פרחים מוזרים

בראשית

ביום שבו נעלמה בתו נטש כל האור את עיניו של פדי גְלדְני; כל האושר התפוגג מליבו. מאז ומתמיד היו ימיו מלאי שלווה. לפני שמוֹל נעלמה הוא דיווש ברחבי הכפר בשעות הבוקר עם הדואר, והוא רעה והאביס את הצאן והבקר בשעות אחר הצהריים בחווה שבה שימש שרת, והוא הלך לאורך הגדרות ובדק את הפרצות, ואת השערים, ואשתו קיט טיפלה בצורכי משק הבית בבקתה הקטנה והמסודרת שלהם וניהלה את ספרי החשבונות עבור כמה אנשי עסקים מקומיים, ובתו, ילדתו היחידה, הלכה לבית הספר ולמדה, והם כרעו מדי ערב לפני השינה עם מחרוזת התפילה, שלושתם. והיו להם מכשיר רדיו ושידה וחצר לתרנגולות, ומכל עבר סביבם עולם ירוק שופע: הרי ארה מאחוריהם, ומעבר לגבעת טון טנה — העמק הרדוד המשתרע עד הרי סילברמיינס, שהגיעו עד האופק, וביום בהיר היה נדמה שהם מגיעים עד קצות תבל. והכביש הראשי והכפר שמתחת לביתם שבקצה המשעול, ומישורי שאנון, עדינים ושופעים מתחת לכפר והנהר זורם בין המישורים אל האגם, נוצץ תמיד באופק הנמוך, ללא תלות במידת האור.

אבל העולם הפך קר כשמול נעלמה, והאור שהוטל היה זרוע כתמי צל כהים. היא לא השאירה מאחוריה שום פתק, רק הציעה את המיטה וארזה כמה חפצים במזוודת העור הישנה של אימה ויצאה דרך הדלת וחצתה את החצר בלי להשמיע קול, ופסעה במשעול אל הכפר ועלתה לאוטובוס המוקדם לנינה ולרכבת לדבלין. שבוע קודם לכן היא משכה את מעט הכסף שנותר בחסכונותיה בחשבון בבנק הדואר. זה כל מה שעלה בידם לגלות. פרנקי וֶלש, נהג האוטובוס, אמר שהיא נראתה שמחה וטובת לב בנסיעה הקצרה בקו אסקר. אבל שקטה, כמו תמיד. היא אמרה לו שלום כשעלתה והוא אמר שלדעתו יהיה יום יפה והיא הסכימה איתו וזה הכול. רק היא עלתה לאוטובוס בכפר, אמר פרנקי, והוא הופתע שנאלץ לעצור. הוא כמעט עבר על פניה בנסיעה מרוב שהייתה קטנה. שאר הנוסעים באותו בוקר היו פועלי בית החרושת מפורטרו. היא ישבה לפנים ממש מאחורי כתפו, הרחק מהפועלים, אבל הוא לא ראה אותה במראה ולא אהב להסתובב במושב, אמר, ולא אהב לשאול אף אחד מה מעשיו. הוא בהחלט תהה על המזוודה ועל שעת הנסיעה המוקדמת, אבל זו תהייה שנהג אוטובוס שומר לעצמו, עוד אחת מהשאלות הלא נשאלות שגודשות את ימיו.

השמועה נפוצה במהירות ברחבי הכפר. איש לא ידע מה לומר או לעשות. ובכל זאת, באותם ימים ראשונים קיט ופדי היו עסוקים בשל המבקרים. אנשים עלו במשעול מהכביש הראשי בזוגות ובשלשות והלכו בשדות מג'יימסטאון ומבנאקרי כדי להזדהות ולשער ולהרגיע. אדיבות וחסד נישאו מגבעות רחוקות ומשפת האגם והונחו על מפתנם. תפילות נשטחו ומעטפות ובהן תחינות בכתב יד לישוע ולקדושים שונים, עם הנחיות מדויקות על עיתוי ותדירות אמירתן, הושארו על הדלפק, שעונות על בקבוקים או על סירים כדי שיראו אותן. המילים סגולה בדוקה הודפסו באותיות גדולות בחזית אחת המעטפות וקיט קיפלה אותה אל סינרה וטפחה עליה מדי פעם כדי לוודא שהיא עדיין שם.

