האיש ששכח להשקות את אשתו

יום אחד את קמה בבוקר, וזה מכה בך. מה? זהו?...

אלו החיים שלך, סיגה? אלו החיים שחלמת עליהם, שרצית אותם, שייחלת לבנות לעצמך כל חייך? אלו החיים שאמורים לספק אותך, לרצות אותך, למלא את יומך ולרגש אותך? זה הגבר שלך? העייף, הטרוד, הנוחר, שמתחיל כל משפט בנהימה חסרת סבלנות ומעביר עלייך ביקורת קשה, לא חשוב על מה? זה הגבר, שאת חלק ממנו והוא חלק ממך כל החיים? שאת לא זוכרת מי את בלעדיו, שהשתדלת להבין ולהכיל, גם כשהיה בלתי אפשרי לסבול אותו? זה הבית שלך, סיגה? הבית שכל כך רצית לסדר ולטפח, ובסוף תמיד יש בסלון ערימת כביסה מקומטת, כל רהיט הגיע ממקום אחר והכל ביחד הוא גיבוב צבעים, חסר סדר וצורה? זה הגוף שלך? שאחרי כל הדיאטות, הקרמים, ההחלקות, המחטבים וההליכות לשום מקום - עדיין יש בו כרס נוזלית, צלוליטיס, שערות לבנות ושומות והכל יחד נראה רופס ועייף. מתי זה קרה? וזו המשפחה שלך... שבכל שישי מגיעים כולם, סחוטים ומקטרים לשולחן, מתווכחים על כל דבר ועניין, אוכלים בחמש דקות מה שהכנת בחצי יום וקמים להמשיך את הוויכוח בסלון. מאיצים בך להביא כבר את הקינוח, בזמן שאת אוספת מהר שאריות וטינופת. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ואין גבול לאהבה שאת חשה אליהם, אבל איכשהו, את תמיד קצת מאוכזבת. אלו החיים שבנית לעצמך, סיגה, ואין לך את מי להאשים מלבדך.

באחת בצוהריים, רק כמה שעות מרגע שהתעוררתי לבוקר שישנה את חיי, המונית שלי נעצרה מול הכניסה לשדה התעופה. גררתי את המזוודה הישנה שלי לאולם ההומה והקפוא ונעמדתי בתור הארוך, אדישה לקולות ולתנועה סביבי. רק כשהכרטיס היה אצלי ביד, הרשתי לעצמי לרגע לנשום. קניתי כריך פסטרמה, קפה גדול וארבעה ספרים, איתם התיישבתי בלאות באולם הנוסעים, כשאני מכווצת ורועדת מקור. חיבקתי בכוח את תיק הגב שלי, בוהה, בלי שום מחשבה והמתנתי לקריאת העלייה למטוס. כל מה שרציתי היה רק להסתלק ולהתרחק מהמקום, בו לא הצלחתי לחשוב בצלילות, או לראות בבהירות. למעט הקור, לא הרגשתי דבר.

הדיילת הגבוהה והמטופחת, קראה לנוסעים לעלות. היא חייכה אליי בחמימות וגל של שנאה הציף אותי. באיזו זכות היא נראית ככה, כשהחיים שלי נשברו? גררתי את רגליי למקומי ליד זוג צעיר, מאוהב ודביק שלא הפסיק להתרגש ולמלמל. יופי. בדיוק מה שהייתי צריכה... חגורות בטיחות, סרטון הדרכה, עוד קצת חיוכים מאולצים וזהו. אנחנו באוויר. הנטישה שלי לגמרי אמיתית ועצב גדול מילא את ליבי השבור ממילא. חיברתי את האוזניות ועצמתי עיניים. "סיגה", אמרתי לעצמי, "עוד קצת ותוכלי לנשום שוב".

המטוס שקט, ובזמן שמאות האנשים מתחילים לחפש לעצמם זווית נוחה לנמנום, הראש שלי משתולל. אני לא מבינה איך מצאתי את עצמי במקום הנמוך והעלוב הזה באמצע החיים... איך בדיוק זה קרה לי, דווקא עכשיו, כשבדיוק הבנתי את הקונספט של בעל, בית, ילדים, משכנתה, פעמיים בשנה צימר, פעם בשבוע סקס, ואצל מי אנחנו בחגים - הכול התפוצץ לי בפרצוף. גל חדש של רחמים עצמיים שטף אותי, ושמחתי שהמטוס חשוך ואני פשוט יכולה להמשיך לבכות לי בשקט.

בבוקר לא קרה באמת שום דבר אחר מבדרך כלל. השעון צלצל. לא בשבילי, בשבילו. הוא קיטר והתלונן, ולא ממש טרח לעשות את העניינים שלו בשקט, למרות שידע שאני לא צריכה לקום. שמעתי אותו עושה קפה במהירות, מחפש את הארנק והמפתחות, ויוצא. רק אז, יצאתי מהמיטה ושמתי מים לקפה. לא ממש הייתה לי סיבה, אבל הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. לא יכולה יותר לשמוע את הקולות שהוא עושה, לא יכולה יותר לשבת על הכיסא הזה בפינת האוכל הזקנה והעמוסה דפים וחשבונות. לא יכולה יותר. הרגשתי שאם אשאר פה עוד דקה, פשוט אמות.

כעס, רחמים עצמיים ועצב השתלטו עליי ורציתי רק לברוח, לא חשוב לאן. בלי לחשוב פעמיים, למעשה בלי לחשוב בכלל, סרקתי את האפשרויות הקיימות באתרי הטיסות לשעות הקרובות. לונדון? אפור מדי. גם ככה אפור לי בנשמה. בודפשט? משעמם מדי. ניו יורק? וואו. אבל גדול מדי, ובכלל אין לי ויזה. יוון? קרוב מדי, דומה מדי. אז מה את רוצה, סיגה? העולם קטן בשבילך היום, אמרתי לעצמי בקול רם. ואז ראיתי בנגקוק. היום... ממש עוד כמה שעות. על אף שהייתי במצב רוח נוראי, המילה בנגקוק ריגשה אותי. המזרח הרחוק הוא חלום חיים והלוואי ולא הייתי צריכה להגיע לשם מתוך בריחה. ללכת לאיבוד בבנגקוק... אלמלא הנסיבות, יכולתי אפילו ליהנות מזה. הזמנתי כרטיס טיסה יקר להחריד לכיוון אחד וזהו.

קמתי בלאות, הוצאתי את המזוודה מתחת למיטה, הורדתי ממנה אבק בגובה סנטימטר שנוצר שם מחוסר שימוש, וזרקתי כל מה שהיה נקי בארונות פנימה. בתיק קטן לקחתי דרכון, תרופות בסיסיות, ספריי נגד יתושים, סוודר, כי תמיד קר לי, ואת כל המזומן שהיה לנו בבית. עבדתי על אוטומט. הראש מת, הלב מת, לא נותר לי פה דבר.