טיגאנה

פרולוג

שני הירחים עמדו גבוה בשמים, מעמעמים את אורם של כל הכוכבים מלבד הבהירים ביותר. מדורות המחנה בערו משני צדי הנהר, מתמשכות אל תוך הלילה. במרוצתו השקטה לכד הדייזה את אור הירח ואת כתום המדורות הקרובות ביותר והטילם חזרה באדוות מבליחות, מפותלות. וכל קווי האור הובילו אל עיניו, למקום שבו ישב על שפת הנהר, ידיו נחות על ברכיו, חושב על מיתה ועל החיים שחי.

יש תהילה בלילה, חשב סַאֵוואר, נושם עמוק את אוויר הקיץ הרך, מריח מים, פרחי מים ועשב, צופה בהשתקפות אור ירח כחול וכסוף במים, שומע את השטף הממולמל של הדייזה ואת השירה המרוחקת מסביב למדורות. שירה נשמעה גם מצדו השני של הנהר, הבחין, מקשיב לחיילי האויב מצפון להם. למרבה התמיהה, היה קשה לייחס רשע מוחלט לקולות הנעימים האלו, או לשנוא אותם את השנאה העיוורת שנראה כי נדרשת מחייל. עם זאת הוא לא היה חייל באמת, ומעולם לא היטיב לשנוא.

הוא לא הבחין בדמויות כלשהן נעות בעשב שמעבר לנהר, אבל ראה את המדורות, ולא היה קשה להעריך שמצפון לדייזה היו דמויות רבות מכפי שהיו מאחוריו, היכן שבני עמו המתינו לשחר.

שיהיה, כמעט בוודאות, השחר האחרון שלהם. לא היו לו אשליות; לאיש מהם לא היו. לא מאז הקרב בגדת נהר זה ממש לפני חמישה ימים. לצדם עמדו רק אומץ, ומנהיג שאבירותו המתריסה נגלתה כמעט במלואה בשני הבנים הצעירים שהיו כאן עמו.

הם היו נערים יפהפים, שניהם. סאוואר הצטער שמעולם לא הזדמן לו לפסל איש מהם. את הנסיך הוא פיסל, כמובן, פעמים רבות. הנסיך כינה אותו ידיד. אי אפשר לומר, חשב סאוואר, שהוא חי חיים חסרי טעם או ריקים. היו לו אומנותו, השמחה והדחף הממריץ שבה, והוא זכה לראותה מהוללת על-ידי נכבדי מחוזו, ואף על-ידי חצי האי כולו.

והוא חווה אף אהבה. הוא חשב על אשתו ועל שני ילדיו. הבת שעיניה לימדו אותו פרק במשמעות החיים ביום שבו נולדה לפני חמש-עשרה שנה. ובנו, צעיר בשנה מכדי שיורשה לבוא צפונה למלחמה. סאוואר נזכר במבטו של הנער כאשר נפרדו. הוא הניח שאותה הבעה הייתה אף בעיניו שלו. הוא חיבק את שני הילדים, ואז את אשתו זמן ממושך, בדממה; כל המילים נאמרו פעמים רבות במשך כל השנים. ואז הסתובב במהירות, כדי שלא יראו את דמעותיו, ועלה על סוסו, מגושם שלא מרצון כשחרב על ירכו, ורכב משם עם נסיכו למלחמה באלו שעלו לתוקפם מעבר לים.

הוא שמע רחש צעדים קל מאחוריו ומשמאלו, מגיע מהמקום שבו בערו המדורות וקולות נשזרו בשיר ללחן שסיירניה ניגנה. הוא פנה לכיוון הרחש.

"היזהר", קרא בשקט. "אלא אם כן אתה רוצה למעוד על פַסָל".

"סאוואר?" מלמל קול משועשע. קול שהכיר היטב.

"אכן, אלופי הנסיך", השיב. "האם אתה יכול לזכור לילה יפה כל-כך?"

ולנטין צעד לכיוונו – היה די והותר אור כדי לראות – ושקע בזריזות בעשב לצדו. "אין זה קל", הסכים. "אתה רואה? התמלאות וידומני תואמת את התמעטות אילאריון. שני הירחים יחדיו יכלו ליצור ירח אחד שלם".

"שלם מוזר היה זה", אמר סאוואר.

