חרדים לגורלם

במקום המנון

הושר על ידי פלוגה א
מילים: דוד זולדן, מלי לוי / לחן: לפי כל הכבוד, דובי זלצר

בראשנו צץ רעיון, שאפשר כאן להשקיע

ללמוד, ללחום ולהגן ולמפקד להצדיע

בחודש שבט בבת אחת, היינו אז שלושים

התגייסנו לצבא - חיים קשים!

פזמון

כולם היום יודעים זאת טוב מאוד

שגם ל"נצח יהודה" יש כבוד גדול

כולם היום יודעים יפה מאוד

כי בעזרת ה' לנצח נישאר.

עם ציציות ועם תפילין ל"רותם" אז הגענו

וכשהמפקד זעף, ידענו כי פישלנו.

עכשיו חברי'ה אין ברירה צריך שכיבות שמיכה

ובפעם הבאה - שבת סגורה!

פזמון...

בין מסעות למטווחים כשנחות רגלינו

אז יבואו רבנים להשביע את נפשנו.

כי כאן חיים באידיאל רב ומפקד

כי אנחנו מחלקה מסוג אחר!

בין נוף הרים נפלא כל כך צועדת מחלקתנו

וכשחבר אחד נשבר נושיט לו את ידינו.

הרימו ראש, זקפו קומה אחרת אין ברירה

כי אנחנו עם נבחר עם סגולה!

דברי תודה

תודה לרן דהן לוחם היחידה ובר הפלוגתא מהישיבה על הצעת הרעיון לכתוב את הספר. תודה לאמוץ שורק על הייעוץ בכתיבה. תודה לצביקה גולן מדו"צ. תודה ליונתן יוסף, למלי לוי וישראל שוורץ על התמיכה והסיוע בכל עת. תודה לרב־פקד מוטי המאירי שערך מחקר מקיף על הנח"ל החרדי וגרם לי להביט על התמונה מזווית גלובלית. תודה לד"ר רונן ברגמן ומר שחר אלתרמן על העידוד והצבת האתגרים שבדרך.

תודה לרמי טל על שיתוף הפעולה המקצועי ועל נכונותו לסייע בעריכת הספר שייצג עבורו מגזר בלתי מפוענח ולא מוכר, ועשה את מלאכתו מבלי לפגוע באותנטיות. תודה לזהבה וקותי טפר וצוות ההפקה המנצח. תודה לדובי איכנולד ולכל אנשי ידיעות ספרים.

תודה לחיילי הנח"ל החרדי למפקדיו ורבניו על שיתוף הפעולה. תודה לחברי הכנסת, לשרי ממשלת ישראל, לראש השב"כ לשעבר עמי איילון ולראש הממשלה מר בנימין נתניהו שנידבו מידע חיוני לצורך השלמת התמונה על אודות שלבי הקמתו של הנח"ל החרדי, והבנת המצב החברתי־פוליטי באותם ימים. סליחה ומחילה מכל החיילים, המפקדים ומכל העסקנים שליוו את הקמת היחידה שלא אוזכרו בספר, ספר זה הוא הסיפור שלכם ומוקדש במיוחד לכם. ספר זה מוקדש גם לצלם דובר צה"ל ליאור זיו ז"ל שתיעד רבות את הנח"ל החרדי בראשיתו. ליאור נהרג במחנה פליטים ברפיח. ואחרון חביב נשמתו עדן, לזכרו של סמ"ר רועי פרג'ון ז"ל, לוחם הנח"ל החרדי שנהרג במחסום בקעות מירי מחבל בן עוולה. יהי זכרם ברוך.

ותודה מיוחדת להוריי היקרים על התמיכה הבלתי מסויגת.

פתח דבר

במהלך כהונתי כראש ממשלת ישראל ראיתי חשיבות עליונה בהקמתו של הנח"ל החרדי.

