יש מלחמות בלי שם

פרולוג
 

בשעת בוקר מוקדמת של חודש נובמבר, 2019, בזמן שליוויתי את הבנים שלי לגן הילדים, פנה אליי בחור צעיר בדוגריות הישראלית המפורסמת, כאילו שאנחנו מכרים ותיקים. הוא שאל אותי כיצד עלתה בראשי המחשבה לכתוב יומן אישי שיתעד את קורותיי בזמן השירות הצבאי שלי? אני מופתע משאלתו ומהבקיאות שלו ומשיב לו בשאלה נגדית: ״כיצד אתה יודע שכתבתי יומן אישי? הרי אנחנו לא מכירים האחד את השני.״ בתגובה, הוא סיפר לי כי הוא צפה בי מופיע בסרט שהפיקו במערך ההסברה של צה״ל על הלחימה של חטיבת גולני במבצע חומת מגן בשנת 2002, סרט שמבוסס בין היתר על זיכרונות הלחימה שכתבתי בזמן המבצע. הסרט, לדבריו, מוקרן תדיר לצוערי קורס הקצינים של צה״ל. פרצתי בצחוק רם. ״אומנם כתבתי יומן, אבל אם הייתי מופיע בסרט כזה, ודאי הייתי מודע לכך,״ השבתי לו. ״למה אתה צוחק?״ הוא שאל, ״אתה מופיע בסרט ואני אוכיח לך זאת״.

כעבור שבועיים הוא אכן שלח אליי דיסק און קי ובתוכו הסרט שמתאר את הלחימה של חטיבת גולני בזמן מבצע חומת מגן. הסרט מבוסס על היומן האישי שלי ואני אפילו אחד הכוכבים הראשיים שלו, לצד אלירז פרץ ז״ל ולוחמים נוספים. אני מתראיין בו דקות ארוכות כשאני מדבר אל המצלמה, ובזמן שמוקרנים תמונות וקטעי וידאו אחרים, שומעים את קולי מקריא ברקע קטעים מתוך היומן. צפיתי בסרט ונכנסתי להלם, פשוטו כמשמעו. הרגשתי איך זרימת הדם שלי קופאת בו במקום ואני, כמהופנט, בוהה בהלם דקות ארוכות במסך.

לא זכרתי שצילמו אותי. לא זכרתי שהתראיינתי ואפילו לא זכרתי שיש לי יומן חבוי אי שם בבית ההורים, יומן אותו עיבדתי לקבצים במחשב עת השתחררתי משירותי הצבאי. זאת הייתה הפעם הראשונה ב-20 השנים האחרונות, שהבנתי כי אי שם במעמקי התת מודע שלי מאופסנת תקופה מאתגרת ומרתקת של שלוש שנות לחימה מתישות, שכמו נשכחו מן הלב בחיי השגרה והיומיום שנכפים עלינו. במרחק הזמן הכול נעשה מטושטש ורק רגעי השיא הנעימים והפחות, של השירות הצבאי נשמרו טריים בזיכרוני. תקופת הלחימה הזאת הייתה תקופה כל כך מאתגרת וקשוחה, שמייד עם פשיטת המדים ביום שחרורי מצה״ל, מחקתי אותה מזיכרוני ולא הרהרתי בה עוד. מבחינתי, היא כמו לא התקיימה מעולם, למעט זיכרונות ממוקדים שצפים מדי פעם כשמשודרת איזו כתבה בטלוויזיה הנוגעת למבצע ״חומת מגן״ או סתם, בערב בירה עם החברים מהצוות. אבל אני יודע שאני לא לבד. כמוני יש עוד אלפים רבים של לוחמים ואזרחים שמחקו את התקופה רווית הדמים הזאת מזיכרונם.

