זה לא מה שהיה

דבר העורכת

את מרגלית אנקורי ראיתי לראשונה כששיחקה את שילה במחזמר "שיער" לצד צביקה פיק וגבי שושן. עוד ימים רבים אחרי שראיתי אותה במחזמר הייתי "תחת השפעה". כמובן כשיצא הסרט "מציצים" שמחתי שאוכל שוב לצפות בה. לפעמים, בשיטוטיי בדיזנגוף, הייתי מעיפה מבט מסוקרן לעבר קפה "כסית". לא פעם זכיתי לראות אותה שם. היא הייתה כל כך מיוחדת בעיניי. לכן, כשהגיעה אליי האוטוביוגרפיה שכתבה, התמלאתי סקרנות ובעיקר התרגשות.

קראתי את הספר בנשימה אחת וגיליתי שנוסף לכישוריה כזמרת ושחקנית, מרגלית היא גם כותבת מוכשרת.

ביכולות תיאור סוחפות של פיסות חיים, טווה מרגלית בספרה קו בין היותה ילדת מוסדות שאמה התקשתה לגדל אותה לבין שאיפתה הבלתי מתפשרת לגדל את בנה לצידה. שאיפה זו לא פעם איננה עולה בקנה אחד עם תנאי חייה.

המוסדות שבהם נאלצה להתמודד עם אלימות והזנחה, ומאוחר יותר עולם הזוהר שהיא משתייכת אליו, הם מעין תפאורה, לעיתים ססגונית ולעיתים קשוחה ומכאיבה, לכמיהה שמעולם לא ויתרה עליה לאהבת אמה.

מנקודת מבטה של "מי שהייתה שם", אנו זוכים גם להצצה לעולמן של דמויות אייקוניות כמו שמוליק קראוס, אורי זוהר, חצקל איש כסית, גבי שושן, מני בגר, שלומי שבת ועוד.

מפליא כמה שם משפחתה, אנקורי, הולם אותה. מרגלית היא אנקור שהיה לזמיר. היא הייתה זמיר קטנטן ששר תחילה על ארגז הפוך במוסד, ובהמשך על במות הערים הגדולות. לעיתים הוא נס על נפשו, לעיתים נלקח בעל כורחו, אך שירתו תמיד מעניקה לו כוחות פלאיים.

"יש חופש לנגן אקורד, עם מיתרים קרועים", כתבה מרגלית בשירה "יוצאת מהבונקר".

כמה כישרון כתיבה נוצץ בתוך מיתריה. לקוראי הספר לא נותר אלא לצלול לנפש פנימה ולאחת התקופות התוססות שהיו בארץ, ולהתרגש.

ענת קרטס

הקדמה
"...ואם אספת מסביבך
חברים שלך..."

כמדי צהריים הייתי בדרכי ל"כסית". בשנות השבעים הוא נחשב לקפה של הבוהמה, אבל בשבילי הוא היה כמו בית. הלכתי לפגוש שם את החברים הקרובים, שמוליק (קראוס), תמי היפה ועוד חברים שהגיעו לקפה באופן קבוע. לא שקבעתי איתם, פשוט זה היה המקום שלנו.

בדרך נעצרתי כדי לבחון איזה בגד שהוצג על בובה באחד מחלונות הראווה. לרגע פנטזתי עליו, אבל בסוף הסתפקתי בג'ינס הדהויים שלי, אלה עם הטלאים וסמלי השלום באמצע מלחמה על החיים המבולגנים שלי.

באחד מחדרי המדרגות הסמוכים לקפה שלפתי את העיפרון השחור והדגשתי את עיניי חזור והדגש. שחור ועוד שחור. ככה אני אוהבת. גם היום.

בפינת דיזנגוף־גורדון עמדה כמו תמיד עגלת הפרחים של שווילי. רוב הקונים היו יושבי בית הקפה שקנו פרחים לבת זוג קבועה או מזדמנת בתקווה לבלות איתה את המשך היום. אני העדפתי פרחים שתולים בעציץ, בדיוק כמו אלה שהיו בבית הספר לגננות ושתלנות בכפר סירקין, שם למדתי במטרה לקבל תעודת בגרות חלקית רק כדי שאוכל להתקבל לבית הספר לאחיות. לא שיצאתי משם אחות, אבל אני מקווה שנשארתי רחמנית.

כשהתקרבתי לקפה, שמעתי, "מרג', שוב השקיות?"

זו הייתה הערה קבועה של שמוליק עליי, כי על פי רוב הייתי מגיעה עם שקיות בידיי. אבל הוא סתם התלוצץ. מתחת למעטה הקשוח, הרי לא הייתה לו כוונה לפגוע.

הצטרפתי לחבורה הקבועה שהקיפה את שמוליק. תמי הייתה שם. הפעם ישבה לצידה אחותה התאומה, רינה. קראנו להן "השוועסטרז" (אחיות ביידיש). היה שם גם שרפשטיין, שעבד בעבודות מזדמנות עד שהגשים את חלומו להיות מפיק סרטים. כמו תמיד הוא ישב צמוד לשמוליק, מהופנט ממנו. גם צדוק, אחיו של שמוליק ישב שם לשם שינוי. הוא בהה בציורים שהיו תלויים על הקירות. היו שם ציורים של יוסל ברגנר, אורי ליפשיץ ועוד עבודות של גדולי האומנים שנהגו לשבת בקפה. הפעם שמוליק וצדוק לא היו ברוגז. כאלה היו היחסים ביניהם, פעם אוהבים ופעם הולכים מכות.

