 1 - דרך הגיהינום ובחזרה
מכר
מאות
עותקים
שליחי הגיהינום 1 - דרך הגיהינום ובחזרה
מכר
מאות
עותקים

שליחי הגיהינום 1 - דרך הגיהינום ובחזרה

4.3 כוכבים (72 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2435מקורי
ספר מודפס
68.6 מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

אושרית שטרית

אושרית שטרית עוד קצת בת 27. מתגוררת במגדל העמק ומגיעה ממשפחה מרובת ילדים. אוהבת לקרוא, לכתוב, לעשות בינג׳ים על סדרות, לצפות בסרטי דוקו, לחרוש פודקאסטים של פשע אמיתי ולבשל. רומנטיקנית בנשמה אבל רווקה ושרופה על הכלבה היפה שלי, לוקה.

ראיון "ראש בראש"

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

מייסון 'פאקר' הוליס

בעיירה ווטרוויל שבדרום קליפורניה ברור לכולם שלמועדון האופנוענים שליחי הגיהינום שאליו אני משתייך יש חוקים משלו שלא בהכרח תואמים את חוקי הממשל. הנאמנות שלי ושל כל חברי המועדון היא ערך מקודש, גם אם הדבר יעלה לנו בחיים. מרגע שפגשתי את ביאנקה קוזוב בחנות הנוחות שלה היא שובה את תשומת ליבי בלשונה החדה ובגישה החצופה שלה. ומובן שאני לא מסוגל להתעלם מהאתגר שהיא מציבה בפניי. אני מחזר אחריה עד שעברה מתגלה ומאיים על חייה, וגם על חיי. אני יוצא למלחמה.

ביאנקה קוזלוב

הגעתי לווטרוויל כדי לחיות חיים שקטים ורגועים, אבל דווקא כשאני חושבת שמצאתי את מקומי בעולם פאקר נכנס לחנות הקטנה שעבדתי בה ומשנה את המציאות שלי. כל חיי ניסיתי בכל כוחי להתרחק מגברים מסוכנים כמוהו, שלא מפחדים מכלום וכולם מפחדים מהם, אבל אני לא מצליחה להשתלט על המשיכה שאני מרגישה כלפיו. השדים מן העבר שלי מאיימים על כל מה שהצלחתי להשיג ואני לא רוצה לערב את הגבר שהתאהבתי בו בצרות שלי, לכן אני מתכוונת להגן עליו בכל מחיר.

דרך הגיהינום ובחזרה מאת סופרת רבי המכר אושרית שטרית הוא רומן פשע מהפנט אשר ייקח   אתכם אל מעמקי עולם הפשע, יאתגר אתכם לבדוק את הגבולות והכי חשוב, יגרום לכם להתאהב.  

זהו הספר הראשון בסדרת שליחי הגיהינום. ספרים נוספים שיצאו בהוצאת יהלומים, כמו שאת ולב פרפר, זכו להצלחה רבה וכיכבו ברשימות רבי המכר בארץ.

פרק ראשון

פרולוג
ביאנקה, בת 12

הכנסייה הייתה עמוסה באנשים. כולם לבשו שחור ונראו כמו גל אחיד של אֵבל, שנע באיטיות בחדר הקטן מלהכיל את עוצמת הכאב.

גבריאלה עמדה לידי קפואה וידה בעלת האצבעות הארוכות הייתה קפוצה בחוזקה לצד גופה. מצידי השני עמד אבא, שהיה גבוה כל כך שלפעמים הייתי בטוחה שחוץ מגֵן הרוע המוחלט ששכן בגופו הוא גם אכלס גֵן של ענקים סובייטים מאיימים. ידיו של אבא אחזו בכתפיו של פיטר הקטן וחסר האונים עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו. פניו של פיטר התעוותו בכאב עצור והוא נשך את שפתו כדי לא להביע דבר.

רציתי כל כך להגן עליו, על אחי הקטן, להגיד לאבא להעיף ממנו את הטלפיים שלו ולהניח לאחי, שהיה רק בן תשע, להתאבל על אימו שנלקחה ממנו באכזריות, ולא תוכל להגן יותר על הנפש הטובה והעדינה שהסתתרה בגוף שלו.

אבל לא עשיתי כלום. רק עמדתי שם והבטתי בנחשול האנשים שהתחילו לתפוס את מקומם על הספסלים, לאחר שחלפו על פני הארון השחור הפשוט שבו נחבאה הגופה של אימי, ללא ספק קרועה לגזרים אם הארון נותר סגור לאורך כל הטקס.

כשעיניי נחו על הגבר הגבוה, כמעט כמו אבא, בעל עיני הכפתור הכסופות והשיער הדליל שצעד לעברנו, הלב שלי זינק לגרון. הוא הביט בגבריאלה שעמדה לצידי במבט של צייד שזיהה את הטרף, שאותו הוא עומד לשחוט ללא רחמים ואז לסעוד בתענוג את בשרו הרך והענוג.

״אני משתתף בצערך, איגור.״ קולו במבטא הרוסי הכבד העביר בי צמרמורת קרה.

אבא הושיט יד לווֹבָה ולחץ את ידו בקרירות, וההקלה על פניו של פיטר צבטה בליבי.