עם שלם, מוכה וחבול, שחווה במשך למעלה משלוש שנים מעגל דמים אינסופי, של מחבלים מתאבדים ומאות פיגועי טרור קשים וממוקדים נגד האוכלוסייה האזרחית ונגד חיילי צה״ל, שגבו את חייהם של למעלה מאלף ישראלים ועוד אלפים שנפצעו בדרגות חומרה שונות. העם הזה מחק גם הוא, כמוני, את זיכרונות הימים ההם ואת הפחד והבהלה שאחזו כמעט בכל אחד מאיתנו כשרק יצא לרגע לרכוש משהו בקניון או במכולת השכונתית. בימים ההם כל אחד מאיתנו פקח שבעה זוגות עיניים בכל נסיעה מזדמנת באוטובוס, מהפחד שאולי מחבל מתאבד נמצא בתוכו. כל בן אדם שלבש מעיל ארוך או נפוח היה נדמה כפוטנציאלי לבצע פיגוע חבלני.

כשצפיתי בסרט ההוא על הלחימה במבצע חומת מגן, הבנתי לראשונה כי טראומות לאומיות משמעותיות נוח להן לפעמים שתישכחנה מהלב הציבורי ובלבד שלא נצטרך להתעסק עם אירועים קשים. ההתעסקות בפצעי העבר מובילה פעמים רבות לפצעים עמוקים יותר, שאם נחפור בהם, נגלה כי הם לא באמת הגלידו, ולכן נוח לנו לא לחטט בהם כלל. יש מלחמות בלי שם ויש מלחמות בלי גיבורים. בזיכרון הלאומי, השנים של תחילת המילניום הן שנים אבודות של הגנה סיזיפית על גבולות המדינה ואזרחיה. עשרות אלפי חיילי צה״ל נלחמו בהן בכל יום ובכל לילה בימות החול, בסופי השבוע ובחגי ישראל, מסיבה אחת פשוטה - מישהו היה מוכרח להילחם בשבילנו ובשביל המשפחות שלנו, כדי שנהיה מוגנים ובטוחים ככל האפשר. בתקופה ההיא של הלחימה המתמשכת, אנחנו, חיילי צה״ל, היינו חומת המגן של כולם. בכל מקום ובכל זמן.

את היומן שכתבתי לאורך השירות הצבאי שלי עיבדתי בדפים אלה לספר, על מנת שישמש כזיכרון אותנטי דרך נקודת המבט של טירון בתהליך צמיחתו ללוחם בחטיבת גולני. אין בכוונתי לשנות דבר מהדברים הכתובים ביומן, ובטח איני משנה דבר מהכוונות שהביע הנער אז בשבתו לכתוב. אני רק מסדר ומארגן מעט דברים שכתב נער צעיר בן שמונה עשרה, בשעות לילה מאוחרות, אחרי פעולה, שאינם מסודרים לעתים. הדברים נכתבו בזמן אמת ובמהלך ימי הלחימה כדי להנציח את התקופה ההיא, אבל בזמן העריכה הוספתי רגעים מן ההווה על מנת ליצור התאמה בין התקופה בה היומן נכתב לבין התקופה הנוכחית בה הוא נערך ויוצא לאור. מצד שני, בחרתי שלא לשנות את הסדר הכרונולוגי של רצף האירועים כדי שהקורא יוכל להתרשם באופן נקי לחלוטין מהתהליך שעובר על נער צעיר מהרגע שהוא מתגייס חדור מוטיבציה לשירות קרבי, מתבגר במהלך זמן האימונים והלחימה, עד לשחרורו כלוחם שבע קרבות ואפאתי. הרצון העז שלי הוא להעלות על נס את התקופה השוחקת והמתישה של השנים האלה למען אחיי הלוחמים מחטיבת גולני ומכל יחידות השדה שנלחמו, נפצעו ונפלו בהגנה הנצחית על הבית בשנים הסוערות ומלאות הדמים של 2000-2003.