"זהו לילה מוזר".

"האומנם? האם הלילה משתנה בשל מה שאנו, בני האנוש, עושים כאן למטה בסכלותנו?"

"האופן שבו אנו תופשים אותו אכן משתנה", אמר ולנטין בשקט, מוחו הזריז עוסק בשאלה. "היופי שאנו תופשים מעוצב, לפחות בחלקו, על-ידי מה שאנו יודעים שהבוקר יביא".

"מה יביא הבוקר, אלופי?" שאל סאוואר, אינו מצליח לעצור בעצמו. מקווה למחצה, כך הבין, כמו שילד מקווה, שהנסיך שחור השיער שלו, איש החסד והגאווה, יֵדַע מה ממתין מעבר לנהר. שתהיה לו תשובה לכל הקולות האיגראת'יים האלו ולכל המדורות האיגראת'יות הבוערות מצפון להם. ובעיקר, תשובה למלך איגראת' הנורא ולכישופיו, ולשנאה שהוא לפחות לא יתקשה לזמן מחר.

ולנטין שתק והביט בנהר. מעליהם ראה סאוואר כוכב נופל בקשת לאורך השמים ממערב להם וצונח, כנראה, במרחבי הים. הוא התחרט על השאלה; לא היה זה הזמן להכביד על הנסיך בעול ודאות-שקר.

ממש כשעמד להתנצל, דיבר ולנטין, קולו מדוד ונמוך, כדי שלא יישמע מעבר למעגל החשכה הקטן שלהם.

"הסתובבתי בין המדורות, וכך עשו גם קורסין ולורֵדאן, מציעים ניחומים ותקווה, וצחוק רב ככל האפשר כדי להקל על האנשים לישון. איננו יכולים לעשות הרבה מעבר לכך".

"הם נערים טובים, שניהם", אמר סאוואר. "חשבתי על כך שמעולם לא פיסלתי איש מהם".

"אני מצטער על כך", אמר ולנטין. "אם משהו יישמר לאורך זמן אחרינו, תהיה זו אומנות כגון זו שלך. ספרינו והמוזיקה שלנו, המגדל הירוק והלבן של אורסאריה באוואלֵה". הוא השתהה וחזר להרהורו המקורי. "הם באמת נערים אמיצים. הם גם בני שש-עשרה ותשע-עשרה, ולו יכולתי, הייתי משאירם מאחור עם אחיהם... ועם בנך".

זאת הייתה אחת הסיבות לכך שסאוואר אהב אותו: שוולנטין זכר את בנו שלו, וחשב עליו כשם שחשב על בנו, אפילו כעת, בזמן כזה.

ממזרח ומעט מאחוריהם, הרחק מהמדורות, החלה טריאלה לשיר, ושני הגברים השתתקו, מקשיבים לצליל הכסוף. לבו של סאוואר נמלא פתאום, והוא פחד שיבייש את עצמו בדמעות, שייתפשו בטעות כפחד.

ולנטין אמר: "אבל לא עניתי לשאלתך, ידיד ותיק. נראה שהאמת קלה יותר כאן בחשכה, הרחק מהמדורות ומהנזקקוּת שראיתי שם. סאוואר, אני מצטער כל-כך, אבל האמת היא שכמעט כל דמי הבוקר יהיו שלנו, ואני חושש שהם יהיו של כולנו. סלח לי".

"אין על מה לסלוח", אמר סאוואר במהירות ובתקיפות ככל שיכול. "אין זו מלחמה מעשה ידיך, ואף לא כזו שיכולת להימנע ממנה או לבטלה. ומלבד זאת, אולי איני חייל, אבל אני מקווה שאיני שוטה. זו הייתה שאלת סרק: אני רואה את התשובה בעצמי, אלופי. במדורות שמעבר לנהר".

"ובכישוף", הוסיף ולנטין בשקט. "יותר בזה מאשר במדורות. יכולנו להביס כוחות גדולים יותר, אפילו כשאנו תשושים ופצועים מהקרב של השבוע שעבר. אבל הקסם של ברנדין נמצא עמם כעת. האריה הגיע בעצמו, לא הגור, ומכיוון שהגור מת, יש לשפוך דם לשמש הבוקר. האם הייתי צריך להיכנע בשבוע שעבר? לנער?"