מטרת הקמת הנח"ל החרדי היא לאפשר לצעירים חרדים ליטול חלק בהגנתה של מדינת ישראל, תוך שמירת מסגרות המאפשרות לחיילי היחידה לשמור על אורח חיים דתי. השירות הצבאי וכל הכרוך בו יסייעו, כך אני מאמין, למספר גדל והולך של צעירים חרדיים להשתלב במעגל העבודה ולפרנס את משפחותיהם בכבוד.

אני גם מאמין שהנח"ל החרדי, ויחידות נוספות מסוג זה שיקומו, יוכלו לשמש כגשר של אחדות בעם ישראל, וליצור קרבה והבנה בין החלקים השונים בעם. אנשים אחים אנחנו, ואחדותנו חשובה מכול.

מכל הסיבות הללו אני רואה בשילוב הנוער החרדי בצה"ל משימה ביטחונית, חברתית ולאומית ממדרגה ראשונה.

הספר חרדים לגורלם מאת דוד זולדן פורשׂ בפני הקורא את סיפורו המרתק של אחד המתנדבים הראשונים לגדוד הנח"ל החרדי שהיה החלוץ ההולך לפני המחנה. אני מקווה שהספר יסייע להבנת האתגרים והקשיים שבדרך, ויתרום להגדלת שיעור הצעירים החרדים המתגייסים לצה"ל ומשתתפים בהגנה על המולדת.

בנימין נתניהו

מבוא

ספר זה בעצם מספר את סיפורם של חיילים אלמונים שפרצו דרך לנוער החרדי שבא ועוד יבוא בעקבותיהם. זהו סיפורם של חיילים אמיצים שבסך הכול ביקשו לאחוז בנשק וליטול חלק במאמץ הביטחוני אך שילמו בשל כך מחיר משפחתי וחברתי כבד מנשוא. אלו החיילים הבודדים שעמדו בגפם בחזית ובקו אש התעמולה היעילה ללא חמלה. תמונותיהם התפרסמו על גבי פשקווילים בשכונות החרדיות. הם ספגו כתובות נאצה בגרפיטי בינות לסמטאות כשחזרו הביתה עם קיטבג כבד ונשק ארוך לאחר שסיכלו פיגוע המוני בליל אמש. הם נאלצו לחוות את המלחמה שלאחר המלחמה, זו שהמתינה להם בבית, בשכונה ובתודעה.

זהו סיפורם של נערים שאיבדו את כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם.

זהו סיפורם של גדולי התורה, חברי הכנסת, שרי ביטחון וראש ממשלה אחד שנתנו פקודה חשאית להקמת יחידת חרדית בכל מחיר. כל ההתרחשויות והאירועים מסופרים בגילוי לב נדיר מפי אנשים שהיו נוכחים בפגישות ומפי אנשים שידעו על הסוד, שתקו ושתקו ועכשיו מגוללים את חלקה של מדינת ישראל במשימה שכמעט הוגדרה לאומית, ומספרים כיצד נרקם הרעיון במזימות ותככים עד לביצוע המושלם.

זהו גם סיפורם של רבנים חלוצים שבן לילה הפכו למוכים ונרדפים, שקיות אשפה הוטחו לעברם מגגות, טיטולים משומשים הושלכו עליהם ועל בני משפחותיהם. הם חשו נרדפים אך הם צעדו בגאווה, באמונה ובנחישות עדי תושלם המלאכה.

זהו סיפורו של שירות הביטחון הכללי ששתל סוכני חרש כדי למצוא קשר למחתרת יהודית. ובו יסופר על מעצר נכדו של הרב עובדיה יוסף, ועל נזק תדמיתי בל ישוער.

זהו סיפורה של מדינת ישראל שהקימה צבא חרדי בשיתוף פעולה חשאי עם מנהיגי החרדים ונציגיהם בכנסת למורת רוחו אך גם לשביעות רצונו של הרחוב החרדי. היה זה גיוס תמים שהחל נותן אותותיו בגיוסם של 31 נערים שהיו עמוד האש לפני המחנה, וכיום גדוד המונה אלפי חיילים הצועד בדרך לחטיבה ולתפארת מדינת ישראל.