וובה לא טרח לדבר איתנו ורק לקח את ידה של גבריאלה, פתח את האגרוף הקפוץ באצבעותיו ונישק את גב כף ידה.

״גבריאלה.״ הלחישה נשמעה כמו הצליל שמשמיע נחש קוברה רגע לפני שהוא מכיש אותך והארס חודר לוורידים שלך באיטיות.

״תודה על הבעת התנחומים, וובה.״ גבריאלה מתחה על שפתיה חיוך מנומס. הוא חייך אליה חיוך של חתול צ׳שייר והלך לשבת לצד אביו הקשיש בקדמת הכנסייה.

ממש מאחוריו המתין המושב שיועד לאולג איבנוב, המנהיג הבלתי מעורער של המאפיה הרוסית.

כל הגברים הללו עוררו בי חוסר נוחות. אף פעם לא הבנתי איך גבריאלה מסוגלת לקבל בשקט את המחמאות המפוקפקות של וובה ואת הידיעה שיום אחד, ממש בעוד כמה שנים, היא תהיה נשואה לו, לגבר הזה שמזכיר באופן מצמרר את אבינו, שהיה איש אכזרי, קר מזג ומחושב כמעט כמו רובוט ללא רגש אמיתי.

גבריאלה תמיד הייתה צייתנית כל כך, כנועה ברמה כמעט מכעיסה, שלפעמים הייתי פותחת איתה בריב רק כדי לוודא שעדיין יש לה עמוד שדרה.

כשהגבר בעל השפם העבה והראש המגולח צעד לעברנו אבא עזב לגמרי את כתפיו של פיטר, ניגש אליו ולחץ את ידו הגדולה. הם דיברו ברוסית בקול שקט וכולנו צעדנו אחריהם למקומותינו בשורה הראשונה, מול הארון השחור שבו הייתה אימא שלי. האימא היפה והאהובה שלי, שהייתה רוקדת איתי ונותנת לי להוביל אפילו שאני רקדנית נוראית. אימא שהייתה סורגת לי את הבגדים הכי חמים ומנחמים, אימא שהייתה מכינה לי את האוכל הכי טעים ולא היה לה אכפת אם הייתי נשארת ערה עד מאוחר כל עוד הייתי ילדה טובה. אימא שלי מתה ועוד מעט יקברו אותה באדמה.

האב פסיקוב עלה על הבמה הקטנה ונאם בשפה הרוסית. הוא דיבר על אימא ועל כל ההישגים שלה, שהסתכמו בהבאת ילדים וכישורי הורות מבחינתו. הוא דיבר על נקמה, על מותה בטרם עת, ועל ההזדמנות להתקרב ולהתלכד עוד יותר כדי שנוכל ככוח אחד להוכיח שאנחנו חזקים, ומסוגלים לחסל כל אויב שיעמוד בדרכה של המאפיה הרוסית.

אפילו במותה המאפיה האפילה על הנפש היפהפייה של אימא שלי, שהייתה רק הקורבן האחרון בשורה של קורבנות במלחמה הבלתי נפסקת הזאת.

אבא עלה אחרי הכומר ואמר כמה משפטים קצרים. אליזבת הייתה אימא נפלאה, אישה צנועה ושקטה שהלכה בטרם עת. מותה לא יהיה המילה האחרונה כי הנקמה בדרך.

אבא ירד מהבמה, הארון נישא על ידי ארבעה גברים בחליפות אל בית העלמין הקטן והסגור שמאחורי הכנסייה, ובתוך כמה דקות אימא הייתה קבורה תחת ערמות של אדמה כהה.

כולם צעדו בכבדות לכיוון הלימוזינות והרכבים הממוגנים שחיכו להם כדי לקחת אותם לבית שלנו להמשך ניחום אבלים. נשארתי לבדי מול ערמת האדמה הכמעט שחורה בין קברים עצובים ומפוארים של בכירי המאפיה, שמצאו את מותם בנסיבות שונות ומשונות.

ברכיי קרסו על האדמה הקרה והדמעות החמות זלגו על לחיי. הוא היה אמור להיות כאן במקומה, קבור מתחת לאדמה, קרוע לגזרים. למה תמיד האנשים הרעים זוכים לחיות והאנשים הטובים משלמים את המחיר? למה התמימים משלמים על החטאים של הרשעים? למה אימא שלי לא איתי יותר ואני איתו, עם האיש שאף פעם לא הצלחתי לחשוב עליו כאבא שלי.

הדמעות שזלגו על לחיי התערבבו בטיפות הגדולות שירדו מהשמיים והרטיבו אותי לחלוטין, עד שזרועות קרות וגדולות הרימו אותי בקלות והובילו אותי לרכב היחיד שחיכה לצד המדרכה. אימא השאירה אותי לבד ואני השארתי אותה מאחור, קבורה, מתה, בזמן שאני המשכתי לחיות.

יום אחד, החלטתי, אחיה ללא כבלי המאפיה שהרגה את כל הטוב בחיי.

פרק 1
ביאנקה, לאחר עשר שנים

״יש לך את המסטיקים עם הצעצוע בפנים?״ שאל הילד תכול העיניים בקול מתוק מאוד.