סאוואר הסתובב להביט בנסיך באור הירח המתמזג, אינו מאמין. לשונו נאלמה לרגע, ואז מצא את קולו: "הייתי חוזר הביתה מכניעתך זו", אמר בנחישות, "והייתי נכנס לארמון שליד הים, ומנפץ כל פסל שלך שאי-פעם עשיתי".

שנייה לאחר מכן הוא שמע צליל מוזר. נדרש לו רגע להבין שוולנטין צוחק, מכיוון שצחוק זה לא דמה לשום דבר שסאוואר שמע מעולם.

"הו, ידידי", אמר הנסיך לאחר זמן-מה. "אני חושב שידעתי שתאמר זאת. הו, גאוותנו. גאוותנו הנוראה. האם זה הדבר העיקרי שיזכרו מאיתנו, אתה חושב, אחרי לכתנו?"

"אולי", אמר סאוואר. "אבל הם יזכרו. הדבר האחד שאנחנו יודעים בביטחון הוא שהם יזכרו אותנו. כאן בחצי האי, ובאיגראת', ובקוויליאה, אפילו מערבה מעבר לים, בברבדיאור ובקיסרות שלה. אנחנו נשאיר שֵם".

"ואנחנו משאירים את ילדינו", אמר ולנטין. "הצעירים יותר. בנים ובנות שיזכרו אותנו. תינוקות בזרועות נשותינו וסבינו ילמדו בהתבגרותם את סיפור נהר הדייזה, את מה שקרה כאן, ואפילו יותר מזאת – מה שהיינו במחוז זה לפני שנפל. ברנדין איש איגראת' יכול להשמידו מחר, הוא יכול לרמוס את בתינו, אבל אינו יכול לגזול את שמנו, או את הזיכרון של מה שהיינו".

"הוא אינו יכול", החרה החזיק אחריו סאוואר, חש התרוממות רוח משונה, לא מוסברת. "אני משוכנע שאתה צודק. אנחנו לא הדור החופשי האחרון. אדוות המחר יתפשטו אל כל השנים. בני-בניינו יזכרו אותנו, ולא ירבצו בשקט תחת העול".

"ואם אחדים מהם יַראו נטייה שכזו", הוסיף ולנטין בנימה שונה, "ילדיו או נכדיו של פסל מסוים ירסקו להם את ראשיהם, מאבן או ממשהו אחר".

סאוואר חייך בחשכה. הוא רצה לצחוק, אבל לא היה בו הכוח באותו הרגע. "אני מקווה כך, אלופי, בחסדי האלות והאל. תודה לך. תודה לך שאמרת זאת".

"בלי תודות, סאוואר. לא בינינו ולא בלילה זה. השילוש ישמור ויגן עליך מחר ולאחר מכן, וישמור ויגן על כל אלו שאהבת".

סאוואר בלע את רוקו. "אתה יודע שאתה חלק מזה, אלופי. חלק ממה שאהבתי".

ולנטין לא השיב. אך לאחר רגע נשען קדימה ונישק את סאוואר על מצחו. ואז הרים את ידו, והפַּסָל, ראייתו מיטשטשת, הרים את ידו שלו ונגע כף אל כף בנסיכו לפרידה. ולנטין התרומם ונעלם, צל באור ירח, חזרה אל מדורות צבאו.

היה נדמה שהשירה פסקה, משני צדי הנהר. השעה הייתה מאוחרת מאוד. סאוואר ידע שגם עליו לחזור לשעות אחדות של שינה חטופה. אבל היה קשה לעזוב, לקום ולנטוש את היופי המושלם של לילה אחרון זה. הנהר, הירחים, קשת הכוכבים, הגחליליות והמדורות.

בסופו של דבר החליט להישאר שם ליד המים. הוא ישב לבדו באפלת הקיץ, על גדות נהר דייזה, כשידיו החזקות אחוזות קלות מעל ברכיו. הוא צפה בשני הירחים שוקעים ובכל המדורות גוועות אט-אט, וחשב על אשתו, על ילדיו ועל עבודת החיים של ידיו שתמשיך לחיות אחריו, והטריאלה שרה למענו כל הלילה כולו.