קריאה מהנה
דוד זולדן

פרק ראשון

הישיבה

זוכר אני, כאילו רק אתמול היה הדבר.

שבת בישיבה. זה עתה סיימנו להתפלל מנחה. שעת בין ערביים, קרני שמש אחרונות יוקדות ומרצדות נואשות, טרם שקיעה. עוד מעט ערבית.

הזמן דוחק. בעוד ארבעים דקות תשקע השמש, נתפלל תפילת ערבית ונערוך "סדר הבדלה", מעין הכרזה רשמית על יציאת השבת.

אך בטרם יופיעו שלושה כוכבים בשמים ויתחיל שבוע חדש, עלינו להספיק את ה"סדר" האחרון שיחתום את שבת קודש, הלוא הוא "סדר ניגונים".

בחורי הישיבה, חלקם הגדול בעלי אוריינטציה חברתית, נרתמים למאמץ ומרוקנים את השולחנות מכּוסות פלסטיק עם שאריות קפה, מספרי קודש ומעלוני השבת.

העצלים שבחבורה מזיזים ספרים ממקום למקום. היסודיים יותר דואגים להחזיר ספרים למקומם ואילו המשתמטים פורשים לקרן זווית ומפטפטים על דא ועל הא, להעביר את זמן ההשתמטות מבלי להפריע לעוסקים במלאכה. השולחנות נצמדים זה לזה ונוצר מעין שולחן גדול. מפות צחורות נפרשות על העץ הכהה, בקבוקי וודקה נשלפים מהמקפיא, כוסיות קטנות נערמות. הכול ערוך ומוכן ל"סדר ניגונים".

לזר המביט מהצד ייראה הדבר כפולחן דתי מוזר. מבחינתנו, זה דבר שבשגרה, החוזר על עצמו מדי שבת בשבתו כמוהו באלפי ישיבות בארץ ובעולם.

בחלק הקדמי של השולחן המאולתר יושבים רבני הישיבה. מסביב יושבים התלמידים, כמו ישיבת ממשלה מורחבת או כמו מסיבת עיתונאים בזמן מלחמה. החלק הקדמי צפוף כתמיד, ה"זריזין מקדימין" ומי שמספיק לשריין מקום קרוב לקדמת הבמה, אשריו ואשרי חלקו, שזכה להיות במעגל הראשון במחיצת מוריו ורבותיו ולשמוע מקרוב דברי אלוקים חיים.

מרפקים, דחיפות ומכות אינם אמצעי בדרך להשגת המושב הראשון, אך כל מי שמעריך עצמו ורוצה להיות ראוי להערכה מצד אלו שראויים ומוסמכים לכך, יודע שהשקעה לזמן ארוך אינה רק בארבע אמות של הלכה. יש צורך ביחסי ציבור אישיים כדי לבנות לעצמו תדמית חיובית, לבלוט ולא להיבלע בהמון ולהיות עוד "תלמיד חכם", אחד מני רבים על פני כדור הארץ, שמתחיל ומסתיים בישיבה הקטנה והגדולה בשש שנותיו היקרות והארוכות, בחלק נכבד מתקופת שנות נעוריו היפים.

כאשר נדמו החריקות, הרעש פסק והשקט חזר, היו נושאים התלמידים מבטיהם אל עבר שורת הפיקוד הרוחנית ומחכים לאות.

הרב סוקניק הנהן בראשו, וזה היה רמז ברור מספיק לכך שאפשר להתחיל בניגון הפתיחה.

בסופו של הקטע המוזיקלי שרר שקט. הרב, בתפקיד המשפיע של הישיבה, מנחם מענדל גורביץ, החל דורש דברי חסידות, "מאמר" של הרבי מלובביץ' מתוך פרשת השבוע. קהל המתוועדים האזין ברוב קשב ושתה בצמא את דברי הרב.