דברים מתנהלים בצורה משונה לאחרונה, כך אמרו אנשים שוב ושוב. העולם משתנה במהירות. הכול נהרס. כל השיח החדש והאנשים שמתהפך להם הלב והראש, והבגדים שהם לובשים והמוזיקה האיומה. והמלחמות בכל מקום. בווייטנאם ובמזרח התיכון ואפילו כאן, בצפון אירלנד שכוח־האל. צעירים לומדים רעיונות נוראים והעולם נהיה מקום מפחיד. אנשים גרים יחד ומביאים ילדים לעולם עוד לפני שהתחתנו בכלל והנשואים דורשים בשאגות גירושים ואמצעי מניעה, אלוהים יודע במה לעזאזל מדובר, וכל התנהגות מטופשת שאפשר להעלות על הדעת וגם כאלה שלא. אבל למוֹל יש שכל ישר. היא תחזור, אין שום ספק. היא תשוב ממש בקרוב. ופדי וקיט נשארו רגועים לאורך כל הדיבורים וכל השתיקות הכבדות וסתמו אוזניים ללחישות שלא נועדו להגיע לאוזניהם והיו אסירי תודה לשכניהם על העזרה.

לקיט הייתה בדבלין בת דודה נשואה והיא כתבה אליה כדי לשאול אם מול אולי התקשרה אליה, אבל המכתב חזר עמוס שאלות והזדהות וריק מידיעות על מול או על מקום הימצאה. איש לא ראה את מול. או אם ראו אותה, היא לא בלטה, נערה פשוטה מהכפר עם מזוודה חומה ובגדים רגילים. מה היה אפשר לעשות? נראה ששום דבר. תפילות הובטחו ומיסה נערכה, או לפחות האב קוֹין רמז על היעלמה של מול במעורפל ובמבוכה בדרשה קצרה שהזכירה את הקדושים אנטוניוס ותדיאוס, פטרוני הדברים האבודים והמקרים חסרי התוחלת, והדרמה הקטנה נטמעה במהירות במאגר הדרמות הקטנות של הכפר, עוד דבר שנזכרים בו מדי פעם, מתרפקים עליו, נאנחים עליו. מול גלדני ואיפה היא עשויה להיות. רק אלוהים יודע.

פדי המשיך בסבבי הבוקר כי לא היה מה לעשות מלבד להמשיך הלאה. ובשעות אחר הצהריים והערב הוא רעה והאביס וספר את הבקר והצאן של ג'קמן, והלך לאורך גדרות החווה ומילא את תפקידיו כמימים־ימימה ומדי שישי ביקר בביתם כדי לקבל את המעטפה ואלן ג'קמן אמרה, ישמור אותך האל, פדי, כמימים־ימימה, אבל עכשיו בכנות עמוקה יותר. ואנשים ניהלו את אותן שיחות חולין כמו תמיד, אף שבשבועות שלאחר ההיעלמות הן התאפיינו באווירה מוזרה, במבוכה ובהיסוס. מה היה אפשר לומר מלבד דברים חסרי משמעות שכבר ידעו את התשובה עליהם? דברים כמו, ראו משהו? שמעו משהו ממול? לא עזר לגלות אהדה רבה מדי כי כך פדי היה עלול לחשוב את הדבר המתבקש: שמול גלדני בהיריון או מתה, והיה קשה לדעת איזו אפשרות גרועה מחברתה.

קיט גלדני הרגישה שישוע בגד בה, אבל היא הדחיקה את כעסה. עכשיו הייתה זקוקה לאלוהיה יותר מתמיד, ולא פחות, אם לא יותר, הייתה זקוקה לאימו הברוכה, ולכן עשתה כמיטב יכולתה לשאת חן בעיניהם. מדי ערב היא הלכה במשעול אל הכביש הראשי דרך הכפר ופנתה אל הגבעה הרמה ואל כנסיית מרים המגדלית, שניצבה בראשה גאה וחשופה, והיא כרעה ברך על הרצפה הקרה תחת כל אחת מתחנות הצלב והפצירה והבטיחה והתחננה, חרש, שפתיה נעות אך קולה לא יישמע, והיא שמרה את דמעותיה ללילות שבהם שכבה במיטה, ערה תמיד עד השעה האחרונה שלפני עלות השחר, אז הייתה שוקעת בשינה טרופה וחולמת שהיא שוב צעירה ומאמצת ילדה אל חזהּ, והילדה מביטה בה בעיניים מלאות אהבה.

היא קיללה את עצמה על היעדר בקיאותה בדרכי העולם. למיטב ידיעתה, דברים כאלו קרו דרך קבע. כמובן, היא שמעה סיפורים על אנשים שיצאו אל העולם ולא שמעו מהם שוב, אבל כשהעמיקו מעט התברר שפרצה מריבה על אדמות או על כסף או על בית או על ירושה כלשהי, או שהאדם שהסתלק ולא השאיר זכר היה חדור תשוקה כלשהי או עבר של בעיות עצבים. קיט לא חשבה שבמול יש תשוקה ולא הייתה לה סיבה לסבור שעצביה מרוטים: היא תמיד דיברה ודיברה והרכינה את ראשה בתפילה ושרה לה כשנחה עליה רוח עליזות וצחקה מכל שטות או להג המוני של האנשים שביקרו בביתם בדרכם מהשדות הגבוהים אל הכביש. והיא תמיד הייתה ילדה קטנה חיננית ונדיבה ושקטה ומנומסת וצנועה וטובה כל כך.