מימין: מיכה שרפשטיין, צדוק קראוס ומרגלית

אורי ליפשיץ התרוצץ שם בין השולחנות, עם כוס הוויסקי הנצחית בידו. תמיד כשהיה שתוי היה צורח בקול הבס שלו כל מה שבא לו. מביך את כל מי או מה ש"לא בא לו טוב בעין". גם הוא העריץ את שמוליק, ואפילו צייר את דיוקנו על עטיפת התקליט שלו "גלגל מסתובב".

בין יושבי הקפה הסתובב, שיכור כבר בשעות האלה, יֵבִּי, מעריץ נוסף של שמוליק. שמו האמיתי היה יונה בן יהודה, אך בפי כולם נקרא יֵבִּי. בכל מקום הוא חתם בשם הזה. תמיד עם סיגריה תורנית בזווית הפה היה ניגש לאנשים ברחוב ודוחף להם חוברות קטנות שבהן כתב את דעותיו כחמשירים קצרים. אמרו עליו בקפה שהוא הקומוניסט האחרון. בימי שישי הוא היה יוצא בריצה מבית הקפה כדי להספיק לאוטובוס האחרון שלו לחולון. בעודו רץ, מכנסיו היו גולשים מטה. "תרים ת'מכנסיים, יֵבִּי!" היו צועקים לו מהקפה.

מרסל המלצר ניגש אליי, וכמו תמיד, הזמנתי תה עם נענע.

ובעוד אנחנו יושבים ונהנים מהשמש ומהחברים, תמי הצביעה לעבר השני של הרחוב ואמרה לי, "מרגו, אמא שלך ממול."

עוד לפני שראיתי אותה, כבר קפצתי ממקומי בבעתה והלב שלי הלם בחוזקה.

"מה היא רוצה ממך?" שאלה תמי בנימה כעוסה כזאת. היא שמעה ממני את הסיפורים על אמי, שהעדיפה שהאחים שלי ואני "נתחנך" במוסדות ובאה לבקר אותנו שם לעיתים רחוקות.

"אני תכף חוזרת," אמרתי לתמי בלי לחשוב יותר מדי ואספתי את החפצים שלי מהשולחן לתוך אחת השקיות. קמתי וחציתי את הכביש לעבר אמי.

"או־הא! באת מגונדרת. את בדרך לאיזה מקום?" שאלתי אותה כשהתייצבתי מולה. היא הייתה לבושה בשמלתה הכחולה, זאת עם הפאייטים, בגזרה שהבליטה את מותניה הצרים. על פניה היה חיוך של מבוכה.

הייתה בי תחושה שהיא הייתה שמחה להצטרף לשולחן עם החבר'ה. להרגיש קצת "אבק כוכבים". אבל זה לא התאים לי. זה העולם שלי, הפרטי, חשבתי, אבל לא אמרתי כלום. רק רציתי להתרחק מהמקום והתחלתי לצעוד לכיוון כיכר דיזנגוף.

הלכתי בצעדים מהירים והיא צעדה בעקבותיי. מדי פעם הצצתי בחלונות הראווה שלאורך הרחוב וראיתי את שתינו משתקפות בהם. עוברים ושבים עצרו אותי, ביקשו חתימה והחמיאו לי על תפקידי במחזמר "שיער". ראיתי איך אמי מתמלאת גאווה ומחייכת.

כשהגענו לכיכר, התיישבנו על אחד הספסלים סמוך לבריכה. לא רחוק מאיתנו ישבו נערים מלוכלכים ומסטולים. אחד מהם ניגן בגיטרה. אני הבחנתי על פניה של אמי שהמוזיקה הזאת לא נשמעה לא לאוזניה ולא לרוחה.

שמלת הפאייטים שלה הייתה כל כך זרה לרוח המקום. לי זה נראה ממש כמו סצנה שלקוחה מסרט של פליני.

הבטתי על בריכת המים ונזכרתי בימים היפים מתקופת "שיער". לנגד עיניי עלתה התמונה שבה כל החבר'ה מההצגה קופצים לתוך מי הבריכה בבגדיהם ומתיזים מים לכל עבר, כשמשום מקום הגיחו צלמים כדי לצלם אותנו, מבלי שהתכוננו לכך.

הייתי כל כך שקועה ב"שיער", שהשאלה של אמי, "איפה אדם?" הקפיצה אותי. לרגע נבהלתי שאיחרתי להוציא אותו מהגן, אבל נרגעתי כשראיתי שיש עוד קצת זמן.

"רוצה לבוא איתי לאסוף אותו מהגן? נלך אליי אחר כך," הצעתי לה. ביני לבין עצמי חשבתי, שתהיה קצת סבתא. כמובן שלא אמרתי לה את זה, כי היה ברור לי שאין בזה טעם. בכל אופן, לא הופתעתי כשאמרה שהיא ממהרת לביתה. ליוויתי אותה לאוטובוס שנוסע ליפו.

"מתי תבואי?" היא שאלה אותי רגע לפני שהאוטובוס נעצר בתחנה.

"אולי בשישי הבא," אמרתי לה.

כאלה היו השיחות בינינו אז. קצת סתמיות. לא דיברנו יותר מדי. לא ידענו איך ועל מה.

עקבתי עוד רגע אחרי האוטובוס שיצא מהתחנה, והשיר של שמוליק "שישי, שישי, שישי חם" פתאום התנגן לי בראש והזכיר לי שהבטחתי לו לחזור ל"כסית". אבל אז כבר באמת הייתי צריכה לאסוף את בני מהגן.

"לא נורא," חשבתי, "עם תמי כבר אסתדר. אנחנו מבינות אחת את השנייה. ושמוליק לא ירגיש. הוא כבר שתוי ובטח שכח ממני."