בתום דבריו פצחו החסידים בשירה אדירה, ניגון קבוע שנהוג לנגנו בתום ה"מאמר". בתום דבריו מחליפים הרבנים מבטים וכמה קטעי מילים סתומים. בתום ההתלבטות הם מהנהנים בראשם, בינם לבין עצמם, וזה סימן כי הושגה הסכמה בין הצדדים.

הרב המשפיע פותח בסיפור על גוי בשם שמיל, שהיה ראש הקוזאקים, נלחם בצאר הרוסי וביקש לכבוש את שלטון הצאר באמצעות מהפכה. שלטון הצאר סבל קשות מנחת זרועם של הקוזאקים, עד שרקם הצאר הרוסי מזימה נגד האויב מבית, ושלח לשמיל מסר של שלום עם הצעת פשרה נדיבה שקשה היה לסרב לה. שמיל, שראה בכך ניצחון ללא קרב וללא סיכון צבאו, נעתר להצעה ונפל למלכודת הדבש. בעת שרכב על סוסו, בדרך ללחיצת היד ההיסטורית, כותרו הוא וצבאו על ידי צבא הצאר. שמיל נאסר והושלך אל תוך מבצר עתיק בעל חומות גבוהות והחל לרצות שם את גזר דינו, אבל... "איי איי איי..." מתאר הרב המספר, "היה לו נשק אחד שאף אחד לא ידע עליו. היה זה ניגון שלמד בהיותו ילד. בניגון הזה יש סוד: מי ששר אותו בדבקות ובהתלהבות, לניגון יש יכולת לפעול מעל הטבע האנושי."

"ועכשיו, הקשיבו, חסידים ישרים ותמימים," ממשיך הרב, "ותבינו מהו כוחו של ניגון."

אותו גוי קוזאק אנטישמי זכר את הניגון, עצם את עיניו ושר אותו בדבקות עצומה בכל רמ"ח איבריו עד כמעט כלות הנשמה! "תשאלו: גוי עז פנים, חסר רחמים עם לב אבן, איך הוא נשבר כל כך מהר? זהו כוחו של הניגון, והוא שר כפי שרק מי ששרוי במצב כשלו יודע לפעול! בכוחות אלו, שירתו הרקיעה לשחקים. חומות הכלא נסדקו ונשברו והוא ברח לחופשי!

"הניגון הזה נקרא 'שמיל', על שם הגוי מהסיפור. אנחנו ננגן אותו יחד באותה דבקות ונעלה אותו לקדושה..."

"רק רגע," קוטע אותו הרב סוקניק שיושב לצדו, "עוד לא אמרנו 'לחיים'! הבחור התמים קרלין, בוא הנה, אתה תהיה היום שר המשקים."

המוזג התורן ניגש למלאכה, עובר אחד אחד ומוזג כוסית ועוד כוסית של משקה חריף. מותר להגיד "לא, תודה", אך לא נהוג לסרב. אלה הם נורמה ומנהג אשר מי שאינו שותף להם אינו חסיד באמת.

"לחיים! לחיים וברכה! שנזכה לעבוד את בוראנו בשמחה! ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו..." וכולם עונים אמן.

"Are we ready?" שואל בעליצות הרב ירוסלבסקי. השקט חוזר לסורו, הסנטרים מהנהנים לחיוב. מעתה תופסים את הראש בידיים, לובשים ארשת רצינות, אט אט העיניים נעצמות, הקמטים נערמים והניגון יוצא לדרך.

קשה לתאר במילים את האווירה המיוחדת, את החוויה הרוחנית שחוזרת על עצמה בכל שבת מחדש. הניגון שמתחיל שקט מתעצם, התזמורת המושרת בפי כולם יחד וכל אחד לחוד גוברת ונשמעת למרחוק.