פרק
 1

בעונת הסתיו של היין יצאה השמועה מבין הברושים, עצי הזית והגפנים העמוסות של אחוזתו הכפרית, כי סאנדְרֶה, דוכס אסטיבר, בעבר שליט אותה עיר והמחוז שלה, נשם את הנשימה המרירה האחרונה של גלותו ושל גילו, ומת.

איש ממשרתי השילוש לא היה לצדו לומר את טקסיהם עם בוא קצו. לא הכוהנים צחורי הגלימה של אֵאנה, ולא אלו של מוריאן האפלה של השערים, אף לא כוהנות אדאון, האל.

לא נרשמה הפתעה מיוחדת באסטיבר העיר, כאשר הגיעו בשורות אלו בדבר פטירת הדוכס. זעמו של סאנדרה הגולה על השילוש ועל אנשי כהונתו בשמונה-עשרה השנים האחרונות של חייו היה רחוק מלהיות סוד. וכפירה מעולם, אפילו בימי עוצמתו, לא הרתיעה את סאנדרה ד'אסטיבר.

העיר הייתה מוצפת אנשים מהנפות המרוחקות, ואף מעבר להן, בערב פסטיבל הגפנים. במסבאות ובחדרי הקאוו הצפופים אמיתות ושקרים על הדוכס הוחלפו כמו צמר ותבלינים על-ידי אנשים שמעולם לא ראו את פניו, ושבעבר היו מחווירים באימה מוצדקת עקב זימון לחצר הדוכסות באסטיבר.

כל ימי חייו עורר הדוכס סאנדרה דיבורים והשערות ברחבי כל חצי האי – שכונה בפי האנשים הכָף – ולא היה דבר שישנה עובדה זאת עם מותו, אף שאלבריקו מברבדיאור הגיע שמונה-עשר שנה קודם לכן עם צבא מאותה קיסרות מעבר לים והגלה את סאנדרה לנפות. עם היעלמות הכוח נותר זיכרון הכוח.

ייתכן שבשל סיבה זו, ובוודאי בשל נטייתו להיות זהיר ומחושב בכל מעשיו, פעל אלבריקו – אשר שלט ביד ברזל בארבעה מתוך תשעה המחוזות והתחרה בברנדין איש איגראת' על התשיעי – מתוך כבוד מלא לכללי הטקס.

בצהרי היום שבו מת הדוכס נראה שליח מטעם אלבריקו רוכב החוצה דרך השער המזרחי של העיר. השליח אחז בנס האבל הכחול המוכסף, ונשא, איש לא הטיל בכך ספק, מילות תנחומים שנבחרו היטב לילדיו של סאנדרה ולנכדיו, שנאספו כעת באחוזתם רחבת הידיים שבעה מילין מעבר לחומות.

בפאֵליון, חדר הקאוו שבו נאסף הקהל השנון יותר בעונה זו, נאמר בציניות שסביר יותר שהרודן היה שולח חבורה משכירי החרב שלו מברבדיאור – ולא רק שליח יחיד – אילולא היו הסאנדרנים החיים חבורה חלשלושה שכזו. לפני שגווע לחלוטין גל השעשוע מלא ההערכה, הנזהר-ממי- שמקשיב, הציע נגן נודד – עשרות מהם היו באסטיבר באותו שבוע – להמר על כל מה שהוא עשוי להרוויח בשלושת הימים הבאים, שתנחומים מחורזים יגיעו מהאי כיארה לפני סוף הפסטיבל.

"הזדמנות מפתה מדי", הסביר האיש הפזיז שזה מכבר הגיע, ובידו ספל קאוו מהביל, מחוזק באחד מתריסר הליקרים המסודרים על המדפים מאחורי הבר בפאליון. "ברנדין לא יוכל לוותר על סיכוי כזה להזכיר לאלבריקו – ולכולנו – שאף ששניהם חילקו את חצי האי שלנו, מידת האומנות והלמדנות מוטה ביותר לכיוון כיארה. זכרו את דבריי – ויהמר מי שיהמר – אנחנו נקבל שיר מפותל-חרוזים מדוארדה הכרסתן או אקרוסטיכון שטותי כלשהו של קאמֵנה לפענח, כששמו של סאנדרה מופיע בו בשישה אופנים שונים ומן הסוף להתחלה, לפני שתגווע המוזיקה באסטיבר בעוד שלושה ימים".