״בוודאי.״ חייכתי לעברו. הוא הזכיר לי את אחי הקטן כשהיה ילד. שיער בלונדיני פרוע, עיניים תכולות גדולות ומלאות חיים, וחיוך מדהים שהיה מסוגל להאיר חדר שלם.

״אלה עם המשאיות המפלצתיות?״ עיניו של הילד היו מלאות תקווה.

״כמובן.״ הושטתי לקונה הצעיר והמאושר את האריזה השחורה ובה המסטיק והצעצוע, והוא נתן לי דולר בתמורה.

״תודה, מיס ביאנקה!״ הוא נופף לי בהתלהבות ורץ החוצה להשוויץ במשאית המפלצתית החדשה שלו.

הדלת נסגרה אחריו וליבי נחמץ בקרבי. הוא כל כך דומה לפיטר שלי. לפיטר של פעם. הילד הבהיר ומלא שמחת החיים בעל הלב העדין שדיבר איתי על הכול, היה חבר שלי, אהב לקרוא, אהב חיות ובייסבול. פיטר שהיה, לפני שכל הרעל נגע בו, לפני שהאיש ההוא השחית אותו לחלוטין.

כל כך רציתי לשמור עליו ונכשלתי. אבא לקח אותו לרוסיה לחופשה קצרה והחזיר לי פיטר שונה לחלוטין, פיטר כועס ואכזרי, שזרק את כל הספרים והפוסטרים שלו והתרכז באימוני כושר וריצוי השטן — שקראנו לו אבא.

אכזבתי את פיטר ואת גבריאלה. גבריאלה העדינה התחתנה לבסוף עם וובה הנוראי. היא ילדה לו שני ילדים ואני צפיתי בה דועכת לאיטה תחת שלטון האימים שלו, ולא יכולתי לעשות כלום. הייתי כישלון ואכזבה, וגם נטשתי אותם מאחור. היו ימים שהתחרטתי כל כך שברחתי בפתאומיות והשארתי אותם עם כל החרא שהם מתמודדים איתו. אומנם הייתי מוכרחה לעזוב, אבל זה עדיין ניקר במצפון שלי וגרם לי לסיוטים וללילות חסרי שינה.

הפעמון מעל דלת הכניסה, שצלצל ובישר על לקוח חדש, הסיט את תשומת ליבי — וברגע אחד כל האזעקות בראשי נכנסו למצב סכנה. לא! לא! לא!

הבחור בז'קט העור, הסימן הראשון לכך שהוא צרות, עטה חיוך על פניו המזוקנות. החיוך הזה, שהיה הכול חוץ מתמים, היה הסימן השני לכך שהוא צרות בהתגלמותן, וכמובן התג האדום בחזית הז'קט — שתפס את עיניי ממש אחרי שניתקתי את מבטי מהחיוך הקטלני שירה לעברי — חבר 'שליחי הגיהינום' היה הסימן השלישי שלמקום שלי נכנסה צרה צרורה. שליחי הגיהינום הם מועדון אופנוענים מקומי שחבריו ידועים באזור כחבורה של גברים קשוחים בעלי עבר מפוקפק, ועסקים מפוקפקים עוד יותר, שרוכבים על אופנועים ענקיים ואכזריים למראה, ושאף אחד, כולל השריף המקומי ואפילו הסנטור, לא מתעסקים איתם. אפילו הסמל שהתנוסס בחזית המועדון, ובחלק האחורי בז'קטים שלהם, היה מבעית — שלושה מלאכי מוות עטויים ברדסים וחרמשים, שהבהירו היטב שלמועדון הזה אין שום כוונות טובות.

אני לא יודעת הרבה על מועדוני אופנוענים, אבל יודעת הרבה על ארגוני פשיעה ועל דרכי הפעולה המלוכלכות שלהם. הדבר האחרון שאני צריכה זה שליח גיהינום בחנות שלי.

הבחור ניגש לעבר הדלפק והחיוך שלו לא יורד מהפנים. למה הוא פאקינג מחייך ככה?

״היי, בייב.״ הקול המחוספס והעמוק של הבחור השרירי והנינוח שלפניי הצליח להוציא אותי משלוותי.

״בייב תקרא לזונות שבאות למתחם שלכם. מה אתה רוצה?״ אמרתי בקול קשה ומתוח. רציתי שהוא ייעלם כמה שיותר מהר.

״חריפה. אהבתי את זה.״ הוא גיחך והניח יד ענקית ומחוספסת על הדלפק, קרוב מדי.

״מעניין לי את התחת מה אתה אוהב. יש מטרה לזה שאתה כאן, או לא?״ נהמתי לתוך פניו.

הוא רק המשיך לגחך, משועשע לחלוטין מהגישה הקשוחה שלי.

״אני רוצה שתי חפיסות מרלבורו,״ אמר לבסוף, אחרי שסיים לצחוק עליי, צחוק גברי ומחוספס שיצא משפתיים יפות ומלאות, יפות מכדי להיות שפתיים של מישהו כמוהו, שבטח מקלל ואומר שטויות על בסיס יומי.

מיהרתי להניח על הדלפק את הסיגריות שלו ושילבתי את ידיי על החזה. מבטו נדד לעבר ידיי השלובות ועיני הדבש החמימות שלו סקרו את המחשוף שהציץ תחתיהן.

גל סומק הציף את פניי.