אומנם לא כבשנו את החרמון, לא צלחנו את התעלה ואפילו לא צנחנו בחצי האי סיני אבל מדי יום ומדי לילה צעדנו בסמטאות של מחנות הפליטים ובקסבות של הערים הפלסטינאיות. צעדנו שם ברגל תוך סיכון עצמי גבוה כדי להכריע בצורה ״כירורגית״, עקב בצד אגודל, אויב מר ועקשן שלא הבחין בין חיילים לאזרחים ואשר מטרתו המוצהרת הייתה להביא את התופת אל מרכזי הערים במדינת ישראל ובכך לסדוק את חומת הנחישות הבצורה והמוכרת של העורף הישראלי.

בעזרת ה' כולי תקווה כי הספר הזה יהיה פתחון פה ללוחמים הגיבורים של אותה התקופה ולוואי ויוביל לשיח הראוי ולהכרה הנכונה בלוחמים האמיצים של ימי הלחימה ההם. יהי הספר אות זיכרון ומופת לחברי כאח לי, יחזקאל חיים גוטמן הי״ד, שנפל בקרב ברצועת עזה בתמוז 2002 בימים של לחימה בלי שם.

דפים מיומן החייל בן העשרים, נתנאל איזק. היום השלישי בנובמבר, שנת אלפיים ושתיים.

פרק 1
״חלומות של אתמול״
 

אני נופל במהירות מסחררת ולא מסוגל לאמוד את השניות הרבות שעוברות מהרגע שבו אני מתחיל לצנוח עם ראשי כלפי מטה ועד שאני מבין שאני בדרך הבטוחה להתרסק בשניות הקרובות באופן סופי על הקרקע.

ללא מצנח המחובר לגופי וללא שום אמצעי אחר שיכול להאט אפילו במעט את הנפילה הארוכה, אני מכין את עצמי לכאב המתקרב של פיצוח הגולגולת שלי.

אני צולל כלפי מטה וזיכרונות שונים ומשונים מתחנות חיי חולפים בראשי במהלך הנצח הקצר - ארוך הזה. קצר כי הוא אורך רק כמה שניות, אך ארוך כי כמות המחשבות שחולפות בי בפרק הזמן הזה מספיקות למלא סרט דוקומנטרי באורך מלא.

הינה אני בן 5, שוכב במיטתי וקולה הנעים של אימי שר שוב ושוב ברקע את ״שיר העמק״ בקול מתחנן בפניי להירדם והיא תוכל להתפנות לשעות פנאי נטולות ילדים.

פה אני בן 7, רץ אחרי פסיונים וארנבות בשורות הפרדסים הלא נגמרות שגדלו בתווך שבין נס ציונה לראשון לציון, וריח הכתום העז של פירות ההדרים מענג את אפי וחושיי.

הינה אני בן 11, צופה באדיקות במייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד מובילים את נבחרת החלומות האמריקאית באולימפיאדת ברצלונה 1992 לתצוגות כדורסל שספק אם נזכה לראות שוב.

עכשיו אני בן 21, קורס בכאב על הרצפה בבית הוריי אחרי לילה ארוך של דמעות עת מתברר שחזקי, חברי האהוב, נפל בקרב עם מחבלים בדוגית שברצועת עזה.

אני ניעור באחת משרעפיי וצווח בכל כוחי. המוח מצליח להפנים את ההתרסקות המתקרבת והצעקות שלי עמוקות ומלאות עוצמה אבל הקרקע לא נראית באופק... הנפילה שלי נעשית לפתע איטית יותר ומשב רוח אדיר מטלטל אותי ימינה ושמאלה, מזעזע את גופי.

אני צורח ומתעורר שטוף זיעה במיטתי בחדר השינה. ידיה העדינות והמנחמות של ליטל, אשתי, מלטפות את פניי הרטובות מדמעות. מסתבר ששוב בכיתי בשנתי. עבורי, זהו עוד לילה שגרתי ב-20 השנים האחרונות מאז השתחררתי מהצבא. לילה של חלומות רעים וביעותים שלא מרפים.