צחוק נשמע, אף ששוב היה זה צחוק זהיר, אפילו בערב הפסטיבל, שבו העניקה מסורת ארוכה – שאלבריקו מברבדיאור, בזהירותו, אִפשר להמשיך – חופש רב יותר מבכל זמן אחר בשנה. כמה גברים בעלי כישרון חישוב ערכו חישובים מהירים בנוגע לזמן ההפלגה ולסיכונים בים בעונת הסתיו, מצפון למחוז סֵנזיו ומטה דרך הארכיפלג, והנגן גילה במהירות שהימורו מתועד בלוח על קיר הפאליון, שהיה קיים בדיוק למטרה זו בעיר המועדת להימורים.

אך זמן קצר לאחר מכן נשכחו כל ההימורים והפטפוט הלעגני. מישהו בכובע גבוה עם נוצה מסולסלת פתח בתנופה את דלתות חדר הקאוו, צעק כדי לקבל תשומת לב, וכאשר זכה בה דיווח ששליחו של הרודן נראה זה עתה חוזר דרך אותו שער מזרחי שממנו יצא לא מזמן. השליח רכב בקצב מהיר בהרבה מאשר כשיצא, ופחות משלושה מילין מאחוריו הגיעה שיירת האבל של הדוכס סאנדרה ד'אסטיבר, שבקשתו האחרונה הייתה לשכב בארון לפני הציבור לילה ויום בעיר שבה משל פעם.

בפאליון הייתה התגובה מיידית וצפויה: אנשים החלו לצעוק בעוז כדי להישמע מעל למהומה שהם עצמם יצרו. הרעש, הפוליטיקה והתענוגות הצפויים של הפסטיבל יצרו אחר צהריים מעורר צימאון. המכירות היו ערות כל-כך, עד שהבעלים הנוח-להתרגש של הפאליון החל להגיש מבלי משים כמויות גדולות של ליקר בקאוו המחוזק שהוזמן בשפע. אשתו, בעלת אופי אדיש יותר, המשיכה לקמץ כלפי כל לקוחותיה בחוסר פניות אצילי.

"הם יוחזרו לאחור!" קרא אדרֵאנו הצעיר, המשורר, מטיח את כוסו בהחלטיות ומתיז קאוו חם על שולחן עץ האלון הכהה בתא הגדול ביותר בפאליון. "אלבריקו לעולם לא יאפשר זאת!" נהמות הסכמה נשמעו מחבריו ומהמזדנבים, אשר תמיד הצטופפו סביב שולחן מסוים זה.

אדראנו נתן מבט חטוף בנגן הנודד שערך את ההימור הפזיז על ברנדין איש איגראת' ועל משוררי החצר שלו בכיארה. הבחור, שנראה משועשע ביותר, גבותיו מקושתות בהיתול, נשען לאחור בנוחות בכיסא שגרר ברוב חוצפתו אל התא לפני זמן-מה. אדראנו נפגע עמוקות מהאיש, אך לא ידע אם מקור הפגיעה בהכרזתו האגבית כל-כך של הנגן על עליונותה של כיארה מבחינה תרבותית, או בהתייחסותו המזלזלת כלפי קאמנה די כיארה, שאדראנו נהג לחקות בשקדנות בשנה וחצי האחרונות הן בסגנון שיריו והן בלבישת גלימה בעלת שלוש שכבות יום ולילה.

אדראנו היה נבון דיו להבין שסתירה עשויה להתגלות בין שני מקורות זעם אלו, אבל היה גם צעיר מספיק ושתה יותר מכמות מספקת של קאוו מחוזק בברנדי סנזיאני, כדי שהבנה זו תישאר הרבה מתחת לרמת מחשבותיו המודעות, אשר נותרו ממוקדות באיכר יומרני זה. היה ברור שהאיש נדד אל העיר כדי לנסר או לפרוט על כלי כפרי זה או אחר במשך שלושה ימים תמורת חופן אסטינים לבזבוז בפסטיבל. כיצד העז בחור שכזה לרקד לו אל תוך חדר הקאוו האופנתי ביותר במזרח הכף ולהטיל את ישבנו הכפרי על כיסא ליד השולחן הנחשק ביותר בחדר? לאדראנו עדיין היו זיכרונות חדים עד כאב של החודש הארוך שנדרש לו – אפילו לאחר ששיריו הראשונים הופיעו בדפוס – להתקרב במעגלים זהירים, מתכווץ מבפנים למשמע דחיות שמהן ירא, עד שהפך חבר במעגל הנבחר והמוכר היטב שתא זה השתייך אליו.