״זה שבעה עשר דולרים וחמישים סנט.״ ניקיתי את גרוני והוא הוציא מכיסו שטר של חמישים.

״תשמרי את העודף, בייב.״ החיוך שעצבן אותי חזר לפניו המזוקנות, הגבריות והייחודיות, פנים שבוודאי בלטו בכל קהל אנשים.

״זה לא עובד ככה, אדוני...״

״זה פאקר. ואני לא משחק לפי הכללים, בייב.״ הוא הדגיש את ה'בייב' בכוונה ואני עמדתי להסביר לו שזה לא בר והוא לא אמור להשאיר טיפ, אבל פאקר לא נשאר להקשיב ובתנועה מהירה דחף את השטר למחשוף הגופייה שלי, גנב הצצה ואחר מיהר לכיוון הדלת.

״חתיכת בן זונה! אל תחזור לכאן שוב!״ צעקתי וזרקתי עליו מסטיק עם צעצוע, שפספס אותו רק בסנטימטרים אחדים.

״נתראה בקרוב, בייב.״ פאקר צחק ורגע לפני שהוא נעלם צעקתי אל גבו העטוף בעור, ״זה ביאנקה, חתיכת דפוק! ביאנקה, לא בייב!״

אושרית שטרית

אושרית שטרית עוד קצת בת 27. מתגוררת במגדל העמק ומגיעה ממשפחה מרובת ילדים. אוהבת לקרוא, לכתוב, לעשות בינג׳ים על סדרות, לצפות בסרטי דוקו, לחרוש פודקאסטים של פשע אמיתי ולבשל. רומנטיקנית בנשמה אבל רווקה ושרופה על הכלבה היפה שלי, לוקה.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
72 דירוגים
51 דירוגים
8 דירוגים
5 דירוגים
1 דירוגים
7 דירוגים
14/6/2025

ספר מושלם, נהינתי בטירוף. ספר פשע שלשם שינוי הוא לא על משפחת מאפיה אלא על כנופיית אופנוענים כשמעורבת מאפייה רוסית בתור הצד הרע בסיפור. ממליצה מאוד!

7/6/2025

זה מסוג הספרים שאי אפשר להניח מהיד ואם זה לא ספר מאפיה ופשע אז מה ?? ספר מלא אקן ומיוחד ביותר התאהבתי🔥🔥😍😍😍😍😍 מומלץ מאוד מאוד מאוד🤍😍🔥🔥🔥

13/5/2025

ספר מושלם! עוברת להמשך הסדרה! אל תפספסו 💙

24/4/2025

מפתיע ביותר!

24/4/2025

ספר מקסים כתוב נהדר מושך את הקורא עד הסוף ממשיכה להמשך

17/4/2025

ראשון מטרילוגיה. עלילה 🔥🔥🔥🔥חיבור בין שני עולמות סיפור של אהבה❤️❤️❤️

16/4/2025

רומן פשע יפהפה🔥. ספר ראשון בסדרת ״שליחי הגיהנום״. הספר נותן הצצה לעולם הפשע, דרך ההתאהבות ❤️‍🔥של ביאנקה ב׳פאקר׳ -מייסון. ספר מאפייה נהדר מלא באקשן, שבודק את הגבולות,תתאהבו בדמויות של בינקה ומייסון שבאים מעולמות דומים (עולמות של פשע )אך גם שונים המאפייה הרוסית ממנה באה ביאנקה והעולם של מייסון מועדון אופנועים. בקיצור הניקוד שלי ⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️רצה לקרוא את הספר השני בסדרת ״שליחי הגיהנום״.

13/4/2025

ספר מאפיה מעולה. מלא אקשן ממדיכה עם הספר הבא

12/4/2025

רומן מקסים כמו מערבון מעולם הפשע. דמויות סוחפות . פשוט מהנה

9/4/2025

סדרת מאפיה עם 3 ספרים בסדרה, דמותה של ביאנקה חזקה ולא פראיירית הרבה מאוד אקשן, ממשיכה לספר השני

8/4/2025

ספר עם הרבה אקשן, קושי ורגש שסחף אותי מהרגע הראשון.

8/4/2025

וואווו איזה סדרה שווה 😍 אהבתי ממש. ממליצה בחום❤

6/4/2025

מעולה, כשמאפיה וחברות אופנעוניים נפגשים. אז יש פיצוצים, יריות, הרבה מכות וגם סוף סוף מישהו שמבין מדוע ביאנקה ברחה מאביה המפיונר הרוסי.

5/4/2025

מעולה! שילוב של מאפיה, מועדון אופנוענים ואישה שלא מוכנה להיכנע בקלות ולהיות סמרטוט. אהבתי!

5/4/2025

מי שאוהבת סיפורי מאפיה ומועדון אופנועים תעוף על הספר הזה! החיבור בין ביאנקה ופאקר מטורף! פתיחה מעולה לטרילוגיה

4/4/2025

ספר מקסים מהנה ביותר! לא יכלתי להפסיק . אין על אושרית סופרת מדהימה!

4/4/2025

מקסים , הדמות הנשית קצת עייפה אותי עם האנטי שלה אבל בסוף היא התפכחה 😉 מומלץ , ממשיכה לספר הבא.