אני קם מהמיטה לשטוף את הפנים ומתבונן בדמות העייפה הנשקפת אליי בהתרסה מן הראי. אני נמצא פה, בעולם האמיתי, חי את ההווה ומנסה לשחרר את עברי ואילו היא, הדמות הניצבת שם מעבר לראי, מבוגרת ממני בכמה עשורים ומנסה למשוך אותי להיתקע איתה רק בזיכרונות העבר. במאבק המתחולל בינה לביני, הדמות הנשקפת במראה ואני מבינים למעשה את אותו הדבר. אם נעצרים, אי אפשר להתקדם. ואם מתקדמים לא רוצים לעצור. היא רוצה לעצור אותי כדי לגרום לי לדרוך במקומי ולהישאר תקוע איתה בחוויות העבר. אני נאבק בה מדי יום ביומו כדי לצמוח, להתקדם ולחיות את החוויות של מחר. הווית החיים נגזרת מרוחה של התקופה, של הזמן או של העיתוי בהם אתה חווה את חייך. יש דורות של לוחמים ויש דורות של צאן לטבח, יש תקופות של חופש ויש תקופות של כמיהה לדרור. אם נעניק לאירועים שליליים מהעבר שלנו נפח משמעותי מדי בחיינו, זה עלול להוביל אותנו לאבדון כללי ולהשליך על שגרת החיים שלנו ושל משפחתנו. זה חשוב ונכון ללמוד ממה שאירע לנו בעבר ולהכיר בו, אבל זה דבר שונה לחלוטין לעומת לחיות כשגרה יומיומית את מה שכבר התרחש, כאשר אין לנו באמת יכולת להחזיר את הגלגל לאחור ולתקן.

לרוב, מה שקורה לנו כאנשים פרטיים, הוא רק חלק מסיפור כללי גדול יותר. רוח התקופה היא אחד הגורמים המעצבים את המורל הלאומי אבל גם את המורל הפרטי. יש אנשים שגדלו לתוך המציאות של מלחמת העולם השנייה ושל השואה ולמעשה רובם חיו/מתו בינינו, אבל במקביל יש כאלה שגדלו לתוך המציאות של הקמת מדינת ישראל והניצחונות המזהירים של מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. יש אנשים שגדלו לתוך המציאות של המחדל הכבד במלחמת יום הכיפורים ויש כאלה שגדלו לתוך התקווה של הסכמי השלום עם מצרים של בגין וסאדאת. יש שגדלו לתוך מלחמת לבנון המתמשכת והמשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-80 ויש שגדלו לתוך הניסים של הטילים העיראקיים שהתפוצצו פה במלחמת המפרץ ולאחריהם אל הרכבת הדוהרת של ועידת השלום במדריד, הסכמי השלום עם הפלסטינאים באוסלו והסכם השלום עם ירדן.

לכל חברה יש מטוטלת של הצלחות או כישלונות המכתיבים את רוח התקופה. לכל מספר שנים יש את האופי שלהן, את הקצב שלהן ואליהם מתלווה לרוב אירוע מכונן שהוא פס הקול המשמיע את מוסיקת הרקע של אותה תקופה ומנגיש אותה לציבור הרחב. ספק אם יש בהיסטוריה של מדינת ישראל תקדים לרכבת ההרים הלאומית של שנות ה-90 שהיו עשור מורכב, רצוף בהצלחות ובכישלונות, חלומות וסיוטים, תקוות ורסיסי תקוות שהתנפצו בקצב מסחרר זה אחר זה באחד העשורים המשוגעים ביותר שידענו.

מלחמת המפרץ, מבצע שלמה, הקמת ערוץ 2, הקמת הכבלים, שמיר מפסיד, רבין עולה לשלטון, רצח הלנה ראפ, הסכמי השלום עם ירדן ועם הרשות הפלשתינאית, גירוש מחבלי חמאס ללבנון, זיכוי דמיאניוק, חטיפת נחשון וקסמן, פיגוע בקו 5, פיגוע בעפולה, פיגוע בחדרה, פיגוע בדיזינגוף סנטר, פיגוע בבית ליד, פיגוע ברמת גן, פיגוע בכפר דרום, פיגוע בקו 18, חיזבאללה ומלכודת הדם של דרום לבנון, אסון ערד, רצח רבין, מבצע ענבי זעם, פרס מפסיד, נתניהו עולה לשלטון, מהומות מנהרת הכותל, המכשיר הנייד נולד, הסכם חברון, אסון המסוקים, אסון השייטת, הסכם וואי, נתניהו מפסיד, ברק עולה לשלטון, מתכוננים לנסיגה מלבנון.