הוא מצא את עצמו מקווה באמת שהמוזיקאי יהין לסתור את טענותיו: כבר הכין לו צמד חרוזים נבחרים על אספסוף הדרכים שפולט את דעותיו על הטובים ממנו בחברת הטובים ממנו.

כאילו בתיאום עם מחשבה זו נשען הבחור לאחור בכיסאו בנוחות רבה עוד יותר, החליק באצבע ארוכה שיער ששיבה זרקה בו טרם זמנה ואמר לאדראנו: "נראה שאחר צהריים זה ייעד לי התערבויות. אני אהמר בכל מה שארוויח בעניין השני על כך שאלבריקו זהיר מכדי לקלקל את אווירת הפסטיבל בשל עניין זה. יש יותר מדי אנשים באסטיבר כרגע ומצב הרוח מרומם מדי, אפילו עם המשקאות המהולים שהם מגישים כאן לאנשים שאמורים להיות נבונים יותר".

הוא גיחך כדי להוציא חלק מהעוקץ ממילותיו האחרונות. "מוטב לרודן להיות מלא חסד", המשיך. "להביא את אויבו הוותיק אל משכבו אחת ולתמיד, ואז להעלות שלמי תודה לאילו אלים שלא יהיו שהקיסר שלו מעבר לים מורה לברבדיאנים לעבוד בימינו. שלמי תודה וקורבנות, שכן הוא יכול להיות בטוח שהסוסים המסורסים שסאנדרה השאיר מאחור ימהרו בצורה משביעת רצון לנטוש את הרדיפה הלא אופנתית אחר חופש, שסאנדרה ייצג באסטיבר הלא מסורסת".

עד שהגיע לסוף דבריו כבר לא חייך, והעיניים האפורות הרחוקות זו מזו לא הסירו את מבטן מאלו של אדראנו.

ואלה, בפעם הראשונה, היו מילים מסוכנות באמת. הן נאמרו בשקט, אך נשמעו על-ידי כולם בתא, ופתאום הפכה פינתם בפאליון לחלל שקט באופן לא טבעי, בלב המהומה הבלתי מרוסנת ששררה בכל מקום אחר בחדר. צמד החרוזים המלגלגים של אדראנו, שחוברו במהירות רבה כל-כך, נדמו לו כעת קלי דעת ולא מתאימים. הוא לא אמר דבר, לבו הלם במהירות מפתיעה. במאמץ-מה הוא הותיר את מבטו נעוץ בנגן.

אשר הוסיף, חיוכו המעוקם חוזר: "אז התערבנו, ידידי?"

בניסיון להרוויח זמן, בעודו מחשב במהירות על כמה אסטינים יוכל להניח את ידו אם ילחץ אל הקיר כמה חברים, אמר אדראנו: "אולי תסביר לנו מדוע איכר מהנפות נוהג בחופשית כזו בכספו העתידי וגם בנוגע לדעותיו בעניינים שכאלה?"

חיוכו של האחר התרחב, חושף שיניים לבנות ישרות. "איני איכר", מחה בנועם, "ואף לא מהנפות שלכם. אני רועה מהרי טרֶגֵ'אה הדרומיים, ואני אומר לכם משהו". העיניים האפורות סרקו בשעשוע את התא כולו. "עדר כבשים ילמד אותך יותר על בני אדם מכפי שכמה מאיתנו היו רוצים לחשוב, ועזים... ובכן, עזים עושות עבודה טובה יותר מכוהני מוריאן בהפיכתך לפילוסוף, בעיקר אם אתה נמצא בחוץ על ההר בגשם, רודף אחריהן כשהרעם והלילה מגיעים יחד".

צחוק רם נשמע סביב השולחן. הרפיית המתח סייעה לו מעט. אדראנו ניסה ללא הצלחה לשמור על הבעה חמורה וקפואה.

"אז התערבנו?" שאל הרועה פעם נוספת, גינוניו ידידותיים ורגועים.