17/8/2024

סיפור מעלף כמו שאושרית יודעת לכטוב גמעתי כל שורה בשקיקה. ממשיך לספר הבא.

26/4/2024

מאפיה לייט נפלאה, כתוב טוב, סוף נהדר מסקרן להמשיך הלאה לספר הבא. פחות מתאים לנערות בגלל תאורי הסקס ורפרטואר הקללות 🤣

17/5/2023

אושרית... אשששששש

21/2/2023

נהדר, כתוב טוב- ספר ממש ממש מומלץ. נהנתי מאוד- מחכה בקוצר רוח להמשך!!!

16/1/2023

🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥וואו,אהבתי כל רגע עד סוף אבללללל זה עדין לא נגמר,!!!!! מחכה להמשך קוצר רוח

21/7/2022

ספר מדהים. נהנתי לקרוא. ממש. נאה צרופה.

21/7/2022

ספר מותח, כתוב מעולה, כיף שזה ראשון בסדרה ויש המשך.

21/7/2022

אהבתי ממש! סקרנית לדעת על תכתוב בהמשך

20/7/2022

מעולה, ממש מומלץ מחכה לספר הבא

19/7/2022

לא הרבה כותבים על חוזק הנשי שהוא שווה ערך לחוזק הגברי בעיניי. אין ספק כתיבה של הספר הזה מעולה ועוצר נשימה מתחילתו ועד לסופו. כול מה שנותר לי זה להמתין לספר הבא

19/7/2022

אהבתי את הנחישות של ביאנקה. כשלא טוב לך צריך לעשות שינוי. אני מחכה לספר הבא.

19/7/2022

יופי של סיפר נהנתי

18/7/2022

מושלםםםםם

18/7/2022

כיף כיף כיף אישה חזקה מאפיה ואש של סיפור

18/7/2022

ספר מושלם, אהבתי שגם האישה בספר חזק כמו הגבר ואף יותר!!! מחכה לעוד ספר ממנה❤️

18/7/2022

ספר מעולה כתיבה קולחת אין רגע דל קראתי בנשימה אחת אי אפשר לעצור לרגע.תודה לך על ספר מעולה מתי הספר הבא?

18/7/2022

זהו סיפורם של ביאנקה ופרקר. שני גיבורים חזקים. עלילה סוחפת. ביאנקה נלחמת נגד כל המוסכמות של המשפחה שלה. ופרקר כמה שהוא אופנוען קשוח, יש לו לב ענק. ממליצה בחום.

18/7/2022

מהרגע שהתחלתי לקרוא לא יכולתי להניח מהיד את הספר המושלם כתיבה סוחפת וככה אני אוהבת לקרוא ספר מהעמוד הראשון עד האחרון ספר מושלם ממליצה בחום לקרוא

18/7/2022

אושרית כותבת מושלם אהבתי את הספר מאוד ומחכה כבר לעוד ספרים של המוכשרת קראתי בלי הפסקה מהמילה הראשונה ועד לאחרונה

18/7/2022

ספר טובבב! מחכה לספר הבא!

18/7/2022

ספר מקסים, כתיבה קולחת. אהבתי ממש! ספר שבו הכול במינון הנכון! מחכה לספר הבא...

18/7/2022

ספר מצוין! ממליצה מאוד! מחכה לסדרה הבאה♡

18/7/2022

ספר מעולה! כתיבה זורמת וקולחת. מחכה לעוד ספרים שלה.

18/7/2022

ספר מושלם. נהנתי מאוד! מחכה כבר לקרוא את הבאים בסדרה

18/7/2022

אין שילוב מושלם יותר ממאפיה רוסית, מועדון אופנוענים וכתיבתה הקולחת של אושרית!!! וואוו. נשארתי מתוחה, על קצה הכיסא. איזה ספר ממכר. אני כבר מחכה להמשך הסידרה. מקווה שאושרית עובדת בכל המרץ. יש הרבה מהאופנוענים האלו לכתוב עליהם (;

18/7/2022

ספר מעולה!! חובה ממש! נהנתי מכל רגע

4/7/2022

אהבתי ספר מאוד יםה מאפיה רוסית וחבורת אופנוענים. פאקר וביאנקה מתגברים על כל המכשולים בדרך לאהבה שלהם. ♥️♥️♥️♥️♥️♥️

28/4/2024

הספר רץ ממש מהר, והוא גם די קצר. היה אפשר לתת יותר מקום לכל דבר. גם סיפור הרקע לא היה לי ברור עד הסוף והיו חסרים לי פרטים שעניינו אותי לדעת. הוא כן ספר נחמד וקליל ויש בו דמות נשית חזקה, שעומדת על שלה ובונה את עצמה. ממשיכה לספר הבא למרות שדי ברור כבר מה יהיה.

26/4/2024

נהניתי .

13/5/2023

כתיבה טובה אבל העלילה מאד שטחית.

1/7/2022

ספר מדהיןם

18/4/2025

הרעיון של העלילה טוב אבל הביצוע בינוני. הדמויות לא אמינות ולא משקפות את הרעיון בדמות שהם מגלמים, לדוגמא...פאקר מגלם דמות של אופנוען קשוח, ולכל אורך העלילה מתנהג כמו "כוסון", ביאנקה מגלמת דמות נשית חזקה וכולה רעש וצילצולים כמו "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. המון סקס שזה המאיס את עצמו לסיכום: עלילה "פרווה".