העשור הזה היה גדוש בטוב ורע, תעוזה ופחד, בחלומות גדולים לצד הזיות מסוכנות ובעיקר חוסר יציבות שבאו לידי ביטוי בעשור שכיהנו בו חמישה (!) ראשי ממשלה כשברקע תחושה קשה כי הספינה האדירה הזאת שנקראת מדינת ישראל מטלטלת לה מצד לצד במים שלפעמים עמוקים מדי למידותיה.

שנות ה-90 היו תערובת מוזרה של מלחמה ושלום שהובילו עם שלם מותש ומבולבל אל עבר המילניום הבא. מעל העשור הזה ריחפה תובנה משותפת אצל חלק גדול מאזרחי מדינת ישראל. מחד, הסכמי אוסלו היוו פתח לתקווה של נורמליזציה עם הפלסטינאים ולסיום הסכסוך; מאידך, רצף פיגועי ההתאבדות המחרידים שהתרחשו פה לראשונה בהיסטוריה, הובילו לפחד מצמית מלנוע ברחובות הערים. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהמלחמה ביצעה ייבוא ישיר בהיקפי ענק מהערים הפלסטינאיות, אל גבולות ישראל הלא חתומים באופן רשמי, היישר אל מרכזי הערים. הפחד הזה היה נחלת הכלל אך הוא היה גם אבן היסוד בגיבוש האופי והחוסן הלאומי שלנו.

המחזות קורעי הלב של ילדים, נערים, חיילים וזקנים שדמם נשפך בפיגועים אכזריים של מחבלים מתאבדים, הובילו לחרדה ולטראומה לאומית רחבת היקף. די להיזכר בפורים 1996 ובפיגוע בדיזנגוף סנטר שבו מחבל מתאבד התפוצץ במעבר החצייה ורצח 13 אנשים, ביניהם שלוש חברות בנות 14 מהיישוב תל מונד, או בפיגוע התופת בקו 5 בתל אביב בשנת 1994 שבו נרצחו 22 אנשים, כדי להתמלא בפחד וכאב. הדיסוננס בציבור הישראלי בעת ההיא היה גדול. מצד אחד התבצעו פיגועים מחרידים בלב הערים שפגעו באזרחים, מצד שני הייתה תקווה גדולה שהינה מנשבת תחילתה של רוח חדשה בנושא הישראלי פלסטיני, רוח שהוביל ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז״ל.

ימים של מלחמה ושלום. החלום ושברו הציתו בקרב רבים את הפחד היהודי העתיק ביותר - הפחד מפני טבח. פחד זה, מסבב היסטורי נוסף של מוות המוני של יהודים, היה בעיניי אחד המאיצים המשמעותיים לאחד הניצחונות המזהירים בשמי הפוליטיקה הישראלית עת הפציע אחד, בנימין נתניהו שמו, והוביל את מהפך הבחירות של 1996. הוא ניצח בקרב הבחירה הישירה לראשות הממשלה בפער של כ-30,000 קולות את ראש הממשלה המכהן שמעון פרס ז״ל, מי שבעצמו כיהן רק מספר חודשים כראש הממשלה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל. ניצחון מזהיר כפליים לאור נתוני הפתיחה העדיפים של פרס ז״ל. למעט אירועי הדמים סביב פתיחת מנהרות הכותל שבהם נהרגו 17 חיילי צה״ל, השקט הביטחוני חזר באופן יחסי לחיינו בתקופת שלטונו של נתניהו, אך לאחר כשלוש שנות כהונה סוערות הוא הפסיד את ראשות הממשלה לטובת אהוד ברק - מטאור פוליטי חדש.