מאדראנו נחסך הצורך להגיב, ומכמה מחבריו נחסכה מידה של צער ושל אסטינים אבודים, כאשר הגיע נרונה הצייר בצעד מהיר אפילו יותר מזה של נושא הבשורות בעל כובע הנוצה.

"אלבריקו נתן את רשותו!" הכריז מעל להמולה בפאליון. "זה עתה הוא גזר שגלותו של סאנדרה הסתיימה עם מותו. הדוכס יוצג בארונו בפני הציבור מחר בבוקר בארמון סאנדרני הישן ויזכה בהלוויה במלוא הכבוד, עם כל תשעת הטקסים! בתנאי" – הוא השתתק בדרמתיות – "בתנאי שיתאפשר לכהונת השילוש לבצע את חלקה".

ההשלכות של כל זה היו פשוט גדולות מכדי שאדראנו יוכל להרבות בהרהורים בהשפלתו שלו – בקרב משוררים צעירים פזיזים מדי חוזר מצב זה מדי שעתיים בערך. אבל אלו – אלו היו אירועים גדולים! מסיבה כלשהי חזר מבטו אל הרועה. הבעת האיש הייתה מתונה ומתעניינת, אך בהחלט לא מלאת ניצחון.

"נו, טוב", אמר הבחור בטלטול עגמומי של ראשו. "אני מניח שהעובדה שאני צודק תפצה על העובדה שאני עני – סיפור חיי, לצערי".

אדראנו צחק. הוא חבט על גבו של נרונה הכרסתן וקצר הנשימה וזז הצדה כדי לפנות מקום לצייר. "ברכת אאנה על שנינו", אמר לו. "זה עתה חסכת לעצמך יותר אסטינים משיש לך. הייתי לווה ממך כסף להימור שהייתי מפסיד בו כעת בשל בשורותיך".

בתגובה הרים נרונה את ספל הקאוו המלא למחצה של אדראנו ורוקן אותו בלגימה אחת. הוא הביט סביב בתקווה, אבל האחרים בתא החלו לאסוף את משקאותיהם, בהכירם היטב את הרגלי הצייר. בצחקוק הציע הרועה שחור השיער מטרג'אה את כוסו שלו. מניסיונו ידע נרונה שלעולם אין לפקפק בנדבנות, ולפיכך גמע את המשקה. הוא בכל זאת מלמל תודה רבה כאשר רוקן את הקאוו.

אדראנו הבחין בחילופים, אבל מוחו שעט בנתיבים לא מוכרים לעבר מסקנות לא צפויות.

"כמו כן", אמר פתאום, פונה לנרונה אך מדבר אל התא בכללותו, "זה עתה אישרת את מידת ערמומיותו של המכשף הברבדיאני המושל בנו. בצו אחד הצליח אלבריקו לחזק את קשריו עם כהונת השילוש. הוא צירף תנאי מושלם לאישור משאלתו האחרונה של הדוכס. יורשיו של סאנדרה יהיו חייבים להסכים – לא שאי-פעם הם לא מסכימים

למשהו – ואיני יכול לנחש אפילו כמה אסטינים ייאלצו להשקיע כדי לרַצות את הכוהנים ואת הכוהנות, כך שיבואו לארמון סאנדרני מחר בבוקר. אלבריקו יוכר כעת כאדם שהחזיר את הדוכס המורד מאסטיבר אל חיק השילוש, עם מותו".

הוא סקר את התא, נרגש מכוח הגיונו. "בשם דם אדאון, זה מזכיר לי את תככי הימים הישנים, כשכל דבר נעשה בערמומיות שכזו! גלגלים בתוך גלגלים, אשר הנחו את קו הגורל של חצי האי כולו".

"ובכן", אמר הטרג'אני, הבעתו הופכת חמורת סבר, "ייתכן שזו התובנה החכמה ביותר שזכינו לה ביום רועש זה. אבל אמור לי", המשיך, בעוד אדראנו מסמיק מעונג, "אם מה שאלבריקו עשה הזכיר

לך – ולאחרים, אין לי ספק, אף שלא סביר שבמהירות כזו – את הימים לפני הפלגתו לכאן ככובש, ולפני שברנדין כבש את כיארה ואת המחוזות המערביים, האין זה אפשרי" – קולו היה נמוך, נשמע לאוזניו של אדראנו בלבד במהומה שבחדר – "שהוא נוצח במשחק זה אחרי הכול? נוצח על-ידי איש מת?"