23/8/2022

נחמד.. הרבה קללות שלפעמים מיותרות, ניסיון לחקות בעיניי סופרות אמריקאיות, יש דברים שלא נשמעים טוב בעברית כמו באנגלית.. סך הכל סביר

29/6/2022

נחמד . היו כמה דברים שהפריעו לי ממש , ההכרות של ביאנקה ופאקר הרגישה ככ ״מבויימת״ , כיאלו הסופרת כיוונה למקום מסויים אבל שכחה שצריך להכין את השטח לפני, לבנות קשר . זהו ספר בהמשכים שלא גורם לך לרצות לקרוא את ההמשך מרוב שהוא צפוי . הכתיבה בוסרית מאוד ושוב , דיי צפויה אין משהו חדש אבל גם לא ציפיתי אז לא התאכזבתי . עד לספר הבא 🥂

19/4/2025

כתיבה מזעזעת, רדודה, לא עמוקה, לא טובה. עלילה שיטחית. לא ממליצה.

1
3/10/2022

וווואווווו זה כל כך גרוע שאין לי מה לכתוב... איך הצלחתם להעניק לו ציון כל כך גבוה??? חיקוי ,שמעליב את האינטליגנציה של הקורא, של ספרי אופנוענים מוכרים. בלי הקשר, אין דגש על מה שחשוב, אהבה בלי שום בסיס, משנאה לאהבה ברגע, ידע דל מאס של הסופרת בתחומים בהם בחרה לעסוק.... הזוי חבל על הכסף

30/6/2022

חלש רעיון נחמד אבל לא יותר

שליחי הגיהינום 1 - דרך הגיהינום ובחזרה אושרית שטרית

פרולוג
ביאנקה, בת 12

הכנסייה הייתה עמוסה באנשים. כולם לבשו שחור ונראו כמו גל אחיד של אֵבל, שנע באיטיות בחדר הקטן מלהכיל את עוצמת הכאב.

גבריאלה עמדה לידי קפואה וידה בעלת האצבעות הארוכות הייתה קפוצה בחוזקה לצד גופה. מצידי השני עמד אבא, שהיה גבוה כל כך שלפעמים הייתי בטוחה שחוץ מגֵן הרוע המוחלט ששכן בגופו הוא גם אכלס גֵן של ענקים סובייטים מאיימים. ידיו של אבא אחזו בכתפיו של פיטר הקטן וחסר האונים עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו. פניו של פיטר התעוותו בכאב עצור והוא נשך את שפתו כדי לא להביע דבר.

רציתי כל כך להגן עליו, על אחי הקטן, להגיד לאבא להעיף ממנו את הטלפיים שלו ולהניח לאחי, שהיה רק בן תשע, להתאבל על אימו שנלקחה ממנו באכזריות, ולא תוכל להגן יותר על הנפש הטובה והעדינה שהסתתרה בגוף שלו.

אבל לא עשיתי כלום. רק עמדתי שם והבטתי בנחשול האנשים שהתחילו לתפוס את מקומם על הספסלים, לאחר שחלפו על פני הארון השחור הפשוט שבו נחבאה הגופה של אימי, ללא ספק קרועה לגזרים אם הארון נותר סגור לאורך כל הטקס.

כשעיניי נחו על הגבר הגבוה, כמעט כמו אבא, בעל עיני הכפתור הכסופות והשיער הדליל שצעד לעברנו, הלב שלי זינק לגרון. הוא הביט בגבריאלה שעמדה לצידי במבט של צייד שזיהה את הטרף, שאותו הוא עומד לשחוט ללא רחמים ואז לסעוד בתענוג את בשרו הרך והענוג.

״אני משתתף בצערך, איגור.״ קולו במבטא הרוסי הכבד העביר בי צמרמורת קרה.

אבא הושיט יד לווֹבָה ולחץ את ידו בקרירות, וההקלה על פניו של פיטר צבטה בליבי.

וובה לא טרח לדבר איתנו ורק לקח את ידה של גבריאלה, פתח את האגרוף הקפוץ באצבעותיו ונישק את גב כף ידה.

״גבריאלה.״ הלחישה נשמעה כמו הצליל שמשמיע נחש קוברה רגע לפני שהוא מכיש אותך והארס חודר לוורידים שלך באיטיות.

״תודה על הבעת התנחומים, וובה.״ גבריאלה מתחה על שפתיה חיוך מנומס. הוא חייך אליה חיוך של חתול צ׳שייר והלך לשבת לצד אביו הקשיש בקדמת הכנסייה.

ממש מאחוריו המתין המושב שיועד לאולג איבנוב, המנהיג הבלתי מעורער של המאפיה הרוסית.

כל הגברים הללו עוררו בי חוסר נוחות. אף פעם לא הבנתי איך גבריאלה מסוגלת לקבל בשקט את המחמאות המפוקפקות של וובה ואת הידיעה שיום אחד, ממש בעוד כמה שנים, היא תהיה נשואה לו, לגבר הזה שמזכיר באופן מצמרר את אבינו, שהיה איש אכזרי, קר מזג ומחושב כמעט כמו רובוט ללא רגש אמיתי.