קיט שאלה את עצמה אם משהו השתבש אצל מול בשעת הלידה, אם זרע פורענות נטמן אז וכעת הגיע תורו לנבוט. אז, התעוררו בה חשדות אבל כל שאלותיה לאחר מכן נענו בקוצר רוח, עם איום בכעס. אף אחד מהעובדים במחלקת היולדות של סיינט ברידג'ט בבית החולים המחוזי לא התכוון לשאת חקירה צולבת מאשתו של פועל. היא סבלה שעות ארוכות מצירים עד שהמיילדת הגיעה על אופניים מגלנקרו וזמן קצר לאחר שהגיעה היא שאלה את פדי אם יש לו מכונית, ומובן שבאותה תקופה לא הייתה להם, אבל פדי אמר שיוכל בקלות לשאול, והיא התפרצה עליו שילך להביא ושיפסיק לעמוד מעליהן בחיבוק ידיים. הוא חצה את השדה הרחוק אל בית ג'קמן כדי לשאול מהם מכונית, ושלושתם נסעו עד בית החולים המחוזי וחיכו שם רופא ואחות, וקיט סבלה כאב שלא מהעולם הזה, והיא הביטה בעיניו המאיימות והידעניות של ישוע הצלוב ובאותם רגעים לא מצאה אפילו בהן שום נחמה. ונשימתה הראשונה של מול בוששה לבוא וכשלבסוף הגיעה, הבכי שעלה לאחריה היה שקט ורפה, כמעט מתנצל, כאילו ידעה אילו צרות גרמה וחששה לעורר עוד טורח. נו, גיברת גלדני, שאלה המיילדת כשהניחה את הדמות הוורודה עדיין על חזהּ החשוף של קיט, הנה הוד מעלתה בכבודה ובעצמה סוף־סוף. ראית כמה היא נתנה לנו לחכות? ראית כמה היא הכריחה אותנו להתאמץ?

ומול נלקחה ממנה שוב וקיט שקעה בתוך אפלה, וחיץ הנקבים הקרוע שלה הזדהם, ופתאום היא הורמה מתוך האפלה ויצאה מבית החולים המחוזי ועמדה ליד שער של גן, ידה מונחת על העץ החמים משמש של הפס העליון, והיא עמדה לפתוח אותו ולהיכנס דרך שדרת עצים אל שביל מדושא רך, אבל רוח קלה לחשה בין העצים, קול אנחה שאמר חרש חזרי, חזרי, עלייך לטפל בתינוקת שלך, והיא התעוררה רטובה ופצעיה כאבו וראייתה הייתה מטושטשת, אבל היא הצליחה לראות את פדי בקצה המרוחק של החדר הקטן, כובעו פכור בידיו ופניו חיוורות, ואת אִימה לופתת את חרוזי התפילה בידיה עד לובן ואומרת, שאלוהים יעזור לנו, הנה היא חזרה אלינו, אוי, תודה לאל.

אבל היא לא ידעה אם משהו מכל זה קשור לצרה החדשה. לא התקבל על הדעת שנערה שזה עתה סיימה את שנות התבגרותה ובקושי השמיעה ציוץ מאז יצאה מהעריסה תגלה פתאום אומץ ותעוזה בלי שתהיה סיבה שורשית לדבר, סיבה כלשהי חיובית או שלילית. השכנים והדודנים שביקרו לא הצליחו לסייע בעניין: חלק מסיפורי ההיעלמות שסיפרו התחילו ברע והסתיימו במר, עם גופות שחולצו מביצות או נמצאו עטופות בקנים על גדות נהר בוציות או שקועות בשוחות או באגמי מים. נשגב מבינתה מדוע אנשים מצאו לנכון לגולל דברים כאלה בנוכחותה. אולי כדי לעזור לה לאזור אומץ לקראת היום שבו הסַּמּל והכומר יעלו במשעול ובשורת איוב בפיהם. היא הייתה כפסע מגיל שישים ופדי כבר היה הרחק בעברו האחר, ומול הייתה הנס שהתחולל להם בגיל העמידה, חיוך מאלוהים, וכעת היא נעלמה, והם הרגישו על כתפיהם את המשא האיום של כל הדברים שלא ידעו על העולם.

*המשך העלילה בספר המלא*