סביבם קמו אנשים ויישבו את חשבונותיהם בחיפזון רועש כדי שיוכלו לצאת החוצה, היכן שנראה כי אירועים בעלי חשיבות מתרחשים במהירות רבה. כולם פנו אל השער המזרחי לראות את הסאנדרנים מביאים את אלופם המת הביתה לאחר שמונה-עשרה שנים. רבע שעה קודם לכן היה אדראנו קם על רגליו עם האחרים, לובש במהירות את גלימתו המשולשת ודוהר להגיע לשער בזמן לתפוס עמדת תצפית טובה. לא כעת. מוחו דהר כדי לעקוב אחר קולו של הטרג'אני בנתיב חדש זה, וההבנה הבליחה בו כמו נר באפלה.

"אתה מבין, נכון?" אמר מכרו החדש ביובש. הם היו לבדם בתא. נרונה התמהמה כדי לרוקן בחופזה את הקאוו שהותיר מי ששעט אל הדלתות, ואז הלך אחרי האחרים אל אור השמש הסתווי ואל הרוח הקלה.

"אני חושב שכן", אמר אדראנו, מפענח זאת. "סאנדרה מנצח בכך שהפסיד".

"בכך שהפסיד בקרב שמעולם לא עניין אותו במיוחד", תיקן השני, חריפות בעיניו האפורות. "אני בספק אם בכלל היה אכפת לו מהכמורה אי-פעם. הם לא היו האויב שלו. אף שאלבריקו מתוחכם, הוא זכה במחוז זה, בטרג'אה, בפֵראוט ובצ'רטנדו בזכות צבאו וכישופיו, והוא שולט בכף המזרחית באמצעים אלו בלבד. סאנדרה ד'אסטיבר משל בעיר זאת ובמחוזותיה במשך עשרים וחמש שנה, והתגבר על חצי תריסר מרידות וניסיונות התנקשות ששמעתי עליהם. הוא עשה זאת רק עם קומץ חיילים נאמנים-לעתים, עם משפחתו ועם ערמומיות שהייתה לאגדה אפילו אז. מה היית אומר לאפשרות שהוא סירב לתת לכוהנים ולכוהנות להיכנס לחדר משכבו אמש פשוט כדי לגרום לאלבריקו לנצל זאת כתנאי מציל כבוד היום?"

אדראנו לא ידע מה היה אומר. אך הוא כן ידע שהוא מרגיש התלהבות, התרגשות, שהותירה אותו בחוסר בהירות בנוגע לשאלה אם מה שהוא רוצה כרגע היא חרב בידו או קולמוס ודיו כדי לכתוב את המילים שהחלו לגעוש בקרבו.

"מה אתה חושב שיקרה?" שאל ביראת כבוד שהייתה מדהימה את חבריו.

"אני לא בטוח", אמר השני בכנות. "אבל מתעורר בי החשד שפסטיבל הגפנים השנה עשוי לציין את תחילתו של משהו שאיש מאיתנו לא ציפה לו".

לרגע נראה כאילו הוא עומד לומר דבר-מה נוסף, אך הוא לא עשה זאת.

הוא קם והטיל קומץ מטבעות על השולחן לתשלום על הקאוו שלו. "אני חייב ללכת. הגיע הזמן לחזרה: אני חבר בלהקה שמעולם לא ניגנתי עמה. המגֵפה של שנה שעברה זרעה הרס בין הנגנים הנודדים – כך זכיתי לחופש מהעזים".

הוא גיחך, ואז העיף מבט מעלה אל לוח ההתערבויות שעל הקיר. "אמור לחבריך שאהיה כאן לפני השקיעה בעוד שלושה ימים כדי ליישב את עניין התנחומים הליריים מכיארה. להתראות לעת עתה".

"להתראות", אמר אדראנו אוטומטית והביט באחר יוצא מהחדר הריק כמעט.

הבעלים ואשתו התהלכו בחדר, אוספים ספלים וצלחות ומנגבים את השולחנות והספסלים. אדראנו סימן למשקה אחרון. לאחר רגע, כשהוא לוגם מהקאוו שלו – לא מחוזק הפעם, כדי שראשו יצטלל מעט – הבין ששכח לשאול את הנגן לשמו.