גבריאלה תמיד הייתה צייתנית כל כך, כנועה ברמה כמעט מכעיסה, שלפעמים הייתי פותחת איתה בריב רק כדי לוודא שעדיין יש לה עמוד שדרה.

כשהגבר בעל השפם העבה והראש המגולח צעד לעברנו אבא עזב לגמרי את כתפיו של פיטר, ניגש אליו ולחץ את ידו הגדולה. הם דיברו ברוסית בקול שקט וכולנו צעדנו אחריהם למקומותינו בשורה הראשונה, מול הארון השחור שבו הייתה אימא שלי. האימא היפה והאהובה שלי, שהייתה רוקדת איתי ונותנת לי להוביל אפילו שאני רקדנית נוראית. אימא שהייתה סורגת לי את הבגדים הכי חמים ומנחמים, אימא שהייתה מכינה לי את האוכל הכי טעים ולא היה לה אכפת אם הייתי נשארת ערה עד מאוחר כל עוד הייתי ילדה טובה. אימא שלי מתה ועוד מעט יקברו אותה באדמה.

האב פסיקוב עלה על הבמה הקטנה ונאם בשפה הרוסית. הוא דיבר על אימא ועל כל ההישגים שלה, שהסתכמו בהבאת ילדים וכישורי הורות מבחינתו. הוא דיבר על נקמה, על מותה בטרם עת, ועל ההזדמנות להתקרב ולהתלכד עוד יותר כדי שנוכל ככוח אחד להוכיח שאנחנו חזקים, ומסוגלים לחסל כל אויב שיעמוד בדרכה של המאפיה הרוסית.

אפילו במותה המאפיה האפילה על הנפש היפהפייה של אימא שלי, שהייתה רק הקורבן האחרון בשורה של קורבנות במלחמה הבלתי נפסקת הזאת.

אבא עלה אחרי הכומר ואמר כמה משפטים קצרים. אליזבת הייתה אימא נפלאה, אישה צנועה ושקטה שהלכה בטרם עת. מותה לא יהיה המילה האחרונה כי הנקמה בדרך.

אבא ירד מהבמה, הארון נישא על ידי ארבעה גברים בחליפות אל בית העלמין הקטן והסגור שמאחורי הכנסייה, ובתוך כמה דקות אימא הייתה קבורה תחת ערמות של אדמה כהה.

כולם צעדו בכבדות לכיוון הלימוזינות והרכבים הממוגנים שחיכו להם כדי לקחת אותם לבית שלנו להמשך ניחום אבלים. נשארתי לבדי מול ערמת האדמה הכמעט שחורה בין קברים עצובים ומפוארים של בכירי המאפיה, שמצאו את מותם בנסיבות שונות ומשונות.

ברכיי קרסו על האדמה הקרה והדמעות החמות זלגו על לחיי. הוא היה אמור להיות כאן במקומה, קבור מתחת לאדמה, קרוע לגזרים. למה תמיד האנשים הרעים זוכים לחיות והאנשים הטובים משלמים את המחיר? למה התמימים משלמים על החטאים של הרשעים? למה אימא שלי לא איתי יותר ואני איתו, עם האיש שאף פעם לא הצלחתי לחשוב עליו כאבא שלי.

הדמעות שזלגו על לחיי התערבבו בטיפות הגדולות שירדו מהשמיים והרטיבו אותי לחלוטין, עד שזרועות קרות וגדולות הרימו אותי בקלות והובילו אותי לרכב היחיד שחיכה לצד המדרכה. אימא השאירה אותי לבד ואני השארתי אותה מאחור, קבורה, מתה, בזמן שאני המשכתי לחיות.

יום אחד, החלטתי, אחיה ללא כבלי המאפיה שהרגה את כל הטוב בחיי.

פרק 1
ביאנקה, לאחר עשר שנים

״יש לך את המסטיקים עם הצעצוע בפנים?״ שאל הילד תכול העיניים בקול מתוק מאוד.

״בוודאי.״ חייכתי לעברו. הוא הזכיר לי את אחי הקטן כשהיה ילד. שיער בלונדיני פרוע, עיניים תכולות גדולות ומלאות חיים, וחיוך מדהים שהיה מסוגל להאיר חדר שלם.

״אלה עם המשאיות המפלצתיות?״ עיניו של הילד היו מלאות תקווה.

״כמובן.״ הושטתי לקונה הצעיר והמאושר את האריזה השחורה ובה המסטיק והצעצוע, והוא נתן לי דולר בתמורה.

״תודה, מיס ביאנקה!״ הוא נופף לי בהתלהבות ורץ החוצה להשוויץ במשאית המפלצתית החדשה שלו.

הדלת נסגרה אחריו וליבי נחמץ בקרבי. הוא כל כך דומה לפיטר שלי. לפיטר של פעם. הילד הבהיר ומלא שמחת החיים בעל הלב העדין שדיבר איתי על הכול, היה חבר שלי, אהב לקרוא, אהב חיות ובייסבול. פיטר שהיה, לפני שכל הרעל נגע בו, לפני שהאיש ההוא השחית אותו לחלוטין.