בזמן הזה אנו מתרוממים יחדיו ומפליגים למחוזות רחוקים שיש בכוחם להשביע את נפשנו ואת הנשמה האלוקית שבנו, אותה נשמה הנקראת "הנפש השנית", לפחות לזמן מה. בעוד זמן לא רב ייפרע החוב, השמש תשקע והחיים יחזרו למסלול ימי החול עד השבת הגואלת.

יש אנשים במדינה שחיים משבת לשבת למען משחקי כדורגל. גם אנחנו חיים כך, אך למען מטרה אחרת לגמרי: להתחבר ביתר שאת אל אבינו שבשמים.

זר לא יבין זאת. בעבורנו שערי השמים נפתחים בכל פעם שאנו יוצרים הזדמנות - בעצרת תפילה, בכינוס לשם שמים או בהתוועדות עילאית. כך אנו מאמינים, וכך גם נאמין, סביר להניח, עד שנחזיר נשמתנו לבוראה.

מעטים יעזבו, ינשרו, לא ילכו בתלם, אך רובם ככולם יעמדו במטרות שהוצבו להם בישיבה, בבית, או אפילו על ידי עצמם.

הניגון עדיין בשיאו. מין תחושת אופוריה. לרגע נדמה כי אנו נמצאים בבקתת שלג בערבות רוסיה, יושבים עם הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש, טועמים טעם גן עדן, מעין עולם הבא וחיים בעולם שכולו טוב.

נדמה כי אף אחד לא רוצה לסגת ממעמד הר סיני "דזעיר אנפין".

כאן הרי עולים מעלה, מרחיקים לכת בעקבות הנשמה הזכה והטהורה, הכי רחוק שאפשר.

הניגון כבר קרב לסיומו. הטון השקט של הסוף, כמו ההתחלה, מעיד על כך.

כמו מחלום קסום ונפלא אני מתעורר, פוקח עיני, מביט סביבי ומנסה להנציח את הרגעים האחרונים של החוויה החסידית הסוריאליסטית הנצחית.

אני מעיף מבט לשמים. השקיעה בעיצומה. מראה מרהיב ועצוב שהכול מתערבב בו: עצבות השקיעה מול ניגוני סעודה שלישית, ניגונים שבדרך קבע הם נוגים ומרטיטי לב, לא כמו השירים והפיוטים של ערב שבת וסעודת שחרית, שהם מלאי שמחה עד בלי די.

הפס האדום ברקיע, המרחיק את האור מפני החושך, הולך ונהיה דק. זה הזמן לחשבון נפש בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין אבינו שבשמים.

האופל שבחוץ מתפשט בינות להרהורים על פני הפרדסים, משתקף מבעד לחלון הצר של "בית המקדש מעט" וקוטע באחת את רצף מחשבותי. הוא מסמן כי קצו של הניגון קרב ובא, אך איש בחבורה לא נבהל מאור השקיעה הדועך.

לא זו בלבד, אלא שהשירה, גם אם היא בוקעת מגרונות ניחרים, מעט צרודה ומזייפת, לא נחלשת ומרקיעה לשחקים. איש אינו נרתע מן החושך או חושש מצאת השבת, ההפך הוא הנכון. ככל שהמסך יורד, מתגברות תעצומות הנפש הפנימיות להמשיך עוד ועוד. אלמלא לוח הזמנים הצפוף של "רבניהון על תלמידיהון", הבלתי נפרד מסדר יומה של הישיבה, היינו ממשיכים גם אחרי רדת היום אל תוך הלילה, כפי שאנו נוהגים באירועים מיוחדים.

הקץ לא מאחר להגיע. עינינו נפקחות. אנו מתקשים לחזור לעצמנו אך עם מוח שליט על הלב ורגליים איתנות בקרקע, אנו מפנים מקום למציאות, וזו הלוא תמיד חזקה מהכול.