כל כך רציתי לשמור עליו ונכשלתי. אבא לקח אותו לרוסיה לחופשה קצרה והחזיר לי פיטר שונה לחלוטין, פיטר כועס ואכזרי, שזרק את כל הספרים והפוסטרים שלו והתרכז באימוני כושר וריצוי השטן — שקראנו לו אבא.

אכזבתי את פיטר ואת גבריאלה. גבריאלה העדינה התחתנה לבסוף עם וובה הנוראי. היא ילדה לו שני ילדים ואני צפיתי בה דועכת לאיטה תחת שלטון האימים שלו, ולא יכולתי לעשות כלום. הייתי כישלון ואכזבה, וגם נטשתי אותם מאחור. היו ימים שהתחרטתי כל כך שברחתי בפתאומיות והשארתי אותם עם כל החרא שהם מתמודדים איתו. אומנם הייתי מוכרחה לעזוב, אבל זה עדיין ניקר במצפון שלי וגרם לי לסיוטים וללילות חסרי שינה.

הפעמון מעל דלת הכניסה, שצלצל ובישר על לקוח חדש, הסיט את תשומת ליבי — וברגע אחד כל האזעקות בראשי נכנסו למצב סכנה. לא! לא! לא!

הבחור בז'קט העור, הסימן הראשון לכך שהוא צרות, עטה חיוך על פניו המזוקנות. החיוך הזה, שהיה הכול חוץ מתמים, היה הסימן השני לכך שהוא צרות בהתגלמותן, וכמובן התג האדום בחזית הז'קט — שתפס את עיניי ממש אחרי שניתקתי את מבטי מהחיוך הקטלני שירה לעברי — חבר 'שליחי הגיהינום' היה הסימן השלישי שלמקום שלי נכנסה צרה צרורה. שליחי הגיהינום הם מועדון אופנוענים מקומי שחבריו ידועים באזור כחבורה של גברים קשוחים בעלי עבר מפוקפק, ועסקים מפוקפקים עוד יותר, שרוכבים על אופנועים ענקיים ואכזריים למראה, ושאף אחד, כולל השריף המקומי ואפילו הסנטור, לא מתעסקים איתם. אפילו הסמל שהתנוסס בחזית המועדון, ובחלק האחורי בז'קטים שלהם, היה מבעית — שלושה מלאכי מוות עטויים ברדסים וחרמשים, שהבהירו היטב שלמועדון הזה אין שום כוונות טובות.

אני לא יודעת הרבה על מועדוני אופנוענים, אבל יודעת הרבה על ארגוני פשיעה ועל דרכי הפעולה המלוכלכות שלהם. הדבר האחרון שאני צריכה זה שליח גיהינום בחנות שלי.

הבחור ניגש לעבר הדלפק והחיוך שלו לא יורד מהפנים. למה הוא פאקינג מחייך ככה?

״היי, בייב.״ הקול המחוספס והעמוק של הבחור השרירי והנינוח שלפניי הצליח להוציא אותי משלוותי.

״בייב תקרא לזונות שבאות למתחם שלכם. מה אתה רוצה?״ אמרתי בקול קשה ומתוח. רציתי שהוא ייעלם כמה שיותר מהר.

״חריפה. אהבתי את זה.״ הוא גיחך והניח יד ענקית ומחוספסת על הדלפק, קרוב מדי.

״מעניין לי את התחת מה אתה אוהב. יש מטרה לזה שאתה כאן, או לא?״ נהמתי לתוך פניו.

הוא רק המשיך לגחך, משועשע לחלוטין מהגישה הקשוחה שלי.

״אני רוצה שתי חפיסות מרלבורו,״ אמר לבסוף, אחרי שסיים לצחוק עליי, צחוק גברי ומחוספס שיצא משפתיים יפות ומלאות, יפות מכדי להיות שפתיים של מישהו כמוהו, שבטח מקלל ואומר שטויות על בסיס יומי.

מיהרתי להניח על הדלפק את הסיגריות שלו ושילבתי את ידיי על החזה. מבטו נדד לעבר ידיי השלובות ועיני הדבש החמימות שלו סקרו את המחשוף שהציץ תחתיהן.

גל סומק הציף את פניי.

״זה שבעה עשר דולרים וחמישים סנט.״ ניקיתי את גרוני והוא הוציא מכיסו שטר של חמישים.

״תשמרי את העודף, בייב.״ החיוך שעצבן אותי חזר לפניו המזוקנות, הגבריות והייחודיות, פנים שבוודאי בלטו בכל קהל אנשים.

״זה לא עובד ככה, אדוני...״

״זה פאקר. ואני לא משחק לפי הכללים, בייב.״ הוא הדגיש את ה'בייב' בכוונה ואני עמדתי להסביר לו שזה לא בר והוא לא אמור להשאיר טיפ, אבל פאקר לא נשאר להקשיב ובתנועה מהירה דחף את השטר למחשוף הגופייה שלי, גנב הצצה ואחר מיהר לכיוון הדלת.

״חתיכת בן זונה! אל תחזור לכאן שוב!״ צעקתי וזרקתי עליו מסטיק עם צעצוע, שפספס אותו רק בסנטימטרים אחדים.

״נתראה בקרוב, בייב.״ פאקר צחק ורגע לפני שהוא נעלם צעקתי אל גבו העטוף בעור, ״זה ביאנקה, חתיכת דפוק! ביאנקה, לא בייב!״